הכול כבר היה מוכן לקראת תחילת צילומי "יהלומים", דרמת פשע שמתרחשת בקהילה החרדית באנטוורפן. המלבישות עמלו על הפאות והשטריימלים והיועצים שייפו את היידיש של השחקנים הבלגים. כדי לייצר אותנטיות מרבית, איתרו אנשי ההפקה מספר דירות של משפחות חרדיות שהסכימו שייערכו בהן צילומים – כאלו שיש בהן מטבח עם כיור כפול, ספריות גדושות, כלי יודאיקה וכל השאר. אלא שרגע לפני שהתחילו, ביקשו השכנים מבעלי אחת הדירות באחד הבניינים שלא לאפשר את הצילומים: הם חששו שהסדרה תוציא רע את הקהילה הסגורה. בעל הדירה סירב, אבל הצוות לא רצה לצלם את הסצנות בלי הסכמה. רותם שמיר, הבמאי שיצר את הסדרה יחד עם יובל יפת (ועבד איתו גם על "השוטרים" ו"פאודה"), נבחר למשימת שכנוע והתיישב לסעודת שבת עם השכנים. שם, על חלה, גפילטע פיש ומרק עוף, הוא סיפר להם שהמטרה שלו היא לתת מבט מבפנים על הקהילה. בסיום הארוחה ובטוב ליבם בדגים וביין, הוא יצא עם האישור המבוקש.

יהלומים, ההפקה הראשונה של קשת אינטרנשיונל עבור נטפליקס שכבר הגיעה לרשימת הנצפות ביותר בפלטפורמה, מגוללת את סיפור תעשיית היהלומים שנאבקת על הישרדותה. הסדרה עוקבת אחר מאבקה של משפחת וולפסון החרדית, אחת המשפחות המשפיעות ביותר ברובע היהלומים של אנטוורפן שבבלגיה. לאחר שבן הזקונים של המשפחה מתאבד, אחיו שיצא בשאלה חוזר מלונדון לאנטוורפן בניסיון לשמר את העסק המשפחתי. התוצאה היא שילוב של שתי סדרות יחד: האחת נוגעת בחיים היהודיים וכוללת סצנות יפהפיות של סעודות שבת חג, חתונה חסידית, כיבוד הורים וקהילתיות, והשנייה סדרת פשע העוסקת בהלבנת הון, הברחות, סמים וכל השאר. לא בטוח שהשכנים באנטוורפן מרוצים מהתוצאה, שמציגה את היהודים גונבים, מכים, רבים ביניהם, והכול לשם שמיים. או לכל הפחות לשם המשפחה.

המסע אל התוצר הייחודי הזה החל כאשר קרני זיו, מנהלת הדרמה של קשת, פגשה מפיק בלגי בכנס של התעשייה, שסיפר לה על קהילת היהלומנים במרכז בלגיה. הוא אמר לה שהעולם הזה מרתק בעיניו, אך מדובר בקהילה סגורה שאין לו שום גישה אליה. זיו שיתפה את שמיר, במאי מוערך, שמצידו ערך תחקיר ראשוני וגילה שמדובר בתעשייה קורסת, שימי הזוהר שלה מאחוריה. "הבנתי שיש כאן כר פורה לדרמה, בניתי סיפור בסיס ויחד עם יובל כתבנו את הפרק הראשון והתחלנו להסתובב עם זה בעולם. לקח הרבה זמן עד שמישהו היה מוכן להמר עלינו".

יפת: "התגובות לפרק הראשון היו נהדרות, ואז כלום. אנשים תהו אם אפשר לצלם את זה באנגלית, כי את מי בכלל תמשוך סדרה שמשלבת פלמית, יידיש וצרפתית. לא הבינו מי הקהל של זה. אנחנו כבר התייאשנו אחרי שנתיים אבל עתר דקל, האחראית על שיתופי הפעולה העולמיים בקשת, דחפה את זה קדימה".

ואז הגיעה השיחה מנטפליקס?

יפת: "השיחה עם נטפליקס הייתה מאוד ממוקדת. הייתה תחושה של ביטחון בחומר, שאלו אותנו כמה שאלות, אמרנו מה שחשבנו, לא הייתה התנגדות מצידם, הרגשת שהבן אדם בצד השני אוהב את הרעיון.

שמיר: "מה בעצם אנשים רצו מאיתנו עד אז? הם אמרו, יהלומים זאת האטרקציה, מוצר מאוד אטרקטיבי, זה יכול להיות מלווה בשוד, בהצצה לתעשיית היהלומים באפריקה, אפשר לפתח כאן מוצר נוצץ טלוויזיוני. אנחנו ראינו את ההפך הגמור, את הקונטרסט החזק בין המוצר הנוצץ, לרחובות האפורים והקהילה, המשרדים הצפופים שיושבים בהם אנשים ומשייפים – זה מה שהיה מעניין בעינינו. ניסו למשוך אותנו לעשות סדרה גדולה על תעשייה נוצצת, ואנחנו רצינו סדרה קטנה על משפחה.

רותם שמיר: "לא אשקר ואומר שבאנו להאדיר את הקהילה החרדית של אנטוורפן. המטרה הייתה לעשות דרמה טובה לטלוויזיה.  רצינו לתת הצצה פנימה דרך הרגש ואני חושב שהצלחנו בזה"

"נטפליקס, עם כל הגלובליות שלה, מחולקת גם לסניפים מקומיים, כך שיש פוטנציאל לסדרה להיות לוקאלית ובהמשך בינלאומית. התחלנו עם סדרה בלגית על אנטוורפן עם חבורה שמדברת בפלמית ויידיש, ואז בגלל שזה נשאר אותנטי, מקומי וקטן הגענו לרשימת הסדרות הנצפות ביותר של נטפליקס".

יפת: "אחת האמרות שחוזרים ואומרים בפגישות של מפיקים ועולם התוכן שאנחנו חיים בו היא 'לוקאל איז גלובל', כמה שתעשה משהו שהוא יותר ספציפי, הוא יהיה יותר אוניברסלי. הסדרה שלנו היא דוגמה מושלמת לכך שזה נכון. לא הלכנו לכיוון של תעשיית היהלומים הנוצצת – הכול מתרחש בכמה רחובות קטנים. זה יצר סקרנות, נתן לאנשים להסתכל מעבר לאיזו דלת שהייתה סגורה בשבילם. הבלגים רואים את השכנים שלהם, הם גרים אחד ליד השני, ויכול להיות מצב של שכן חרדי בבניין, והם לא יודעים מה זו הקהילה הזו. וכשאתה לא יודע אז אתה במצב שאו שאתה מניח את הגרוע ביותר, או שאתה נשאר סקרן, ועכשיו פתחו להם דלת וזה מעניין. קיבלנו תגובות מאנשים מכל העולם שהסיפור הזה – סיפור של משפחה עם ערכים של דת ושמרנות – מדבר אליהם".

בסופו של דבר הצגתם את הדמויות שלכם כחבורת יהודים חרדים גנבים, תאבי בצע, יש שיאמרו שהצגתם גובלת אפילו באנטישמיות.

שמיר: "אני לא מסכים עם זה שהם חבורת גנבים".

יפת: "הסדרה לא עוסקת בכך שהם חרדים, זה משהו שמההתחלה היה חשוב לנו, אנחנו לא אומרים כאן 'זה סיפורו של מישהו שרוצה לפרוץ החוצה מהחברה החרדית השמרנית והכובלת', או להסביר למה הממסד הדתי או שגרם למשהו רע, כי אז זה יכול להיות בעייתי, אנחנו פשוט באים ואומרים: זה מה שקורה להם בחיים ובנוסף הם חרדים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2023/05/השוטרים-עונה-2-תמונה-א-צילום-מסך-קשת-12-750x421.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

שמיר: "אני ממש לא מסכים עם האמירה על אנטישמיות. כשרואים סדרות כאלו אוהבים את הדמויות ונסחפים אחריהן, ומעוניינים בהצלחתן. פתאום אתה אומר 'אה, אז בעצם כל הסדרה הם היו חרדים'. צריך לתת לרגש לעבוד, לייצר תקשורת שהיא לא מהשכל והאינטלקט. לא עשינו סרט דוקומנטרי על חרדים, שאנשים יצפו בו עשר דקות ויעזבו, אלא סדרה שהצופה מתחבר אליה רגשית. זה כמעט אנטי הדבר הזה, אנחנו מראים לאנשים שכולם אותו דבר – לא משנה אם לדמות יש פאות או פאה או שהוא או היא חילונים. כמו כל בן אדם גם להם יש אכזבות ורצונות. בנוסף, הדמויות שלנו לא מונעות מתאוות בצע, או מרצון שיהיה להם המון כסף, אלא מערכים של משפחה, מסורת, כבוד, המשכיות, על זה הם נלחמים, שזה משהו אוניברסלי".

איך קיבלה אתכם הקהילה היהודית הבלגית כשצילמתם?

"הייתה התנגדות. מצאתי את עצמי פותח דיונים באנטוורפן. לא רציתי לטאטא את זה מתחת לשטיח – אני לא אבוא ואעשה סדרה על אנשים ואז אומר להם 'תתמודדו', אז ישבתי עם משפחות וניסיתי להסביר להם מאיפה אנחנו מגיעים. מכיוון שאנחנו יהודים, ישראלים, הם קיבלו את זה".

שמיר זוכר במיוחד יום צילומים בשדרה המרכזית באנטוורפן, שבו חבורת נשים חרדיות התגודדו סביב הצוות והעירו להם הערות. "התחלתי לנהל איתן דיון. אמרתי להן 'אם אתן לא יודעות על מה הסדרה, מה מרגיז אתכן?' והן ענו: 'אתה נותן כאן כלי לידיים של אנטישמים לשנוא אותנו אפילו יותר'. בעיניי זו הבעיה, כל עוד אתה סגור באופן הרמטי ולא מאפשר לאנשים להסתכל פנימה, אתה מייצר קרקע לסטריאוטיפים, אתה נותן לצד השני את הלגיטימציה לייצר לעצמו את הנרטיב. לא אשקר ואומר שבאנו להאדיר את הקהילה החרדית של אנטוורפן. המטרה הייתה לעשות דרמה טובה לטלוויזיה. רצינו לתת הצצה פנימה דרך הרגש ואני חושב שהצלחנו בזה. ראיתי את זה על הצוות, הוא היה מורכב מלא מעט אנשים פלמים שלא הייתה להם נגיעה לעולם הזה, למשל מעצבי התלבושות והשיער. הם הלכו יום־יום לחנויות כדי להתאים את השמלה הנכונה והכובע והחליפה המתאימה. הם סיימו עם כל כך הרבה ידע על אנשים שעל אף שהם חיו לצידם הרבה שנים, מעולם לא הכירו אותם לעומק".

מה לקחתם מתוך ההיכרות הזו עם העולם החרדי?

שמיר: "אני מרגיש שעברתי תהליך רציני ביחס להיכרות עם העולם החרדי. להבדיל, זה כמו לעשות שתי עונות של פאודה, ולהכיר מקרוב את השכנים שלנו. אתה גר במקום כל כך קרוב לקהילות האלו, ואתה לא יודע עליהן כלום. המקצוע הזה הוא הזדמנות להכיר, זה לא שקראת ספר והמשכת הלאה, אלא צללת שנתיים לעולם אחר".

יפת: "עשיתי שם כמה חגים, כולל פסח. למדתי המון".

שמיר: "לצלם סדרה זו הזדמנות ללמוד הרבה, אם זה על הקהילות החרדיות או האנשים בעזה. כאדם חילוני אני לא אמצא את הסיבה לקום בבוקר וללמוד על העולם החרדי, ואני מרגיש שזו מתנה שקיבלנו. אנחנו מפתחים דעות נחרצות בלי להכיר מקרוב, אנחנו הולכים עם זה לקלפי, אבל בסופו של דבר האדם המודרני הוא בור. הוא לוקח את הידע שלו גג מוויקיפדיה כי הוא עסוק, יש לנו את הצרות שלנו, וזו הייתה עבורי הזדמנות אדירה ללמוד ולחזור קצת יותר מושכל".

יפת: "לקחתי איתי את העניין של להרגיש בנוח בקרב חרדים. בדרך כלל כשאני מגיע למקום שאני לא מרגיש שייך אליו, אני אשאר רחוק ואחשוש להגיד את הדבר הלא נכון. אבל כיוון שזה היה התפקיד שלי – ללכת ולהכיר ולפגוש אותם – ראיתי שהחיבור טבעי מאוד, שאנשים רוצים להתחבר. ברור שזה קשור גם לקהילה באנטוורפן שהיא יחסית ליברלית ומקבלת, לא יודע אם במאה שערים היו מקבלים אותי ככה, אבל החיבור היה קל, לא היה משהו בדיאלוג עם היועץ החרדי שהיה הליכה על ביצים. היה לי יותר מסובך עם היועצים הבלגים".

שלושה שחקנים ישראלים דוברי יידיש שולבו בקאסט הבלגי – דודו פישר בתפקיד עזרא וולפסון, אבי המשפחה, יונה אליאן במשחק מלא נוכחות כשרה אשתו, ואודיה קורן בתפקיד השדכנית.

יפת: "הכוח הגדול שלהם הוא שהילדים שלהם בסדרה מאוד העריכו אותם בלי שנצטרך לביים את זה. הם הסתכלו אליהם כמו אל אבא ואמא ונוצרה הדינמיקה הזאת, הם לא היו צריכים לעשות כאילו".

שמיר: "הם לגמרי נראים ראשי משפחה של אימפריה כלכלית".

יפת: "האימפקט של דודו משמעותי מאוד גם אם הוא לא התפקיד הראשי, בעצם הנוכחות שלו".

שמיר משתף סרטון מאחורי הקלעים שצולם בחנוכה, שבו נראים חברי הקאסט מדליקים נרות. על ההדלקה הופקד פישר, שגם שר שירים חגיגיים: "מסביב, כל השחקנים הלא יהודים צילמו בהתלהבות. הם הבינו את החיבור ליהדות, ואת זה שיש ערך לטקסים האלה במציאות. המסורת היא אחד הדברים הכי חזקים בארץ. אני לא דתי ואני אוהב את פסח מאז שאני ילד, יש משהו בזה שמספרים את אותו סיפור ושרים את השירים שכולם מכירים, אז גם במקרה הזה שרנו שירי חנוכה, וכולם הכירו אותם, יש משהו שעובד גם כשאתה לא דתי בפרקטיקה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 3/05/0S1A0192-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

יפת (38) נולד בניו־יורק, עובדה שהעניקה לו בהמשך גם אנגלית טובה, שעוזרת לו בתסריטים בינלאומיים דוגמת יהלומים. הוא גדל ברחובות ובכיתה ה' נשלח ל"בימת הנוער", מרכז לאומנויות הבימה. הוא וחבריו העלו שם את המחזה רומיאו ויוליה, והמנחה ביקשה מהם לכתוב את המחזה מנקודת המבט שלהם. "הבנתי אז שהרבה יותר מעניינת אותי הכתיבה מאשר המשחק", הוא מעיד. בחטיבה רכש את "איך לכתוב תסריט" של קובי ניב, והפך לנער שכותב סיפורים. אחרי הצבא ניסה פעמיים להתקבל לסם שפיגל ונדחה, והלך ללמוד קולנוע במכללת ספיר. יחד עם חברו מהתיכון דן סחר, שאיתו הוא משתף פעולה כיום גם ב"השוטרים", הוא החל ליצור סרטים. הסרט הקצר שלהם "מקום שאינו כאן" זכה לפרסים בעולם, והם המשיכו לכתוב תסריטים בציפייה לדבר הגדול הבא שלהם.

יובל יפת: "מיכאל מור אמר מהכלא שמבחינתו זה כבוד שעשו עליו סדרה. הוא גם התייחס לשלומי יפרח, שמשחק אותו, ואמר: 'הוא בסדר, רואים שהוא מנסה, אבל הוא לא כריזמטי כמוני'"

שמיר (45) גדל בירושלים ולמד בתיכון לאומנויות בעיר. למעשה ההשכלה הקולנועית שלו מסתכמת בשנים ההן: בשנייה שהחזיק מצלמת וידאו בידיו, בגיל 14, ידע שאת זה הוא רוצה לעשות בחיים. במסגרת שירותו הצבאי בגולני הוא הוצב במשך רוב השירות בבופור. לאחר מכן התגורר בניו־יורק ועסק מעט בקולנוע. "תכלס הייתי ברמן שעושה סרטים", הוא אומר בחיוך. כשחזר לארץ השתלב במחלקת פרומואים בקשת. לפני 15 שנה הוא חבר למפיק עומרי גבעון, חברו מימי התיכון. על דף קטן הם כתבו ראשי פרקים להצעה לסדרה חדשנית: "בני ערובה". הם יצאו לדרך עם סדרה העוסקת ברופאה מוערכת ובני משפחתה הנשבים בביתם. הסדרה זכתה להצלחה בזירה הבינלאומית עוד בטרם עלייתה לשידור בישראל: היא נמכרה לרשת CBS האמריקנית ועלתה שם לשידור תחת השם Hostages ולמעשה הייתה הסדרה הישראלית הראשונה שנמכרה לרשת טלוויזיה אמריקנית עוד בשלבי הפיתוח ולפני הפקת המקור הישראלית.

איך חווית את ההצלחה הזו? מאדם שמביים פרומואים, ליוצר של סדרה שזוכה להצלחה בארה"ב?

שמיר: "אני ועומרי היינו יד ביד יחד מהתיכון, היה משהו קצת ילדותי בגישה שלנו, חשבנו שזה מה שעושים, באנו עם אינסטינקטים. אני זוכר שהטיסו אותנו לראות את הצילומים של הסדרה האמריקנית. כשגרתי בניו־יורק ראיתי צילומים של סדרות אחרות, ובכל פעם היו חוסמים כמה רחובות, והיו המון משאיות, והכול היה מוסתר. ופתאום נסענו וזה היה הסט שלי, נתנו לי לחלוף על פני המשאיות ולהיכנס, והיה כיסא שהמתין לי, וקלטתי שהם מצלמים את אותה סצנה שצילמנו בארץ, ואומרים את אותן המילים. זה היה שיעור בהבנה שעשייה קולנועית זו מלאכה של ייצור רגש לדמויות, וסיפור מעניין, ועם כל הכבוד לזה שאנחנו חושבים שבאמריקה עושים את זה טוב יותר, דווקא ההגעה לשם גרמה לי להבין שגם אני יכול. ושלנו יש את הסיפורים שלנו".

בהמשך עבר לסיפור נוסף "שלנו", וביים את העונות השנייה והשלישית של פאודה: "אבי יששכרוף (יוצר הסדרה יחד עם ליאור רז, ר"ר) לימד אותי להקפיד על אותנטיות. לא משנה לו ההצלחה הבינלאומית של הסדרה. הוא מת מפחד שמישהו ששירת איתו בצבא יראה את הסדרה, יתקשר אליו ויגיד לו 'מה זה החרטא הזאת?' אפילו של־98 אחוז מהאנשים שצופים בסדרה אין מושג שיש כאן חוסר דיוק. הירידה לפרטים היא קריטית".

יפת, שכתב כמה פרקים לפאודה, מסכים עם הדברים. "הדבר היחיד שעניין את אבי היה מה יגידו על הסדרה אנשים מהצבא וערבים מכל מיני מקומות, כי הסדרה עליהם. גם כאן, התגובות שהכי מעניינות אותי הן של חרדים, יהלומנים או אנשים מאנטוורפן. כשהם מחמיאים זה נותן תחושה שוואלה, עשית את זה כמו שצריך".

כבר שבע שנים שהצמד עובדים יחד. יהלומים היא אחת היצירות הראשונות שלהם, רק שלקח זמן עד שהיא ראתה אור. ובין פאודה לבינה הם גם יצרו את "השוטרים" של קשת 12, אחת הסדרות הנצפות ביותר בישראל בשנים האחרונות, שממש בקרוב תחזור עם עונה שנייה.

הסדרה נכתבה בהשראתה של פרשת "השוטרים הנוקמים" שנחשפה בשנת 2006, כששוטרים מהמחוז הצפוני הניחו מטעני נפץ בביתו וברכבו של העבריין מיכאל מור. הדברים נעשו בתגובה לסדרת פעולות אלימות שנקט ארגונו של מור נגד השוטרים ובני משפחותיהם. העונה השנייה של הסדרה נפתחת כשהשוטרים שהואשמו בניסיון פגיעה במור, שבסיס ארגונו בנהריה, משתחררים מהכלא.

יפת: "הם באו עם המון תקווה שהם שילמו על מה שעשו ויש הבנה בציבוריות ובממסד שנעשה להם עוול גדול, ושיחזירו אותם למשטרה. הם רוצים לחזור להיות שוטרים, אבל כמו שקרה במציאות, כשהם יצאו מהכלא, אפילו לא נתנו להם נשקים. הם הופקרו מבחינת הביטחון האישי שלהם. בעונה החדשה בחירות מקומיות בנהריה, כי בעיניי בחירות הן דרך מאוד טובה להסביר איך עיר עובדת".

קיבלתם פידבק מעולם הפשע?

יפת: "הצליחו לעשות ריאיון עם מיכאל מור בכלא, והוא אמר שעשו סדרת פשע עליו. מבחינתו זה כבוד. הוא גם התייחס לשלומי יפרח, שמשחק אותו, ואמר: 'הוא בסדר, רואים שהוא מנסה, אבל הוא לא כריזמטי כמוני'".

הפרויקט הבא שלהם כבר נמצא בשלבי עבודה. דרמה בינלאומית של קשת אינטרנשיונל שתעסוק בתנועת ארבע אמהות ובתקופת רצועת הביטחון במלחמת לבנון. שמיר: "יובל שיתף אותי שהיה מעניין אותו לעשות סדרה על לבנון, משהו כמו 'אחים לנשק' של ספילברג. אמרתי לו 'מה, חאקי וזה? מה, אני אורי ברבש? למה שאני אחזור ללבנון?'"

יפת: "הוא היה שם, והבנתי שכל עוד הוא לא אומר כן, אין לי מה לעשות".

שמיר: "אשתי אומרת לי שאני פוסט־טראומטי, שאני לא מתעסק עם השנים האלו כמו שצריך, אמרתי ליובל תעזוב את זה. אבל אז שלחו לי סרט דוקומנטרי על 'ארבע אמהות', הבנו שזה סיפור על ארבע נשים שהחליטו לקום ולעשות מעשה ללא ידע מוקדם ושינו את ההיסטוריה".

היה מעניין אתכם ליצור בחו"ל?

יפת: "העיסוק האידיאלי הוא סיפור מקומי ישראלי אבל עם תקציב שמאפשר לך אוויר לנשימה, לא הפקה גרנדיוזית, אבל שיתוף פעולה עם גוף בחו"ל יכול להביא תקציב שמאפשר לך לעשות הפקה יפה ומכובדת".

שמיר: "חו"ל מתחלק בעיניי לשניים: אמריקה, שהייתה הרבה שנים החלום הבלתי מושג של הרבה מאיתנו, היא מקום שבעיניי צריך לבחור בו את הפרויקטים שלך לפני שאתה קופץ פנימה. יותר מדי כסף, יותר מדי מקבלי החלטות, יותר מדי מסחריות. אגב, זה בדיוק הפוך מההתנהלות בארץ. באירופה, זה באמצע: יש תקציבים סבירים, יש כבוד לתהליך היצירתי ולאנשים שעומדים מאחוריו, תמיד יהיה לנו רצון להדהד את הסיפורים שלנו מפה ולפה, וגם לחפש סיפורים שיש בהם נגיעה גלובלית ועניין. אבל אני לא רוצה לקום ולעזוב ולספר סיפורים של מקומות אחרים".

The post "לא אשקר ואומר שבאנו להאדיר את הקהילה החרדית של אנטוורפן" appeared first on מקור ראשון.