היררכיה בין ילדים ומבוגרים לא הייתה משהו שיערה ענבר הכירה בילדותה. הוריה,  וכך גם חבריהם, היו מתייעצים איתה ועם אחיה כשווים בין מבוגרים. היא לא הכירה מציאות של דיסטנס עד שהגיעה לצבא וגילתה עולם שמתנהל בשפה אחרת. "באתי לראיון אצל המג"ד, לא זכרתי שצריך להצדיע ופשוט חייכתי אליו. הוא שאל אותי מאיפה אני, עניתי מירושלים, ומיד פתחתי בשיחה ושאלתי אם הוא מכיר את ירושלים. כך הייתי רגילה וכך גדלתי. הוא היה המום, זאת הייתה שבירת תבנית. מבחינתי, קשר אנושי פשוט תמיד היה דבר מובן מאליו. גם כשנולדו לי ילדיי, היה לי ברור שנולדים לי חברים. זו השפה שאני מכירה. אני מדברת איתם על הכול ויכולה להישען עליהם לא פחות משהם יכולים להישען עלי".

גם כיום, כאשר בנותיה כבר משרתות בצבא, היא עדיין חיה בתודעה נטולת היררכיה בין גילים, ומתענגת על הקשר החברי והקרוב שיכול להיווצר בדרך הזו. שפת הקשר הזו היא אחד המאפיינים הבולטים בספר החדש שלה, "רגע לנשום" (ידיעות ספרים). עלילתו עוסקת בלוטם, אישה בשנות הארבעים לחייה, ובשני ילדיה המתבגרים, יפעת ואבינועם. האם מצויה במשבר עמוק, ושני ילדיה יוזמים מסע נודד בארץ. האב נעדר מהתמונה המשפחתית, וסיפורו משתחרר בהדרגה, בטיפין טיפין של פריטי מידע.

יחד עם כלבתם שלכת נודדים השלושה בין נקודות שונות בארץ, ובכל מקום פוגשים דמויות שיתמזגו בחייהם: בראש פינה זוג אמנים; בטבריה ילד שחי עם סבו המשוגע; במחולה – נערה הנמלטת ממוסד. בסופו של המסע, בדרום הארץ, המשפחה סוגרת מעגל. הדמויות נטמעות בסיפור המסע שלהן, והופכות לחוליה בתהליך האישי של כל דמות.

"בילדות שלי מעולם לא הייתה צנזורה בבית, הכול דובר ללא מסננות. היום מנסים לעטוף ילדים בצמר גפן, מתלבטים מה לספר להם ומה לשמור מפניהם. ולא רק ילדים אלא בכלל. עולם הפוליטיקלי קורקט שמקיף אותנו נועד לכאורה להגן, אבל הוא יוצר משהו מסורס, איזו מחיצה בחוויה של העולם"

אנחנו נפגשות בביתה בשכונת בקעה בירושלים, בית ייחודי שהוא בעצם מרתף תת־קרקעי שהפך לחלל מגורים יפהפה. החצר טובלת בירוק פראי, והכלבים רובצים במנוחה למרגלותינו. ענבר (46) היא סופרת, אשת חינוך והגות. מנחה קבוצות לימוד בתלמוד ומדרש למבוגרים וגם לילדים, ומלמדת בבית הספר "הניסויי הלל" בארמון־הנציב. נשואה לגלעד העוסק בקולנוע, ואם לחמישה. היא בתם של המשוררת רבקה מרים והפסיכולוג יחיאל שרשבסקי, ונכדתו של סופר היידיש לייב רוכמן.

ספרה הראשון, "חלום של בין השמשות", נכתב למבוגרים והוקדש לעולם התלמוד, שהיא מחוברת אליו מילדות. ספריה העלילתיים הקודמים, "שביל של רגליים קטנות" ו"שנה אחת בכפר", נכתבו לקהל קוראים צעיר, אך אף שהספר הנוכחי מוגדר כספר נוער, נדמה כי הוא מצליח להרחיב את גבולות הגזרה. הטון הייחודי של יערה, שנעה על הציר שבין ילדי למבוגר, גרם לאנשי ההוצאה להתלבט אם להגדיר אותו כספר לנוער. היא לא חוששת לשתף את קוראיה הצעירים במשברי חיים של מבוגרים ובשאלות שמעסיקות אותם, ומצד שני היא מביאה את הפרץ העז והחי של הנעורים, על הרעננות והראשוניות שלהם.

"המקום של ילדה ומבוגרת מאוד חי בתוכי", אומרת יערה. "הוא חי בבלגן, והוא גם מאוד מאוחד. מהרבה בחינות אני לגמרי ילדה. אני לא יודעת לעשות כל מיני דברים שמבוגרים אמורים לדעת, כמו להתעסק עם הבנק ועם בירוקרטיות ורשויות. אף פעם לא שיתפתי פעולה עם חיים בוגרים, חוץ מלהיות אימא ולביאה, אבל זה אינסטינקט".

מה מפחיד בלהיות מבוגר?

"זה פשוט לא שייך אליי. העניין של ילדים־מבוגרים תמיד היה מאוד נוכח בחיים שלי. תמיד היו לי גם קבוצות מדרש ויצירה לילדים וגם חוג תלמוד למבוגרים. גם בכתיבה שלי, הפנייה שלי היא גם לילדים וגם למבוגרים. אין לי תעודת הוראה, לא תכננתי לעסוק בהוראה ואף פעם גם לא הייתי במקום עבודה מסודר עד שהגעתי לבית הספר הניסויי. הרגשתי שזה מקום נטול מחיצות, הרפתקני, פתוח, מקום שמותר בו להיות משוגעים. במפגש עם ילדים יש תנופה שאין במקומות אחרים. שם אני מרגישה שאני יכולה לחיות את הערבוב הזה כמו שמתאים לי. אם המקום לא היה מתאים לי, לא הייתי מסתדרת עם מסגרת. אני חייבת שזה יהיה בניגון שלי, ולא להתאים את עצמי למשהו קיים".

געגוע תמידי לאיחוי

מעל הספר מרחפת עננת השבר המשפחתי, והמודלים הזוגיים שבו סדוקים. אך למרות השבר, נדמה שמשורטטת תבנית הורית שיש בה הרבה חום, אמון וקִרבה. "אני מאמינה שמתוך טשטוש גבולות, בריחה מתבניות וכפירה בפרוואיות, אפשר להגיע למגע אמיתי ותיקון. בילדות שלי מעולם לא הייתה צנזורה בבית, הכול דובר ללא מסננות. היום מנסים לעטוף ילדים בצמר גפן, מתלבטים מה לספר להם ומה לשמור מפניהם. ולא רק ילדים אלא בכלל. עולם הפוליטיקלי קורקט שמקיף אותנו נועד לכאורה להגן, אבל הוא יוצר משהו מסורס, איזו מחיצה בחוויה של העולם.

"אני גדלתי בלי הגנות ובלי מגננות, אבל זה נבע מתוך תחושה של חיבור מוחלט וסימביוזה עמוקה. זה החיבוק הכי גדול שיכול להיות, שיוצר את ההגנה הכי גדולה. כשאימא מגוננת על הילד שלה ולא רוצה לספר לו מה קרה בחדשות, היא כאילו מגוננת עליו אבל בעצם יוצרת איזו הרחקה. הילד מרגיש אותה ומבין שהוא ממודר".

הבלתי־אמצעיות וחוסר ההיררכיה באו לידי ביטוי גם בעולם המקצועי של אביה, שכיהן כפסיכולוג הראשי של בית החולים הפסיכיאטרי "כפר שאול", ובהמשך כראש מערך השיקום של שירותי בריאות הנפש בישראל. "הוא התייחס בגובה העיניים ובקרבה אמיתית למטופלים שלו, גם כאלה ששהו שנים במחלקות סגורות. היא הזכיר להם שהם בני שיח וחלק חי מהמרקם החברתי, ובשנים הראשונות גם הזמין אותם אלינו הביתה וממש ערבב בין העולמות, מה שיצר לפעמים סיטואציות על סף תהום".

הגישה האחדותית הזו החלה עוד אצל סבה וסבתה, ניצולי השואה. "הם עלו ארצה מתוך הבנה שיכולה להיות כליה בעולם. זה משהו שהם חוו על בשרם. ואז, כשעמדה לפרוץ מלחמת ששת הימים, חברים מארה"ב פנו אל סבא וסבתא והציעו לשלוח אליהם את הילדים. אפשר היה לחשוב שהנה, יש לילדים מחבוא ואפשר להציל אותם, אבל סבי וסבתי התרעמו וטענו שהם והילדים הם אחד, ומה שיהיה איתם יהיה עם הילדים. הם ראו את עצמם כחלק מאותו הדבר, יחידה אחת באש ובמים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _202313_38_27-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 859px) 100vw, 859px" />

חוטים דקים של דמיון נרקמים בין העלילה הבדיונית ובין חייה של יערה. השפה הישירה והאינטימית בין הדמויות; חוויית חיים משוחררת וחופשית; ריחוק מתבניות ומסגרות; כנות רגשית וסקרנות אנושית – כל אלה הם חלק מחייה של יערה ומשפחתה והופכים את הספר לאישי וחשוף.

את תהליך הכתיבה ליווה מסע ממשי של יערה ומשפחתה, בדומה לגיבורות הספר. הם יצאו לשני מסעות של כמה ימים, בצפון ובדרום, מתוך גישה של סקרנות, פתוחים לכל התרחשות. "עשינו את המסע הזה לא כדי לברוח, אלא כמשהו שנבע מתוך הספר וליווה את הכתיבה. נתַנו למקומות ליצור בנו מקום. היה לי חשוב שהמסע הזה לא יהיה קשור בתדמית החיצונית של המקום, שהוא יגיע לפינות הקטנות ויאפשר לנוח ולשהות. הסיפור עצמו לא ביוגרפי, אבל הנוכחות והנשימה לגמרי כן.

אחרי שהספר יצא לאור, סצנה מתוכו גלשה למציאות, אל חצר ביתה של משפחת ענבר, והפכה את הממשות והדמיון לקרובים עוד יותר. "יום אחד יצאתי עם הכלבים לשטח הפרא, בחצר החיצונית שלנו, ופתאום שמעתי זעקות זוועתיות. הכלבה שלנו שביל רצה אלי מייללת, עם לפחות שמונה קוצים נעוצים בה במקומות שונים. אוסף, הגור שלה, רץ בעקבותיה, עם קוץ אחד. אחריהם רץ הדרבן, שדהר לכיוון היציאה דרך החור החפור שלו מתחת לגדר. יחד עם בני הוצאנו את הקוצים מגופם של הכלבים הרועדים. שלכת, הכלבה מהסיפור שדבר דומה קרה גם לה, נכחה לנגד עיניי.

"הרבה אנשים קרובים אמרו לי 'לקרוא את הספר זה להיות איתך'. אין בספר התרחשויות שהיו במסע הפרטי שלנו, אבל כן נכנסו הרבה דברים מהחיים ומהשפה שלנו. אני באמת מקולפת מהרבה בחינות בסיפור הזה, בצורת החוויה שלי עם העולם ובהתמודדות עם הקרע. אני מרגישה שכל החיים זה געגוע תמידי לאיחוי".

מאמינה באהבה

הקרע שיערה מדברת עליו קשור לפרידת הוריה כשהייתה בת 15. חוויית הקרע, היא אומרת, מלווה אותה מאז כל העת. "ההחלטה על הפרידה הייתה של כולנו. עשינו התכנסות משפחתית וזו הייתה החלטה משותפת. הכול היה חשוף ומדובר, לא היו סודות. בדיעבד אני מאמינה שאם כל אחד מאיתנו היה יודע מה זה אומר, ההחלטה הייתה אחרת. לא מבינים מראש מה זה פירוק של בית. זה מאוד עצוב. אבל כנראה זה מה שהיה צריך לקרות מצידו של המושך בחוטים.

"למרות התהום שמתחת והמשברים שבדרך, תמיד היינו גוש משפחתי. בית מאוד שמח וחי. הרגשתי שאני חיה בבית הכי נפלא בעולם. זה כאילו לא סתר. כמו התורה שיש בה סתירות והפכים והיא עדיין מקשה אחת. למרות שדברים היו נראים סותרים מבחוץ, הם הצליחו לדור בכפיפה הרמונית יחד. אבל כשבית מתפרק אין לזה ישועה. כמה שעוברות השנים, הכאב כמעט לא מתקהה ואפילו מתגבר. התחושה היא שהקרקע לא יציבה מתחת לרגליים, ושאנחנו בבגרותנו צריכים ליצור את הקרקע מחדש. ולמרות הקרע שהרגשתי, תמיד הייתה בי האמונה הפשוטה באהבה. הציפיה והאמונה במיתוס של האהבה לא נפגמה".

מה יצר בך את האמונה הזו?

"אני חושבת שגם אימא שלי מאמינה גדולה באהבה. המקום הזה לא נפגם. היה בין ההורים שלי משהו שלא צלח, אבל היה גם ברור למה הם היו ביחד. גם היום, כשאני שואלת את ההורים שלי משהו, הרבה פעמים שניהם משיבים לי באותן מילים. לא סתם נולדנו. כנראה הייתה איזו שליחות בעולם בזיווג הזה. יש בי אמונה טוטלית באהבה, ואני מאמינה שהיא קיימת. לא היו בי פחות ציפיות בגלל השבר שחוויתי".

המסע בספר מציף סדקים ואתגרים משפחתיים – האם מפורקת, האב נעלם, וגם המודלים ההוריים של הסבא והסבתא, שניתקו קשר, פגומים. על רקע המורכבות הזו, הילדים מתגלים כמקור הכוח וכמי ש"מחזיקים" את המארג המשפחתי.

להפוך ילדים למקור של כוח זו עמדה מעצימה, אבל במציאות ילדים דווקא זקוקים למבוגר להישען עליו.

"אני מציירת את זה כמשהו פשוט אבל זה לא פשוט. זו אחריות אדירה. מצד שני, זה כן להרגיש את הכוח שיש בך ולהרגיש קרוב. לכל דבר יש מחירים. אני חושבת שהעוצמה מאוד גדולה. זאת חוויית חיים בלי מחיצות, עם כל הכרוך בזה. גם לגבי שאלת ההיררכיה בין הורים וילדים, כשאני מדמיינת הורים שרואים את עצמם בתפקיד, אני מדמיינת את זה כתפקיד נורא בודד. תפקיד נוסף בבית, מעבר לתפקיד שלנו בחוץ, זה נורא מעייף. הבית זה המקום שבו אתה יכול להיות פשוט אתה".

נפש מתולתלת

מסעות מזמנים לא רק הרפתקאות, אלא גם שאלות של זהות. כשהחבורה מגיעה למחולה עולה עיסוק בשאלה של כיסוי ראש, מול אישה דתית שהסוגיה מעסיקה אותה. אני שואלת את יערה על הבחירה הזו, שנדמית כהזמנה להאזין לשיחת מבוגרים. "מסע הוא גם בנבכי הארץ וגם בנבכי הנפש. אנחנו רבגוניים ויש בנו פסיפס. יש בי משהו מאוד אנטי־מגזרי, וזה חזק דווקא עכשיו, כשיש הסתכלות על קבוצות כמחנות, או על יחידים כמשקפים מחנה מסוים. אני מרגישה שבמסע הזה, הדמויות בסיפור פגשו יחידים ונתנו להם להיות מי שהם בלי לשקף מישהו או משהו. הם היו הם עצמם, עם השאלות והאתגרים וההתלבטויות שלהם".

כשמדברים על שיער אי אפשר שלא לשים לב עד כמה הוא דומיננטי על ראשה של יערה, מתולתל ומלא נוכחות. "כשחלק מחברותיי בחרו לחבוש כיסוי ראש הרגשתי שמבחינות מסוימות זה פוגע לי באינטימיות איתן. פתאום הן נמצאות עם איזושהי כותרת או שייכות. אני מבינה את הכוח והמשיכה שיש בכיסוי ראש, אבל יש בזה משהו שמנופף בהצהרה גם כשנפגשים בארבע עיניים. בשיער יש משהו שמשקף מיד את האישיות. סבא שלי היה אומר שאדם מתולתל גם הנפש שלו מתולתלת. לכן החלקה או תלתול מלאכותי הם באופן מסוים בגידה במי שאתה. יש משהו בהחנקה של השיער שהוא להעלים משהו מעצמך, ואזכשאת פוגשת אדם את מדברת עם חלק ממנו, לא עם כולו. לפני כמה שנים הרגשתי שכיסוי ראש בבית כנסת ממש מקשה עלי להתפלל. כמו להיות עם תחפושת שלא קשורה אלי, דווקא כשאני צריכה להיות עירום ועריה לפני אלוהיי. התחלתי להגיע לתפילה בלי כיסוי, כי הרגשתי שהתפילה יותר חשובה מהכיסוי".

השיער נוכח בספר גם בהקשר אחר, של שיער מלבין. הזדקנות מעסיקה אותך?

יערה צוחקת לרגע. "אני מרגישה מזדקנת, זה נוכח. יש נשים שכשמתחיל לצמוח להן שיער לבן הן תולשות את השערות הלבנות או צובעות את השיער. זה נראה לי תחפושת. לפני כמה שנים אמרתי לבן שלי, שהיה עוד קטן, 'תראה כמה קמטים יש לי'. הוא אמר 'זה כל כך יפה, זה ציור שהחיים עושים לך'. מרוב שאני מרגישה ילדה זה מוזר. תמיד הרגשתי ילדה, אבל מצד שני תמיד הרגשתי גם מאוד זקנה. זקנה אני כן, אבל מבוגרת – לא".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02313_38_26-3-360x504.jpg 360w" sizes="(max-width: 551px) 100vw, 551px" />

ברגע מסוים בסיפור, יפעת מבחינה בשביל לבן בשערה של אישה ומעירה על כך, ואימה לוטם מוכיחה אותה. הנטייה לדבר באופן ישיר, ללא צנזורה, בלי לחשוב אם זה הולם או לא, היא מכנה משותף נוסף שיערה מוצאת בין ילדים וזקנים. המפגש בין הישירות הילדית לישירות שבזִקנה זכור לה היטב מחייה.

"סבתי, אסתר רוכמן, הייתה מאוד ישירה. היא הייתה קרובה להמון אנשים. מצד אחד הבית היה פתוח לכולם, ומצד שני היו הרבה הסתודדויות איתה. פעם ליוויתי אותה למרפאה, ישבנו על ספסל וחיכינו. ישבה לידינו אישה מבוגרת, וסבתא מסתכלת על הרגל של האישה, ובלי לשאול אותה מרימה את הרגל שלה ואומרת לי: "תראי יערהל'ה, כמו גזע עץ ישן". האישה הייתה המומה, אבל סבתא מצידה ראתה קסם בכל דבר. היינו הולכות ברחוב והיא הייתה אומרת על האנשים שצעדו לפנינו, 'תסתכלי על הגב שלהם, איך הם מחזיקים את הגב, לאן הם הולכים? מה הם יספרו היום בבית?'. היא נטעה בי את המבט המתפעל מהעולם".

הפגנה על הכתיב המלא

על רקע המבט שמדלג מעל הגדרות הגיל, השפה של יערה מכוונת גבוה. היא נזהרת שלא להתיילד ומבכרת עושר לשוני על פני דלות, גם במחיר אפשרי של חוסר הבנה. "שפה ומשלב הפונים לילדים זה נורא בעיניי, גם בצנזורה וגם בהורדת הרף. כשאני בוחרת את הספרים שאני מלמדת בבית הספר, לפעמים מורים יגידו שהשפה גבוהה ושהילדים לא יבינו. זה אסון להנמיך את הרף. כל כך חשוב שילדים יקראו שפה אמיתית, את העברית ונפלאותיה, ולא בכפית, גם בתוכן וגם בצורה. גם אם יש מילים שלא מבינים, זה בסדר. מבינים מתוך ההקשר. כילדים קראנו ספרים אמיתיים. הצנזורה מרדדת את הנפש. כל שנה לומדים ספר אחד, וזה הטקסט למשך השנה כולה. אני מאמינה שצריך לצלול למשהו אחד, לעומק ולרוחב, ולא לצרוך רק פרגמנטים של יצירה. חשוב לי שיתחברו לספרות לא רק בקריאה אלא גם בהתנסות בכתיבה".

הזיקה העמוקה אל השפה העברית עברה גם אל הדור הבא. לפני כמה שנים, כשהאקדמיה ללשון עברית הודיעה על שינויים בתחום הכתיב המלא, ילדי המשפחה התגייסו לפעולות מחאה מול בית הנשיא. "יש לי קשר עמוק לאותיות. מילה כפי שהיא במקור, זאת האמת שלה ויש לכך משמעות נסתרת. במובן הגלוי, זה מרחיק אותנו מהכתבים שלנו. בשם הקשר לעברית יוצרים תהומות ופערים שיהיה קשה לגשר עליהם".

לסיום אני שואלת כיצד השפיע עליה הייחוס המשפחתי והיותה "בת של", ומה זה עושה לכתיבה שלה. "בדיוק לימדתי בבית הספר את הסיפור שבו בתו של אלישע בן אבויה (תנא שהתפקר ומכונה בתלמוד "אחר"; פ"ג) ניגשת אל רבי יהודה הנשיא ומבקשת 'פרנסני'. הוא שואל אותה מי היא, והיא אומרת 'בתו של אחר'. אז דיברנו על מה זה אומר להיות בן של מישהו מוכר. זה קשה לא רק כשיש שם רע, אלא גם כשיש שם טוב. מצד אחד זה נותן כוח, מצד שני זה עוד צד בנוכחות שלי כעצמי. כששאלו אותי בתור ילדה מה אני רוצה להיות כשאגדל, אמרתי שאני לא יודעת מה אני רוצה להיות אבל אני כן יודעת שאני לא רוצה להיות מפורסמת. לא רציתי שיזהו אותי בכל מקום.

"כשהיינו ילדים עשינו פעם קיאקים, ובמלתחה אישה ניגשה אל אמא ושאלה, 'סליחה, את לא במקרה רבקה מרים?'. לא רציתי את זה. כשהייתי ילדה ונערה היינו באיזשהו אופן מהות אחת, ופתאום כשאני גדלה ועומדת מול העולם כאדם נבדל זו התמודדות אחרת. גם אימא שלי מדברת על זה בהקשר שלה, כבת של סופר עם מקום חזק בעולם. הם היו מאוד קשורים. הוא נפטר כשהיא הייתה בת 26, ובאיזשהו מקום זה שחרר משהו ואִפשר לה לפרוץ קדימה. רק שבניגוד לתנועה הזו, אני מעולם לא רציתי לפרוץ. אני כותבת בשדות אחרים מאלה של אמא שלי. אני לא מתייעצת ולא מראה עד שאני מסיימת. היא מבינה אותי לגמרי ויש שפה משותפת, אבל יש בינינו נפרדות".

The post "עולם הפוליטיקלי קורקט שמקיף אותנו נועד לכאורה להגן, אבל הוא יוצר משהו מסורס" appeared first on מקור ראשון.