הלקטור של הוצאת כתר הוא כנראה חצי מכשף. הנובלה ״רעיה צעירה ויפה״ מאת הסופר ההולנדי טומי וירינחה, ראתה אור בשפת המקור ב־2014. ומכיוון שהיא פורסמה בעברית בתחילת 2020, מובן שתורגמה במהלך 2019, ומכאן שהחוזים והניירת לקראת הגשתה לקורא העברי נחתמו לכל הפחות אי־אז בשנה שעברה. ההקדמה הזו נועדה לומר דבר אחד: אם אין ללקטור כדור בדולח פלאי, הוא לא יכול היה לדעת שסיפור זה, שאחד מקווי העלילה הבולטים שלו הוא מגפה המגיעה לאירופה מאסיה, יראה אור בסמוך לפרוץ מגפת הקורונה, שעטה על חיינו משום מקום. לו הייתי ממלאת כרטיס לוטו, הייתי ללא ספק נועצת בלקטור הממוזל.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– "עפרה": המצוקות, הסודות והחלומות של האישה מאחורי האייקון

– "בכל הקשור ליו"ש, לא היה דבר אחד שבו נתניהו לא רימה"

– "לעצור את האנרכיה": ירושלמים עותרים לפינוי מאהל בלפור

״רעיה צעירה ויפה״ הוא סיפור צעיר ויפה בגוף שלישי. נובלה מהודקת שאינה מאבדת קווי עלילה למרות קפיצות נעימות, לא תכופות מדי ולא צורמות, קדימה ואחורה. במקום לנקוט בתיאור המעייף ״סיפור סוחף״, אומר רק שבתקופה שבה אהבת הקריאה כאילו לקחה ממני פסק זמן, פתחתי את הספר במעין ״כורח עייף ומחויב״, ולאחר שלושה משפטים חזרה אלי כל חדוות הקריאה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... k_-1547291246-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אדוורד לנדאוואר הוא וירולוג מצליח שמתאהב ברות ולטה, בחורה יפה להדהים, אינטליגנטית ואידאליסטית, הצעירה ממנו ב־15 שנים. בגיל 42 הוא מחליט שזוהי האישה שלה חיכה כל חייו, ומצליח לכבוש את ליבה. הזוג עובר להתגורר יחד, ובהמשך ממסד את הקשר, המתרחב עם הולדת בנם מוריס. עד כאן השלד, שעליו מולבשים הסיפורים האמיתיים. ואלה הם שניים: סיפור על דעיכה או ניוון, וסיפור על חמלה.

מסלול התרחקות

הסיפור על דעיכת האדם הוא סיפור יחסיו של אדוורד עם רות – אישה יפה מעבר לכל דמיון – שהזקנה נוכחת בהם למן הרגע הראשון. הפרש הגילים בין השניים הוא ״אישיו״ לאורך כל הדרך – ביניהם ובעיני אחרים – אך נראה שמעל הכול הוא ״אישיו״ בתוך נפשו של אדוורד עצמו. אדוורד, שמראש נכנס אל מערכת היחסים הזו עם רגשי נחיתות מסוימים ביחס לגילו ה״מופלג״, צולל עמוק יותר אל תוך תחושת ״אי השוויון״ אל מול אישה שהוא חש כי לעולם לא ״יזדקן איתה״. הוא ידהר אל הזקנה לבדו, כשהיא נותרת בעלומיה או מבשילה בצורה רבת חן, וזאת אף שהוא חש במובהק שרות ״התאימה עצמה לגילו״. ואולם כאשר בני הזוג חווים קושי להיכנס להיריון ונשאבים אל תוך מעגל של ניסיונות טכניים להתגבר על כך, אדוורד מקלל ״ולא בפעם הראשונה, את העובדה שאפילו ליפהפייה כמוה מתרגלים״.

אך לפני שהוא ״מתרגל״ אליה, הנובלה נפתחת בסיפור ההיכרות בין השניים, שאותו מספר אדוורד לזוג חברים במפגש מרובע. כאשר הוא מגולל את מהלך הדייט הראשון שקבעו השניים, מתוארת הפסטורליה הקסומה של שיט תעלות בהולנד, בצבעים שמזכירים את ציירי הנוף ההולנדיים או את אמני ארצות השפלה שהפליאו בתיאור טקסטורות הבד ושבירת האור. וירינחה מיטיב לתאר את טקסטורות האווירה: ״הצמחייה סגרה מעל ראשם, חיצי אור מנסרתי נורו בין עלוות העצים. הוא חתר ללא רחש. מערבולות משייות שחורות וכסופות נוצרו במקומות שבהם נעלמו המשוטים במים״.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 08/AFP_1TV2I9-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

וירינחה מצליח לתמלל נופים ורגעים בצורה מרשימה, שמאפשרת לקורא לנגוס ממש בתמונה המצטיירת. אך שלא כמו סופרים צרפתים מסוימים, הוא אינו מפליג בשום צורה בתיאורים וגם אינו סוטה מהסגנון ההולנדי הישיר – הן בחיים הן בספרות. סגנון זה ניכר למשל אצל ״דייק״ מאת ון דן ברינק, או ב״חזיונות שווא״ מאת ברנלף; יש בו מן המשונן והקצר, עם יכולת לצייר רגש, תחושה ואווירה ללא תיאורים מעייפים ונמתחים.

הרעיון של אדוורד ושל רות להביא ילד לעולם צף אל פני השטח כאשר אחיה הצעיר של רות, פריסו הבטלן בעל נפש האמן, נוחת בביתם עם בנו הקטן האנטר, שאותו הוא נאלץ להשאיר בחסותם למשך שבוע. בסיומו של אותו שבוע מחליט הזוג להרחיב את התא המשפחתי. אלא שלידת בנם משנה סדרי עולם בבית לנדאוואר. הילד סובל מבעיות רפואיות שונות, שגורמות לו לחוסר שקט ולבכי רב.

ההורים המרוטים ומחוסרי השינה מתחילים להיפרם. רות היא הסבלנית מבין השניים, עד ליום שבו היא מטילה על האב פצצה: היא סבורה שמוריס אינו באמת חולה, אלא שנוכחותו של אדוורד היא שמכאיבה לו. מערכת היחסים בין זוג ההורים, שהייתה הדוקה מאוד, עולה על מסלול של התרחקות, כמו שני מגנטים שאחד מהם התהפך וכעת מתרחב ביניהם הפער, שלמעשה החל עוד בתקופת ההיריון. במהלך ההיריון פצח אדוורד ברומן עם מריוליין, לבורנטית צעירה שאינה מתקרבת ביופייה לרות, אך יש בה משהו גמיש ורענן שמושך אותו על רקע הריונה של אשתו.

חולים מסרבים לבידוד

הסיפור השני שמספר וירינחה באמצעות הנובלה הוא סיפור על חמלה. רות צמחונית, אידיאליסטית ודעתנית מאוד, בעוד שאדוורד עוסק במחקרים הכוללים באופן אינהרנטי ניסויים בבעלי חיים. אלא שבמקור גם אדוורד הגיע לעיסוקו כווירולוג ממקום אידיאליסטי, כשהוא מבקש לחקור מחלות של העולם השלישי, עוד לפני שמגפת האיידס החזירה לתחום את ״תהילתו״ וחשיבותו לעולם המערבי. במהלך הקריאה לא יכולתי שלא להיזכר במשפט שאחד מחברי הפייסבוק שלי ציטט, מתוך הסרט ״סיפור בלשי״ (1951): "Heart, Jim, heart The world is crying for a little heart". משפט שכאילו מסכם באחת את קו העלילה של ״רעיה יפה וצעירה״.

הערותיה של אשתו על אודות סבלן של החיות גורמות לאדוורד לעסוק, מצד אחד, בשאלות על כאב וסבל של בעלי חיים ובני אדם באופן ניתוחי ותרצני, על כל הספקטרום שבין המכני־רפואי לרגשי. ומצד שני, להיזכר באנקדוטות מן העבר המוסיפות לו ״נקודות זכות״, כאלה המעידות על רגשות חמלה שהיו מנת חלקו בילדותו בכפר נוכח סבל חיות החווה. למעשה, בשל הדומיננטיות של נושא הצמחונות וסבל בעלי החיים בספר, עניין אותי לדעת אם וירינחה עצמו מטיף לצמחונות, אך בחיפוש זריז לא מצאתי תשובה בנוגע להרגלי התזונה שלו. למען האמת, חטטנות בחיי הסופר אינה רלוונטית. האם הספר מעביר תחושה מכבידה של הטפה? התשובה היא לא, וזה מה שמשנה לענייננו.

הסיפור מתגלגל לדעיכה, וזהו סיפור אל־זמני על מסלול חיי האדם בתוך עצמו ובמערכות היחסים שלו. כוחו הוא בישירותו של הסופר, הקורא לדברים בשמם בדרכו האקספרסיבית המיוחדת. דעיכה אנושית, ועם זאת סיפור כה צעיר: רות שאינה מאבדת מצעירותה, פריסו האח הצעיר לנצח, בנו הקטן של פריסו ולידתו של מוריס, האידיאליזם המגיח מכל עבר. מעבר להיותה כורח המציאות, הזקנה בסיפור נוכחת בעיקר במוחו של אדוורד, כפחד מקנן מפני משהו שאורב מעבר לפינה.

המגפה שברקע הופכת את הסיפור לכזה שקריאתו כאילו הונדסה עבור הקורא בימי המגפה שנכרכו סביב הווייתנו. ״כמה מאות נוסעים בסכיפהול מתנגדים לבידוד הכפוי. קבוצות גברים מנסות לברוח… רבים מהנוסעים חולים. פורצות קטטות. גם בבתי חולים מסרבים אנשים להיכלא בבידוד… הוא מסביר את המשמעות של R0, קצב ההתרבות, מידת התפשטות הנגיף״. אין ספק, הקורא ב־2020 מרגיש ״בבית״.

נאום החמלה

תמונת הסיום של הנובלה היא בועה דרמטית, שבה, לאחר שחייו של אדוורד קורסים כביכול, הסופר מוביל אותו למעין התפרקות מול הסטודנטים שלו, בנאום על חמלה המסתכם בבכי. יותר מכול מדגיש הנאום בעיניי עד כמה כל יצור הוא אי, או עד כמה כל לב הוא אי, שבסופו של דבר מרגיש באמת רק את כאבו שלו עצמו. אפילו רות, האמפתית כל כך כלפי רגשות וסבל החיות, פספסה במידה מסוימת את רגשות בעלה, כאשר קבעה נחרצות שהוא הגורם לסבלו של בנם, שכאילו אינו יכול לסבול את נוכחותו.

אבל מהו פשר הנאום החותם את הנובלה? הטפה? לא ממש. הדגשה של רעיון? לפחות באופן חלקי. הוא בעיקר סגירת מעגל פשוטה, מבריקה מבחינה ספרותית ורגישה מבחינה אנושית. כדאי לשוב ולקרוא את הפרק הראשון מיד לאחר סיום קריאת הנובלה, ואז לשאול האם באמת רות היא שמתאימה עצמה לאדוורד, או שהחיים ביחד הם אוסמוזה הדדית בהכרח?

איזה מספר נהדר! הקישור המענג בין הפרק האחרון לראשון רק פותח את הסיפור מחדש וזורק עליו אור אחר, חדש, ששוב מזכיר אמנים הולנדיים, אולי את ורמיר. נובלה מצוינת בביצוע מעולה – צורנית ותוכנית – גם בגרסה העברית שלה.

רעיה צעירה ויפה

טומי וירינחה

מהולנדית: אירית באומן

כתר, 2020, 137 עמ'

The post יפה בימי מגפה: הדעיכה האנושית אורבת מעבר לפינה appeared first on מקור ראשון.