בדרך לירושלים, לישיבת מיר, עדן מתקשר אליי בקול מודאג – יוֹאִיר! הוא צועק לי, איפה אתה, יואיר! אני שומר לך חניה פה בחניון בית ישראל! אני בדרך, אני אומר לו, עוד עשר דקות. ועדן אומר לי, שכוייח, צריך למהר יואיר! שלא נפספס את הסדר! רגע לפני שאני מגיע, הבחורה מתוך הווייז מכווינה אותי בקול מתכתי – פנה ימינה אל שומרי אמונים, ואז היצמד אל הרב זוננפלד. עדן מחכה לי בחניון, ביחד עם חבר שלו, יעקב, גבוה וחייכן וחרדי. גם עדן חייכן וחרדי, אבל הוא קצת פחות חרדי, יש לו משקפי שמש כאלה של חילונים, וגרביים צבעוניות, ונעליים יפות כאלה. קיצר יש לו קלאס, ולרוב החרדים יש קצת פחות קלאס אולי. עדן ויעקב עוזרים לי לחנות, ואני יוצא מהרכב, ומחליף בגדים. מכנסיים שחורים. חולצה לבנה מכופתרת. כובע מצחייה כהה. צריך להיטמע בשטח.

יאיר: "זו לא התורה שלי, זו לא הדרך שבה אני אוהב ללמוד, זה לא המרחב שבו מתאים לי ללמוד, אלה לא הטקסטים שאני אוהב ללמוד, ובכל זאת, טוב שהגחלת הזו זוהרת בעולם"

עדן ויעקב מובילים אותי במהירות לבניין המרכזי של ישיבת מיר, וכבר בשער הבניין אני מבין שניסיונות ההיטמעות שלי נכשלו. למרות החולצה הלבנה והחזות השבאבניקית – על ראש הדתל"ש בוער הכובע. כל התלמידים מסתכלים עליי כל הזמן. אנחנו מטפסים במדרגות ומגיעים לאולם רחב ידיים, עצום בגודלו, מלא עד אפס מקום בתלמידים, שלומדים תורה, כולם לומדים תורה! באדיקות, בקדחתנות, בשעת צהריים עמומה, ביום חול סתמי, כולם לומדים! אני מביט על החדר הענקי, ושותק ומתרגש. יש בחדר נערים בני שמונה עשרה, וגברים בני שישים, וכולם אוחזים בספרי התלמוד הדהויים, וכולם קוראים וחושבים ומדברים ולומדים לפני מלך מלכי המלכים. ויש בחדר עוצמה אדירה של מסורת, של לימוד, של זהות, של אהבה. יש בחדר הזה עוצמה שגורמת לי להרכין את הלב. לרגע אחד, דקיק ומתוק ומשונה, אני מדמיין את עצמי יושב כאן ימים שלמים, בתוך ההמון המשתוקק, יושב ולומד ולומד ולומד.

פעם גם אני הייתי תלמיד ישיבה, אבל זה לא נראה ככה, זה לא הרגיש ככה, זה לא נשמע ככה! אייי אייי אייי, וצריך לדבר רגע על הסאונד. סאונד של לימוד תורה. סאונד של חדר מפוצץ בתלמידים, שלומדים תורה! אי אפשר לתאר את זה במילים. אין טעם לנסות לתאר את הסאונד המדהים הזה במילים. ובכל זאת אני אנסה.

הסאונד הזה נשמע קצת כמו מים, כמו מפל אולי, או כמו נחל שוצף, או כמו ג'קוזי, ויש בסאונד הזה משהו עוטף ומנחם ומערסל, הוא כאילו מזמין אותי להצטרף ללימוד, להרעיש עם כולם ביחד. וזה סאונד נוקב מאוד, ועוטף מאוד, אבל הוא גם עדין, ולא מתלהם. אפשר לעצום את העיניים ולשקוע בתוכו. ואפשר לפקוח אותן, ולבודד מתוכו רגעים. להסתכל על שני תלמידים לומדים בחברותא, ולשמוע, לשבריר שנייה, רק אותם. טוב, אני קולט שאני לא מצליח לתאר את הסאונד הזה חחחחח, אבל תדעו לכם שיש סאונד כזה בעולם, יש סאונד ללימוד תורה! שכוייח.

אחרי כמה דקות כאלה נעימות בג'קוזי של התורה, אני שואל את עדן, תגיד, מה הם לומדים כאן בעצם, כל החברעלך האלה, ועדן מציץ לרגע על דפי הגמרא של החברותא הקרובה אלינו, ואומר לי, הם לומדים מסכת נדרים.

"כל כינויי נדרים כנדרים מאי שנא גבי נזיר דלא קתני להו לכולהו ומאי שנא גבי נדרים דקתני לכולהו משום דנדר ושבועה כתיבי גבי הדדי תני תרתין וכיון דתני תרתין תני לכולהו, וליתני כינוי שבועות בתר נדרים איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא".

זה מה שהם לומדים, אתם קולטים. זו התורה שכולם לומדים! בכל הישיבות, כל הזמן! זו תורה לא נגישה, לא ברורה, בשפה קדומה, זו תורה סבוכה ומפותלת, מלאה בדיונים חמקמקים, בלי הרבה פואנטה. זו תורה אינסופית, שנמשכת ונמשכת, ומסתעפת ונפרמת, זו תורה שאף פעם לא נגמרת, לכן קוראים לה גמרא. וזה מה שהם לומדיםםםם! כשהייתי בתיכון ועשיתי בגרות בגמרא, לא התחברתי לטקסט הזה, אהבתי את הסיפורים היפים! אבל את הסוגיות הנפתלות לא יכולתי לשאת. אחר כך הלכתי לישיבה, והמשכתי ללמוד גמרא גם שם. הייתי בטוח שהפעם אני אתאהב, אבל לא התאהבתי בכלום. אפילו שטיינזלץ הצדיק לא עזר לי. וגם היום, אם נודה על האמת, גם היום הטקסט הזה נראה לי מעיק ומרתיע. עד היום אני לא מבין, ולא מאמין, שזה הטקסט שאותו לומדים אינספור תלמידי ישיבות בארץ ובעולם. הרי יש ספרים טובים יותר, ומרגשים יותר, ונגישים יותר. ריבונו של עולם, בקש רחמים עליהם, איך ייתכן שהם לומדים כל היום גמרא!

עדן, יעקב ואני יוצאים מהישיבה ועושים סיבוב קצר בשכונה. עדן מזמין אותי לברד בצבע סגול, במין חנות נשנושים מצחיקה שנמצאת מול הישיבה. זו חנות בלי מוכר. הקונים מניחים שטרות ומטבעות בקופסה שמונחת בחנות, וקונים לעצמם קפה, ברד ועוגיות. אחר כך אנחנו קופצים לחנות ספרים רחבת ידיים והומת אדם. אני מחפש ספר ילדים לקנות הביתה, לחיה ונח, ומקבל המלצה מילד חרדי, על ספר ששמו "שאול יצחק השובב". בואו נגיד בעדינות שזה לא ספר שמתנגד באופן נחרץ לאלימות במשפחה. אחר כך אני ניגש למוכר, עם שלושה ספרים אחרים שמצאתי. הוא מחשב את החשבון במהירות, ואז משחרר בדיחה רפה, על זה שהוא מסתדר בקופת התשלום גם בלי לימודי ליבה.

עדן: "לא משנה מה עברתי בחיים, מה ראיתי ולאן התקדמתי, משהו בי מתקומם אל מול צמד המילים ״הישיבה החילונית״. כאילו מה? חסרים שמות? למה דווקא ישיבה?"

כשאנחנו יוצאים מחנות הספרים, הרחובות מפוצצים בתלמידים ממהרים. יעקב מסביר לי שהסדר נגמר, ושעכשיו כולם בהפסקת צהריים. עוד מעט חדרי האוכל ייפתחו. והתלמידים יוכלו לאכול קצת, לנוח קצת, ולחזור עם כוחות מחודשים לסדר הבא. אני מבקש מיעקב לקחת אותי לחדר האוכל, בא לי לראות מה מגישים להם שם לאכול ובדרך לשם אני פתאום רואה ברחוב אישה! אישה אמיתית! פתאום קלטתי, כבר כמעט שעה שאני מסתובב כאן, בבתי המדרש, בחנויות וברחובות, ראיתי בשעה הזאת אלפי אנשים, אבל כולם כולם כולם היו גברים. זאת האמת העצובה, לימוד התורה שמתרחש כאן, מדהים ככל שיהיה, מתרחש בסט־אפ של אפליה.

חדר האוכל עדיין לא נפתח, אז אנחנו עומדים ברחוב ומדברים קצת. כמה שניות חולפות, ולשיחה מצטרף בחור נוסף, קופל שמו, חבר של עדן ויעקב, הם שלושתם למדו ביחד באותה ישיבה. קופל מגיע אלינו עם אוזניות בלוטות', שמחוברות לנגן מוזיקה קטנטן. אני שואל אותו למה הוא מקשיב, ונדהם לגלות שהוא מקשיב לפינק פלויד! הטוב כי לא כלו רחמיך, והמרחם כי לא תמו חסדיך, קופל החרדי שומע פינק פלויד אתם קולטים!

קופל ויעקב נשואים, הורים לילדים, וגם הם, כמו מאות אלפי גברים חרדים, מעבירים את רוב ימיהם בלימוד גמרא בבית המדרש. אני שואל אותם, מה המשמעות של הלימוד הזה, מה המהות שלו, ושניהם עונים לי במהירות, כמעט בלי לחשוב, שהעולם הזה מתקיים בזכות לימוד התורה. יעקב אומר – העולם הזה נברא בזכות התורה, ולימוד התורה הוא זה שמאפשר את קיומו. אני שואל אותו איך זה בדיוק עובד, מה הקשר בין הגמרא לבין כדור הארץ, ויעקב אומר לי שהוא לא יודע איך זה עובד, אבל זו האמונה שלו. קופל מוסיף על דבריו שהתורה הזו שהם לומדים הופכת אותו לאדם טוב יותר. הלימוד מחדד אותו ופוקח אותו, מבחינה אינטלקטואלית, ושמירת המצוות משפרת אותו מבחינה מוסרית. זה עובד גם פנימה וגם החוצה, הוא אומר. זה חסד כלפי העולם, וחסד כלפי עצמי.

יאיר: "יש בחדר נערים בני שמונה עשרה, וגברים בני שישים, וכולם אוחזים בספרי התלמוד הדהויים, וכולם קוראים וחושבים ומדברים ולומדים לפני מלך מלכי המלכים. ויש בחדר הזה עוצמה אדירה"

כמה אנשים שעוברים ברחוב מצטרפים אלינו, חלקם עומדים לא רחוק ומקשיבים בעניין רב. חלקם מתפרצים לשיחה ומביעים את דעתם. אני שואל את החברעלך, למה הם "מבזבזים" את החיים על הגמרא. זה ספר כל כך משעמם! יש כל כך הרבה טקסטים תורניים נפלאים שאפשר ללמוד. אפשר לקרוא את ספרי התנ"ך, אפשר ללמוד את כתבי הרמב"ם, אפשר לשקוע בתורותיו המופלאות של רבי נחמן! למה לשרוף את כל היום על בירוקרטיה בארמית! וכשאני שואל את זה, נדמה לי שהם אפילו לא מבינים את השאלה. כשאני אומר את המילים רבי נחמן, קופל מעקם את פניו בגועל. אתה לא מבין מה זה לימוד גמרא אמיתי, הוא אומר לי. אתה לא תבין מה זה, כי אף פעם לא למדת גמרא ברצינות, כמו שצריך. אתה לא מבין, אתה פשוט לא מבין, לאיזה גבהים הלימוד הזה לוקח אותך. אתה לא מבין לאיזה עומקים אפשר להגיע בסוגיות האלה. זה משהו שאנשים מתחילים להבין אחרי עשר שנים של לימוד. אתה לא תצליח להבין את זה, אבל כשאני לומד תורה אני מרגיש שאני נוגע בשורש עומקם של החיים. ואי אפשר להסביר דבר כזה. אי אפשר להסביר.

אולי הם צודקים, אני חושב לעצמי. אולי הם צודקים. אולי הטקסט האניגמטי והכבד והלא נגיש הזה, מחזיק בתוכו עומקים רוחניים נשגבים. אולי הם צודקים, אולי אחרי עשר שנים של לימוד קדחתני, משהו פתאום נפתח להם בטקסט העמום הזה. אולי הם צודקים, ולימוד התורה הזה, שאף פעם לא הצלחתי להבין, מחזיק באופן כלשהו את קיומו של העולם. זה נשמע לי הזוי, אבל מה אני מבין. יש כל כך הרבה דברים הזויים בעולם הזה. אומרים שמיליארד סינים לא טועים. וייתכן שגם מיליוני התלמידים השקדנים בישיבות השונות מבינים משהו על העולם.

השיחה הזו מתנהלת במשך כמה דקות, וכמה עשרות אנשים עומדים סביבנו ומקשיבים לה. אני מביט בכל הסקרנים וחושב לעצמי, מתי בפעם האחרונה הם עצרו את החיים ושאלו את עצמם, מה פשרו של כל הלימוד האינסופי הזה. האם הם חיים על טייס אוטומטי, עולים על קיאק ונשטפים בזרם השוטף של המסורת. ומצד שני, הם נראים כל כך מאושרים, ונינוחים, ובטוחים בעצמם. טוב להם בחיים. טוב להם באוהלה של תורה, זה ברור. עדן מציע שנתקדם לחדר האוכל, ואני מציע בקריצה שנגיד לסיום איזה דבר תורה קטן, שלא יהיה פה מושב לצים! אולי נגיד משהו על פרשת השבוע, אני מציע, ושואל אותם אם הם זוכרים מה הפרשה. כמה שניות חולפות ואני רואה שהם לא ממש זוכרים. בסוף אחד מהם מתעשת ונזכר שהגענו לפרשת במדבר. אתם זוכרים מה יש בפרשה, אני שואל בחיוך, ושוב כל החברעלך שותקים.

אחרי כמה שעות כאלה, של שוטטות ושיחות ערות, עדן מלווה אותי בחזרה למגרש החניה. אנחנו נפרדים בחיבוק, ואני נוסע הלאה לדרכי, מוצף ומעורבב. האוטו בוער מבפנים, והאישה שבווייז מובילה אותי בנחישות מרחובות יהודיים לרחובות ציוניים.

בגמרא יש פירוש יפה לפסוק "וזאת התורה אשר שם משה" – זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מוות. הפירוש הזה מתייחס לתורה כאל סם, ולא בכדי. יש בעוצמה האינסופית של הטקסט המכונן הזה, משהו מאלחש ומערפל. אבל יש בו משהו מרפא ומחולל. המילה "תורה" עצמה, נשמעת כמו הֶלחֵם של "טוב" ושל "רע".

התורה של ישיבת מיר היא תורה כזאת, רבת סתירות, עוצמתית ופועמת. אפשר לטבוע בסאונד שלה בבתי המדרש השוקקים. אפשר להתמכר לנחישות שלה, לגחלת הנוקבת שלה, אפשר להתרגש ממנה, כששומעים את דברי התלמידים, וכשמביטים באור שנוצץ להם בעיניים. אבל אפשר גם להתמוסס בתורה הזו, ולהיעלם בה, לתוך עולם אוטומטי, גברי, מצונזר וחסר טיעונים.

עדן: "חזרנו לדבר עם התלמידים. הם בתחילת שנות העשרים שלהם. רוב החברים שלהם מטיילים עכשיו בעולם. אבל הם החליטו מיוזמתם להתמסר ללימוד תורה בישיבה"

זו לא התורה שלי, זו לא הדרך שבה אני אוהב ללמוד, זה לא המרחב שבו מתאים לי ללמוד, אלה לא הטקסטים שאני אוהב ללמוד, ובכל זאת, טוב שהגחלת הזו זוהרת בעולם, טוב שיש בתי מדרש עם סאונד של מפלים שוצפים. יש בגמרא פירוש יפה לפסוק "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" – אל תקרי מורשה, אלא מאורסה. אפשר לפעמים להתייחס ל"מורשת" הכבדה והקדושה, כמו שמתייחסים ל"מאורסת" אהובה, רעננה, ומלאת חיים. אני יודע שאני משתדל ללמוד ככה. ואני יודע שגם אחיי החרדים בישיבת מיר לומדים ככה. ראיתי את זה בעיניים שלהם, שנצצו באור חם, אוהב ויהודי. והריני אוהב כל אדם כנפשי ומאודי.

***

השמש שוקעת מאחורי הרי ירושלים. אני יוצא משכונת בית וגן, שיש המכנים אותה ״שכונת הישיבות״, וחולף על פני האנדרטה של יד ושם אל הכביש המוליך לעין כרם. אני גולה עכשיו למקום תורה אחר לחלוטין מכל מקומות התורה שלמדתי בהם ושהכרתי אי פעם. יאיר מחכה לי בתחילת הרחוב בתוך המכונית הכחולה והחבוטה שלו. הוא עסוק בכתיבת פוסט. כבר שנים שאני קורא קבוע את הפוסטים שלו ועכשיו בפעם הראשונה אני רואה אותו כותב אחד כזה בלייב. אני יוצא מהמכונית אל הרחוב השקט שמצידו האחד בתים פרטיים עצומים ומצידו השני נוף ליער. יאיר מעלה את הפוסט ומצטרף אליי, עדיין לבוש בבגדי ההסוואה שלו מהביקור שלנו בישיבת מיר בבוקר. אנחנו מתקדמים לכיוון וילה ענקית. על שער החצר הלבן תלוי שלט עץ פשוט עם אותיות ירוקות: הישיבה החילונית.

יאיר: "אולי הם צודקים, אני חושב לעצמי, אולי הטקסט האניגמטי והכבד והלא נגיש הזה, מחזיק בתוכו עומקים רוחניים נשגבים. אולי אחרי עשר שנים של לימוד קדחתני, משהו פתאום נפתח להם?"

מה אני אגיד. לא משנה מה עברתי בחיים, מה ראיתי ולאן התקדמתי, משהו בי מתקומם אל מול צמד המילים ״הישיבה החילונית״. כאילו מה? חסרים שמות? למה דווקא ישיבה? ובמיוחד עבור מישהו כמוני שלמד בישיבה אמיתית למעלה מעשור ועדיין עוסק מדי שבוע בלספר את הסיפורים שלה ומרגיש שהיא חלק בלתי נפרד מהזהות שלו. במיוחד עבור מישהו כמוני, ישיבה היא לא סתם כינוי למוסד לימודי. אי אפשר ככה לחלל את השם "ישיבה". כי ישיבה היא מקום במובן העמוק והרחב של מקום. ישיבה היא בית. ישיבה היא אם ואחות. ישיבה היא דרך חיים. וישיבה חילונית? נו־נו. הברקה קופירייטרית מוצלחת. מעכשיו חובת ההוכחה מוטלת על הישיבע־בוחערים החילונים שאפגוש בפנים. אני מרכיב את משקפי העין הטובה שלי, פותח את הלב ונכנס עם יאיר בשער. מתוך אינסטינקט אני שולח יד אל ימין השער, לנשק את המזוזה, אבל היא לא הייתה שם.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02314_07_39-6-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אנחנו נכנסים לחצר רחבת ידיים שבמכרזה בריכה אקולוגית עם מים ירקרקים וכמה דגי זהב שמנמנים. אני חושב על זה שאם הייתה לנו בריכה (אקולוגית!) בישיבה, החיים שלנו היו נראים לגמרי אחרת. את פנינו מקבל תומר, בחורצ'יק עם שיער ארוך וכפכפי טבע נאות. הוא מציע לנו לשתות משהו. גם יאיר וגם אני זקוקים בדחיפות לקפה שחור. ובזמן שתומר מכין לנו את הקפה בכוסות זכוכית אני מסתכל סביבי במטבח ושם לב שאין בו בכלל כלים חד־פעמיים ושעל אדני החלונות מונחים המון ייחורים כאלה והנבטות למיניהן ועל השיש מונח שק גדול של עדשים ירוקות. אנחנו מחליפים עוד כמה מילים עם תומר, מודים לו על הקפה ויורדים אל קומת הבייסמנט, שם מתקיים שיעורו של ראש הישיבה.

עדן: "בישיבה החילונית לומדים בעיקר את הסיפורים של הגמרא ופחות את הסוגיות הלמדניות. מעניין מה היה קורה אילו היינו לומדים אצלנו בישיבה בעיון את תנורו של עכנאי, נגיד"

אריאל לוינסון, ראש הישיבה החילונית, הוא בחור גבוה, מרשים, צנוע ומאיר פנים עם עגיל זהב באוזן שמאל. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים וכבר בעבר התרשמתי ממנו בתור תלמיד חכם אמיתי, אוהב תורה ובעל דרך ארץ. אריאל ויאיר למדו באותה ישיבה בעברם, ישיבת מעלה־גלבוע. ואני חושב על זה שגם ליאיר יש עגיל באוזן שמאל. הם מדברים ביניהם, משהו על הישיבה כמו ששני בוגרים צריכים לעשות. יאיר אומר שאריאל הוא ראש הישיבה היחידי שיצא ממעלה־גלבוע וזו עובדה מדהימה בעייני. בין בוגרי מעלה־גלבוע יש ראשי מכינות, במאים, סופרים ועיתונאים אבל ראש ישיבה יש רק אחד!

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 230516_125845-750x563.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אריאל יושב בראש השולחן ומולו כמניין תלמידות ותלמידים צעירים מחזיקים בדפים מצולמים של שלושת הפרקים הראשונים מ״פרקי דרבי אליעזר״. אריאל מלמד אותם את סיפורו של אליעזר בן הורקנוס שרצה רק דבר אחד בחיים: ללמד תורה. אריאל קורא בכתיב חסר. ללמד תורה. וככה גם מספר את הסיפור לתלמידים. רבי אליעזר בן הורקנוס רצה ללמד תורה. אבל אני, משהו היה מוזר לי, אז עשיתי גוגל תוך כדי השיעור ומצאתי שברוב הגרסאות המודפסות הכתיב הוא מלא והסיפור על רבי אליעזר בן הורקנוס הוא על אחד שרצה ללמוד תורה. לא ללמד. אחרי הגוגל, השיעור של אריאל הפך בעיניי למעניין יותר ומרתק יותר. כי סיפור טוב הוא סיפור טוב, ומדהים מה שאות אחת יכולה לשנות בו. התלמידים קשובים לו קשב רב ומעורים בשיעור לחלוטין. שואלים שאלות. עונים תשובות. פותחים סוגריים. משתפים בחוויות אישיות. לסיפורים יש כוח. אין מה להגיד. לסיפורים יש המון כוח.

יאיר: "כבר כמעט שעה שאני מסתובב כאן, בבתי המדרש, בחנויות וברחובות, ראיתי בשעה הזאת אלפי אנשים, אבל כולם כולם כולם היו גברים"

בישיבה שלנו, כמו בכל הישיבות החרדיות, כשהיו לומדים מסכת והיו מגיעים לדפים שבהם מסופרות אגדתות, הייתה יוצאת הוראה כתובה בכניסה לבית המדרש: אל ציבור הלומדים! יש לדלג מדף ה׳ עמ׳ ב׳ למטה עד לדף ח׳ עמ׳ א׳ בתחילת השורות הרחבות. יישר כוח גדול. אני מספר את זה ליאיר והוא לא מאמין לי. אתם אשכרה הייתם מדלגים על סיפורים?! למה? הוא נזעק. אני מסביר לו שבזמנו זה לא ממש העסיק אותנו. פשוט דילגנו. בבית המדרש לומדים את העיקר. את הפלפול בסוגיות בעצמן שבסופו של דבר מוביל להסקת מסקנות הלכתיות. וסיפורים? תמיד אפשר לקרוא לפני השינה. וזה קטע, כי בישיבה החילונית לומדים בעיקר את הסיפורים של הגמרא ופחות את הסוגיות הלמדניות. אני משתעשע במחשבה מה היה קורה אילו היינו לומדים אצלנו בישיבה בעיון את תנורו של עכנאי, נגיד. ככה עם כל האמוציות של הסיפור הזה והדרמה המטורפת שבו. מה היה קורה אז? ומה היה קורה אילו תלמידות ותלמידי הישיבה החילונית היו מקדישים את ארבעת חודשי הלימוד שלהם להעמקה מוחלטת ב״תקפו כהן״ עם כל הסברות והש״ך וכולי? איך הישיבה החרדית שלי הייתה נראית ואיך הישיבה החילונית הייתה נראית? מעניין.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02314_07_38-2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כמו שני בחורי ישיבה טובים, יאיר ואני יוצאים באמצע השיעור של אריאל לעשן סיגריה. אנחנו מדברים קצת על התורה. הסיבה שלשמה נתכנסו לבלות יחד יום שלם. יאיר אוהב את התורה בנפשו ומאודו. רואים את זה עליו. אני משתף אותו ברעיונות שעליהם מושתת האתוס של לימוד התורה כפי שאני חונכתי בישיבות שבהן למדתי. מושגים כמו ״עול תורה״ או ״תורה שלמדתי באף״ או ״אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם״ – בעצם מתייחסים אל התורה כאל פעולת־על שמוכרחים לבצע בכל מחיר. בעול, בכוח, גם כשלא מתחשק, לא רק כשנהנים, לא רק בשביל האינטלקט או ההיכרות עם הטקסט והרחבת הדעת. בשביל התורה צריך לקיים את מה שכתוב בה ושלא נדבר על ״כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל״, שזה אומר למסור עליה נפש ממש. ואפילו שיש מרחק רב בין הציטוטים האלה לבין החיים עצמם בעולם הישיבות, עדיין הם לגמרי אבני היסוד שעליהן נבנה הבניין הרעיוני וההשקפתי והם לגמרי הקולות שמהדהדים לך בראש גם שנים אחרי שאתה עוזב את הישיבה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02314_07_39-5-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

השיעור של אריאל נגמר ואנחנו חוזרים לדבר קצת עם התלמידים. הם בתחילת שנות העשרים שלהם. רוב החברים שלהם מטיילים עכשיו בעולם. אבל הם החליטו מיוזמתם הגמורה להתמסר ללימוד תורה בישיבה החילונית. אי אפשר שלא להעריך את זה. הם הנוער הכי איכותי שיש. טובים שבטובים. סקרנים ועדיני נפש. אנחנו שואלים אותם מהי התורה בשבילם ומקבלים מהם תשובות מגוונות, על העמקה בידע נוסף, על היכרות עם טקסטים לא מוכרים, על פתיחות שתעזור להם בעתיד עם הקהילה והחברה. אני מסתכל עליהם בעיניים ומקווה בכל ליבי שהם והן יהיו מנהיגי הדור הבא. אין בהם שום דבר מתריס, שום דבר לעומתי או מתגונן. כן ישיבה חילונית, לא ישיבה חילונית, התורה מאירה משהו בפנים של בני אדם. אני מוכן להתערב על זה.

בחוץ כבר חשוך. בחצר הווילה של הישיבה החילונית אחת התלמידות קופצת בחבל לצלילי שיר של להקת הדורבנים. יאיר שואל אותי אם בישיבה שלנו היינו קופצים בחבל, ואני אומר לו שלא. לא היינו קופצים בחבל וכן היינו מדלגים על אגדתות בגמרא וגם לא תמיד למדנו בשטייגען הכי רצחני שיש, אבל בעומק הלב ובעומק הרצון ידענו שצריך להתחייב לתורה. לקיים אותה. להפוך אותה לתורת חיים. וזה לא שאני יודע באמת מה זו תורת חיים. אני רוצה להאמין שתורת חיים היא תורה כזו שעשויה מהחיים עצמם וכזו שמסוגלת להפוך את מי שלומדים בה לעדינים ורכים וטובי לב ומאירי פנים. אני זוכר אותנו שרים בחדר האוכל בישיבה את מילותיו של אור החיים הקדוש: ״אם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא ייחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם״. ולא תמיד היינו ממש מכוונים את מילות השירים בעומק הכוונה, אבל כן היו הבלחות קצרות כאלה, הבהובים של געגוע. לתורה ולקדוש ברוך הוא נותן התורה. בדרך למכוניות שלנו יאיר ואני מבינים שיש בינינו הרבה משותף בסיפור הזה. שנינו מאמינים שלא בשמיים היא ולא מעבר לים. כי קרובה אלינו התורה מאוד. בפינו ובלבבנו לעשותה.

The post ביקורי גומלין: בין השטייגען של ישיבת מיר לבריכה האקולוגית של הישיבה חילונית appeared first on מקור ראשון.