הסוכה של השכן/// איתמר גור | 43 | 4+

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 201717_34_40--750x481.jpg 750w" sizes="(max-width: 370px) 100vw, 370px" />

מנהג ילדי המקום למהר ולגמור את סעודת החג כדי לצאת לטיול סוכות. הרעיון בגדול די פשוט. נפגשים כל החבר'ה עם

מוצ'ילות על הגב, עוברים מסוכה לסוכה ודוחסים לתוכן כמה שיותר ממתקים. גוף האדם הוא פלא פלאים ובמיוחד אני עומד נפעם מול יכולתו של ילד, אמנם די מגודל ועדיין בכיתה ד', לאכול קילו וחצי נחשי גומי בטעם קולה ולהישאר עומד על הרגליים.

כן, כל הסוכות שוות אבל יש סוכות שוות יותר. כל שנה מחדש ישנם המפנקים ששמים בולדוזרים בירוק זוהר, וישנם המתחכמים ששמים על השולחן מגדנות, תופינים ופירות שנשתבחה בהם ארצנו ולא מבינים למה רק החננות של המושב מבקרים בסוכה שלהם.

פעם כמובן זה היה אחרת. מי ידע אז שיום אחד יעשו סוכריות מדגים? בזמננו היו רק טופי ולימון קשות כאלה שחותכות את הלשון אם לא נזהרים. אבל זה בכלל לא עניין אותנו, כי כשאנחנו היינו ילדים לא באנו בשביל הממתקים. באנו בשביל הערכים, באנו בשביל הדברי־תורה. היינו מתיישבים סביב השולחן ובעל הסוכה היה נותן דרוש יפה, איזו פרפראזה ששמע מהרב צבי יהודה בעצמו, ולסיום בוחן אותנו על הלכות סוכה ונותן אגוז למי שענה יפה.

זאת הייתה צידה רוחנית לדרך לשנה שלמה. נתרמנו מהטיולים ההם ברמות אחרות. הרגשנו איך אנחנו מתחברים למנהג בן אלפי שנים שהופך אותנו לעוד חוליה בשרשרת הדורות של יהודים חננות שלא נשארו להם סוכריות כי המוצ'ילרים המגניבים הגיעו לסוכות השוות לפניהם.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/09/בית-של-בנות-750x516.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

חוף מבטחים /// אילן תמיר | 46 | 3+

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2019/08/אילן-תמיר-750x925.jpg 750w" sizes="(max-width: 240px) 100vw, 240px" />

כבר חודש בארץ, אחרי טיול ארוך (בסדר, רילוקיישן למטרות עבודה באוניברסיטת הרווארד) לבוסטון. ובמקום להמשיך לחמוק מהשאלה "למה חזרתם?" שחוזרת שוב ושוב בכל מפגש (באופן מפתיע, ואולי לא, היא גם נשמעת הרבה לפני שאלות על החוויה, על הטיסה או על ההסתגלות), החלטתי להביט לאחור, לנצל את ההזדמנות ולחשוב סוף־סוף גם על תשובה.

האמת? שאלה טובה. הרי יש כל כך הרבה דברים טובים ונוחים בניכר. הילדים למדו שפה, נחשפו לתרבויות מגוונות, זכו לחינוך ולחוגים כמו שרק אפשר לדמיין. אף אחד לא עקף אותם בתור וגם לא כינה אותם בשמות גנאי. הכול נקי, מסודר ומדויק. מה יש להגיד, הכול כמעט מושלם.

אבל לפעמים, הרווח בין הכמעט לממש – הוא ההבדל האמיתי. שם הנוחות, אבל מה עם הלב? הרי כאן המשפחה, כאן החברים, כאן המבטא, כאן החמלה וכאן גם האמת. איפה עוד תפנה לאדם ברחוב בברכת בוקר טוב נעימה ותמימה, ובמקום חיוך מלאכותי וקר תקבל בתגובה "אני מכיר אותך מאיפשהו" ממורמר? זה לא מזוכיזם, זאת תחושה של חיים. לך תסביר לילדים, אם היו נשארים עוד כמה שנים, שבארץ אפשר לדפוק לחבר בדלת בלי תיאום מראש ביומן, אפשר לצאת לחופשה שלא תוכננה בקפידה חצי שנה קודם לכן ואפילו להגיע לעבודה לא מגולח. נכון, שכונה, אבל הכי בבית. סלטיקס נגד הלייקרס זה אירוע אדיר, אבל מכבי־הפועל זה עמוק. זה שלנו. זה אנחנו.

בלונדון, שרה חוה אלברשטיין למילותיו של חנוך לוין, יש יותר סרטים, מוזיקה טובה, טלוויזיה מצוינת ואנשים יותר אדיבים. בעידן היוטיוב, הנטפליקס והספוטיפיי, חלקי המשפט הראשונים כבר הפכו חסרי כל משמעות. נראה שנשאר רק לעבוד קצת על עניין האדיבות, והייאוש, שעליו דיבר לוין (בטח לנוכח המציאות הנוכחית), לא יהיה נוח, פה ושם, כמעט באותה המידה. ככה זה כשאתה ממילא נמצא בבית עם הילדים בגלל הקורונה.

The post הלו הלו אבא: כאן זה בית appeared first on מקור ראשון.