המוזיקה הפופולרית בארה"ב היא לא ז'אנר נקי במיוחד. המילים לעיתים קרובות בוטות, הקליפים גרפיים וגם הזמרים עצמם הם לא ממש מודל ראוי לחיקוי. ואיכשהו, בתוך האקלים התרבותי הזה, הכוכבת הגדולה ביותר של התקופה היא טיילור סוויפט. זמרת פופ בת 34 שהמופע שלה, Eras, שבר שיאים והפך לתופעה תרבותית יוצאת דופן. כילדה, ביקשה סוויפט מהוריה לעבור לנאשוויל, בירת הקאנטרי של ארצות הברית, כי היא רוצה להיות זמרת קאנטרי.

וככה, כשהייתה בת 11, עברה משפחת סוויפט לנאשוויל – ההורים, טיילור ואחיה הקטן – כדי להגשים עבורה את החלום. ואכן, ב־2006, בגיל 16, הוציאה סוויפט את האלבום הראשון שלה. מאז ועד היום הוציאה בסך הכול עשרה אלבומי אולפן, ארבע הקלטות מחודשות של אלבומים, ארבעה אלבומי לייב וחמישה אלבומים מקוצרים (EP). זכתה ב־14 פרסי גראמי, מתוכם ארבעה "אלבום השנה", והסינגלים שלה שוברים שיאים בטבלאות הלהיטים.

״השאלה מה הסיפור עם טיילור סוויפט ולמה היא כל כך מעניינת, מעסיקה אותי גם", אומרת יעל פלג, בת 31 מירושלים. "בנות בגילי – מילניאלז שגדלו בשנות התשעים – גדלנו איתה. עברנו איתה יד ביד את כל המהלכים של החיים. יש בה משהו שמאוד דומה לגילנו. אבל גם להפך: בתור ישראלית שחיה חיים רוויי מלחמות וטרור וכאוס, באה אמריקנית בלונדינית, לכאורה הכי רחוקה מהחיים שלי, ושרה על אגדות ופיות והתאהבויות שרחוקות גם מהעולם הדתי שבו אני חיה. ובשנה האחרונה היא נותנת עוד יותר אסקפיזם טהור ומוחלט: היא מוכרת שואו, ומוזיקה שהיא הקו הדק בין טראש, פאן ופופ איכותי".

אור שלום: "היא מקדשת נשיות ואחוות בנות בתרבות שמשסה סלבריטאיות אחת בשנייה, החברות שלה מרגשות אותה יותר מגברים. זה סיפור מאוד תמים בעולם מאוד לא תמים"

סוויפט היא סינגר־סונגרייטרית. זמרת שכותבת, מלחינה ומנגנת את המוזיקה שלה בעצמה. תופעה די נדירה בעולם הפופ. בנוסף, סוויפט מתפתחת מוזיקלית ויש פער גדול בין טיילור סוויפט של אלבום הקאנטרי הראשון שלה לבין אלבומי הפופ האחרונים שגם נחשבים טובים הרבה יותר. בסרט ״מיס אמריקנה״ שנעשה ב־2020 עם נטפליקס מספרת סוויפט שאחרי שהוציאה את האלבום Reputation חיכתה לראות אם היא מועמדת לגראמי, וכשגילתה שלא, המסקנה שלה לא הייתה שהעולם שונא אותה, אלא שהיא פשוט צריכה לעשות אלבום טוב יותר.

סוויפט חריגה בעוד תחום שלא אופייני לקולגות שלה, ובכלל לכוכבות שפרצו בגיל צעיר: היא נשארת נקייה. יש זמרות שהפכו מוכרות בזכות ערוץ דיסני, כאלה שגדלו מול המצלמה, כמו בריטני ספירס, מיילי סיירוס או אריאנה גרנדה. אחרות כמו בילי אייליש וריהאנה פרצו עוד לפני שמלאו להן 20. כולן דיברו על קושי להתמודד עם השינוי בחיים, עם אובדן האנונימיות ועם תשומת הלב הבלתי פוסקת. המון מהן נופלות לדיכאון, לסמים או לתקופה פרובוקטיבית שנועדה ליצור מרחק בין הילדות שהיו לנשים שהן היום. אך לסוויפט זה לא קרה ולאורך 18 שנות קריירה סוויפט הצליחה לשמור על תדמית נקייה – והפרט הזה בביוגרפיה שלה הופך אותה לפופולרית אצל בנות המגזר הדתי.

"אני חושבת שהיא אדם ממש טוב. בכל ההתנהלות שלה מול אנשים אחרים, לרבות סלבס, היא אף פעם לא עשתה משהו שתפסתי כלא לעניין. יש לה מידות טובות. היא תורמת הרבה כסף ועושה חסדים", אומרת גליה שפט, בת 20 מירושלים, "גם השירים שלה יחסית נקיים ומרומזים ולא גסים. אז בתור דתייה קל לי להתחבר לזה. אומנם יש דברים שמתנגשים עם זהות דתית, אבל זה קונפליקט שיש לדתיים מול עוד ערכים ולא רק מולה. למשל, כשהתפרסמו תאריכי ההופעות שלה, הייתי צריכה למצוא את ההופעות שלא מתקיימות בשישי או בשבת. הצלבתי עם לוח השנה וראיתי שהכול יוצא בספירת העומר או בשלושת השבועות. עד שנפתחו עוד תאריכים והיה קל יותר. אבל הייתי בלחץ על זה. בסוף אני טסה לצרפת, להופעה שמתקיימת ביום ראשון. אני לא יכולה ללבוש בגד גוף כמו שלה להופעה ואצטרך למצוא תלבושת עם חצאית ארוכה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ck_1125530786-750x498.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"יש משהו בבנות דתיות שתמיד יהיה תמים יותר״, אומרת פלג, ״תמיד נהיה כמה צעדים אחורה באופנה, במוזיקה ובגילוי של דברים. אני גיליתי את טיילור סוויפט בצבא וחוויתי אותה בדיעבד. יש בה תום ילדותי והיא עוזרת לנו להשלים פערים ומחברת אותנו לחוויות שלא חווינו. היא מרפררת לדיסני, שזאת הילדות שלנו, ועדיין כותבת על פרחים ופרפרים ומשתטה על הבמה. אם נמדוד, כמו באולפנה, את הסנטימטרים של הבגדים שלה – היא לא צנועה. אבל היא פחות מוכרת את הסקס־אפיל שכוכבות כמו ביונסה, ריהאנה או אריאנה גרנדה מוכרות. במנותק מקודים הלכתיים, היא מדברת על התמודדות נשית עם העולם – לא לוותר, לרדוף אחרי החלומות ולא להיות קטנה וחסודה, שזאת הקלישאה שבנות דתיות מנסות להתנער ממנה מהרגע שהן יוצאות ממערכת החינוך".

גם אצל תיכוניסטיות, סוויפט פופולרית. "חוץ מהעובדה שלאבא שלי נמאס שאני שמה שירים שלה, אין בעיה עם להיות מעריצה דתייה של טיילור סוויפט", אומרת ליבי גרשוני, בת 14 וחצי מבית־אל. "בבית הספר זה פחות נפוץ אבל יש לי עוד חברות בגילי שהן סוויפטיות". כששאלתי אותה איך היא עם האנגלית, שכן המגזר לא ידוע בלימודי האנגלית שלו, גרשוני אמרה שסוויפט עוזרת: "חלק מהסיבה שהאנגלית שלי טובה זה כי אני שומעת שירים. לסוויפט יש הרבה מילים גבוהות שלא הכרתי לפני כן ועכשיו אני מכירה".

*

בשנים האחרונות מקבלת סוויפט מעמד של משוררת. באינטרנט יש מבחני "מי אמרה את זה: טיילור סוויפט או סילביה פלאת'" [משוררת אמריקנית, ל"ש] או "של מי הציטוט – טיילור סוויפט או שייקספיר?" כחלק מהמיתוג הזה, האלבום החדש של סוויפט שיוצא ב־19.4 נקרא: Tortured Poets Department ("המחלקה למשוררות מיוסרות").

גליה שפט: ״השירים שלה יחסית נקיים ומרומזים ולא גסים. אז בתור דתייה קל לי להתחבר לזה. אומנם יש דברים שמתנגשים עם זהות דתית, אבל זה קונפליקט שיש לדתיים מול עוד ערכים ולא רק מולה״

בין שהיא תצליח למתג את עצמה כמשוררת ובין שלא, מיוסרת היא בטוח לא. סוויפט היא מהאמנים המצליחים בהיסטוריה. היא מתרגמת היטב את הכוח התרבותי שלה לקהל, את הקהל לכוח צרכני ואת הכוח הצרכני לכסף.

בדצמבר 2023 המופע שלה Eras חצה את רף המיליארד דולר ברווחים והפך למופע הראשון בהיסטוריה שעושה את זה. הוא גם הפך את סוויפט עצמה למיליארדרית, הוביל לעליות מחירים בערים שבהן הופיעה, והקפיצות של הקהל שלה תוך כדי המופע גרמו לרעידות אדמה קטנות. בלוס־אנג'לס לבדה, העריך המרכז של קליפורניה לתעסוקה ולכלכלה כי ששת הקונצרטים של סוויפט הביאו לעלייה של 320 מיליון דולר בתמ"ג של המחוז, כולל רווחים של 160 מיליון דולר וגידול של 3,300 מקומות עבודה.

המגזין Fast Company הכתיר את החברה שלה כחברה ה־15 הכי צומחת בשנה האחרונה, אחרי חברות כמו אנווידיה (Nvidia) ו־OpenAI. בכל כתבת פרופיל עליה מציינים שחוץ מהיותה תופעה תרבותית, סוויפט היא גם אשת עסקים. כדי להגיע להצלחה בממדים האלה, אמנים חייבים להיות אנשי עסקים טובים ולהקיף את עצמם בכאלה.

"בעולם שבו יש כל כך הרבה מוזיקה, את צריכה שהמוצר יהיה טוב ולדעת איך למכור אותו כדי להתעלות על כל השאר". אומרת המוזיקולוגית נאוֶה כליל־החורש. "אומרים שאחותו הגדולה של מוצרט הייתה טובה ממנו, אבל אבא שלהם קידם את אחיה הקטן. היו המון מוצרטים, אבל לא היו המון כמו אבא של מוצרט. וכמובן, צריך גם מזל. יש מוזיקאיות טובות כמו סוויפט, אבל אין להן את המזל שלה".

הדרך להרויח כסף ממוזיקה, כמו כל אמנות, היא אחת משתיים: או שמשלמים לאמן ליצור, באמצעות פטרון או גוף שמזמין ממנו יצירה או שהוא יוצר בעצמו, בתקווה למכור. בעולם המערבי המודל הנפוץ הוא שמוזיקאי יוצר מוזיקה ומוכר אותה, בדרך כלל למאזינים, בדרך כלל דרך אלבום או בסטרימינג. כשאמן חותם בחברת תקליטים, הוא מוכר את הזכויות על הפצת השירים שיצאו בתקופה שהוא היה חתום בה. הגרסאות הסופיות של השירים, אלו שמופצות לכל עבר, נקראות "מאסטרים". בעלות על המאסטרים אומרת חלק בלתי נפרד מהרווחים על ההשמעות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... es-1474294744-750x497.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

את הסיפור הבא כל סוויפטית יודעת לספר: במרץ 2020 חברת ההקלטות שבה סוויפט הייתה חתומה מכרה את המאסטרים שלה ב־300 מיליון דולר לחברת השקעות. במקביל סוויפט שחררה הצהרה למעריציה דרך טוויטר (היום "X") וסיפרה שהיא ניסתה לקנות בחזרה את הזכויות על המאסטרים שלה. מאחר שסוויפט הפסידה את הזכויות למוזיקה של עצמה – היא הקליטה את האלבומים שלה מחדש – הפעם תחת בעלותה, במה שנקרא Taylor's Version. ארבעה כבר יצאו, שניים יֵצאו בהמשך. אילו הייתה מקליטה את האלבומים שוב ולא מוסיפה גם שירים חדשים – דיינו. אבל בכל אלבום מחודש, סוויפט מוציאה שירים מיוחדים, שמכונים "שירים מהכספת" שלא יצאו בגרסאות הקודמות. המעריצים מצידם מקפידים להקשיב לשירים רק ב־Taylor's Version שהוקלטו מחדש.

"זו לא הייתה בקשה מפורשת, אבל זה היה מובן מאליו שנרצה לתמוך בה ולשמוע את הגרסה שלה״, אומרת שפט, ״גם כל הוצאה של אלבום חדש זו חגיגה, אז ברור שנרצה לקחת בזה חלק. אם שומעים את הגרסאות שלה, זה 100 אחוז לתמוך בה, במקום שהיא תתחלק ברווחים אחרי הדבר המגעיל שעשו לה. יש כאלה שבשקט־בשקט מאזינים לגרסאות הקודמות, למשל אם הם רוצים את הקול היותר ילדותי שלה, או מעדיפים את העיבוד המקורי. אבל רשמית – שומעים רק Taylor's Version".

יעל פלג: ״היא מדברת על התמודדות נשית, לא לוותר, לרדוף אחרי החלומות ולא להיות קטנה וחסודה שזאת הקלישאה שבנות דתיות מנסות להתנער ממנה״

*

"יש קשר כלשהו בין טיילור סוויפט לברבי״, אומרת פלג, ״לשתיהן יש אותה אמירה: זה שאני יפה לא אומר שאני לא מוכשרת, וזה שאני מוכשרת לא אומר שאני לא יפה. ב־2009 התמודדה סוויפט על הקליפ הטוב ביותר מול ביונסה, וכשזכתה, קניה ווסט התפרץ לבמה, חטף לה את המיקרופון וטען שהפרס הגיע לביונסה. זאת הייתה חוויה לא פשוטה לסוויפט הצעירה שכוכב כזה גדול טוען שהיא לא ראויה. אז היא החליטה לכעוס והוציאה אלבום כועס, בלי פרחים ופרפרים, ועם הרבה גוני שחור ואדום ואיורים של נחשים. ובקרב המעריצות הוא אלבום מאוד אהוב וזה מהמם, כי נשים לכאורה לא אמורות לבטא כעס באופן פומבי, והיא נותנת לזה קול״.

בסרט "מיס אמריקנה" סוויפט אומרת שנשים חיות בסטנדרט בלתי אפשרי והיא מורדת במוסכמות האלה. היא לא תהיה הילדה הטובה שתחכה שדברים יקרו לה, ולא תשתוק על דברים רעים שקורים לה. אם בחור לא רוצה שהיא תכתוב שיר על דברים רעים שהוא עשה – שפשוט לא יעשה אותם. "אמרו לי שאני חייבת להיות רזה אז הרעבתי את עצמי ואז רזיתי ופתאום אני לא נראית מספיק טוב ואני צריכה להעלות מסת שריר ואני עושה ספורט ואין לי כוח", היא אומרת שם.

הטרנדולוגית אור שלום מספרת שאחד הטרנדים המתעצמים בארצות הברית הוא "סופט גירל", שסוויפט היא נערת הפוסטר שלו. סופט גירל היא מישהי שמבלה עם חברות, מנגנת בגיטרה, מבקרת אנשים בבתי חולים, מתלהבת מצמידי חרוזים ולא מפחדת להיות פגיעה. היא מקדשת נשיות ואחוות בנות בתרבות שמשסה סלבריטאיות זו בזו, והחברות שלה מרגשות אותה יותר מגברים", אומרת שלום, "זה סיפור מאוד תמים בעולם מאוד לא תמים".

אבל יש עוד משהו במה שסוויפט מייצגת: פוליטיקת הזהויות שכבשה כל חלקה תרבותית. בהתחלה אלה היו אוכלוסיות מיעוט שהתעוררו ותבעו את מקומן, ובהמשך אוכלוסיות שהיו "האדם השקוף". אותן אוכלוסיות התחילו לשמוע מקבוצות המיעוט שאומנם העולם עוצב על ידם ועבורם – אבל הם לא ברירת המחדל, אלא תת־קבוצה מובחנת. הדוגמה הקרובה ביותר אלינו היא חילונים ישראלים שהתחילו לפתח תודעה של מגזר בעקבות שינויים דמוגרפיים ותרבותיים שלוקחים ממנו את התואר "הישראלי השקוף".

הקבוצה שטיילור סוויפט משתייכת אליה היא נשים לבנות. מתוקף היותן חלק מהרוב האמריקני, הן קבוצה שקל ללעוג לה. ברשתות אפשר למצוא שלל סרטונים שלועגים לאישה הלבנה, חלקם נוצרו בכלל בידי גברים (כמו "אינסטגרם של אישה לבנה" של בו ברנהאם). "אישה לבנה" היא מישהי שהחיים שלה הם בסדר בסך הכול, היא מגיעה ממעמד בינוני ולכן לא חוותה ילדות קשה, לא עוני ולא מאבקי הישרדות. היא מאוד "בת" בתחומי העניין שלה והם מוצגים כבסיסיים וחסרי תחכום או קונפליקט: פרחים, נסיכות, קומדיות רומנטיות, דברים יומיומיים ולא עמוקים; וכמובן – היא מתעניינת מאוד בעולם הרגשי שלה עצמה. אחרי עשור שהכוכבת הגדולה בעולם הייתה אישה שחורה עם השם המאוד־לא־לבן ביונסה, סוויפט היא הייצוג האידיאלי של מגזר הנשים הלבנות.

"התרבות האמריקנית מאוד אוהבת אנדרדוג״, מסבירה שלום, ״אנשים לא־לבנים הם לרוב האנדרדוג, ופתאום סוויפט, הלבנה האמריקנית הקלאסית, גם ממקמת את עצמה כאנדרדוג. כי היא הייתה שמנמנה, כי היו לה הפרעות אכילה, היא רוצה להקים משפחה אבל מערכות היחסים שלה לא מבשילות ובנים אכזבו אותה. בחוקים של החברה האמריקנית אפשר להגיד לאישה לבנה 'מה את בוכה, את לבנה פריבילגית'. ולקרוא לה בכינוי הגנאי 'קארן' כדי לבייש אותה – וסוויפט אומרת 'אני כן בוכה, גם לנשים לבנות ופריבילגיות כואב'.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 4/04/11153910-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"הסיפור עם האלבומים הופך אותה גם לקצת גיבורה מודרנית שיצאה נגד תאגיד גדול, היא נגעה בנקודות הכואבות שלה מול הקהל. היום כולן עושות את זה ומדברות על ההפרעות, הקשיים והרגשות, אבל היא עשתה את זה לפני כולן. היא גם לא נראית מתוקתקת כמו מאני־מייקרית, היא לא רוצה להיראות מנותחת עם מותגים ומכוניות יקרות אלא נשארת צנועה ורק רוצה לנגן לקהל שלה".

סוויפט ידועה כאמנית שאוהבת את הקהל שלה. בניגוד לזמרות וזמרים שאוהבים את היצירה אבל מתייחסים לקהל כאל רע הכרחי או כדרך להתפרנס, וממעטים באינטראקציה עם המעריצים, היא קשובה למעריצים, מתקשרת איתם באופן אישי והם משפיעים על המוזיקה שלה.

"בריאיון היא סיפרה שיש לשיר שלה All Too Well גרסה של עשר דקות", מספרת פלג, ״המעריצים שאלו אותה שוב ושוב איפה הגרסה הזאת, אז היא החליטה פשוט להקליט אותה ולצלם קליפ. הצוות שלה פנה לכל המעריצות מספר 1 באינסטגרם והזמין אותן אישית. פעם גם שתי מעריצות מאוסטרליה שמחזיקות דף שמנתח שירים שלה הוזמנו באופן אישי לאוהל ה־VIP בהופעה. כל זה לא חדש. אחד הסיפורים המפורסמים עליה הוא שכבר ב־2014 היא הזמינה מעריצים אליה הביתה לאפות עוגיות".

"באלבומים עד 2020 היה מה שנקרא Secret sessions שבהם מעריצים נבחרים היו מוזמנים לבית של טיילור, יושבים איתה ושומעים את כל האלבום״, מספרת שפט, ״בכל הופעה בסיבוב האחרון יש קטע באחד השירים שטיילור מעניקה את הכובע שלה לאחד המעריצים; והיא כל הזמן מגיבה למעריצים שלה ברשתות חברתיות. מבחינת היצירה אני חושבת שהיא בנתה עולם מדהים שבו הכול קשור אחד לשני ואפשר להתעמק בו. אומרים שטיילור כותבת לבנות שהיו אחיות גדולות וחנוניות בבית ספר. זה טייפ מאוד מסוים. אבל היופי של טיילור הוא זה שהיא מאוד טובה בסטוריטלינג וסיפור סיפורים, היא מצליחה לגעת בכל אחת, כל מי ששומעת אותה מרגישה שזה קרה לה. ואחרי שאת מרגישה שזה קרה לך, השיר מקבל מיליון משמעויות חדשות".