מדי שבת ומעת לעת באמצע השבוע, אבירם מופיע אצלנו בבית הכנסת בלוד. כמו עם כל המתפללים, נוצרה היכרות ומדי פעם מתגלגלות שיחות חולין. לא מזמן התברר לי שאבירם הוא נס מהלך, וסיפור עלייתו מאתיופיה לארץ היה מסע אימים שכלל סכנות מוות, רעב, מלחמה על החיים, אבל מעל הכול חלום על ציון: הילד הקטן בכפר, ששאל את החסידות "שימלה שימלה – ירוסלם דנה?" (חסידה חסידה, האם שלום לירושלים?), נדרש לדרך ייסורים כדי להגיע אליה.

סיפורו של אבירם, כמו סיפור קהילת יוצאי אתיופיה כולה, ראוי להערצה. הוא מרשים, מרתק ומעורר פליאה לא פחות מזה של המעפילים שהגיעו ארצה באוניות רעועות, לוחמי המחתרות שמסרו נפשם ופלגים נוספים המרכיבים את הסיפור הציוני. למרות זאת, גם בקהילה וגם בכלל בחברה הישראלית, מעשי העלייה הציוניים לא תפסו מקום של כבוד כמו כלל המוזכרים למעלה. כעת, הדור השני לעלייה ההיא מבקש לא רק ללמוד על הרקע המשפחתי ועל הסיפור של ההורים, אלא גם להטמיע אותו בקשת הרחבה של סיפורי ההיסטוריה הציונית.

יום ירושלים נקבע בעשורים האחרונים גם כיום הזיכרון ליוצאי אתיופיה שנספו בסודן בדרכם לישראל. כ־4,000 חללים מיהודי קהילת ביתא ישראל נרשמו כקורבנות העלייה ההיא. צעירים ומבוגרים מהעדה עושים בשנים האחרונות מאמץ לשמר את הסיפור ולהעבירו לדור הבא.

לקראת השיחה הזו ביקש שליו בירו, תלמיד מכינת דרך אבות ותושב פתח־תקווה, לשמוע על עלייתה לארץ של אמו. "היה לה לא כל כך פשוט לחזור לכל הזיכרונות", הוא מספר. "סיפור העלייה שלה לארץ הוא דרמטי. אמא עלתה עם אחותה הקטנה ועם אמא שלה ב־1984, שאר המשפחה עלתה לארץ ב־1991".

רבקה גארד: "אני יכולה לומר שכשאני מכירה יותר טוב את ההיסטוריה המשפחתית, אני אדם יותר חזק, ברור לי יותר למה אני פה, מי אני ומה אני"

מה מביא אם וילדות קטנות לצאת למסע כזה?

"אמא סיפרה שארץ ישראל וירושלים היו בראש של כל יהודי באתיופיה כל יום, כל הזמן. דורות על דורות של יהודים שאלו מתי נעלה לארץ ישראל, מתי נגיע לירושלים".

מה היא זוכרת מהדרך?

"היא נולדה בכפר ווקן וגדלה בכפר טנסיינה. כילדה היא החלה את הדרך לארץ ישראל, שנמשכה שנה וחצי. הן עברו את הגבול וצעדו עד לכפר הידיקורה, שהו שם במשך חודש, ואז התחילו להבין מה זה להיות בסודן. רעב, עוני קשה ומחלות. משם הם התקדמו לעיר גדאר. אחרי שנה המשיכו לשדה תעופה שממנו המריאו והגיעו לישראל. אמא אמרה שהיו שם דברים הזויים – אנסים, גנבים, ולא מעט ניסיונות רצח וחטיפה. בעניין האוכל, מי שנגמר לו האוכל הסודנים הביאו לו מין קמח, וודאחאקר, שרוב האנשים שאכלו ממנו מתו. הדבר הכי קשה היה מספר האנשים שמתו. אנשים היו מתים במסע, היו הולכים לקבור אותם, חוזרים מההלוויה ומוצאים מתים נוספים. היא הייתה בת עשר כשראתה את הדברים האלה. היא סיפרה שהיו שם גם קניבלים שניסו לאכול אותם. הייתה גם התבוללות, אנשים שבאמצע הדרך נשארו בסודן והתחתנו עם מקומיים".

המסע הסתיים כעבור שנה וחצי. "הם הגיעו לארץ, התיישבו באשקלון, גרו במרכז קליטה, ופה חיכה להם מסע נוסף. ההתאקלמות בישראל היא לא דבר קל וגם אני כדוֹר שני חווה חלק מהקשיים. גם אני שומע אמירות כמו 'כושי, תחזור לארץ שלך'. זה כואב".

שליו לא היה בקיא בסיפור של הוריו עד לאחרונה, אבל בחודשים האחרונים במסגרת תוכנית "סיפור על הדרך", הוא וצעירים נוספים מהעדה האתיופית מבקשים מהוריהם לשמוע את הסיפור וגם להעבירו הלאה ולהפוך אותו לחלק מההיסטוריה של כולנו. "פה במכינה השתתפנו בסדנה", הוא מספר. "במהלכה למדנו איך להעביר את הסיפור לקהל, איך לבנות הרצאה ואיך לגשת לדבר על הנושא הזה. כשארגיש מוכן אעביר בפעם ראשונה את הסיפור פה במפגש במכינה, אחרי זה אני מוזמן כבר לספר בבני עקיבא ומקווה שיהיה לזה עוד ביקוש.

"היה לי קשה בהתחלה. בשנה שעברה התחלתי את המסלול, אבל הפסקתי אחרי כמה מפגשים. הפעם אני ממשיך עד הסוף. זה קשה לי כי אנחנו רגילים לבוא הביתה אחרי שבוע במכינה, לשבת בחדר עם הטלפון או להתעסק בדברים אחרים, אבל עכשיו אני צריך לשבת עם ההורים ולעשות את זה סוף־סוף. הפסקתי לדחות את זה, ניגשתי אליהם וזה היה דבר משמעותי מאוד".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2023/05/צלם-שרון-בוקוב-החברה-למתנסים-הארצית-64-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

למה משמעותי?

"הסיפור הזה, חוץ מהיסטוריה – הוא הזהות שלי. השבוע הרב ליאור נגוסה, ראש המכינה, דיבר איתנו באחד השיעורים על תופעה שבה הרבה צעירים בעדה לובשים חולצות עם תמונות ותאריכי לידה של שני זמרים אתיופים מוכרים. הרב אמר שזה נובע מחוסר זהות, שאנחנו יודעים תאריך לידה של זמר שאפילו לא מוכר לנו אבל לא יודעים מה תאריך העלייה של ההורים שלנו. המורשת שלנו היא לא מוזיקה אתיופית, אלא הציונות, הסיפורים על הגעגוע לירושלים. מעבר לכך, כשאני נחשף למה שההורים שלי עברו בדרך לארץ זה גם משנה את ההערכה שלי כלפיהם. זו מורשת שחשוב לשמר, בסוף זה לא סיפור של העדה, אלא היסטוריה של עם ישראל".

לתוכנית הצטרף גם חברו של שליו למכינה, סנבטו פנהאון (19) תושב חדרה. "ההורים שלי עלו לארץ ב־1991", הוא מספר. "במשך שנים כל הסיפורים האלה לא עניינו אותי ובטח שלא העסיקו אותי. אבל מה שלמדנו במכינה ובסדנה היה בדיוק הפוך. יש לנו צורך לשים דגש על המורשת שלנו. מי שלא יודע מה העבר שלו, איך הוא ישתלב בחברה הישראלית? אני לא צריך לחפש לעצמי זהות אחרת. אני חלק מקהילת ביתא ישראל. מצער אותי שהתעוררתי לזה מאוחר".

איך ההורים הגיבו כשביקשת שיספרו?

"הם הופתעו, אבל בעיקר נראה שחיכו שזה יקרה. אמרו 'סוף־סוף אתה מתעניין'. זה נותן נקודת מבט שונה לגמרי על הבית והמשפחה. פתאום אני לומד להעריך הרבה יותר את ההורים שלי. האבות והאמהות של הדור השני בעדה – כולם אנשים פשוטים. לא עובדים בהייטק, לא רופאים או עורכי דין. כך תמיד הסתכלנו עליהם. ופתאום הבנו אילו אנשים גדולים הם, מה הם עברו. מקור לגאווה".

מה הכי ריגש אותך בסיפורים?

"כחלק מהמאמצים לעלות לארץ הייתה תקופה באתיופיה שבה אמא שלי גרה ברחוב. זה דבר שלא הכרתי וכעת, כשאני נחשף לזה, אני מעריץ אותה. כיום אבא עובד בניקיון ואמא עובדת בבית אבות, ופתאום אני מבין שהם אנשים ראויים להערצה ולא פחות גדולים מאף בן אדם אחר שאני מכיר".

הרב מרדכי ברוך: "יש פה עוול כפול. אנשים לא יודעים שהמנהיגים הרוחניים הובילו את הקהילה האתיופית ושמרו עליה דורות על גבי דורות ולא מכירים את החלק שלהם גם בנושא העלייה"

ומעבר לרמה האישית?

"בבתי הספר מלמדים על ציונות, עלייה לארץ, ומתמקדים באירופה, בצפון אפריקה, במעפילים. הסיפור של יהודי אתיופיה לא פחות ציוני ומרשים. אף אחד לא שמע על אבא מהרי, יהודי שקם עוד לפני הרצל, לקח איתו קבוצת יהודים ואמר להם שזו העת לעלות לארץ ישראל. חלק מהם נהרגו בדרך, וכשהם הגיעו לים סוף הוא היה משוכנע שהוא ייפתח כמו בסיפור יציאת מצרים. חלקם טבעו. הוא הבין שזו לא העת לעלות וחזר לאתיופיה. זו מורשת שלמה. אנחנו לא פחות ציוניים ולא פחות שורשיים מאף אחד. גם אצלנו נהרגו אנשים, מסרו את הנפש על ציון וירושלים. כל מילה שנייה שלהם הייתה ירוסלם, כל התפילות שלהם היו על ירושלים ובזכות זה זכינו להגיע לארץ ישראל".

הרב ליאור נגוסה, ראש מכינת דרך אבות, רואה בזיכרון חלק מהכנתם של תלמידיו לשירות הצבאי והמשך החיים: "אנחנו ננסים על גבי ענקים. כדור שני לעליית יהודי אתיופיה, חווינו משבר זהות: כשהרגשנו שהחברה הישראלית בועטת אותנו אימצנו זהות לא לנו. ולמה? כי צבע העור דומה. אך זה לא מרווה את צימאון הנפש למשהו אמיתי".

פרויקט "מסע על הדרך" הוקם כחלק מהמאמץ לזכור את הנספים, ובשנים האחרונות ארגן מאות אירועים בסגנון "זיכרון בסלון" שמטרתם להזכיר ולספר סיפורים נשכחים. בשנים האחרונות מנהלת הפרויקט היא רבקה גארד. היא עלתה לארץ בגיל שמונה חודשים, אך את סיפור העלייה שלה ושל משפחתה הכירה במקרה רק כשהייתה בת 15.

"הפעם הראשונה ששמעתי מה הם עברו הייתה כשאבא ביקש שאעזור לו למלא טפסים של ביטוח לאומי כדי לקבל מעמד של אסיר ציון", מספרת גארד. "תוך כדי שאני ממלאת איתו שאלתי שאלות והבנתי אילו מעשים גדולים ההורים עשו כדי להגיע לארץ. כל החיים את גדלה בבית שבו לא חסר שום דבר, ההורים תמיד דואגים שיהיה לך הכול, ואז בגיל 15 פשוט קיבלתי בשורה כזאת.

"בפעם הראשונה אבא סיפר על הישיבה בכלא, העינויים, האיזוק שנמשך חודשים והשאיר עליו צלקות עד היום. בהתחלה לא רציתי להתעמק יותר מדי, אבל לפני שנתיים התחלתי את העבודה ב'סיפור על הדרך' ורציתי לחקור וללמוד עוד, פניתי לדוד שלי שהיה לו עוד מה לספר, ביררתי יותר פרטים. אני יכולה לומר שכשאני מכירה יותר טוב את ההיסטוריה המשפחתית – אני אדם יותר חזק, ברור לי יותר למה אני פה, מי אני ומה אני".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02312_03_32-3-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

גארד עצמה נולדה באדיס־אבבה מעט אחרי שאביה השתחרר מהכלא האתיופי בשל פעילות ציונית. "יום אחרי החתונה של ההורים שלי, אח של אבא ברח עם קבוצת נערים לסודן כדי ללכת ברגל לישראל. אבא היה אז חייל בצבא האתיופי והוא הלך עם סבא לחפש אחריו. כשהגיעו בחיפושים לנקודת הגבול עם סודן הם הבינו שהוא כבר מחוץ לאתיופיה. באותה תקופה הגיעו עוד ועוד שמועות על היהודים שעולים לישראל דרך סודן ובני נוער יהודים ביקשו מאבא את העזרה שלו דרך ההיכרות שהייתה לו עם הדרכים והניסיון הצבאי שלו. אחרי תקופה ארוכה של הפעילות הזאת הוא נתפס ונשפט על בגידה במדינה. הוא היה בכלא של עצורים פוליטיים בגונדר, ועבר דברים קשים, כשאמא לבד בבית עם אחי הגדול.

"לאחר שהשתחרר כעבור שבע שנים, נולדנו אחי ואני. הוא עבד בשגרירות ישראל באדיס, עזר ליהודים לקבל אישורי עלייה. תמיד כשהוא מספר לי על הכלא ועל הדברים שעבר, אני שואלת אותו אם הוא היה עושה את זה שוב. ותמיד התשובה שלו היא בלי היסוס 'כן, ירושלים תמיד הייתה החלום'".

איפה זה ניכר בבית?

"לאבא היה חשוב הקטע של הצבא. כשיצאתי לקורס קצינים לא רציתי לספר כלום להורים עד שנכנסתי לבה"ד 1, כי ידעתי כמה זה חשוב לאבא ולא רציתי שהוא יתאכזב אם משהו ישתנה. הוא היה גאה בי כשהייתי קצינה. אחר כך הבנתי שבזמן קורס הקצינים היו כמה דברים לא נעימים בבית ואבא תמיד אמר 'לא להגיד לרבקה כלום, שהיא תתרכז ותתמקד בקורס'. אבא היה אדם עם חוסן נפשי מאוד גבוה".

כשהבינה רבקה שסיפורם של עולים רבים אינו מוכר ומסופר דיו, היא הצטרפה למיזם, שמכשיר עוד ועוד צעירים מהעדה האתיופית לחקור את סיפור הוריהם ולהנחיל אותו הלאה. "המטרה היא לא רק הסיפור של יוצאי אתיופיה", היא אומרת, "אלא החיבור שלו לסיפור של כולנו, הסיפור של יהודים שהיו בגלות וכל קהילה חוותה מה שהיא חוותה – באירופה בשואה, במרוקו, באיראן. המטרה היא הסיפור של הגלות והעלייה לארץ. ויש גם מטרה נוספת, שהיא חיבור של הדור השני והשלישי לסיפור שלהם. למורשת שלהם. כשאת שומעת את הסיפורים, כשאת מכירה בן אדם, את מבינה: זו לא איזו קהילה שהביאו אותה סתם, אלה אנשים שדבקו באמונה מאוד חזקה, שהובילה אותם".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2023/05/פרדה-אקלום-קרדיט-עמרם-אקלום-תצלום-משפחתי-750x614.jpg 750w" sizes="(max-width: 896px) 100vw, 896px" />

אם השם פרדה אקלום נשמע לכם מוכר, ודאי נחשפתם לאחד ממפעלי ההנצחה על שמו. הוא היה אחד מפעילי העלייה הבולטים, נחשב דמות מנהיגותית בקרב קהילת יוצאי אתיופיה והלך לעולמו בשנת 2009. אך חרף עבודתו הענפה, הנצחתו בארץ מזערית: כיכר בבאר־שבע ורחוב בעפולה קרויים על שמו. בקרב עולים רבים מאתיופיה, התחושה היא שהוא היה ראוי להרבה יותר.

אקלום היה מפורצי הדרכים בסודן לישראל אבל עוד קודם לכן, בשנת 1976 שלח אקלום מכתב מהעיר אינדובגונה בצפון אתיופיה לרשת החינוך הישראלית אורט. אקלום ביקש להקים בית ספר לקהילות הצפוניות של יהודי אתיופיה, שיהיה מוסד לימודים יהודי וציוני ויהיה הפתח לעלייתם ארצה. בתוך שנים ספורות ניהל אקלום לא רק בית ספר, אלא רשת חינוך שלמה. מאוחר יותר מונה לראש העיר שבה גר ועמל כדי ליצור קשרים בין הקהילות היהודיות באתיופיה ובין ממשלת ישראל דרך המוסד. לימים הוא גויס כסוכן מוסד רשמי והוביל אלפים שצעדו ברגל מאתיופיה לסודן ומשם טסו לישראל.

אקלום שאף לעלות לארץ מאז שהיה צעיר, אך נשאר באתיופיה שנים ארוכות ובהן פעל קודם כול להעלות את כלל היהודים שהיה עמם בקשר ולאחר מכן עלה בעצמו. מאז שהלך לעולמו, אחיו הצעיר עמרם פועל כדי לספר את סיפורו. "אני מרצה בנושא של יהדות אתיופיה לקהלים רחבים ככל שניתן, מספר על התרבות שהביאה לעלייה, על המורשת, ההיסטוריה והציונות", הוא מספר.

איך הקהל מגיב לסיפורים הללו?

"קשה לפתוח דלתות ולבנות גשרים חדשים, אבל כשזה כבר קורה – זה נוגע באנשים. מי ששומע את ההרצאות מתרגש מאוד. ניגשים אליי בסוף כל שיחה לשמוע עוד, שואלים שאלות. לא פעם אני שומע אנשים שמצטערים שלא שמעו על כל אלה עד היום. הסיפור הוא לא רק של פרדה. יש שורה של מנהיגים בקהילה שלנו, שהיו צריכים להיות מונצחים באופן מכובד הרבה יותר. ימי הסיגד ויום הזיכרון לנספי סודן הם ימים ממלכתיים בהגדרה, אבל 99 אחוז מבתי הספר לא עושים שום דבר בימים האלה ביוזמתם אלא אם יש פעילים ובעלי תפקידים שדוחפים במיוחד לקיים את האירועים האלה.

"למה לא שומעים יותר על יונה בוגלה, תמרת עמנואל, ברוך טגניה, עוד הרבה מנהיגים, מנהיגי דת ואישי חינוך אתיופים? צריך לעשות יותר כדי לשמר את המורשת שלהם. כדי להנגיש אותה לא רק לחברה הישראלית כולה, אלא גם לצעירי העדה. יש לנו משהו עמוק ושורשי להביא, לא רק שיסתכלו עלינו וישאלו 'מה יש לאפריקנים האלה להביא לנו?', הפסד של מורשת יהדות אתיופיה הוא החמצה של כלל עם ישראל".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/05/6-2-5348-ב2-750x506.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בעומק השיח עם המבוגרים בקהילה, הכאב הוא לא רק על סיפורי העלייה, אלא בכלל. תרבות יוצאי אתיופיה לא זכתה למקום של כבוד בקשת התרבויות הישראלית. לפני כשלוש שנים הוציא הרב מרדכי ברוך את הספר "דרך ירוסלם", והמטרה הייתה ליצור פריט ספרותי נגיש שיוכל להכניס את המורשת של ההנהגה הרוחנית ביהדות אתיופיה לארון הספרים היהודי ושיופיע בבתי המדרש לצד כתבי קודש רבים מכלל התרבויות והתפוצות.

הרב ברוך עלה לארץ בגיל שש וכיום הוא חוקר היסטורי תורני של קהילת ביתא ישראל ועמית מחקר במכון המחקר של המרכז למורשת יהודי אתיופיה. "עליתי במבצע פדיון שבויים", הוא מספר. "זה היה רעיון של ארגונים יהודיים מצפון אמריקה בשיתוף עם מדינת ישראל. ישעיהו צ'אנה הגיע לאתיופיה ב־1985 כדי להכין תשתית עלייה דרך אדיס־אבבה, במטרה להעלות כמה שיותר יהודים ארצה אבל להימנע מהמסע הרגלי בסודן, שגבה אלפי קורבנות. התשתית הייתה כזאת: צעירים יהודים נרשמו בתור יתומים והושג להם אישור לטוס לשיקום בקנדה. כשהרישום הצליח הם יצאו לתחנת ביניים בגרמניה ושם החליפו תעודות זהות, פגשו נציגים אמריקנים ואנשי מוסד ישראלים ועולים למטוס לישראל. במבצע הזה עלו כאלף יהודים".

במשפחתו של הרב ברוך, העלייה לארץ הייתה היעד מאז שהוא זוכר את עצמו. "אבא שלי היה פעיל עלייה ותיק בארגון שסבא שלי הקים. בעקבות הפעילות הזאת אבא נידון למאסר והיה אסיר ציון. אנחנו עלינו ארצה במקטעים. אחיות שלי היו הראשונות שעלו בסוף 1987, אחרי זה, ב־1989, אבא שלי עלה כי היה חשש שהוא ייכנס שוב לכלא. ביולי באותה השנה העלו אותי ואת אחותי, ובסוף השנה גם אמא שלי ואחותי הקטנה עלו ואז כל המשפחה התאחדה".

למרות המאסר?

"תמיד אמרו לאבא שלי שהוא מסתכן, שהוא חוטף מעצרים וחקירות ועונשים על כל מה שהוא עושה, אבל הוא ראה בזה משימת חייו. מצד אחד להעלות כמה שיותר יהודים לארץ ומצד שני לפעול לכך שיעלו דרך אדיס ולא דרך סודן שגבתה לא מעט קורבנות. אחת התוכניות שלו הייתה לפתוח חברת אוטובוסים וכך לפעול להעלאת יהודים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 9/09/D206-035-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לדברי הרב ברוך, מעבר להצלחת המבצע בהעלאת מאות היהודים, הייתה לו תרומה נוספת, חשובה יותר. "המפעל הזה היה פתח למבצע שלמה", הוא מספר, "שהביא את הקסים לדחוף לעלייה מסודרת יותר ופחות מסוכנת, ובהובלת המנהיגות הרוחנית שלנו".

העמקת המורשת של ההנהגה הרוחנית היא מפעל חייו של הרב ברוך בשנים האחרונות. "חשוב לחבר את הקהילה להנהגה הרוחנית ולעושר התרבותי שיש בה. בקרב הקהילה יש הרבה פעמים בלבול. הרבה פעמים חושבים שפעילי העלייה היו המנהיגים, אבל מי שדחפו ופעלו היו בעצם המנהיגים הרוחניים. יש פה עוול כפול: אנשים לא יודעים שהמנהיגים הרוחניים הובילו את הקהילה ושמרו עליה דורות על גבי דורות, וגם לא מכירים את חלקם בנושא העלייה. יש פה משבר זהות של אנשים שלא מכירים מספיק את המורשת".

והיית רוצה לראות את עולם התוכן הזה פורץ את גבולות העדה, מן הסתם.

"בהחלט. גם בקרב שאר קהילות ישראל אני רואה שליחות בעשייה שלי. הרבה פעמים מדברים על הקהילה בהקשר של העלייה אבל שוכחים את התרבות הגדולה ואת העושר הרוחני האדיר שיש לה. אני שומע שיעורים וקורא כתבים של קסים, יש פה עושר רוחני אדיר שאין כמותו. זה דבר שצריך להשקיע בו. אני רוצה שזה יהיה נגיש לכל בני הקהילה ולכל עם ישראל. בסופו של דבר הסיפור של הקהילה הוא חלק מהפסיפס.

"כולנו נחשפים לסיפורים של החסידויות, גדולי התורה הליטאים, ראשי הישיבות, רבני עדות המזרח ועוד. חשוב לי שככה גם כולם ייחשפו לסיפורים של המנהיגים הרוחניים, הקסים, הרוח, התרבות שהיא הביאה. זה מצריך הרבה השקעה, אבל יש לכך חשיבות עליונה. ובסופו של דבר זה מה שיכול גם להוריד את רף הגזענות והאפליה כלפי יהודים יוצאי אתיופיה".

The post "בבתי הספר מלמדים על העפלה. סיפור העלייה של יהודי אתיופיה לא פחות מרשים" appeared first on מקור ראשון.