נראה שהציבור הישראלי הפך לבקי ורגיל במתכונת פטירת "גדול הדור": מהדורות החדשות ממהרות לעדכן על הנפטר, גילו המופלג, כמה פרטים ביוגרפיים ודיווחי תנועה. הנהגים משתדלים לצאת מוקדם הביתה, ותושבי האזור נערכים לשעות של עומס ופקקים, משל מדובר בעוד "יום שיבוש" במסגרת אחת המחאות המסעירות את ישראל. בשנים האחרונות סונדלו מחוזות המרכז וירושלים שוב ושוב להלוויות ענק שכאלה. ובשעה שבאולפנים עמלים הפרשנים־לענייני לבאר לצופיהם את גדלותו של הנפטר וסוד כוחו, בכבישים עומדים שעות ארוכות עשרות אלפי בני אדם, חולקים שלא ברצונם כבוד אחרון לרב שלא הכירו.

דווקא הפעם, מסבירים הפרשנים, הנפטר הוא גדול באמת, מנהיג משמעותי. אבל כשזה קורה בפעם החמישית בתוך שנה, ההסברים הללו דומים לקריאה "זאב זאב". שהרי גם בפעם הקודמת הסברתם לנו מדוע זה מנהיג־העל החרדי; ורק לפני חודש ישבתם באותו אולפן ממש, תחת אותה תאורה, וטענתם בתוקף לאמיתותו של כל סופרלטיב שקושרים הספדנים לראשו של המנוח; וגם אז הבטחתם שסוגיית "היורש" היא שאלת המפתח ביחסי חילונים וחרדים בישראל. אז למה שהפעם נאמין? "זר לא יבין", מפטירים הפרשנים בעיניים מצועפות את הקלישאה הצפויה. ובכן רבותיי, יבין גם יבין.

בבוקר יום שלישי, לאחר שלושה ימים בין שמיים לארץ, ניצחו שוב האראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש. הפעם לא היה צריך להתאמץ יתר על המידה. תפקידיו ומעמדו של הרב אדלשטיין דיברו בעד עצמם: נשיא מועצת גדולי התורה של דגל התורה שחצה זה לא מכבר את שנתו המאה, שיא למנהיג חרדי צלול ומתפקד; ראש ישיבת פוניבז' בבני־ברק, שבה השלים כמעט שמונים שנה רצופות של מסירת שיעורים יומיומית, מאז היותו רווק בן 23 שנתן שיעורי עזר לתלמידים צעירים ועד ימיו האחרונים; מי שסיים את חייו כשמאחוריו עשרות שנות הנהגה חרדית והתוויית דרך חינוכית לרבבות, ופטרונה הפוליטי של מפלגת דגל התורה מאז מותו של הרב חיים קניבסקי בסוף החורף שעבר. הרב אדלשטיין היה המנהיג הליטאי הבכיר, שבאופן מסורתי נחשב למנהיג הציבור החרדי כולו.

ואולם, אף שכבר משנות השמונים של המאה הקודמת נמנה הרב אדלשטיין בין המנהיגים החרדים, ולמרות גילו המופלג, קשה לאתר את השפעתו הספציפית על מערכות הענק שבראשן עמד. בתקופת חייו צמח עולם התורה ממתי מעט לממדים אדירים, מספר המנדטים של המפלגות החרדיות נסק, הערים החרדיות התפתחו והתרחבו, ישיבות ומפלגות קמו ונפלו – אך מה הייתה השפעתו של הרב אדלשטיין על כל אלה? היכן ניכר חותמו, מה הייתה משמעות הנהגתו וכיצד היא באה לידי ביטוי? המספידים דיברו על התמדתו בתורה, על מזגו המתון ותפיסתו המיושבת בענייני העולם, ועל הוראתו לקרב ילדים שיצאו בשאלה – אבל אלה, במחילה, לא מספרים את הסיפור. בהשוואה לקודמיו הרבנים שך, אלישיב, שטינמן, אוירבך וקניבסקי, נדמה כי השפעתו של הרב אדלשטיין הייתה דווקא באי־השפעתו: בבחירתו השמרנית והצרה להקפיד בכל מחיר שלא לשנות דבר, לא להזיז אפילו רהיט בסלון החרדי.

דעת זקנים

הרב שך אמר פעם על ראש הממשלה יצחק שמיר שיש לו "דעת זקנים". בעגה החרדית זהו קוד לשמרנות פוליטית: בלי הפיכות ובלי מהפכות, לטוב ולרע. על הפסוק בפרשת השבוע "ויעש כן אהרן", אומר רש"י, באמירה שמצוטטת רבות בחברה החרדית: "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה". ביעד הזה התאמץ הרב אדלשטיין לעמוד כל ימיו: לא לשנות. הרב השמרני, ששנות התבגרותו עברו עליו בין מלחמות העולם, ביקש להגן על תמונת העולם שקיבל מקודמיו, בתנאי שטח הולכים ומשתנים. בשנה שבה הפך הרב אדלשטיין למנהיג החרדי הבכיר, היו 60 אחוזים מהחרדים מתחת גיל 20 – פער של יותר משמונים שנה בין הרועה ובין מרבית צאן מרעיתו.

כמה מבחנים עמדו לפני הרב אדלשטיין. האחד התרחש עוד בתקופת קודמו הרב קניבסקי, שנחשב לאישיות צבעונית ומלהיבה הרבה מעבר לגבולות עולם הישיבות, הזרם הליטאי ואפילו הציבור החרדי. עם פרוץ הקורונה הורה הרב קניבסקי להמשיך ללמוד כרגיל. הרב אדלשטיין, לאחר התייעצות עם רופאים, הורה לציית להוראות משרד הבריאות. הוא הנחה את עורכי יתד נאמן שלא לפרסם את מכתבו של הרב קניבסקי, ולישיבות הסרות למרותו לסגור את שעריהן. זה לא החזיק: תחילה מרדו האדמו"רים, ואחר כך, בזה אחר זה, הציבור החרדי כולו. הוראתו המוקפדת וההגיונית לא שרדה את מבחן השטח. בעוד הרב קניבסקי מקבל את ההמונים בביתו, צובט בלחיי הילדים ומקבל נשיקות על ידיו, הרב אדלשטיין נותר מבודד בביתו חודשים רבים, מקבל את המבקרים הספורים מאחורי תא שקוף, מכתבים מוגשים לו דרך אשנב זעיר ומיקרופון קטן מעביר את דבריו למשחרי פניו. האדמו"רים החסידיים, הרב קניבסקי, החיידרים, גני הילדים, בתי הכנסת ואולמות האירועים ניצחו את השמרנות העיקשת של הרב אדלשטיין, אך הוא לא זז מעמדתו עד הרגע האחרון, ספון בדל"ת אמותיו ובאמת שלו, שהשתקפה במבטו היוקד.

כאשר הרחוב החרדי סער עקב הפרסומים על מעשיו החמורים של הסופר ואיש החינוך חיים ולדר, הרב אדלשטיין, שוולדר היה ממקורביו ובאי ביתו, סירב להוקיע אותו. שני בתי דין שפרסמו חוות דעת נגד ולדר, עדויות שנגבו וזעם ציבורי נרחב נוכח עשרות שנים של השתקת נפגעים ונפגעות וגיבוי פוגעים, לא גרמו לו לזוז מעמדתו. אפילו לאחר שוולדר שלח יד בנפשו גיבה אותו יתד נאמן ותיאר אותו במונח זצ"ל, השמור לרבנים. כשאנשי העיתון נדרשו להסביר את עמדתם, שעוררה כעס ותמיהה רבה, הם נתלו בדעתו של הרב אדלשטיין, שהורה לא להתייחס לפרסומי הרבנים ובתי הדין.

עמדותיו בנושא חוקי הגיוס השונים והצורך לגשת לפשרה, ומתינותו הכללית בסוגיות של תקשורת חרדית, אקדמיה ותעסוקה, עמדו למבחן כאשר האדמו"ר מבעלז ביקש להכניס לימודי ליבה לתלמודי התורה של הקהילה. הרב אדלשטיין סירב לשמוע על פשרות בנושא, ואיים לפצל את יהדות התורה אם האדמו"ר לא יחזור בו מכוונתו. ערעור על סמכותו של אדמו"ר בכיר ואיום במחלוקת חסידית־ליטאית הם צעדים דרמטיים בעבור מי שדוגל בשמרנות, אך לנגד עיניו של הרב אדלשטיין עמדה משימה אחת: להמשיך את שהיה לפניו, ללא שינוי. ואם המורשת הזו כוללת אי לימודי ליבה לבנים בגיל יסודי, הוא יגן עליה בכל כוחו.

בתחילת שנת 2012 מסר הרב אדלשטיין בישיבת פוניבז' שלוש שיחות בנושא היחס החרדי לחילונים, לחללי צה"ל, לשירות בצבא ולתעסוקת חרדים. מנהיגים חרדים ממעטים להתייחס במפורש לסוגיות הרגישות הללו, ומשאירים את העבודה לפובליציסטים ולמסבירנים מדרג נמוך. השיחות הללו עוררו סערה זוטא בצמרת החרדית, ואחד הרבנים הבכירים פרסם ביתד נאמן מאמר שחלק באופן מפורש על דבריו של הרב אדלשטיין, שכלל לא צוטטו בעיתון בשל רגישותם. הרב אדלשטיין השווה בשיחות הללו את חללי צה"ל ל"הרוגי לוד", המתוארים בתלמוד כקדושים, והעלה על נס את תרומתם הלאומית של חילונים לעם ישראל, שמזכה אותם בחיי העולם הבא. בהמשך הסביר, על בסיס דברי חז"ל, מדוע יש לשנוא את החטאים ולא את החוטאים, וכי אין לשנוא את מי שאינם שומרי תורה ומצוות אפילו אם הם פונים נגד החרדים.

הרב אדלשטיין אף סיפר על שיחה שקיים עם אדם חילוני, ובה הסביר לו מדוע לומדי תורה לא יוצאים לעבוד ("אנו מאושרים גם בלי כסף וכבוד, לימוד התורה הוא עונג שאין כמוהו"), למה החרדים לא משרתים בצבא ("ידוע לי שהאחראים בצבא רוצים שיהיו לומדי תורה", וממילא הגנת ישראל היא מעל דרך הטבע), ומה יחסם של החרדים לחילונים: "אנחנו מרחמים עליהם, כי הם תינוקות שנשבו ולא טוב להם, והם מקנאים בחיים המאושרים של החרדים, שיש לנו שלום בית וחיי משפחה תקינים, ורבים מהם היו רוצים לחזור בתשובה, אבל אינם יכולים כי הם מיואשים מעצמם". למי שרוצה להכיר את תפיסתו השמרנית של הרב אדלשטיין מומלץ לקרוא את השיחות הללו, שמעניקות צוהר להלך הרוח בהנהגה החרדית. תקופה קצרה לאחר מכן הזדעזעה האליטה החרדית סביב משבר הפיצול בין דגל התורה לפלג הירושלמי. דבריו של הרב אדלשטיין הוזכרו כדוגמה למחלוקת האידיאולוגית בין הקבוצות, לצד אינטרסים פוליטיים ואישיים.

דרוש אורך נשימה

בשונה מהזרם הספרדי החרדי, שמתנהל בשנה האחרונה ללא כתובת רבנית ברורה ויחידה, הזרם הליטאי זקוק למנהיג מוסכם, ודאי בשנה שבה יעלה על השולחן חוק הגיוס וייערכו בחירות מקומיות. מאבקי השליטה כבר פרצו. מצד אחד מסתמנים ראשי ישיבת סלבודקה בבני־ברק, הרבנים דב לנדו ומשה הלל הירש. מצד שני ראש ישיבת "עטרת ישראל" הרב ברוך מרדכי אזרחי, המשגיח הרב דן סגל, והרב מאיר צבי ברגמן. ההבדלים הם אידיאולוגיים אך גם אישיים. בתקופה הקרובה אנו צפויים לראות כיצד כל אחד מבתי הרבנים שואף להשיג עוד תחומי השפעה וכוח בעולם הישיבות, במוסדות דגל התורה ובתקשורת החרדית.

מותו של הרב אדלשטיין לפני שהספיק להטביע חותם של ממש, מציף בעיה יסודית שמלווה את ההנהגה החרדית בעשור האחרון: כהונות קצרות של מנהיגים חרדים, שלא עולות על שלוש שנים. זאת בניגוד למנהיגי העבר, שכיהנו בתפקיד למעלה מעשור והצליחו לבסס את תפיסתם וסמכותם. התקופות הקצרות הללו, כשהרבנים מתחילים לכהן רק בשנות התשעים לחייהם, מטילות אנדרלמוסיה בקרב המפלגות, העסקנים ואפילו השטח. תהליכים אידיאולוגיים נקטעים באיבם, נאמנים ומקורבים מתחלפים במהירות, ובריתות פוליטיות מאבדות רלוונטיות. ההבדל בולט בהשוואה למנהיגי הזרם החסידי, אדמו"רים ותיקים שמכהנים עשרות שנים, חלקם מובילים את חצרותיהם מגיל צעיר. הדבר מאפשר לתכנן מדיניות ארוכת טווח, לקבל החלטות שמתבוננות עשורים קדימה, ולא מחשבות רק את השנה־שנתיים הקרובות.

המצב הזה לא צפוי להשתנות אצל יורשיו של הרב אדלשטיין, אבל הוא עשוי לשמש זרז להקמת פדרציית מנהיגים מגוונת יותר, שבה גם מותו של אחד הרבנים אינו מטיל את המערכת שוב ושוב לכאוס ולמאבקי שליטה.

למדתי בישיבת פוניבז' בבני־ברק, בראשות הרב אדלשטיין, אך מעולם לא נכנסתי לשיעור או לשיחה שמסר. הסיבה לכך הייתה הפילוג ההיסטורי בישיבה: בזמן שאני למדתי בחלק שתחת הרב שמואל מרקוביץ' ("המחבלים"), הרב אדלשטיין הנהיג את פלג "השונאים". הוא היה ראש הישיבה שלהם. לימים, במסגרת עבודתי העיתונאית וככל שהרב אדלשטיין הפך למנהיג הבכיר בדגל התורה, זכיתי לראותו מקרוב כמה פעמים. באחת מהן הפציר בי אחד ממקורביו לגשת לבקש ברכה. הבטתי ברב ביראה ובחשש. תלמיד חכם עצום שיש לי הזדמנות לגשת אליו. לא ניגשתי. את הברכה לא קיבלתי, אבל התברכתי בצפייה מרחוק בדמותו של אדם שהקדיש את חייו לחינוך וללימוד התורה, בוקר אחרי בוקר, במשך שנים רבות כל כך. זוהי דמותו של הרב גרשון אדלשטיין שעליה ארצה לספר לבני.

The post הרב אדלשטיין: המנהיג שהקפיד לא לשנות דבר במציאות שירש מקודמיו appeared first on מקור ראשון.