גם אחרי מאות ראיונות שקיימתי במהלך עבודתי כעיתונאי, השיחה עם אביגיל שרייר היא חסרת תקדים. זו הפעם הראשונה שמרואיינת יושבת מולי כשבאותם רגעים ממש מתחוללת במרחק כמה מטרים מאיתנו הפגנה סוערת המכוונת נגדה באופן אישי. שרייר דווקא אינה מופתעת. כבר שלוש שנים, מאז צאת ספרה "נזק בלתי הפיך", מוקיעים אותה באופן תדיר כ"טרנספובית" – אויבת הקהילה הטרנסית – ומשלחים בה ביקורת קולנית.

באירוע ההשקה של המהדורה העברית (בהוצאת סלע מאיר), זמן קצר לפני שיחתנו ביום ראשון השבוע, המחאה כמעט הפכה לעימות פיזי. אחד היושבים בקהל, צעיר טרנסג'נדר שהצליח להיכנס פנימה, קם מכיסאו בשלב מסוים והתקרב אל שרייר. כעבור רגעים אחדים הוא כבר נהדף, נגרר והוצא מהאולם. כשאני שואל את שרייר אם חשה פחד בפרק הזמן הקצר הזה, היא משיבה: "יש הרבה דברים שמפחידים אותי, אבל אגיד לך מה מפחיד אותי יותר מכול – אי אמירת אמת. באמריקה, אלפי הורים שולחים את ילדיהם לטיפולי שינוי מין באמונה שזה לטובת הילדים, בלי לספר להם על הסיכונים. זה מפחיד, ואני לא רוצה שזה יקרה גם כאן".

חשבת פעם שתזדקקי לליווי של שוטרים, כדי שלא יפגעו בך פיזית?

"זה מזעזע, אבל אגיד לך משהו מפתיע – זה עדיף בהרבה על המצב בארה"ב, שם אפילו לא מזמינים אותי לקמפוסים, או מבטלים הרצאות ומפגשים בהשתתפותי. הספר שלי התקבל בדממה מוחלטת באמריקה. העיתונים הגדולים לא עסקו בו, מחשש שיבולע להם. את הפרסום לספר שלי מימנו כמה הורים מכיסם הפרטי. הם לא היו חברים שלי, לא הכרתי אותם, אבל הם קראו את הספר ואמרו שבעיניהם הוא חשוב. אז הם גייסו אלפי דולרים, תלו שלטי חוצות, ואתה יודע מה קרה אחר כך? חברות הפרסום הורידו את השלטים בעקבות לחצים. זה לא ייאמן. אז פה האירוע כן התקיים, וזה כמובן חיובי. ועדיין, רק מעט מהאנשים שרצו לבוא יכלו להגיע, כי עברנו לאולם קטן. בעיניי זה כישלון, וכך גם העובדה שהאירוע לא התקיים בתל־אביב. כאילו תל־אביב היא טריטוריה של דעה אחת בלבד. זה רע לדמוקרטיה".

"מכל ההורים שמעתי את אותו סיפור: בנותיהם, נערות ללא כל עבר של דיספוריה מגדרית, חוו קשיים חברתיים בגיל תיכון, והכריזו שהן טרנסים. אם זה היה נגמר פה, מילא. הבעיה היא שבארה"ב מעודדים היום נערות כאלה לעבור לשלב התרופתי, ומעבר לכך. כל זה נעשה במהירות, בלי טיפול פסיכולוגי, והכי גרוע – בלי לספר להורים"

שרייר עצמה מתנערת בתוקף מההגדרה "טרנספובית", וטוענת שכל מי שיטרח לקרוא את הספר, יבין זאת מיד. ובכן, קראתי את הספר. הוא עוסק בתחום צר יחסית של תופעת הטרנסיות: שרייר לא מדברת על מי שסבל כבר בילדותו מדיספוריה מגדרית (מצוקה נפשית הנובעת מפער בין המין הביולוגי המולד ובין תחושת ההשתייכות המגדרית של האדם), אלא על נערות שבגיל מאוחר יותר מבקשות לפתע להפוך לנערים. רק לפני עשור, היא מספרת, תופעת הטרנסג'נדרים הייתה שולית, ואפיינה 0.01 אחוזים מהאוכלוסייה, אך כעת הנתונים מצביעים על עלייה דרמטית של מאות אחוזים במספר הנערות המבקשות להזדהות כזכרים. לדבריה, אנו עדים לניסוי חברתי מסוכן שמתאפשר בגלל אנשי מקצוע שמשתפים איתו פעולה. ראשית, פסיכולוגים שמדלגים על שלב חשוב של כמה שנות בדיקה ותהייה, לפני שיאשרו למטופלת הצעירה ליטול הורמונים שיחוללו שינויים בגופה. שנית, רופאים שממהרים לאשר מתן טסטוסטרון לנערות, ובהמשך עורכים ניתוחים לשינוי מין. הליכים רפואיים כאלה כרוכים בסכנות רבות, כולל עקרות בלתי הפיכה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02310_55_55-4-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מי תקבל אישור לניתוח להסרת חזה נשי? התשובה, בחלק מהמקרים, היא מי לא. בקליפורניה למשל החוק מתיר זאת גם לילדה בת 13. אם ב־2007 הייתה בכל רחבי ארה"ב "מרפאת מגדר" אחת, לפי שרייר, כיום קיימות יותר מחמישים כאלה. הנתון הזה מרמז גם על הבוננזה הכלכלית הטמונה במה ששרייר מכנה "אופנת הטרנסים"; הרפואה בארה"ב היא פרטית בדרך כלל, ויקרה מאוד.

שותפים נוספים לצמיחת התופעה הם מוסדות החינוך בארה"ב, שברבים מהם פועלות תוכניות מגדר המעודדות "נזילות מגדרית". לעיתים המורים אף נדרשים להסתיר מההורים את זהותו המינית החדשה של ילדם, אם יש חשש קל שבקלים שהמשפחה לא תקבל בחיבוק את השינוי.

"בתי הספר לא מכריחים בני נוער להזדהות כטרנסג'נדרים, אבל הם מכשירים את הקרקע", טוענת שרייר בספרה. "המקלט הלהטב"קי שהם יצרו הוא אוונגרדי ומפתה. (…) מרביצי תורת המגדר ממלאים את ראשי הילדים באפשרויות מגדריות ובאידיאולוגיה, כך שבבוא היום, כשאותם בני נוער אכן חווים משבר, הפתרון ההרואי נמצא ממש מעבר לפינה".

מעל לכל הגורמים הללו, טוענת שרייר, נמצאות הרשתות החברתיות: לא מעט משפיענים ומשפיעניות בטיקטוק ובאינסטגרם מציגים את שינוי המין כמבוא לעולם ורוד. המציאות שיפגשו הנערות, אם יתפתו להבטחות החגיגה המגדרית שמרעיף עליהן הטלפון החכם, תהיה שונה מאוד, ומלבבת הרבה פחות.

"כשגבר מחליט מיהי אישה, בעיניי זו ירידה גדולה במעמד הנשים. האנשים האלה שעומדים כרגע בחוץ ומפגינים נגדי אינם טרנסג'נדרים ברובם המוחלט; הם אקטיביסטים, חלק מדת האידיאולוגיה המגדרית. זו אידיאולוגיה מזיקה ולא סובלנית, שאומרת לנשים – אנחנו נחליט מיהי אישה, וגם אם זה לא נוח לך, אנחנו נתפרץ לשירותים ולחדר ההלבשה שלך"

שרייר, כאמור, לא מדברת על מקרים של אי התאמה מגדרית שמתחילים כבר בילדות המוקדמת; היא גם תומכת במתן אפשרות לאדם בוגר לשנות את מינו, בסופו של תהליך טיפולי מסודר. כיצד אם כן הפכה לסדין אדום עבור הקהילה הגאה, שלא לומר העולם הליברלי כולו? מדוע שלושה אולמות בתל־אביב חזרו בהם והודיעו שלא יארחו את השקת ספרה? ומדוע האירוע המתוקשר, שהתקיים לבסוף ברמת־גן, גרר הפגנה רועשת שהדיה חודרים היטב את קירות האולם? תשובה אחת לשאלות הללו תהיה הקיטוב המעמיק בין שמרנים לליברלים, הן בארה"ב הן בישראל. החשדנות ההדדית הולכת וגוברת, צל הרים נראה כהרים וכל אירוע מינורי הופך סיבה לחסימת נתיבי איילון. אבל צריך להודות שגם שרייר לא מושכת את ידיה מהבלגן – שכמובן עושה טוב ליחסי הציבור של הספר.

על הכריכה של "נזק בלתי הפיך", גם בעברית וגם באנגלית, מתנוסס איור של ילדה כבת ארבע או חמש, שמרכז גופה חסר. מדוע בעצם נבחר הדימוי הזה? את מדברת על נערות, לא על ילדות. זו פרובוקציה מכוונת?

"לא עיצבתי את העטיפה, כפי שאתה ודאי יכול לשער", אומרת שרייר, "אבל אני חושבת שהיא טובה מאוד. זה לא סתם פרובוקטיבי אלא מעורר מחשבה, נותן את התחושה שהנערות שהספר עוסק בהן הן צעירות מדי. אנחנו מדברים על גיל 11־12, זה לא אדם מבוגר שמקבל החלטה לגבי המיניות שלו או המגדר שלו. הילדים באמריקה וברוב מדינות המערב קשורים היום להוריהם, ויש להם הרבה פחות עצמאות מבעבר. הם מתנהגים כאילו הם צעירים בהרבה מכפי גילם האמיתי – ובכל זאת אנחנו בארה"ב מאפשרים להם לקבל החלטות עמוקות כל כך על עתידם ועל גופם, החלטות שאנחנו יודעים שהם לא אמורים לקבל".

ומה לגבי הניסוחים שלך? הספר כולל ביטויים כמו "שיגעון הטרנסיות", "מגפת הטרנס" ו"הכישוף הטרנסי", וכל השיח סביב הנושא הוא במונחים של הפרעה וחולי. את אולי לא חושבת על טרנסג'נדרים במונחים האלה, אבל בחירת המילים מעוררת אנטגוניזם.

"אני לא חושבת שהשפה בספר חדה במיוחד. אכן, המילה 'שיגעון' הרגיזה רבים, וכבר הסברתי למה אני משתמשת בה. זה מגיע מהפסיכיאטר המפורסם ליונל פנרוז, שהסביר שרעיון המתפשט במהירות ברחבי קהילה 'אינו בהכרח מזיק או מופרך בשל היותו מידבק'. מה שמייחד את השיגעון והופך אותו ל'מחלת נפש המונית', הוא שבתקופת התפשטותו 'משתחררת כמות בלתי רגילה של אנרגיה בכיוון אחד, וכתוצאה מכך עלולים להיזנח עניינים חיוניים יותר לרווחתה של הקבוצה'. וזה בדיוק מה שקורה פה.

"אני משתמשת גם במילה 'הדבקה', אבל במובן של הדבקה חברתית. כשסרטון מוגדר 'ויראלי', אף אחד לא מתכוון לומר שהוא מפיץ מחלה. גם כשאנחנו מדברים על התאבדות כתופעה מידבקת, אנחנו אומרים למעשה שהיא עשויה לעבור מילד לילד. האם יש בכך שיפוט שלילי כלפי המתאבדים? לא. האם זה ביטוי לדאגה מפני דבר שלילי שמתפשט? כן. וכשמדובר בנערות צעירות, שממילא סובלות משיעורים גבוהים של דיכאון ואובדנות, זה בהחלט מצער שהן עלולות לשנות את גופן בדרכים בלתי הפיכות".

"הרבה מאוד בני נוער שדיברתי איתם, כולל בני נוער טרנסים, סיפרו איך ההצהרה על הזהות החדשה מכניסה אותך מיד למועדון המקובלים בכיתה. גם המורים מתלהבים, והסגל בכללותו מעודד את זה. הבנות האלה קיבלו פתאום הרבה יותר תשומת לב, ולפעמים תשומת לב היא בדיוק מה שהן זקוקות לו"

רק לא להיות פריבילגית

שרייר (44) היא יהודייה־אמריקנית, נשואה ואם לשלושה. היא מתגוררת בקליפורניה ומפרסמת בקביעות טורי דעה בוול־סטריט ג'ורנל ובאתר Free Press. את השכלתה רכשה בשלוש אוניברסיטאות עילית – קולומביה, אוקספורד וייל. כשאני שואל איך נכנסה בכלל לפולמוס הנפיץ על הטרנסג'נדריות, היא מספרת שהכול התחיל ממאמר דעה שפרסמה בוול־סטריט ג'ורנל. "זה קרה לאחר שבקליפורניה ובניו־יורק התקבלו חוקים המטילים עונש על מי שלא פונה אל האחר בכינוי המגדר הנכון שלו, בהתאם למגדר שאדם מרגיש שייך אליו. כתבתי מאמר והסברתי שחוקים כאלה אינם חוקתיים. בין התגובות שקיבלתי היה מכתב מאמא שביקשה לספר לי על בתה – נערה שהצהירה על היותה טרנס. בעקבות זאת נוצר קשר ביני ובין עוד כתריסר זוגות הורים, ומכולם שמעתי את אותו הסיפור: בנותיהם, נערות ללא כל עבר של דיספוריה מגדרית, חוו קשיים חברתיים כאלה ואחרים בגיל תיכון, והכריזו שהן טרנסים. אם זה היה נגמר פה, מילא. הבעיה היא שבמקומות מסוימים בארה"ב מעודדים היום נערות כאלה לעבור לשלב הבא, כלומר השלב התרופתי, וגם מעבר לכך. כל זה נעשה באופן מהיר מאוד, בלי טיפול פסיכולוגי, והכי גרוע – בלי לספר להורים. כתבתי גם על התופעה הזאת וחשבתי שסיימתי לעסוק בנושא, אבל המאמר החדש קיבל יותר מאלף תגובות, ועוד הורים רבים כתבו שהסיפור הזה התרחש אצלם בבית, בגרסאות כאלה ואחרות. מאמר נגדי שכתב בעל טור טרנסג'נדר בניו־יורק טיימס קיבל גם הוא מאות רבות של תגובות, ולא מעטות מהן תמכו דווקא בדברים שאני כתבתי.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 5/F220610TN52-750x499.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"בשלב הזה הבנתי שיש פה תופעה רחבה, ולא משהו מקומי כמו שחשבתי קודם לכן. התחלתי לראיין הורים לצורך כתיבת ספר, בלי לתאר לעצמי עד כמה הדברים יקבלו אישוש בשנים הבאות. לא רק שצדקתי בכל מילה בספר, אלא שגם נוספו הרבה יותר הוכחות מכפי שדמיינתי".

את ספרה היא פרסמה בהוצאה אמריקנית שנחשבת לשמרנית, ומיד נתקלה בניסיונות השתקה מצד התקשורת ועולם הספרות, שני מוקדים שאמורים להיות ליברליים ומעודדי שיח פתוח. לדבריה, עיתונאים בכירים שביקשו לפרסם ביקורת על הספר, סורבו. כתב העת Kirkus Reviews, שסוקר כריבוא ספרים בשנה, לא הקדיש לספרה מילה אחת, לטוב או לרע. ענקית המסחר האלקטרוני אמזון אף מנעה את הפצת הספר דרכה בנימוק שהוא "מתיימר לאבחן, לטפל או להטיל ספק בנטייה מינית" – טענה ששרייר מכחישה בתוקף.

"קיבלתי הרבה מיילים מרופאים שהזדהו עם המסרים בספר, אבל כולם אמרו 'אני לא יכול לדבר כרופא'. הדור הצעיר של הרופאים ועורכי הדין שיוצא מהאוניברסיטאות מאמין באידיאולוגיה המגדרית, ויש מעט מדי רופאים שמשמיעים את קולם נגד התופעה הזו"

מי שקיבל אותה בזרועות פתוחות היה ג'ו רוגן, בעל הפודקאסט שנחשב למואזן ביותר בעולם. גם זה לא עבר בשלום: כמה מאנשי ספוטיפיי, הפלטפורמה שבה משודר הפודקאסט של רוגן, דרשו להסיר את הריאיון עם שרייר. מאוחר יותר החליט אתר ענקית הקמעונאות טארגט לסלק ממדפיו הווירטואליים את "נזק בלתי הפיך", אלא שבשלב הזה הספר כבר היה מוכר מספיק כדי למשוך תגובת־נגד שמרנית, ובתוך 24 שעות הוחזר המוצר לקטלוג.

פרק שלם בספרה של שרייר מוקדש לראיונות עם מומחים שמאששים את טענותיה. הספר גדוש גם נתונים מספריים, אבל יש גם לא מעט קביעות והצהרות שאינן מלוות בביסוס מחקרי. למשל, המחברת טוענת שיש ירידה עקבית בגיל הנערים והנערות המוגדרים כטרנסים, אך לא מביאה סימוכין לכך. "נכון שאין לי מספרים מדויקים לגבי התפלגות הגילים", היא אומרת. "באופן כללי, קשה באמריקה להשיג מספרים כאלה. אין לנו מערכת רפואית ריכוזית, כל מרפאה היא פרטית. אבל בעקבות מאות הראיונות שקיימתי, הורים פונים אליי ומספרים על בנות צעירות יותר ויותר שמזדהות כטרנסים. כשהתחלתי לכתוב את הספר, התופעה התקיימה בעיקר בבתי ספר תיכוניים; כשסיימתי, כבר דיברתי עם הורים לילדים בחטיבות הביניים. לפני כעשור המספרים היו שוליים – אחד לעשרת אלפים בקרב הבנים, והרבה פחות מכך בקרב בנות – אבל סקרים עדכניים מגלים שיעורים גבוהים הרבה יותר של נערים ונערות שאינם בטוחים בזהותם המינית.

והנה עובדה: בארה"ב, מספר הניתוחים המגדריים בקרב מי שנולדו כנקבות גדל פי ארבעה בין 2016 ל־2017. בבריטניה דווח בשנת 2018 שמספר הנערות שפנו למרפאות מגדר עלה ב־400 אחוזים לעומת העשור הקודם". נקודת המפנה התרבותית שהעלימה את הסטיגמה השלילית כלפי טרנסג'נדרים, לדעת שרייר, היא הופעתה של קייטלין ג'נר, אחת הטרנסג'נדריות המפורסמות בעולם, על שער המגזין וניטי פייר ביוני 2015.

בספר טוענת שרייר שאחת הסיבות ל"הדבקה" בתופעה היא האפשרות לטפס במעלה המעמד החברתי באופן מהיר, ובלי להיכנס לקטגוריה פריבילגית. כלומר, נערה לבנה שסובלת מבעיות בכיתה לא יכולה להפוך לשחורה, אבל היא כן יכולה להצהיר על עצמה כטרנס, ולזנק מיד למרום הדירוג החברתי בבית הספר. "הרבה בני נוער שדיברתי איתם, כולל בני נוער טרנסים, סיפרו איך ההצהרה על הזהות החדשה מכניסה אותך מיד למועדון המקובלים", אומרת שרייר. "גם המורים מתלהבים, והסגל בכללותו מעודד את זה. הבנות האלה קיבלו פתאום הרבה יותר תשומת לב, ולפעמים תשומת לב היא בדיוק מה שהן זקוקות לו.

"בכל תקופה יש משהו ששובה את ליבן של בנות הנוער – פעם אנורקסיה, אחר כך חיתוך עצמי. אם תאשפז יחד כמה נערות שסובלות מאנורקסיה, הן יהיו אנורקטיות יותר. לנערות יש תכונה מיוחדת – הן לוקחות על עצמן את הכאב של חברותיהן, וזה מה שגורם להן להיות קרובות כל כך זו לזו. אבל כשלאחת הבנות יש פתולוגיה, זה יכול להיות מסוכן, כי היא מעודדת התנהגות לא בריאה אצל חברותיה. לכן אנחנו רואים את הדיספוריה המגדרית משכפלת את עצמה".

בריטניה מוזכרת בספר כמדינה שמתנהלת הרבה יותר טוב מארה"ב בנושא הזה. "זו לא חברה שמרנית", מדגישה שרייר בשיחתנו. "אין שם נוכחות שמרנית חזקה כמו שיש בארה"ב, בטח לא ככוח תרבותי. ובכל זאת, הם מסוגלים לנהל שיחה מהסוג שבארה"ב כבר קשה מאוד לנהל. אני חושבת שיש לזה קשר לסופרת ג'יי־קיי רולינג, שנחשבת לאופוזיציה לוחמנית מול ארגוני הטרנסים. לא במקרה האקונומיסט הבריטי – שהוא לא עיתון ימני – הכניס את הספר שלי לדירוג ספרי השנה".

בישראל הנושא לא נמצא כמעט על שולחן הדיונים הציבורי. אם את מאמינה בהדבקה חברתית, האם זה חכם לייבא לכאן את הוויכוח האמריקני? זה לא עשוי לגרום לעלייה בשכיחות המקרים גם אצלנו?

"אני חושבת שזה חכם, ואגיד לך למה. אני לא יצרתי את הדיון. קיבלתי הרבה שיחות מהורים ישראלים – רובם אגב עולים מארה"ב – עוד לפני שהמו"ל והסוכן שלי בדקו אם נוכל לתרגם את הספר לעברית. אני לא גרה פה, אבל ממה שאני מבינה, הסיפור הזה נמצא בהחלט על השולחן. יש דיון ציבורי, מדברים בכנסת על מדיניות, יש החלטות של בתי משפט.

"לא אני גרמתי לזה לקרות גם בצרפת, בשוודיה, בפינלנד או בבריטניה. בכל המדינות האלה קצב העלייה במספר הטיפולים הרקיע שחקים, והיה צורך לבחון מחדש את הנושא ולהגיד: רגע, האם ההליכים הרפואיים באמת עוזרים לבנות האלה? כי התשובה היא לא. לא נמצאה שום הוכחה לכך שהטיפולים מסייעים להן".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... es-1332801462-750x470.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הספורטאיות מתייאשות

בסוף הספר משיאה שרייר עצות להורים שחוששים שבנותיהם הצעירות ייפלו גם הן ל"שיגעון הטרנסי". למשל, "אל תוותרו על סמכותכם כהורים"; "אל תיתנו יד לאידיאולוגיית מגדר בחינוך של ילדיכם"; "החזירו את הפרטיות לבית"; "שקלו נקיטת צעדים דרמטיים כדי להגן על בתכם"; "הפסיקו להציג את הנשיות כמחלה"; "אל תפחדו להודות שלהיות אישה זה נהדר".

בואי נדבר על העצה הראשונה שאת נותנת: "אל תקנו לילד שלכם טלפון חכם". זו הרי משימה בלתי אפשרית.

"אני חושבת שזה בר ביצוע יותר מכפי שנדמה לנו. לאחיין שלי, שפגשתי אתמול, יש טלפון כשר. מעולם לא נתקלתי לפני כן באחד כזה, ובעיניי המכשירים האלה מדהימים. האחיין שלי אגב לא חרדי, אבל גם אם טלפונים כשרים נמצאים בעיקר אצל חרדים, אז מה? לפעמים יש להם רעיונות טובים. אולי לא תיקח מילדיך את המכשירים שכבר יש להם, אבל אני רוצה לתת 'חיזוק' (את המילה הזו היא אומרת בעברית – א"ש) להורים ולגרום להם לחכות עוד קצת לפני שהם נותנים לילד סמארטפון. אני לא קובעת מתי כן אפשר לתת, אני פשוט מספרת מה יש שם. ההורים מכירים את הילדים שלהם ויכולים להפעיל שיקול דעת בעצמם, אבל קודם הם צריכים לקבל את המידע".

את טוענת שאחד הגורמים לזינוק במספר הטרנסים הוא מעמד האישה בחברה האמריקנית העכשווית. האישה לדברייך נחלשה עד כדי כך שנערות רבות ירצו להפוך לגברים. הפמיניזם נכשל?

"הפמיניזם עשה הרבה דברים טובים, אין ספק, אבל לא הייתי אומרת שהוא חזק באמריקה של היום". גם זה, לדבריה, קשור לשינויי מגדר: "אנחנו רואים איך בנים 'ביולוגיים' (כלומר, שנולדו כגברים ושינו את מינם – א"ש) מביסים את הבנות בתחרויות ספורט המיועדות לנשים. הם הורסים את השיאים שלהן, וקובעים שיאים שהמתחרות לא יכולות להשיג. הבנות שמתמודדות מולם מתייאשות. נשים שמרצות מאסר בכלא נשים סיפרו לי שלתאים שלהן הוכנסו גברים, ובכלל זה עברייני מין אלימים. כך שבהרבה היבטים של החיים, לא כל כך נהדר להיות אישה באמריקה של ימינו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _202310_55_52-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

את רואה את התנועה הטרנסית ככוח שפוגע במעמד האישה?

"'האידיאולוגיה המגדרית' היא שאחראית לכך. כשגבר מחליט מיהי אישה, בעיניי זו ירידה גדולה במעמד הנשים. האנשים האלה שעומדים כרגע בחוץ ומפגינים נגדי אינם טרנסג'נדרים ברובם המוחלט; הם אקטיביסטים, חלק מדת האידיאולוגיה המגדרית. זו אידיאולוגיה מזיקה ולא סובלנית, שאומרת לנשים: אנחנו נחליט מיהי אישה, וגם אם זה לא נוח לך, אנחנו נתפרץ לשירותים ולחדר ההלבשה שלך".

את חוזרת ואומרת שאין לך בעיה עם טרנסג'נדרים שעוברים שינוי מין בגיל מבוגר. אשאל אותך דווקא מהזווית השמרנית – אם זו הפרעה, למה את תומכת בנרמול שלה?

"אני מאמינה שחברה חופשית צריכה לאפשר למבוגרים לעשות גם דברים שאחרים עשויים לחשוב שהם לא חכמים. אם אתה רוצה לעשות שינויים בגוף שלך, ניתוחים פלסטיים ואפילו מעבר מין, ואם אפשר לסמוך עליך שתקבל את ההחלטה בעצמך, אין בעיה עם זה. במיוחד אם היו לך כמה שיחות כנות עם מטפל טוב או רופא טוב.

"אצל הנערות שאני מדברת עליהן זה לא מה שקורה. דחפו אותן להחלטות האלה. אנחנו יודעים שבני נוער עשויים לקבל החלטות גרועות כתוצאה מלחץ חברתי. גם למבוגרים יש הרבה החלטות מטומטמות, אבל החברים שלהם משפיעים עליהם פחות. בני נוער הם פגיעים, ובפרט נערות מתבגרות; אצל בנים, ההשפעה החברתית לא תגיע בדרך כלל לפגיעה עצמית. חשוב לי לומר שיש הבדל בין זהות טרנסג'נדרית לדיספוריה מגדרית. אני מכירה הרבה טרנסג'נדרים בוגרים שמנהלים חיים נפלאים, והם אנשים נהדרים".

מבקרייך טוענים שבספר שלך יש הרבה ראיונות עם הורים, אבל מעט מאוד שיחות עם טרנסים צעירים, מושא הספר.

"ראיינתי גם נערות בשלבים שונים של שינוי מין, אבל נכון ששוחחתי בעיקר עם הורים. למה? כי כשמדברים על תופעות פסיכולוגיות בילדים, ההורים הם היחידים שיכולים לתת נקודת מבט רחבה מספיק, והם נמצאים בעמדה הטובה ביותר כדי לדעת. בניגוד לפסיכולוגים או רופאים, הם לא מנסים להשיג עוד מטופלים. הם בסך הכול דואגים לילדים שלהם ואוהבים אותם, ולכן יש להם כנות מובנית. המרואיינים שלי מעידים על עצמם כפרוגרסיביים, הם תומכים בנישואין חד־מיניים, ובד בבד הם רואים איך הבנות שלהם נעשות אומללות יותר ויותר, ואיך המהלך הזה לכיוון הטרנס הורס להן את החיים. אני חושבת שכשהורה אומר לך דבר כזה על הילד שלו, כדאי להקשיב לו".

שמרנים וליברלים באותו צד

כשאני שואל את שרייר אם היא משלמת מחיר אישי על הספר שכתבה, היא מעדיפה שלא לפרט. "אני לא אוהבת לדבר על כך, כי אני לא רוצה לתת לאנשים בחוץ את התחושה הכוזבת שהם יכולים להשתיק אותי. הם לא יכולים. האם הייתה אי נעימות? כן, בוודאי. מצד שני, קיבלתי אלפי מכתבי תודה מהורים בארה"ב ובמדינות אחרות, אפילו כאלה שספרי לא הופץ בהן".

את באה מקליפורניה, אחת המדינות הליברליות ביותר בארה"ב. האם חל אצלך שינוי פוליטי בעקבות השיח סביב הספר והניסיונות להעלימו מעיני הציבור?

"אני מבינה היום אחרת את המאבק התרבותי שמתחולל בארה"ב. אני כבר לא חושבת שהוא מתנהל בין שמרנים לליברלים; במאבק הזה השמרנים והליברלים נמצאים בצד אחד, כשבצד השני אנשי ה־woke (מילה שמתארת את כלל האלמנטים שמרכיבים את השמאל הקיצוני האמריקני – א"ש). האידיאולוגיה שלהם מסוכנת, כי היא כל כך לא ליברלית. איתם אי אפשר אפילו לנהל שיח, כי ה־woke לא סובלני ואינו מסוגל להשלים עם קיומו של שום דבר אחר. לכן אני מקווה שדברים כמו אידיאולוגיה מגדרית, שהם חלק מה־woke, לא ישיגו בישראל את האחיזה שיש להם בארצות הברית.

"ככלל, האידיאולוגיות שלהם מבוססות על שקר, ושקרים הם עוינים לדמוקרטיה. בארה"ב עדיין משקרים לגבי הטיפולים, אבל באירופה כבר מצמצמים אותם. האמת טבעה לצוץ, איתי או בלעדיי, ואני מניחה שאם לא הייתי כותבת את הספר הזה, מישהו אחר היה כותב אותו. אני לא המצאתי את התופעה, פשוט דיווחתי עליה. יש הרבה אנשים אמיצים שרוצים לומר את האמת, ואני רואה אותם כל הזמן, בכל מקום. השאלה היא כמה ילדים צריכים להיפגע לפני שההורים יהיו מודעים לסיכונים. אני רוצה שמספרם יהיה קטן ככל האפשר".

את כותבת שסופו של "השיגעון הטרנסג'נדרי" יגיע כשיוגשו תביעות נגד רופאים שמבצעים ניתוחים בלתי הפיכים. יש סימנים לכך שזה עומד לקרות?

"למען האמת, זה החלק היחיד בספר שאני כבר לא לגמרי מאמינה בו. כתבתי את זה מתוך הסתכלות על מקרים אחרים של קהילות רפואיות שדחפו ילדים לעשות דברים מזיקים, והאירוע הסתיים בבתי המשפט. כך היה למשל במקרים של חריצת דין עקב זיכרון מודחק (עדויות על פגיעה מינית בשנות הילדות, שצפו כעבור שנים והביאו להרשעת נאשמים. בחלק מהמקרים נטען שפסיכולוגים ומטפלים "שתלו" למעשה זיכרון כוזב – א"ש). כאמור, אני כבר לא בטוחה שכך גם יקרה הפעם. הרופאים עדיין מפחדים לצאת נגד השיגעונות האלה. קיבלתי הרבה מיילים מרופאים שהזדהו עם המסרים בספר, אבל כולם אמרו 'אני לא יכול לדבר כרופא'. כל אחד רצה שמישהו אחר יעשה את העבודה. הדור הצעיר של הרופאים ועורכי הדין שיוצא מהאוניברסיטאות מאמין באידיאולוגיה המגדרית, ויש מעט מדי רופאים שמשמיעים את קולם נגד התופעה הזו. יש כמה, הם נפלאים, אבל זה לא מספיק".

את נשמעת פסימית.

"אני מודאגת מאוד. אני עיתונאית שמספרת את הדברים כפי שאני רואה אותם, בהתבסס על אנשים שאני מראיינת. אני לא מנסה לספק תחזיות לעתיד, אבל אני יכולה לומר שלפי השיחות שקיימתי, נראה שאנחנו הולכים בכיוון לא טוב". 0

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post ״לא רוצה שזה יקרה גם בישראל״: אביגיל שרייר מזהירה מפני ״אופנת הטרנסג׳נדרים הצעירים״ appeared first on מקור ראשון.