"מיקרו־קוסמוס של קורונה", כך מכנה שילה גל את מציאות החיים שנכפתה עליו בעשרים השנים האחרונות. מי שמרגיש מוגבל וחסום בגלל המגפה, מוזמן ללמוד ממנו איך מתמודדים עם מגבלות קשות שנוחתות עליך ללא התרעה. במרץ 2000, שנה לאחר שסיים כהונה ממושכת כראש המועצה של גוש עציון, חווה גל אירוע מוחי קשה, שפגע בגזע המוח. מאז ועד היום הוא מרותק לכיסא גלגלים ומסוגל להניע רק את ידו הימנית. אך כשמגלים מה הצליח לעשות ביד הזאת, בעקשנות ובהתמדה, אי אפשר לא להתפעם. עבודות נגרות, טיפוח סחלבים, גידול שְֹלָווים ותוכיים – וגם פרסום שני ספרים חשובים. כעת הוא שוקד על השלישי.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– נסראללה, בצה"ל יש שריף חדש. תתקוף – תחטוף

– בג"ץ מצפה כרמים: תאונה חזיתית בעיניים פקוחות

– שיעור האבטלה הגבוה – הסיבה והתוצאה של תוכנית המענקים

ספריו של גל קשורים כולם לכפר־עציון של טרום הקמת המדינה, ומחוברים ישירות גם לסיפור חייו. אביו, עקיבא גלנדואר, היה אחד מ־150 חללי הקרב האחרון על כפר־עציון. שילה נולד בירושלים חודשיים לפני כן, באדר תש"ח, ומעולם לא זכה להכיר אותו. אמו מרגלית ואחיו הבכור יעקב התגוררו אז במנזר רטיסבון בירושלים, יחד עם שאר הנשים והילדים שפונו מכפר־עציון כשפרצו הקרבות. האב לא השתתף בברית המילה של בנו שילה, ורק אישר ברשת הקשר את שמו, שילה, המנציח את חללי הגוש באותה תקופה. האות שי"ן מוקדשת לשלושה מחברי כפר־עציון שנהרגו בחנוכה תש"ח ב"שיירת העשרה", וגם שמם התחיל בשי"ן; האות יו"ד מזכירה את שיירת העשרה; והאותיות ל"ה מנציחות את אנשי מחלקת הל"ה, שנפלו כשניסו להגיע ליישובים הנצורים, בתחילת חודש שבט. וכך, שילה.

לכתיבת הספרים הקשורים במלחמה ההיא הגיע גל בעקבות עבודת שורשים אישית. אחרי שהשתקם מעט מהאירוע המוחי, הוא החל להרכיב אילן יוחסין של משפחתו. סבתו מצד אביו היא צאצאית של רבי עקיבא איגר, שנפטר ב־1837. גל הצליח להתחקות אחר השושלת המשפחתית גם הלאה, למרחק של 500 שנה. אחר כך החל ללקט מכתבים שאביו שלח לאמו בתקופת המצור על הגוש, ומשם המשיך לאיסוף מכתבים ששלחו מגיני גוש עציון לנשותיהם ולילדיהם ששהו בירושלים. "בסוף התהליך ידעתי לזהות את הכתב של כל אחד מחברי הגוש, כמעט", הוא מספר. "שני אחים שהכרתי חשבו שהמכתבים של אבא שלהם הלכו לאיבוד; יום אחד מצאנו שק של מכתבים בפולנית, תרגמנו אותם, ומתברר שאת כולם אביהם שלח לאמם. במשפחה אחרת ידעו שלאם יש מכתבים שהיא לא מרשה לפתוח. ביקשתי ממנה, ורק אז היא הסכימה לחשוף אותם".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 8/F170130GE03-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כך נולד ספרו "גבורת הנצורים", שראה אור בהוצאה עצמית. גל אסף והקליד 1,400 מכתבים, אך עוד לפני שראו אור כבר התגלגל מהם ספר אחר. "תוך כדי העיסוק בכתבי הנצורים רציתי לדעת כיצד התקבלו ההחלטות על כפר־עציון בחודשים ההם. כדי לברר זאת ביקרתי כמה פעמים בארכיון הציוני. כשעלעלתי בין דפי הפרוטוקולים של ההנהלה הציונית, ששימשה בתקופה ההיא בתפקיד 'הממשלה שבדרך', גיליתי להפתעתי שבמשך חצי שנה לא התקיים שום דיון בנושא הגוש הנצור. אמרתי למתי דרובלס, יו"ר הארכיון, שמצאתי הוכחות לכך שהפקירו את הגוש בתש"ח. הוא סיפר שבדיוק שבועיים לפני כן הגיעו אליו חומרים של המחלקה להתיישבות בסוכנות מאותם חודשים, והציע לי לעיין בהם. כשקראתי אותם, חשכו עיניי".

גל מצא במסמכים דיוני תקציב שמתברר מהם שהמחלקה להתיישבות העבירה לגוש עציון סכום זעום ביותר. התקציב שלה לשעת חירום עמד על 760 אלף לירות, ונוסף לו תקציב ליישובים "מחוץ לתחום" בסך 70 אלף לירות. הגוש, על אף מצבו הקשה והאיום המיידי שנשקף לו, קיבל רק את תקציב תש"ח שיועד לו – כמה אלפי לירות בלבד. נציג שנשלח לתל־אביב דרש לכלול את גוש עציון ב"ועדת הנגב", שהוקמה לטיפול ביישובים נצורים, אך בקשתו לא נענתה; לעומת זאת התקבלה בקשתו של ראש מטה ההגנה ישראל גלילי לצרף לרשימה את ניצנים ואת קיבוץ גת, אף שלא נכללו באזור הנגב לפי הגדרת המוסדות.

גם הנהלת הסוכנות – הדרג המדיני הבכיר של היישוב העברי, בראשות דוד בן־גוריון – לא עסקה בנעשה בגוש. באחת מישיבותיה הראשונות אמר משה שפירא, מנהיג הפועל המזרחי, כי נשות כפר־עציון השוהות בירושלים היו אצלו והתלוננו שאין להן מה לאכול, אך הוא לא ביקש דיון בעניינן או בעניין היישובים. המסקנה של גל למקרא המסמכים הללו הייתה חד־משמעית: גוש עציון הופקר בידי ההנהגה.

"אני לא טוען שהצבא הפקיר את הגוש, אלא שהדרג המדיני עשה זאת. זה דבר מדהים. בשלב מסוים שלחו לגוש ציוד כדי להקים יישוב נוסף, אך בגלל המצור היישובים חילקו את הציוד ביניהם. הסוכנות מצידה דרשה מהם להחזיר לה את מה ששלחה. כשגיליתי את כל זה, לא יכולתי לישון. תמיד סיפרו לנו על הגבורה והעוז של יישובי הגוש, ופתאום אתה רואה איך במציאות הם לא עניינו אף אחד, פשוט לא ספרו אותם".

הסיבה ליחס הזה, הוא משוכנע, הייתה פוליטית: הגוש פשוט לא השתייך לתנועה הנכונה. שלושה מארבעת יישוביו – כפר־עציון, משואות־יצחק ועין־צורים – היו דתיים. ביישוב הרביעי, רבדים, התגוררה קבוצת צעירים, ולא משפחות. "הסיפור של הגוש מתחבר לעוד הרבה סיפורים מתש"ח שקשורים לרקע הפוליטי של ההתיישבות. יחס דומה קיבלו היישובים הדתיים כפר־דרום, בארות־יצחק ונחלים, וגם יישובים לא־דתיים שלא השתייכו למפא"י".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2020/08/21-35-750x570.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ממצאיו של גל פורטו בספר בן כ־600 עמודים, "האם הופקר גוש עציון בתש"ח" (הוצאת רימונים). "הרבה הוצאות ספרים לא רצו לפרסם את הספר שלי בגלל הנושא הטעון, אבל דאגתי להביא בו צילומים של מסמכים מקוריים, כדי שאנשים יתמודדו עם העובדות. מי שלא מסכים עם המסקנות שלי, אני חותם לך שהוא לא קרא את הספר".

את תחושת ההפקרה של הגוש ביטא כבר בזמן אמת שאול רז, אחד הנצורים בכפר־עציון. בל' בניסן כתב רז לאשתו הדסה: "מרירות רבה הצטברה בלב האנשים עקב אוזלת היד והיעדר כל מוסד שידאג להם. המאמץ הנדרש הוא למעלה מכל שיעור. אני בטוח שאין עוד מקום בארץ שאנשיו זועזעו ועייפו כמו שלנו. מצב ומעמד משונה לאנשינו. הם מופיעים בשני מעמדים. פעם כחיילים ופעם כעובדים מגויסים". "שאול רז היה פסימיסט כמעט מתחילת המצור", אומר גל, "כי הוא ראה שלא מגיעים תקציבים או תגבורת".

על כריכת הספר העוסק בהפקרת הגוש, מופיע ציור של רז ובו הכיתוב: "מדוע אתם מפקירים אותנו?". בספר מובא גם שיר שכתב הלוחם־היוצר על הימים ההם: "מעל פסגת הר עציון, שלום לך ירושלים. מעל פסגת הר עציון, אני מבריק אלייך. אספקה, ציוד ותגבורת, לזכות לראות ולא בתשדורת. ירושלים, ירושלים, השיבי דבר למגינך. ירושלים, ירושלים, עייפתי כבר לשדר".

רז שרד את המלחמה: הוא נפצע בקרב האחרון בגוש, נפל בשבי הירדני וחזר משם בחיים. לימים היה כתב בעיתון "הצופה", ערך במשך 12 שנים את "הצופה לילדים", צייר, פיסל ופרסם ספרים. אלמנתו הדסה העבירה לגל חבילה ובה מאות מכתבים ששלח רז, לא רק מהגוש אלא גם מתקופת שירותו בבריגדה היהודית. גל סרק, הקליד וערך גם אותם, וכעת הוא רוצה להוציא לאור מבחר מהם. "המכתבים של רז נכתבו על נייר משי, באותיות זעירות ובשפה רהוטה. הם מהיפים ביותר שראיתי וקראתי, רגישים ומרגשים, יחידאים ומיוחדים. הוא כתב ממש כמו עגנון. אני רואה שליחות בהפצת המכתבים הללו, שישמשו גל־עד לשאול והדסה ז"ל, שלא היו להם ילדים. הספר ייקרא 'בן לו היה לי'".

רעינו העדולמים

לאחר נפילת הגוש עברו כל הנשים והילדים לגור בגבעת־עלייה, בגבול בין יפו לבת־ים. מכיוון שכמעט כל ילדי הקבוצה היו יתומים, התפתחה שם גאוות יחידה של גיבורי מלחמה. "עד היום, כשאני רואה אבא מחבק את הבן שלו בשבת בתפילה או מכסה אותו בטלית, אני משתגע מזה", אומר גל. בסרט תיעודי על חייו, שהופק לפני כשנתיים, הוא סיפר: "הדמות של אבא לא הייתה קיימת אצלי בכלל. רק כשנעשיתי אב פתאום הבנתי שהחמצתי משהו בחיים. גיליתי את המציאות הזאת – שיש אבא שלוקח אותך על הידיים ומרים אותך גבוה־גבוה. מישהו נוסף שניגש אליך כשאתה בוכה בלילה ומשחק איתך".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/08/D109-068-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בגיל 12 עבר גל עם אמו ואחיו לניר־עציון שבכרמל, כפי שעשו משפחות אחרות מכפר־עציון. בעקבות נישואי אמו עברה המשפחה בהמשך למושב הזורעים, אך גל נשאר קשור לחבורת הילדים שגדלו איתו ולאנשי הקיבוץ הדתי, ונסע ללמוד בתיכון בקיבוץ יבנה. לאחר מלחמת ששת הימים חזרו גל וחבריו, ילדי כפר־עציון, אל הגוש החרב, והקימו מחדש את הקיבוץ שהוריהם חיו ולחמו בו. במשך שנים ריכז גל את גידולי השדה של היישוב המתחדש. בכפר־עציון הוא גם פגש את ציפי, שהגיעה לשם כחלק מגרעין נח"ל, ובסוף 1969 הם נישאו בחתונה צנועה בקיבוץ.

בשנת 1979 הוקמה המועצה האזורית גוש עציון, ותנועת הקיבוץ הדתי רצתה שראש המועצה יהיה חבר כפר־עציון. חברי מזכירות הקיבוץ, ובהם ציפי גל, עברו על שמות החברים וגילו ששילה בדיוק מסיים תפקיד כ"מלווה משקי" של קיבוץ מגדל־עוז. וכך הוא גויס לתפקיד ראש המועצה בידי אשתו וחבר נוסף, הרב אלישיב קנוהל ז"ל, לימים רב הקיבוץ. "אמרנו לשילה שאין ברירה, חייבים נציג של הקיבוץ, אבל הוא סירב", מספרת ציפי. "בסוף אמרנו לו: אתה יודע מה, תכהן כראש המועצה רק כמה חודשים, עד שיימצא מישהו אחר. ואז הוא התרצה". גל צוחק: "ציפי לא הבינה לאיזו צרה היא הכניסה את עצמה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/08/D309-083-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"כמה חודשים" הפכו לעשרים שנה. כשגל נכנס לתפקידו היו במועצה שבעה יישובים, שבהם התגוררו בסך הכול כמה מאות משפחות. בתקופת כהונתו הוא הוביל את הקמתם של עשרה יישובים נוספים, וכן בנייה נרחבת ורכישת קרקעות. מעובדיו הוא ביקש שיגישו לו היתרי בנייה לחתימה גם באמצע הלילה. אך הפעולה שגל גאה בה יותר מכול דווקא אינה קשורה לבנייה אלא לתחום החינוך. כראש המועצה הוא החליט שבבית הספר האזורי ילמדו לצד ילדי הגוש גם ילדי המושבים מחבל עדולם, בשטח המועצה האזורית מטה יהודה. "באותה תקופה הגיע לגוש מדי בוקר אוטובוס ובו תושבי עדולם שעבדו במועצת גוש עציון. לא הסכמתי שהיחסים בינינו לבין יישובי עדולם יסתכמו בכך שהם יהיו חוטבי העצים ושואבי המים שלנו. הצעתי למשרד החינוך שילדי היישובים הקרובים לגוש ילמדו אצלנו. ראש מועצת מטה יהודה אמר שהם 'לא ימסרו את הילדים למפד"לניקים', ובכל זאת יצרנו אינטגרציה. זה נמשך עד שהוקם במטה יהודה בית ספר חדש, אבל דור שלם של ילדים למדו פה, וזה השפיע לטובה על היישובים. בחורים מישיבת הר עציון גם נסעו לשם, לפעול בגני הילדים".

"במשך שנים שילה השתתף בכל אירוע של העובדים בעדולם", מספרת ציפי. "במימונה היינו נוסעים לשם ועוברים מבית לבית. אחרי שהוא חלה הוא היה שולח אותי. הגעתי פעם לנחם משפחה של אחת העובדות שנפטרה, והתרגשו לראות אותי שם. הם סיפרו לי שפעם היא נרדמה בעבודה ופספסה את ההסעה לביתה, ולכן שילה קנה לה שעון מעורר".

לחשוב בגדול

סוגיה מעניינת אחרת שהגיעה לפתחו של גל נגעה לבריכה הציבורית של המועצה. על אף שחבריו בקיבוץ כפר־עציון רצו שבבריכה יוקצו שעות לשחייה מעורבת, גל התעקש שיהיו בה רק שעות לנשים ושעות לגברים. "החלטתי כך על דעתי, לא בעקבות התייעצות עם רבנים. למתנגדים אמרתי שיסבירו לי איך אפשר להפעיל בריכה מעורבת צמוד לישיבת הר עציון ולבית הספר הדתי. נציג כפר־עציון במועצה הצביע בעד בריכה מעורבת, אבל הנציגים של תקוע והר־גילה, יישובים משותפים לדתיים וחילונים, תמכו בעמדה שלי מתוך הכרה בחשיבות העניין. אחרי הרבה שנים בא אליי תושב אלון־שבות ואמר לי: דע לך שכעסתי עליך מאוד כשהחלטת שהבריכה תהיה נפרדת, אבל היום כשאני חושב על כך שהייתי שוחה עם השכנות שלי, זה מעורר בי פלצות".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/08/D309-097-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

פולמוס דומה התעורר בשנים האחרונות בקריית־ארבע. לאחר שבג"ץ הורה לקיים גם שעות שחייה מעורבות, העדיפה המועצה לסגור לחלוטין את הבריכה. כשאני שואל את גל האם לא צריך לתת מענה לתושבים חילונים שמעוניינים בבילוי משפחתי בבריכה, הוא משיב: "תושבי גוש עציון יכלו לנסוע לבריכה בנתיב־הל"ה, ואחר כך נפתחה בתקוע בריכה עם שעות מעורבות. באזור של קריית־ארבע יש פחות אפשרויות, ולכן אני חושב ששם צריכים לאפשר גם שעות שחייה מעורבת, ולייצר פתרון שישביע את רצון כל הצדדים".

במה שונים האתגרים של ראש מועצת גוש עציון כיום לעומת האתגרים בעבר?

"לנו היה מזל שחלק גדול מפקידי המדינה העריצו את המתנחלים. בפגישה הראשונה שלי עם ראש המנהל לבנייה כפרית, יוסי מרגלית, הוא אמר לי: 'אני רוצה שתקים בניין למועצה, שירגישו שיש בעל בית בגוש עציון'. היום לך תוציא בניין כזה ממישהו. אני חושב שבאותם ימים היה הרבה יותר קל להקים יישובים. מצד שני, גם לנו היו קשיים. כרמי־צור היה אמור להיות יישוב אחד בגוש יישובים, אבל משרד המשפטים פסל את כל האחרים. את 'בית ברכה' (מתחם שהיה שייך לכנסייה הפרסביטריאנית, סמוך לכביש 60), שאצלנו עוד היה מחוץ לספקטרום, הצליחו לבסוף לרכוש ולאכלס. במקרה הזה הכסף עשה את ההבדל".

כראש מועצה ניסה גל להקים יישוב עירוני ששמו "עיר גנים", שיתפרס על פני 3,500 דונם מהיישוב גבעות ועד לקו הירוק, אך הדבר לא יצא אל הפועל. "זה התחיל בשנת 1995, בביקור של חברי הטוב נח כנרתי ז"ל, היועץ לענייני התיישבות של ראש הממשלה רבין. עמדנו במדרון לכיוון הכפר נחאלין, והוא אמר לי: 'אם אתה רוצה להקים פה משהו, אתה צריך לחשוב בגדול כדי שרבין יקבל את זה'. יש שם רצועת אדמות יהודיות, ורצינו להקים בה אלפי יחידות דיור. משרד השיכון כבר הוציא תכנון ושריין את הכסף, ועמדנו לפני אישור סטטוטורי. לצערי, אחרי שסיימתי את תפקידי התוכנית נגנזה, וכשניסו שוב להוציא אותה, 'שלום עכשיו' הצליחו לסכל את זה".

ההתיישבות בגוש עציון נחשבת היום לקונצנזוס בחברה הישראלית. אתה חושב שזה עלול להשתנות?

"לצערי, אם תתקבל החלטה פוליטית נגד ההתיישבות, יהיו מספיק מגויסים שילכלכו אותנו. כך הרי קרה בגוש קטיף, כשדיברו על צורך להציב צלפים מחשש לירי מצד המתיישבים. כשעושים כזו דמוניזציה ומאכילים את הציבור בשקרים, אפשר להטמיע אצלו תפיסה גם נגד תושבי גוש עציון. היה לנו כבר סיפור של מחתרת בבת־עין, כך שאפשר יהיה להשחיר את הגוש בלי בעיה".

בתוך יהודה ושומרון נשמעו לאורך השנים קולות שהאשימו את תושבי גוש עציון בניסיון להתבדל משאר ההתיישבות.

"אני מכיר את הטענה הזו, ולא מסכים איתה. קיבלתי פעם טלפון מיוסף מנדלביץ', שהיה אז עוזרו של השר נתן שרנסקי. הוא אמר לי שרוצים להקים מרכז מחקר ופיתוח (מו"פ) בגוש עציון. עניתי לו שאנחנו כבר שותפים במו"פ של קריית־ארבע. הוא אמר: 'אתה ראש המועצה של גוש עציון, ולא של קריית־ארבע' – אבל לא הסכמתי לפרק את השותפות הזו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 8/F190731GE07-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

היית ראש מועצה בזמן כהונתו הראשונה של נתניהו כראש ממשלה. הוא היה טוב להתיישבות ביו"ש?

"בכל מה שקשור ליהודה ושומרון, לא היה דבר אחד שבו נתניהו לא רימה אותנו. הוא הגיע לבקר פה כשהוא רצה צילומים. באחת הפעמים האלה חנן פורת אמר לו: "לא תבוא אם לא תוציא את כפר־עציון מהקפאת הבנייה' – והוא הוציא. זה רק הוכיח שאילו נתניהו רצה, הוא היה יכול לנהוג כך גם ביישובים נוספים.

"גם היום, כל הודעה שלו על בנייה ממוחזרת חמש פעמים. אישרו אלף דירות באפרת אחרי הקפאה שנמשכה עשר שנים. זה יוצא בסך הכול מאה דירות לשנה, לא יותר. יש דברים טובים שנתניהו עשה, אבל הרבה דברים היו קורים ממילא, והוא רק קצר מהם את התהילה".

גל מסרב להתרגש מההבטחות של נתניהו להחיל ריבונות ביהודה ושומרון. "חבל להשקיע בזה זמן או לתלות תקוות. זה יקרה אולי אחרי שיפנו את חאן אל־אחמר", הוא מחייך. "גם דיבורי הריבונות טובים רק כדי לזכות בעוד כותרת ועוד תמונה. במה שקשור להתיישבות עדיף כבר להיות פלסטיני: תראה כמה הם בונים בשטחי סי ולא עושים להם כלום. אצלנו, אם אתה מקים צריף או קיר, מיד מגיעים טרקטורים של המנהל האזרחי".

עשר שנים לסחלב הראשון

בשנת 1992 עזבו שילה, ציפי וחמשת ילדיהם את קיבוץ כפר־עציון, ועברו להתגורר באלעזר. "אני לא מצטער על אף יום שהייתי בקיבוץ, ולא מצטער על אף יום מאז שעזבתי את הקיבוץ", אומר גל. "היו בעיות חברתיות וחינוכיות, וגם קנאה בתנאי העבודה שלי במועצה. השכר שלי אמנם עבר לקיבוץ, אבל היה לי טלפון, קיבלתי רכב, ולאנשים היה קשה לעכל את זה. כשציפי סיימה ללמוד עבודה סוציאלית וביקשה לצאת לעבוד בתחום, מישהו אמר לי: 'היעד שלי בחיים הוא להחזיר אותך או את ציפי לעבודה בקיבוץ'".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02018_19_45-4-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"בזמן המאבק לעצירת הנסיגה מסיני התגוררנו במשך תקופה בימית", מוסיפה ציפי. "פתאום הרגשנו איך זה לחיות בבית שמתפקד לבד, בלי קיבוץ. כשחזרנו משם, אני וכמה חברות התחלנו לדבר על הצורך לעבור מקיבוץ למושב שיתופי, אבל אלו היו דיבורים בעלמא שלא יצא מהם שום דבר. עזבנו כשהייתה תחושה שנמאס לנו מחיי הקיבוץ, אבל עד היום אנחנו אוהבים מאוד את האנשים בכפר־עציון וקשורים אליהם".

הבחירה באלעזר הייתה אקראית למדי. "כראש המועצה, הייתי צריך לגור באחד היישובים שבתחומה", אומר גל. "בדיוק נכנס אליי המזכיר של אלעזר, ואמר שיש אצלם דירה פנויה. היישוב היה אז במצב עלוב מאוד, התגוררו בו חמישים משפחות בסך הכול וכמעט לא היו עצים. היום באים לפה מדי בוקר שמונה אוטובוסים לאסוף תלמידים לבתי ספר, וסניף בני עקיבא כאן הוא הגדול ביותר במחוז ירושלים".

בשנת 1995 רץ גל בפעם האחרונה לראשות המועצה. מולו התמודד יולי אדלשטיין – שכעבור שנה שובץ בצמרת "ישראל בעלייה" של נתן שרנסקי. "בזכותי הוא הפך ליו"ר הכנסת", צוחק גל.

ארבע שנים אחרי הבחירות המקומיות ההן, הוא החליט לסיים את תפקידו. "אמרתי – מספיק, צריך להזרים דם חדש". לאחר פרישתו הציע לו ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, לשמש כיועצו לענייני התיישבות. "הלכתי לשאול את הרב מרדכי אליהו, ורק אחרי שקיבלתי את הסכמתו, השבתי לברק בחיוב. היו בלשכה המון יועצים, אבל לכולם הייתה תחושה שהם בגדר תמונות שתלויות על הקיר. לא הצלחתי לקדם שום דבר כמעט.

"באותה תקופה פונתה חוות מעון. הכרתי את יהושפט תור, שהקים את החווה, וגם את אבא שלו. הם היו נחושים כמו אבן. אמרתי ליהושפט שמבקשים שהוא יעבור גבעה, והוא ענה שיסכים רק אם אבא שלו יאשר זאת. האב סירב, ופינו אותם. לא הצלחתי לעשות כלום בנושא הזה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1999111048684-750x612.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בערב פסח תש"ס, חצי שנה אחרי שנכנס לתפקידו בלשכת ראש הממשלה, עבר גל אירוע מוחי קשה. בשבועות הבאים הוא היה משותק לחלוטין ונזקק להנשמה. "הייתי כמו אבן, שק תפוחי אדמה, לא מדבר ולא זז. מדי יום שישי הגיע אליי מישהו שעבר בעצמו אירוע מוחי. הוא היה אומר לי: תראה אותי, גם אני הייתי במצבך וחזרתי לעבוד. אמרתי לעצמי שיפה שהוא בא לבקר אותי, אבל מי יודע אם אני אהיה הנס הבא. זה מצב בלתי אפשרי. לקחו אותי משם לרב מרדכי אליהו זצ"ל, לקבל ברכה. הוא אמר לי: 'יחזור הים לאיתנו כבתחילה'. רבות תהינו לפשר הברכה, עד שלבסוף פוצח העניין: ראשי התיבות מצטרפות למילה 'יהלך'".

לאט־לאט החל גל לנשום בכוחות עצמו, למצמץ בעיניו, לבלוע מזון ולתקשר עם סביבתו. אחרי תשעה חודשים של אשפוז ושיקום הוא חזר לביתו, וכמה פעמים בשבוע נסע לבית החולים. הוא עדיין לא היה מסוגל לדבֵּר; היכולת הזו חזרה אליו רק לאחר שבע שנים. "הלכתי למדקר סיני, והוא אמר לי: שילה, עכשיו אני דוקר אותך בראש בנקודה של הדיבור. ומיד כשהוא דקר, באותה שנייה, נפתח לי הדיבור".

כיום הוא מסוגל להזיז את יד ימין, ובעזרתה הוא עושה הכול – "גם היא לא מאה אחוז, אבל מתפקדת באופן יחסי. לשמחתי, מבחינה קוגניטיבית לא נפגעתי. אני לא נותן לעצמי להיות חמש דקות בלי תעסוקה. יש דברים שאתה משקיע בהם הרבה מאמץ, וכשאתה מצליח הם נעשים פשוטים מאוד. כשהתחלתי לגדל סחלבים, לקח לי עשר שנים עד שראיתי פרח ראשון".

את רוב זמנו הוא מקדיש לקריאה, ללימוד ולכתיבה במחשב. "אני לומד דף יומי, כל דף בערך ארבע פעמים כדי שייכנס משהו. מאז שחליתי אני מנסה להשלים את מה שלא עשיתי בחמישים השנים שלפני כן. קראתי את התנ"ך, המשנה, כל ספרי עגנון, ביאליק, 'ספר הקבצנים', ילקוט שמעוני ועוד ועוד. אני מאמין שבאמצעות קריאה, כמעט כל אחד יכול לצאת ממצב כזה".

The post "בכל הקשור ליו"ש, לא היה דבר אחד שבו נתניהו לא רימה" appeared first on מקור ראשון.