"אני לא אוהב להתראיין ואין לי עניין בזה, אבל המח"ט ביקש שאספר על היחידה לכבוד הלוחמים והמפקדים הגיבורים שנפלו", מבהיר סא"ל יוני דהן בפתח שיחתנו. בבוקר 7 באוקטובר הוא ישב בביתו בכפר־הרא"ה, הבין שמשהו מתרחש, והקפיץ את עצמו. הוא הצטרף לגיסו, סא"ל אפרים תהילה, מפקד יחידת אגוז לשעבר. השניים ירדו דרומה, ברשותם נשק ארוך אחד. נטפל בפצועים, נעשה מה שאפשר, סיכמו. "אין דילמה, זה המעשה המובן מאליו. מזעור הנזקים ביום הראשון היה בזכות המון אנשים שקפצו, לא רק אנחנו", אומר דהן.

"בדרך ניסינו לגייס עוד אנשים. דיברתי עם מג"ד מהחטיבה וביקשתי שישלח חיילים ורכבים ממוגנים. גיסי דיבר עם חבר'ה מאגוז שיגיעו. בצומת אורים עצרו אותנו ואמרו שיש מחבלים. כשניסינו להבין במה מדובר מצאנו את עצמנו בקרב בבסיס אורים. לקחנו נשק מאחת החיילות שנרצחו בחמ"ל. החלטנו לא לנסוע על הכבישים בגלל המארבים, אלא דרך השטח".

כשהגיעו לצומת מגן זיהה דהן את הג'יפ של מפקד חטיבת הנח"ל אל"מ יהונתן שטיינברג מרוסס בכדורים, ואז גם ראה את גופת מפקדו לשעבר. הם פינו אותה למקום מבטחים. "שטיינברג היה האיש הכי טוב שהכרתי", אומר דהן. "ישר, ערכי מהמעלה הראשונה, איש מקצוע שירד לפרטים בכל תחום, ובעיקר היו לו מידות טובות.  מפקד למופת. לראות אותו נופל זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שהרגליים שלי רועדות, שהופר האיזון בין כוחות הטוב לכוחות הרע".

זמן קצר לאחר מכן התקשר אליו מפקד אוגדה 162 תא"ל איציק כהן, שתחתיו נמצאת חטיבת הנח"ל, והודיע: "מפקד הסיירת סא"ל יהונתן צור ('ברנש') וסגנו רס"ן עידו שני נפלו. אתה תופס פיקוד על היחידה".

"עשיתי את זה בלי שאלה", משחזר דהן. "הרגשתי צער גדול על ברנש, שהיה מפקד ולוחם קשוח ורציני. בבה"ד 1 היינו יחד בנבחרת לאליפות צה"ל, והיה לנו הרבה זמן יחד עם האלונקה. היה צער גדול וגם כעס שהתחיל להצטבר, איך הם עשו לנו את זה".

אך דהן לא הניח לרגשות להשפיע, והתקשר מיד לקצינים שהכיר מימיו בסיירת. "בשלב הראשון תיקנתי את שרשרת הפיקוד ומיניתי מפקדים חדשים במקום אלה שנפלו. הגדרנו משימות וגזרות, ויצאנו ל־70 שעות של לחימה רצופה ומעבר מהיתקלות להיתקלות. ניהלנו קרבות והרגנו כמויות של מחבלים שהסתובבו בגזרה".

כשנכנס למוצב כרם־שלום, קידם את פניו מראה של שדה קרב: גופות מחבלים פזורות ברחבי הבסיס עם האופנועים ומטולי האר־פי־ג'י שלהם, כלי רכב שרופים והרבה חיילים פצועים. "הבנו שבמוצב סופה הסמוך עדיין מתנהל קרב. כוחות משייטת 13 חברו אלינו וניהלנו יחד את הקרבות. בתשע בערב זיהינו שהמחבלים מתבצרים מאחורי מחסות. אחד הקצינים 'ניגח' את המחסות באמצעות הרכב הממוגן כדי למשוך אש, ואז לוחמי השייטת חיסלו את המחבלים", באותו מוצב חוסלו 20 מחבלים, ועוד 14 נכנעו. "הם הגיעו עם דגלי דאעש", מספר דהן, ומראה את תמונת הדגל שנתלה על גדר המוצב. "יש רגעים שבהם נופל האסימון ואתה מבין שזה אירוע אחר. הראשון היה הנפילה של שטיינברג, השני היה הדגל הזה. כשהייתי מ"פ ב־2018 עשינו הרבה מבצעים בגולן נגד כוחות דאעש בצד הסורי. לפגוש את דאעש בכיוון אחר זה היה מפתיע".

"רמת המוכנות של הכוחות שפגשתי הייתה גבוהה מאוד. הייתי רוצה שכל ישראלי יבוא איתי לכמה שעות לתוך עזה ויראה את סיירת נח"ל נלחמת. תחושת הביטחון שלו תתמלא מחדש"

שני שלישים מ־32 נופלי חטיבת הנח"ל במלחמה הם מהסיירת. 11 מהם קצינים, מציין דהן. "ככה שטיינברג גידל אותנו, שמפקדים נמצאים לפנים בנקודות הכי מורכבות ולוקחים סיכונים. סיירת נח"ל היא מכונה משימתית, ואנחנו מבינים שעם כל הקושי יש לנו משימה להגן על הגזרה. בכל מקום שמחבלים פגשו את לוחמי סיירת הנח"ל – במוצב כרם־שלום, בסופה ועוד – הם נהדפו. מפקד כוחות הנוחב'ה שנכנס למוצב סופה סיפר בחקירה שהמשימה שלהם הייתה להגיע למושב דקל. למיטב ידיעתי הם לא הגיעו לשם כי לוחמינו מנעו זאת".

למחרת, כשהקרבות נרגעו במידה מסוימת, מצא דהן זמן לשוחח עם חייליו. "כינסתי את הקצינים וראיתי את המבט בעיניים שלהם. היה שם כאב גדול על אובדן החברים, וגם הבנה של גודל השעה והאחריות. אמרתי להם שאנחנו נמצאים בנקודה החשובה ביותר, והמשימה היא להגן, להיות מוכנים להתקפה ולהפוך על אויבינו בחזרה". באותה שיחה גילה מפקד הסיירת הטרי שמספר הקצינים שאיתו כפול מהנדרש. התברר שהייתה התגייסות נרחבת בקרב בוגרי היחידה, שהתייצבו לסייע.

הזכרת גם תחושות של כעס, איך זה קרה לנו.

"בטח, אבל עכשיו לא הזמן לשאלות ולרגשות. כל מה שצף שמים אותו בצד, יש משימה שהיא קודמת לכול. זה מה שאני אומר גם למפקדים. המפקדים בסיירת הם אנשים איכותיים ואינטליגנטיים. היו מפקדים שראיתי בעיניים שלהם משהו שבור, אבל הם התעלו על עצמם. בדיעבד הם אמרו לי שהם לא האמינו שיצליחו לגייס בעצמם כוחות. משהו ברוח של היחידה והשיחות שעשינו עזר להם לעמוד על הרגליים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-10.59.44-750x500.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מגפיים על הקרקע

יוני דהן (35) מתגורר בכפר־הרא"ה, נשוי לשָני ואב לארבעה. למד במכינת "עוצם" ובישיבת מעלה אליהו בתל־אביב. התגייס לחטיבת הנח"ל ועשה שם את כל תפקידיו כמפקד וקצין, בעיקר בסיירת. בהמשך היה סגן מפקד גדוד 50. כשחזר מלימודיו במכללה לפיקוד ומטה מונה למג"ד 932, כולל סבב לחימה במבצע עלות השחר. "הרגשנו אז שזה סבב לחימה משמעותי כי ירו עלינו הרבה פצמ"רים, חיסלנו לא מעט מחבלים וקיבלנו את פרס הרמטכ"ל. בפרספקטיבה של היום זה נראה זניח". תפקידו הבא היה מפקד צוות במכללה לפיקוד טקטי, וממנו הוקפץ ב־7 באוקטובר.

אחרי שהגזרה התייצבה והלוחמים לא ידעו מתי יחל התמרון הקרקעי ("אם היינו יודעים שיש שלושה שבועות זה היה מקל עלינו"), הם שמרו על דריכות והרבו להתאמן. "מבחינתנו בכל לילה אנחנו אמורים להיכנס לתמרון. צריך לזכור שכמעט כל המפקדים התחלפו, חברו אלינו לוחמים מיחידות אחרות, וצריך לבנות את כל הכוח ולהכין אותו לקרב. עשינו אבחון מהיר של הצרכים והתחלנו סדרת אימונים אינטנסיבית בצאלים ובאתרי בנייה באזור, כדי לתרגל לחימה ברבי־קומות".

המשימה הראשונה של סיירת הנח"ל הייתה פשיטה רגלית על שכונת אל־עטאטרה בצפון הרצועה. "לפנינו נכנסו רק במשוריינים. הבנו שהצלחה שלנו תיתן אמון לכל צה"ל בתנועה הרגלית בשטחים המורכבים האלה".

בשבועות הראשונים לתמרון הקרקעי הם פגשו מעט מחבלים מהמצופה; לעיתים הם נמלטו זמן קצר לפני בוא  הכוחות. "הקפה שהם השאירו עוד היה חם. הבנו שאנחנו צריכים לייצר טקטיקה שבעזרתה נגיע למקום ונהרוג מחבלים. ביצענו כל מיני פעולות שעזרו לנו להגיע למגע קרוב ולהרוג עשרות רבות של מחבלים מטווח קצר. לשם כך נדרשו גמישות מחשבתית ויצירתיות".

בקרב על כיבוש מוצב 17, ממעוזי חמאס בצפון הרצועה, נפצעו כ־20 מלוחמי החטיבה. "גדוד 931 תפס אגף אחד, גדוד 198 של השריון תפס אגף נוסף, ואנחנו נכנסנו וטיהרנו את המוצב", מתאר דהן. "מצאנו חומרים מודיעיניים, שלושה פירים, סדנה לייצור מטענים מתחת לאדמה ומטענים מוכנים. קיבלנו ידיעה על 14 מחבלים שמסתתרים מתחת לקרקע ומתכננים לפוצץ את המנהרות מתחתינו. החלטנו לקחת את כל המטענים, מאות קילוגרמים של חומר נפץ, לדחוף הכול לתוך המנהרות ולפוצץ אותן על המחבלים".

"המלחמה הייתה האימון שלנו"

אחד האיומים הגדולים על כוחות צה"ל היה המטענים שהניחו מחבלי חמאס בצירי התנועה. בעזרת חשיבה יצירתית הצליחו דהן וחייליו להתגבר על האיום הזה. "הכנסנו  כוחות של צלפים. בינתיים המשכנו להילחם. הצלפים היו מזהים את המחבלים מניחים מטענים ומנסים לברוח, ומורידים אותם אחד־אחד בלי שהם יודעים מאיפה יורים עליהם. חיסלנו ככה יותר מ־30 מחבלים ביומיים. הבאנו אמצעים כמו  רחפנים מתאבדים. "אלה דוגמאות להבנה של מפקדים שדרוש משהו אחר כדי להשיג הצלחות מבצעיות, ולא להילחם באופן סכמטי.

"בסוף היינו חבורת לוחמים שלא התאמנה יחד, והמלחמה הייתה גם האימון שלנו. בימים הראשונים היינו נפגשים ועושים סיכומים כאילו אנחנו בצאלים. אומרים מה טוב ומה צריך לשפר, מעבירים לקחים מיחידות אחרות. לפעמים היינו יושבים עד שלוש בלילה עם הרבה קפה שחור, ואומרים שלא הולכים עד שמוצאים פתרון נכון יותר. החשיבה המשותפת מביאה תוצאות אחרות".

בצוק איתן היה דהן שותף לפינוי פצועים שנפגעו מירי נ"ט בבית־חאנון. "המחבלים ניצלו את זה שאנחנו מגושמים, ועשו לנו דוד וגוליית. זה היה מתסכל. כשהייתי בפו"ם חקרתי את הנושא של הסתגלות לשינויים בשדה הקרב, וכתבתי עליו ל'מערכות'. כעת הייתה לי הזדמנות לעשות לחימה אחרת ולהגיע להישגים טובים יותר".

בבתים רבים מצאה סיירת נח"ל מפות של פירי מנהרות, הוא מספר בסיפוק. במסגרת ההתמודדות עם לחימה בשטח מאוכלס, הורה צה"ל לתושבי רצועת עזה לצאת מאזורי הקרבות ולנוע דרומה. בשלב מסוים עלה חשש שמחבלי חמאס נטמעים בהמון ומנצלים את ההומניות של צה"ל כדי להימלט. לוחמי סיירת הנח"ל החליטו לשנות תפיסה. "ההנחיה הייתה שכשמגיעים לבית ספר או בית חולים, מוציאים את האנשים ומסמנים להם ללכת לכיוון המסדרון ההומניטרי. הגענו למרפאה של אונר"א וראינו שברחו אליה גם מחבלים. לקחנו הצידה חלק מהאנשים, הצלבנו את המידע, וככה עצרנו 18 מחבלים מתוך 300 איש. מאז כל דפוס הפעולה של הצבא השתנה. במקום לומר לאוכלוסייה ללכת, התחילו לסנן ולזהות את המחבלים".

והיו גם "סגירות מעגל" משמעותיות במיוחד. "שאולי גרינגליק ושי שמריז נהרגו בדרג'־תופאח ממטענים שמחבלים הפעילו, ומיד הצלחנו לפגוע בהם. זה עבד גם בהיתקלות שבה נהרג סרן אושרי בוצחק ז"ל, מפקד צוות אצלנו. בתוך זמן קצר הורדנו חמישה מחבלים".

דהן מונה אירועים נוספים שהיו עבורו נקודות ציון מיוחדות. "נכנסנו למקומות שהמחבלים יצאו מהם ב־7 באוקטובר, וראינו שהם פשוט השאירו הכול כמו שהוא ועזבו. מצאנו את הסמים שהם השתמשו בהם, את המעטפות עם הפקודות. במבצע שעשינו עם שלדג ושייטת 13 בדרג'־תופאח מצאנו מפעל לטילים מדויקים. הגעתי לנקודה שבה המנהרות מתחברות למפעל ומצאנו שם חוברות הפעלה, הוראות ייצור ובטיחות. שם גם הבנתי לאן האויב שלנו התקדם בזמן שהיינו קצת רדומים ואולי זלזלנו במה שהתפתח לנו מול העיניים".

סא"ל דהן נמנע מהתייחסות למוכנות של צה"ל לפני המתקפה. "אני יודע להעיד על הרמה של הכוחות בשטח. אם מנתקים את ההפתעה של 7 באוקטובר, רמת המוכנות של הכוחות שפגשתי הייתה גבוהה מאוד. המכונה המשומנת הזו הרגה יותר מ־180 מחבלים והביאה המון הישגים. צריך לבחון היטב מה קרה ביום המתקפה, אבל אסור לערבב בין היכולות שלנו להתמודד עם האתגרים שהאויב מכין לנו ובין ההפתעה, ואסור שהיא תצבע הכול. מי שיגיד שהכול בסדר דומה למי שצובע הכול במחדל של 7 באוקטובר. הייתי רוצה שכל ישראלי יבוא איתי לכמה שעות לתוך עזה ויראה את סיירת נח"ל נלחמת. תחושת הביטחון שלו תתמלא מחדש. כשיצאנו להפוגות הרגשנו את הפער בין העוצמה שלנו בתוך עזה ובין התחושות הקשות בחוץ. זה היה בלתי נתפס".

מבית החולים לשדה הקרב

בימים האחרונים יצאו לוחמי סיירת הנח"ל לחופשה כדי לצבור כוחות, לאחר שבכל מאה הימים הראשונים למלחמה היו להם בסך הכול 24 שעות כאלה. "הבנו שכדי לשמור עליהם ממוקדים במשימה, הריכוז הזה הכרחי. כשנכנסים לשלבים אחרים בלחימה, רגועים יותר, אפשר לתת יותר יציאה הביתה והתרעננות, שהיא לא פחות חשובה כדי לשמור על אורך נשימה".

חששתם שהאווירה"בחוץ" תפגע באחוות הלוחמים?

"יש חשש, ולכן הדבר הראשון שעשינו כשיצאנו מעזה היה שיח אינטימי של המפקדים עם הלוחמים. עומד מפקד צוות, מ"פ או מפקד יחידה, מסתכל להם בעיניים ואומר להם את הדברים כמו שאנחנו מבינים אותם, בצורה האמיתית והכנה ביותר". בהמשך הגיעו כל חיילי הסיירת ליום וחצי בכפר הנוקדים שליד מצדה, וכל צוות עיבד את חוויות המלחמה עם אנשי מקצוע, "כדי לשמור על בריאות הנפש ולוודא שהכול מסודר", כדברי דהן.

בשבוע שעבר סיים דהן את תפקידו כמפקד הסיירת והוחלף על ידי סא"ל נאור בובליל. מכיוון שכל חניכי המכללה מפוזרים עדיין ביחידות הלוחמות, דהן לא שב לתפקידו, אך הוא איננו חסר מעש. בימים האחרונים הוא מבקר משפחות שכולות ולוחמים שנפצעו. "בשבוע שעבר היינו אצל משפחת שטיינברג בפעם הראשונה. פגשנו את אשתו והילדים והיה מרגש. אני משתדל לתת למשפחות את נקודת המבט שלי כמי שהיה בשטח, ואומר להן שלולא הגבורה וההקרבה של הבן, המחיר היה יכול להיות כבד יותר. בכרם־שלום לוחמים בודדים הגיעו ברכבים והדפו עם כיתת הכוננות את המחבלים. זו גבורה גדולה שעוד תסופר שנים קדימה".

הופתעת מהגבורה שגילה "דור הטיקטוק"?

"כמי שהיה איתם בשנים האחרונות בשטח ובאימונים הקשים, האמנתי בהם תמיד. היה לי מפקד צוות שב־7 באוקטובר חטף רסיסי רימון ביד ואושפז. הוא השתקם שלושה שבועות וחזר אלינו. בקרב בצפון רצועת עזה הוא נפצע שוב ממטען. כשיצאתי מעזה הלכתי לבקר אותו, שאלתי באיזה חדר הוא נמצא והפנו אותי לשם. חיפשתי אותו אבל החדר ריק. התקשרתי אליו וגיליתי שהוא כבר יצא. הוא אמר לי 'תוך כמה ימים אני חוזר אליכם ללחימה'. זאת הרוח של סיירת נח"ל. תמיד אמרתי ללוחמים שמה שמנצח בקרב זה לא הרחפנים או המאגים, אלא הברק בעיניים. בסיירת נפצעו או נהרגו 150 לוחמים, סטטיסטית זה כל לוחם שלישי. חצי מהפצועים שיכלו חזרו גם פעם שנייה ושלישית למלחמה. סימַנו שמונה טכניקות שפיתחנו בקרבות, של לחימה שמצליחה להרוג הרבה מחבלים. השילוב של הברק בעיניים עם התחבולה והחשיבה הביא להצלחה של הסיירת".

מהו היעד של המלחמה בעיניך?

"שכל האויבים סביבנו יבינו שלא כדאי להתעסק איתנו. אם הם יבינו את זה, עשינו את שלנו. אם לא, זה סימן שעדיין אסור לנו לעצור".

The post מפקד סיירת הנח"ל החדש בדרכו של מפקדו שנרצח: "ככה שטיינברג גידל אותנו" appeared first on מקור ראשון.