לפני שבוע השתתף עמר בר־לב – בעברו מפקד סיירת מטכ"ל, ח"כ ושר, ובהווה יו"ר הדירקטוריון של חברה מסחרית גדולה, מאפיית אנג'ל – בהפגנה למען ה"שוויון בנטל". ההפגנה התקיימה בבני־ברק, מול ביתו של הרב גרשון אדלשטיין, ראש ישיבת פוניבז' ומנהיגו הרוחני של הציבור החרדי. בעקבות זאת הוכרז ברחוב החרדי "חרם כללי" על רכישת מוצרי החברה. היקף המכירות של מוצרי החברה, בעיקר לחמים וחלות לשבת, צנח בתוך שעות ספורות בעשרות אחוזים.

הייתה זו דוגמה נוספת ל"חרם כלכלי" שהופעל לא פעם בעבר, הן בישראל הן במדינות אחרות. בהקשר זה נוטים להבחין בין חרם שמטרתו כלכלית־מסחרית, ונועד בדרך כלל להורדת מחירי מוצרים ולמניעת הפקעת שערים (דוגמת "מחאת הקוטג'" משנת 2011, שבמסגרתה הוכרז חרם צרכנים על מוצרי חלב מסוימים, במטרה להביא להורדת מחיריהם), ובין חרם שאופיו פוליטי כמו במקרה הנוכחי. הסוג האחרון מוצג כתת־פרק של "חירות ההפגנה" וחופש הביטוי, ונועד למחות על ההתנהלות מסוימת של אדם, או יצרן בהקשרים הלכתיים, אידיאולוגיים וציבוריים, להניעו לעשיית מעשה מסוים (כגון מתן גט) או להניאו ממעשה אחר (כגון מפנייה לדון בערכאות ולא ב"דין תורה") – כל זאת ללא זיקה ממשית וישירה לעיסוקו המסחרי, מחיר מוצריו או טיבם.

מלחמה בסוחרי הקדרות

חיבורים שעניינם תולדות החרם הכלכלי נוטים לראות את שורשיו ההיסטוריים רק במאה ה־19. אכן, עיון במקורות המשפט העברי מלמד שכבר בתקופת הבית השני, במאות הראשונות לספירה, יש עדויות לחרם מעין זה. כך, למשל, המשנה במסכת כריתות (א, ז) מפרטת הלכות שעניינן מספר הקורבנות שעל כל אישה יולדת להביא לבית המקדש לאחר לידה. קורבן זה מורכב מזוג עופות, ולפיכך מכונה במשנה "קינים". המשנה מתארת כיצד מחירם של "קינים" אלה טיפס בעקבות הלכה שנקבעה ולפיה נשים חייבות להביא "קן", קורבן, אפילו על "לידה שקטה", לידת נפל, שמוגדרת בהלכה כ"ספק לידה". הביקוש הרב שנוצר בעקבות הלכה זו הביא להתייקרות ניכרת במחיר הקורבן.

בניסיונו להילחם בתופעה זו, הכריז הנשיא רבן שמעון בן גמליאל על מעין־חרם. וכך מספרת המשנה:

"מעשה שעמדו קינים בירושלים בדינרי זהב. אמר רבן שמעון בן גמליאל: המעון הזה! [לשון שבועה], לא אלין הלילה עד שיהו בדינרין [רגילים, לא של זהב]. נכנס לבית דין ולימד: האשה שיש עליה חמש לידות ודאוֹת… מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה. ועמדו קינים בו ביום ברבעתים".

באמצעות קביעתו ההלכתית הפחית רשב"ג את מספר הקינים שעל היולדת להביא לאחד, ובכך צמצם באופן משמעותי את הביקוש ל"קינים". ואכן, המשנה מעידה שבתוך יום אחד בלבד, מהלך זה פעל את פעולתו ועלה יפה, "ועמדו קינים בו ביום ברבעתים". אולי נתקשה להאמין, אך מכיוון ש""דינר זהב" – מחירו המקורי של ה"קן", שווה ל־25 דינרי כסף, נמצא שבעקבות קביעתו של רשב"ג ירד המחיר של כל קן בודד ל"רבע דינר כסף", היינו לאחוז אחד(!) מהמחיר המקורי.

מהלך דומה שעניינו התערבות חכם במחירו של מוצר כדי להפחית שיעורו, מתואר בתלמוד הבבלי במסכת פסחים (ל, א). לדעת האמורא רב, קדרות של חרס שבלוע בהן חמץ צריכות להישבר קודם חג הפסח; זאת מכיוון שלא ניתן להכשירן ולהוציא את החמץ שטעמו בלוע בדפנותיהן, והן אסורות לאחר החג ככל חמץ "שעבר עליו הפסח". לעומתו גרס עמיתו האמורא שמואל, שניתן להשהותן ולעשות בהן שימוש לאחר החג. התלמוד הסביר ששמואל דבק בשיטתו המקילה, וזו באה לביטוי גם בהוראתו לקדרים, יצרני הקדרות. לפי המתואר, שמואל הִתְרָה בקדרים שלא יעלו את מחיר קדרות החרס לאחר הפסח, למעלה משוויין. הוא אף הוסיף והזהיר שאם יעלו את המחיר הוא יפרסם ברבים שהלכה כרבי שמעון, שלשיטתו תערובת החמץ הבלוע בקדרה מותרת לאחר הפסח, ואין כל צורך בשיבור הקדרות וברכישת קדרות חדשות.

גישתו זו של האמורא שמואל באה לביטוי גם במקור אחר בתלמוד הבבלי (סוכה לד, ב) שממנו עולה כי הוא התרה במוכרי ההדסים –אחד מארבעת המינים המשמשים לקיום מצוות נטילת לולב בחג הסוכות – שלא יעלו את מחירם למעלה משוויים, אחרת הוא "ידרוש" ויפסוק הלכה כרבי טרפון המכשיר את קיום המצווה אפילו בהדסים "קטומים" ופגומים, שמחירם זול.

לא קונים דגים לשבת

גם ממקורות המשפט העברי בימי הביניים עולות עדויות על חרם כלכלי שמטרתו מאבק בהפקעת מחירים. דוגמא יפה לכך מצויה בתשובה מרתקת שכתב רבי מנחם מנדל קרוכמל (מורביה, המאה הי"ז), שמתאר בספר השו"ת שלו "צמח צדק" (סימן כח) מעין "חרם כלכלי" שהושת באמצעות תקנת קהל, כדי להוריד את מחירי הדגים לכבוד השבת. וכך מתוארת השאלה בחיבורו:

פעם אחת היו הערלים מוכרי דגים מייקרים השער, לפי שראו שהיהודים קונים לכבוד השבת, ואין מניחין [אינם נמנעים מלקנות] בשביל היוקר. ועשו הקהל הסכמה ששום אדם לא יקנה דגים שני חדשים. ושאלו התלמידים אותי אם רשאין לעשות כן כיון דכבוד שבת הוא ועוד … הרי 'כל פרנסתו של אדם קצובין לו מראש השנה, חוץ מהוצאת שבת וימים טובים'… ואם כן, אין פסידא [הפסד] אם קונים ביוקר לכבוד השבת.

בתשובתו מצדיק רמ"מ קרוכמל את תקנת הקהל להימנע מאכילת הדגים בשבת עד שיוזל מחירם. בין השאר הוא מסתמך על דברי המשנה שהובאה לעיל:

"דכשם דחיישינן [כשם שחוששים אנו] בקינים, שלא יקנו אפילו אחד מחמת היוקר, הכי נמי איכא למיחש [כאן גם יש לחוש] גבי שבת, שעניים לא יקנו לעולם דגים מחמת היוקר, דוודאי מי שיש לו ממון… יכול להרבות להוצאת שבת… והקב"ה פורע לו. אבל עניים שאין להם ממון מצוי כדי להוציא הרבה לכבוד השבת, היאך יהיו יכולים לקנות? לכך שפיר דמי [טוב הוא] לעשות תיקון שלא יקנו דגים כלל לכמה שבתות כדי שיוזלו, ויוכלו אחר כך אפילו עניים לכבד את השבת בדגים, והיינו עת לעשות לה'".

עדות מאלפת על "חרם דגים" בקהילות המזרח עולה מתשובה שהשיב רבי יהודה עייאש (שו"ת בית יהודה, יורה דעה, לב), מגדולי חכמי אלג'יר במאה הי"ח. מתשובתו עולה שהיו כנראה אנשים שלא עמדו בפיתוי, וביקשו למצוא דרכים עוקפות שיאפשרו להם לאכול דגים בכל זאת. וכך מתוארת השאלה:

"מעשה בקהל אחד שראו שהעכו"ם מוכרי דגים מייקרין השער ביותר. ובשביל זה עשו רובם הסכמה [תקנת קהל] בחרם שלא יקנה מהם כלל שום יהודי. [ה]אם יכול אחד לקנות על ידי עכו"ם אמצעי, דהיינו שישלח עכו"ם לקנות לו, והעכו"ם מראה כאילו קונה לעצמו".

המערים ביקש אפוא לעקוף את האיסור באמצעות רכישה באמצעות שליח שאינו יהודי אך הרב עייאש שלל ניסיון הערמה זה מכול וכול, נוכח הכלל שלפיו "שלוחו של אדם – כמותו". נימוק נוסף לאיסור תולה הרב עייאש ב"תכלית ההסכמה" ונימוקיה:

"עוד דהכא שאני, דזיל בתר טעם ההסכמה [שכאן הדבר שונה, ויש ללכת אחר טעם ההסכמה], דהוא כדי שיתבטל שער היוקר, ואם נתיר לקנות על ידי עכו"ם, יעשו כל הקהל כן, והמוכרים לא יחזרו בהם… ועוד דמחזי כחוכא ואיטלולא אותו החרם בעיניהם, דלפי סברתם הוי כאיסור נבילות וטריפות, וכשיראום אוכלים דגים יזלזלו באיסורם, ויש בדבר חילול השם".

אתרוג אחד לכל הקהילה

ביטוי נוסף להצעת תקנה מעין זו של "חרם כלכלי", באה בדברי אחד מחכמי ההלכה בדור האחרון, ר' מנשה קליין. בספר השו"ת שלו (משנה הלכות י, עז) מובאת תשובה שעניינה מחירם היקר של ארבעת המינים בחג הסוכות. הרב קליין מתאר – כדרכו בלשון עשירה, "צבעונית" ומלבבת – את המציאות שנגלתה לפניו:

"היות כי בשנים אחרונים עלו האתרוגים המהודרים עד למעלה ראש, והוקירו המוכרים את האתרוגים, אשר ממש עולה במסירת נפש לבני תורה…. ולכן היה תקנה גדולה שאם יסכימו הרבנים הגאונים וראשי הישיבות שאחד מהחבורה יקנו להם אתרוג הדר כגון הראש ישיבה, וכל בני ישיבה יקיימו המצווה באתרוג שלו…"

בהמשך מביא הרב קליין דוגמאות לכך שבעבר אכן נהגו בקהילות ישראל לרכוש אתרוג אחד לשימוש כל בני הקהילה, ומונה את יתרונותיה של תקנה כזו:

"חדא [האחת], דהסוחרים כשיראו שהבני תורה אינם קופצים עוד ליתן כל מה שישאלו עבור אתרוג, ממילא ישוו השער [יוזילו את המחיר]. והשנית, שהבני תורה יוכלו להשתמש במעות האלו למצוות אחרות, שזולת זה לא היו יכולים להגיע אליהם מפני חוסר ממון… ועוד בו שלישיה, דהרבה בני תורה באמת אין להם כסף משלהם, רק מחמת כסיפותא [בושה] צריכים לבקש מהוריהם או לשלוח את אשתו לעבוד כדי שיוכל לקנות אתרוג הדר, וקשה מאד להיות מהדר אחר אתרוג הדר על חשבון אחרים במקום שאפשר באתרוג של אחרים…

וגם כי הרבה פעמים מביא זה לידי קטטות ולשון הרע, שההורים אומרים 'לעצמי אני קונה אתרוג בעד עשרים דאלאר, ובני או חתני צריך לאתרוג בעד מאה דאללאר על חשבוני, ילך וישתכר ואחר כך יקנה מה שירצה".

שוק הסחורות או שוק הדעות

כל המקרים שתוארו לעיל מדברים ב"חרם" שתכליתו כלכלית, הוזלת מחירו של מוצר, ואשר נעשה "מלמעלה", על ידי חכם ההלכה ובפיקוחו. לעומת זאת, במקרה של "חרם" שתכליתו ציבורית, אידיאולוגית או פוליטית, ללא זיקה ישירה למחיר המוצר או טיבו, התוצאה עשויה להיות שונה לחלוטין. כך גם כאשר מדובר ב"חרם צרכנים" שמתחיל "מלמטה", בהחלטה ספונטנית של ציבור המחרים יצרן או מוצר מסוים, בצורה בלתי מבוקרת, שעשויה להביא עמה גם תקלות לא מעטות.

"חרם" מעין זה עשוי להפוך בנקל ל"חרב", חרב פיפיות. הכרזה בלתי מבוקרת ובלתי שקולה של "חרם צרכנים" מסוג זה עשויה למוטט כליל או באופן חלקי את המפעל או העסק, ולפגוע לא רק בבעל המפעל ובבעלי מניותיו, אלא גם להכרית את מטה לחמם של כל התלויים בו, אנשי "שרשרת הייצור" שהוא מעסיק: פועלים, מובילי סחורה, קמעונאים, בעלי חנויות ועוד.

זאת ועוד: הכרזה על חרם המכוונת כלפי שיווק מוצר מתכלה או צריכתו "מעכשיו לעכשיו", ללא התראה מוקדמת די זמן מראש, עשויה להביא להשמדת כמויות גדולות שלו, ולאיסור "בל תשחית". אפילו אם בנסיבות מסוימות פעולה מעין זו מותרת כשהיא נעשית לתכלית ראויה (ואפשר אף שאינה נכנסת כלל לגדר איסור ההשחתה ההלכתי, כגון במקרה של השמדת עודפי ייצור כדי למנוע הצפת השוק וגרימת הפסד לחקלאים וליצרנים), עדיין יש לעשותה בצורה שקולה ואחראית, תוך שקילת כל תוצאותיה האפשריות, יתרונותיה וחסרונותיה, כדי לוודא ששכרה לא יצא בהפסדה.

יתר על כן: "חרם גורר חרם". הטלת חרמות למטרות פוליטיות עשויה לגרור החרמה שכנגד, של בעלי דעות שונות, ולהביא למעגל אינסופי של החרמות הדדיות, שנזקו הכולל עלול להיות רב מתועלתו המקומית, הפרטנית.

במישור המהותי, בהשתת איום כלכלי על אדם רק כדי שישנה את דעותיו או יימנע מלהביען בפומבי, יש פגיעה בחירות הביטוי שלו. ואין צריך לומר שגם בעניין זה לא כל האמצעים כשרים, והמטרה אינה מקדשת תמיד את כל האמצעים. רבים רואים את השימוש בכלי קיצוני זה אמצעי שכנוע שאינו ראוי ואינו מידתי. לדידם, שכנוע זה מקומו ב"שוק הדעות", לא ב"שוק הסחורות".

קצרם של דברים: אמנם התקנה שמובאת בשו"ת צמח צדק אומצה גם על ידי חכמי הלכה מאוחרים יותר, אך זאת כאשר מדובר בחרם כלכלי שתכליתו הוזלת מחירו של מוצר. לא כן כאשר מדובר בחרם שתכליתו פוליטית. במקרה כזה נדרשים שיקול דעת רחב הרבה יותר ובקרה קפדנית, שתמנע תוצאות שנזקן יהא רב הרבה יותר מהתועלת הגלומה בו.

The post הטלת חרמות למטרות פוליטיות עשויה להביא למעגל אינסופי של החרמות הדדיות appeared first on מקור ראשון.