לכבוד נעילת המדור בחרנו להביא את קולותיהם של אלו שבסופו של דבר הכול סביבם ועבורם – התלמידים. התכנסנו יחד לריאיון חגיגי בזום, ארבעה תלמידים, כולם בוגרי כיתה י"ב טריים, ושוחחנו על דברים שבחינוך. השתתפו בריאיון: נועה צ'אצ'י, בוגרת הגימנסיה העברית בירושלים; עמרי שווגר, בוגר התיכון לחינוך סביבתי בשדה־בוקר; עפרי עזרא, בוגר ישיבת בר־אילן בתל־אביב; וחנה אחימאיר, בוגרת אולפנת הרב בהר"ן בגדרה.

בואו נתחיל בחוויה לימודית טובה שזכורה לכם.

נועה: "היה לנו עכשיו מרתון לקראת הבגרות בהיסטוריה, זה היה מאוד אינטנסיבי, אבל החוויה הטובה נבעה מאווירת למידה טובה ומהמורה המדהים להיסטוריה שניצח על הלימוד. אם אני צריכה לאפיין מורים טובים זה מתחלק לשני סוגים: אלו שהשקיעו את כל כולם ונשמתם הרבה מעבר לתחומי בית ספר, וכאלו שהיו מכונות ידע משומנות, שכמו המטירו עלינו ידע באופן יעיל ואנחנו היינו יושבים נפעמים".

עפרי: "למדתי במגמת פיזיקה, החומר היה קשה להבנה ובהתחלה לא ממש הסתדרתי עם הלימודים, גם החוויה של המרתונים לפני הבגרות לא הייתה טובה. דווקא בלמידה לבד, ללא מורה, ולאחר עבודה קשה מאוד, הרגשתי לראשונה איך כל החומר נהיה לי ברור ובהיר. זו אולי חוויה של היפוך. כלומר, חוויה שלילית ממערכת החינוך אך חוויה חיובית מהתפקוד שלי כלומד".

עמרי: "הסיורים בביולוגיה היו מאוד חווייתיים. אחד היה לגן החיות התנ"כי והשני במרכז הימי באילת. החוויה היא משהו משמעותי מאוד עבורי בכל מה שנוגע ללימודים, באופן בולט".

חנה: "החוויה הטובה שלי היא מהמגמות – הייתי במגמת קולנוע, זו הייתה חוויה שונה מאוד משאר הלימודים באולפנה. המורה הייתה מדהימה, שונה משאר הצוות, ופתחה אותנו לעולם. באופן כללי היה לי מדהים חברתית, אבל המערכת מדכאת את החיים. היא פשוט עובדת הפוך. אם ילד סקרן היא מכתיבה לו מה ללמוד, ואם הוא רוצה ללמוד משהו שלא קיים היא לא באה לקראתו ולא מנסה לעזור לו".

המילה הראשונה שקופצת לי לראש מהסבב הזה היא "בחירה". במובן מסוים כל מה שציינתם קשור אליה?

חנה: "יש לזה הסבר הגיוני. בסוף אנחנו די אנוסים במערכת, אבל ברגע שיש פינה לבחור, אז זה חייב להיות טוב. זו בחירה שלי, ואני לא חייבת לעשות משהו, לא כי זה ליבה ולא כי בלי זה אין בגרות".

נועה: "זה כבר לא בעל כורחך".

חנה: "לשנות את השיטה זה החלום. במקום שאנשים יבואו וישבו בתוך חדר סגור עם לוח ומורה, שהלמידה תהיה באמת בדרך טבעית וחווייתית, מתוך החיים עצמם. אני חושבת כמו שלמדו פעם"

חנה אחימאיר

בת 18, אולפנת בהר"ן, גדרה

מקצוע אהוב: ספרות. מקצוע שנוא: מתמטיקה.

רגע קשה: הסיטואציה של ללמוד שעות על גבי שעות חומר שאני יודעת שלא אשתמש בו בעתיד, ושהוא לא רלוונטי לשום שלב בחיי חוץ מלבגרות – וגם זה לא בטוח, ולהבין שאני פשוט חלק ממערכת ישנה ושחוקה שמתפקדת לאט וגרוע, ואני באמת לא יכולה לשנות שום דבר. בעברית זה נקרא תסכול.

רגע טוב: המדרשה שיש לנו באולפנה אחר הצהריים, שכמה פעמים בשבוע לאורך כל השנה יש בה שיעורים קבועים של אנשים שבאים אלינו לאולפנה מבחוץ.

טיפ למערכת החינוך: לחזור לדרך החינוך של פעם, שהיא חינוך דרך חוויה (כמובן זה קצת יותר מורכב מזה), ולהיות קודם כול "בית חינוך", ולא רק "בית ספר".

כמה מילים לסיכום 12 שנות לימוד: היה לי טוב, למדתי המון על עצמי, על החברה, וכמובן מקצועות ליב"ה ועוד כמה, אבל זו ממש לא הדרך שהייתי בוחרת בה אילו היו עוד אפשרויות לבחירה. כן חשוב ללמד ולחנך, אבל לא בשיטה שלא מותאמת לכולם, לא לדור הזה ולא בכלל.

לדעתכם אפשר להוסיף יותר בחירה בתוך מערכת החינוך?

חנה: "המערכת כל כך שחוקה ולא יכולה להאמין בשינוי, אבל אולי אפשר לעשות שתהיה בחירה מתוך מקצועות הליבה. הרי טכנית לא כולם אותו דבר, אז איך יכול להיות שכולם אמורים ללמוד אותו דבר?"

עפרי: "צריך לשנות את הבחירה, אבל לא בתוכן. ברגע שמגבילים ידע, כלומר אם אומרים שאחד ילמד ברמה גבוהה ואחר ילמד ברמה נמוכה – אנחנו עלולים ליצור חברה פאודלית, שזה פשוט נורא, ולכן הבחירה צריכה להיעשות בדרך של הלימוד – לימוד יותר מעשי או יותר עיוני. אבל חשוב שכל אחד ידע ספרות או מתמטיקה".

עמרי: "בסוף כן צריך משהו אחיד, שתהיה דרך להשוות בין כולם".

חנה: "צריך למצוא את הייחודיות של כל אחד".

מה למדתם מהקורונה?

חנה: "ראינו שדור שלם יכול ללמוד מהבית. זה העלה את השאלה אם בכלל צריך בית ספר. רואים שגם אפשרי ללמד מרחוק".

נועה: "זה חידד לי תחושה שהייתה עוד מלפני הקורונה. התוכנית הלימודית היא מין א־לוהים שצריך לעבוד. כדי להספיק כל הזמן יושבים בשיעור זום עם מצלמות מושתקות, רק כדי לסמן וי".

עמרי: "זה שלמדנו בבית גרם לי דווקא להעריך את המסגרת. היה קשה להמשיך ללמוד בלי השגרה".

עפרי: "למדתי שהמערכת מפחדת להשתנות. שמורים מפחדים לשנות דברים, שיש העדפה לשמרנות, ולדעתי זה רע מאוד. היו המון שיעורים שבאופן אובייקטיבי ההספק בזום היה בהם הרבה יותר טוב וגם למדנו יותר טוב, אבל המורה אמר שהלימוד לא היה טוב. ניסינו לדחוף לשלב למידה מקוונת גם עכשיו, אמרנו 'בשביל מה להיות בדרכים כל כך הרבה זמן כדי להגיע לשיעור' – אבל קיבלנו 'לא' מוחלט ותקיף".

איך הייתם מציירים את בית הספר האידיאלי שאליו קמים כל בוקר בשמחה?

חנה: "מקום שקודם כול האנשים שפועלים בו נמצאים בו מתוך מטרת שליחות. הוראה זה מקצוע קריפי. אנשים שאלה החיים שלהם ושיקבלו משכורת טובה ויעשו להם ימי כיף שיהיו בתוך זה, זה קודם כול. וגם להאמין בתלמידים, שיוכלו ללמוד דברים שמתאימים להם, ולא כמו עדר".

את חושבת שמורים נמצאים במערכת מכוח האינרציה?

חנה: "חד־משמעית כן".

נועה: "אני הרגשתי שרוב המורים אוהבים אותנו ואת המקצוע שלהם. אני לא מצפה ממורה לתנ"ך שתלווה אותי אחרי שעות בית הספר, אלא שתרתק אותי. אני לא רוצה להרגיש שאני נאבקת בחומר הלימוד".

עפרי: "בבית הספר האידיאלי מבחינתי, אני יכול לקחת משהו לחיים מכל דבר שאני לומד. הידע הופך לכלי שימושי, נניח שאני יכול לקחת משהו שלמדתי בספרות לעימות פוליטי.  אם למדתי בכיתה י' את 'אל תיגע בזמיר' – אז כשיש ויכוח על גזענות, אני יכול להכניס רעיון מתוך הספר לוויכוח. כל סוג ידע הופך לסל שאיתו אני מתהלך בעולם".

נועה: "אני לא מדמיינת מדשאות רחבות ושיעורי פסנתר. הייתי משנה בעיקר את התוכן. דואגת שיהיו מורים טובים יותר, ולהבין שהפרט משנה יותר ממה שמרגישים. אנחנו שכבה של 200 תלמידים, כל אחד בחשיבות שלו הוא אפסי לכאורה. זה משהו שצריך לשנות, שתהיה התייחסות לכל אחד בנפרד. אנחנו צריכים להרגיש שאנחנו משנים או חשובים כישויות נפרדות. כל אחד בפני עצמו משמעותי. אולי המערכת תוכל להתאים את עצמה לתלמידים, ולא התלמידים למערכת החינוך".

עמרי: "שלא משנה מה לומדים – מדעים, חשבון או ביולוגיה – שהלמידה תבוא מתוך חוויה. ככה אתה חי את החומר וזו הדרך שלומדים בה הכי טוב".

נועה: "אני חושבת שאמרנו שהמערכת שחוקה מאוד – כל התחומים משתכללים ורק החינוך נשאר מאחור – כל הזמן מדברים על זה ובכל זאת אף אחד לא מרים את הכפפה ועושה שינוי. בסוף ילדים יוצאים עם תעודת בגרות, עם חברים, יודעים תנ"ך והיסטוריה – לכאורה המערכת משיגה את המטרה. כלומר, הממשלה והמערכת מרשות לעצמן לדחוק את הנושא לשוליים, כי ילדים יוצאים עם בגרות וציונים וחברים, אבל זה יכול להיות הרבה יותר טוב. כל עוד לא תהיה קטסטרופה אימתנית, לא ישתנה הרבה".

עמרי: "אפשר לצאת עם הרבה יותר ממערכת החינוך. בתכלס רוב הילדים לא נהנים מלשבת בכיתה וללמוד את רוב השיעורים. חבל להעביר 12 שנה במקום שאתה לא רוצה להיות בו, וזה רוב הילדות שלך. אם יהפכו את זה הלמידה לחווייתית יותר, אפשר לצאת מבית הספר בסוף התהליך עם ערך מוסף".

נועה: "אני מסכימה. יש הרבה זמן מבוזבז וחבל, כי באמת את רוב היום שלנו אנחנו מבלים בבית הספר. היינו יכולים להרגיש פחות מבוזבזים, שהזמן שלנו מנוצל יותר – זה היה יוצר הבדל של שמיים וארץ".

עמרי: "יש המון מקצועות שבנויים על שינון – לומדים למבחן ושוכחים הכול. ככל שחוויית הלימודים תתבסס פחות על שינון וזיכרון ויותר על הבנה, כך יהיה טוב יותר"

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/07/עומרי-שווגר-750x422.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

האם מערכת החינוך עוסקת בחינוך?

חנה: "היא עוסקת באילוף לדעתי. אולי בלימוד, וגם את זה היא לא עושה מספיק".

עמרי: "המערכת עסוקה בלימוד. תוך כדי פה ושם אפשר גם להרוויח חינוך על הדרך, פחות ממה שקורה בכיתה".

מה הדבר הכי דחוף לשנות במערכת החינוך?

חנה: "לשנות את השיטה זה החלום. במקום שאנשים יבואו וישבו בתוך חדר סגור עם לוח ומורה, שהלמידה תהיה באמת בדרך טבעית וחווייתית, מתוך החיים עצמם. אני חושבת כמו שלמדו פעם".

עמרי: "יש המון מקצועות שבנויים על שינון – לומדים למבחן ושוכחים הכול. ככל שחוויית הלימודים תתבסס פחות על שינון וזיכרון ויותר על הבנה – כך יהיה טוב יותר".

חנה: "תופסים את מקצוע ההוראה כלא יוקרתי, ולכן גם האנשים שנמצאים בו מתנהגים ככה. זה קשור לשכר של המורים, לתנאי ההעסקה שלהם, לדרך שבה הממשלה מתייחסת אליהם – בתנאים הנתונים אין דרך אחרת ואי אפשר שזה לא ייראה ככה".

נועה: "כי אנשים מוכשרים וחדים ממוקמים במשרדים גדולים עם המון כסף. ככה הדברים עובדים כרגע. ההיגיון אומר שאם התנאים בחינוך לא טובים ולאדם יש אופציה לעבוד בעבודה עם שכר ותנאים טובים יותר – הוא יעשה את זה".

חנה: "המערכת הזו עובדת כל כך הרבה שנים אותו דבר. כל מי שנמצא בה אלה אנשים שזו ברירת המחדל שלהם או כאלה שבאו מתוך תחושת שליחות – כלומר מוכנים להיות בה למרות שהתנאים לא טובים. זה הופך את האנשים לממורמרים ועייפים, ולפחות בחוויה שלי רק מעבירים חומר – ככה עוד דור ועוד דור. זה חייב לקרוס מתישהו, וחייב להשתנות. עייפות זאת מילת המפתח בעיניי. המערכת היא עייפות על עייפות, ולכן זה נראה ככה. אף אחד לא חושק במקצוע הזה, ומי שנמצא שם, זה לא תמיד מהסיבות הנכונות".

זו תמונה עגומה מאוד.

נועה: "בעיניי התמונה לא עגומה כל כך. יש הרבה לשנות, כן? אבל המצב לא נורא עד כדי כך".

חנה: "משהו בבסיס עקום. יש כסף במערכת, פשוט לא משתמשים בו נכון. כאילו למישהו למעלה באמת אכפת מה קורה בה".

עמרי: "למה היית משתמשת בכסף?"

חנה: "קודם כול למשכורות נורמליות. שלא יהיו משכורות רעב. ויותר כבוד. בואו תכבדו, חינוך זה דבר בסיסי. קודם כול להשקיע בתשתית האנושית".

עפרי: "למדתי שמהערכת מפחדת להשתנות, ולדעתי זה רע מאוד. היו המון שיעורים שבאופן אובייקטיבי ההספק בזום היה בהם הרבה יותר טוב וגם למדנו יותר טוב, אבל המורה אמר שהלימוד לא היה טוב"

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/07/עופרי-עזרא-750x563.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ספרו לי מה מייחד את בתי הספר שלכם.

נועה: "בית הספר שלי גדול מאוד, והמשמעות של זה היא שמדובר בבית ספר שלא ממיין. כלומר, בית ספר שלא בוחר תלמידים חזקים בלבד אלא פותח את שעריו לכל ההטרוגניות של תושבי ירושלים, וזוכה להישגים גבוהים במיוחד בקרב בתי הספר שאינם ממיינים".

עפרי: "הישיבה שלי ממוקמת בשדרות רוטשילד בלב תל־אביב – מעוז חילוני מובהק. המיקום הזה לא מאפשר לעצום עיניים ולהתבדל מהחברה הסובבת, אלא מחייב שיח מתמיד עם העולם התל־אביבי הנמצא ממש מעבר לחלון בית המדרש – משהו שלא מאפיין את העולם הדתי. לא הייתי ממסגר את זה כ'שליחות', אלא כעובדה קיימת שאחת מהתוצאות שלה זה בירור מתמיד. תלמידי הישיבה מפנים שאלות נוקבות כלפי הצוות החינוכי, שקשורות למשל ליחס לתרבות המערבית ולאינטראקציה עם העולם".

עמרי: "בית הספר שלי נמצא במדרשת בן־גוריון, ורוב התלמידים הם תלמידי פנימייה. מה שמייחד את בית הספר הוא החינוך הסביבתי – אלו לימודי הליבה שלנו. פעם, לפני אסון נחל צפית, היינו מטיילים על בסיס שבועי, ומאז צומצמו הטיולים באופן ניכר".

חנה: "אולפנת הרב בהר"ן היא מקום שהוא הגרעין הקשה של הציונות הדתית. אפשר לומר, חוד החנית של הציונות הדתית המתיימרת. אם הגימנסיה היא בית ספר לא ממיין, האולפנה שלי היא בדיוק ההפך מבחינת המיון, האולפנה מקבלת בנות שכולן 'פחות או יותר על אותה הסקאלה'. בפנימייה של 500 בנות – הרוב בנות רבנים".

נועה: "אני חושבת שהמערכת שחוקה מאוד – כל התחומים משתכללים ורק החינוך נשאר מאחור – כל הזמן מדברים על זה ובכל זאת אף אחד לא מרים את הכפפה ועושה שינוי"

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/07/נועה-750x512.jpeg 750w" sizes="(max-width: 828px) 100vw, 828px" />

*

זהו, סיימתם 12 שנות לימוד. חיכיתם לרגע הזה?

חנה: "כן, מאוד".

נועה: "חיכינו? לא ספרתי ימים".

עמרי: "אני יכול לומר שמהיסודי, מגיל קטן חלמתי על היום הזה, אבל מהרגע שהגעתי לשדה־בוקר זה השתנה, והיום הזה שהגיע הוא גם יום עצוב".

עפרי: "בהתחלה היו לי רגשות מעורבים, התחברתי לבית הספר אבל רציתי כבר לעבור את זה. בזמן האחרון אני כבר מחכה למסגרת אקדמית גבוהה יותר, בית הספר כבר 'קטן עליי'".

דברי פרידה// בתאל קולמן

חינוך הוא שדה של תקווה. אני חושבת שבגלל זה נהניתי כל כך מהמדור הזה והרגשתי שנפלה בחלקי זכות גדולה, בכל שבוע מחדש

המסע שערכתי, יחד איתכם, אל נבכי עולם החינוך הישראלי בשנה האחרונה, נולד במקרה – אבל מתברר שלפעמים לא צריך יותר מזה. נושא החינוך, איך לומר את זה בעדינות, הוא לא נושא "סקסי". הוא לא פותח אצלנו מהדורות וקובע סדר יום. כך גם תיק החינוך בממשלה לא נחשב לתיק מבוקש במיוחד, ושנים שהיה נחלת המפד"ל הסקטוריאלית. בריאיון שערכתי עם בכיר במשרד החינוך (ריאיון שנגנז שלא מבחירה שלנו) הוא אמר לי שהוא מאוכזב מכך שנושא החינוך "לא תופס כותרות" וסיפר שבאנגליה למשל כאשר מישהו מתמנה לתפקיד מקביל לשלו, זו יכולה להיות כותרת ראשית.

בניגוד למה שתיאר הבכיר באוזניי, אני וגם חבריי למערכת העיתון דווקא הופתענו לגלות כמה החינוך מעניין את הקוראים. קיבלנו המון תגובות חמות למדור והמון־המון הצעות למרואיינים פוטנציאליים. נוכחנו לראות שהחינוך הוא בנפשנו, על אף שאין לחינוך לובי תקשורתי. גילינו שזה נושא שמעניין הורים צעירים ואנשי חינוך אבל ממש לא רק אותם, אלא גם אנשים מבוגרים יותר ומתבגרים,  ובעצם כל מי שנפש האדם מעניינת אותו. אולי אפשר לתלות את חוסר הקורלציה בין רמת העניין לרמת הייצוג התקשורתי במרחק המובנה בין עולם התקשורת לעולם החינוך. לכאורה ניגודים שלא ייפגשו. מצד אחד עולם של קליקבייט וכותרות צעקניות, ומנגד עולם של תהליכים ארוכי טווח ועיסוק בנפשות.

אני חושבת שמה שניסינו לעשות ב"סדרת חינוך" הוא לגשר על הפער הזה. ניסינו ליצור במה איכותית לנושא בעל חשיבות מכרעת לכל אזרח במדינה, שמתקיים בה דיון מעמיק עם אורך נשימה, עם רוחב יריעה, עם סימני שאלה ועם הטלות ספק וקריאות כיוון. אנחנו מקווים שהצלחנו בזה. ניסינו לתת פתחון־פה למגזרים שונים. התראיינו פה במדור אנשי חינוך דתיים, חילונים וחרדים, ערבים ובדואים, אנשי אקדמיה ומכינות, מנהלי בתי ספר יסודיים ותיכוניים ומסגרות קצה, אנשי החינוך המיוחד והגיל הרך, יועצות ופסיכולוגים, רבנים, אנשי טיפול וראשי עמותות – והמשותף לכולם הוא הניצוץ בעיניים שהיה לכל אחד מהם כשדיברנו על חינוך. על הילדים שלנו. עלינו. על האפשרות שלנו ליצור עולם טוב יותר.

ואז הגיעה הקורונה. אם בתחילת המדור הייתי מכינה שבועיים־שלושה מראש את הראיונות, הרי שבערך במחצית השנה באה הקורונה וטרפה את הקלפים. אין דבר כזה לתכנן קדימה. אין דבר כזה לחשוב שאני יודעת מה יקרה מחר. העולם השתנה, שערי בית הספר ננעלו, ובעצם הניסוי הכי גדול שהתרחש אי פעם בעולם בנושא החינוך קרה לנגד עינינו.

בכל שבוע מחדש שאלתי את עצמי מה יהיה הכי נכון להביא לקוראים, איזו זווית תספק הכי הרבה ערך עבורכם. אני מקווה שהצלחתי בזה.

אני חושבת שאחד הדברים שהכי בלטו לי לאורך השיחות הרבות שניהלתי בשנה האחרונה היה המרחק בין ה"מערכת", הגוף המסורבל, הענק והכבד שנקרא משרד החינוך, לבין האנשים הקטנים־גדולים בשטח שזועקים לקבל יותר עצמאות, יותר מרחב פעולה, יותר כבוד ויותר חופש. בקיצור, יותר אוטונומיה. אני משערת שזה המאבק הכי משמעותי שיינטש בשדה החינוך בשנים הקרובות. האוטונומיה המיוחלת הזו פשוטה ליישום באזורים חזקים אבל מורכבת מאוד ברשויות חלשות. אני חושבת שמשם נובע הפחד של המשרד לשחרר את האחיזה במושכות. זה פחד מוצדק, אבל לא ייתכן שהוא ינהל את החינוך, כי אי אפשר לחנך באמת מתוך פחד. באזורים האלו של השכבות החלשות, חלה על משרד החינוך האחריות הגדולה ללוות יד ביד את בתי הספר, את המנהלים ואת הרשויות".

חינוך הוא שדה של תקווה. אני חושבת שבגלל זה נהניתי כל כך מהמדור הזה והרגשתי שנפלה בחלקי זכות גדולה, בכל שבוע מחדש. חינוך הוא השדה של העתיד שאנחנו מדברים בו בכלים שיש לנו היום. לכאורה לא קרב זה אל זה – ההווה אל העתיד – אבל אנחנו בכל זאת מנסים ללמוד היום את המחר כדי ליצור עולם טוב יותר ואנושות טובה יותר. כל הורה יודע להגיד שאין דרך להימלט מהטעויות, ובאותה נשימה יודע להרגיע את עצמו: כל עוד עשיתי ככל יכולתי, אני יכול לישון בשקט.

חינוך הוא השדה של החלומות הקולקטיביים שלנו. ודאי שאנחנו טועים הרבה, אבל המנוחה הקולקטיבית שלנו בלילות תהיה שלמה רק כשנדע שבאמת עשינו את הטוב ביותר למען הילדים שלנו. האם זה המצב? אני לא בטוחה. אני כן יודעת שיש בשטח הרבה אנשי חינוך מעולים שזוכים לעשות (באמת!) את אחד הדברים הכי גדולים שיש לחוויה האנושית להציע לנו, ושאנחנו, כל אלו שלא בחזית, אמורים לעזור להם לספק את התשתית הכי מוצלחת עבור המחר שלנו.

The post "אף אחד לא חושק בהוראה": סדרת חינוך, מדור פרידה appeared first on מקור ראשון.