https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-15.03.36-750x125.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

עוד הרבה לפני שמישהו שמע על נגיף הקורונה, השר משה מונטיפיורי ורעייתו יהודית כבר זכו לשבת בבידוד. היה זה בשנת 1839, במהלך אחד מביקוריהם של בני הזוג בארץ ישראל. כאשר התקרבו לחיפה, הם נתקלו במשמר הקאראנטין שאסר עליהם להמשיך הלאה בשל חשש כי נדבקו במגפה שפשטה אז בארץ. על אף שהנוסע הנכבד הציג מסמכים המעידים כי הוא ואשתו לא חלו לאורך כל תקופת ביקורם בארץ, מיאנו החיילים להשתכנע. למונטיפיורים לא נותרה ברירה אלא לשהות שבעה ימים בהסגר, בלי נטפליקס שיעביר להם את הזמן. יהודי חיפה, שליבם יצא אל בני הזוג, הגיעו למקום והביאו להם מטעמים. בתום ימי ההסגר יצאו האורחים האנגלים לרחובות חיפה, וחילקו נדבות לעניי העיר שנפגעו כלכלית מהמגפה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– ישראל לא מוכנה: הכתובת רשומה על הסיפון של המכלית הבאה

– צפו: מי ניצח ומי הפסיד בעימות הנשיאותי בארה"ב?

– ארץ זבת חלב? לא אם תשאלו את משרד החקלאות

את גיחותיו של השר מונטיפיורי לארץ ישראל מכירים כולם דרך שירו האלמותי של חיים חפר. המסעות המתוארים בקולו של יהורם גאון יכולים להישמע כמו תענוג: מרכבה, דיו לסוסים וכהנה. בפועל, הם היו כנראה הסיוט בהתגלמותו. ביומני הזוג מונטיפיורי מתוארים הפחדים שנלוו לטלטולי הדרך בארץ הקודש ובקרב הקהילות היהודיות בחו"ל. לא אחת הם נאלצו לשנות מסלול בגלל חשש מליסטים ומאוניות עוינות – חששות שאכן התממשו. גם הדרכים העקלקלות במזרח התיכון של אז לא היו סימפטיות לנוסעים, והתנאים באכסניות השונות היו רחוקים מאוד מהנוחות הלונדונית. "שריקות הזבובים לא הניחו לי לישון בלילה, ובקומי ממשכבי היו פניי מלאות חבורות", מתארת יהודית מונטיפיורי ביומנה את השהות בביירות. "העכברים בחרקם שן והפרעושים והיתושים אשר נשכוני לא נתנוני לישון", היא כותבת אחרי לינה בטבריה.

ובכל זאת, שבע פעמים ביקרו בני הזוג מונטיפיורי בארץ ישראל. אפשר לומר שהייתה זו כמעט התמכרות. מה גרם להם לצאת להרפתקאות הללו? ייתכן כי כמו כל שוחרי המסעות, הם היו מסוג האנשים שאינו יכול להימצא על אותה אדמה לאורך תקופה ממושכת. בשביל לממן מסע באותם ימים היה צורך בלא מעט כסף, ולהם הרי לא חסרו אמצעים. אפשר גם שהסיבה הייתה בכלל בריאותית: ד”ר אליעזר הלוי (לואיס לווה), מזכירו ואיש סודו של מונטיפיורי, כותב בספר זיכרונותיו כי רופאיו של השר יעצו לו לבלות בארצות חמות יותר, בשל בעיות שונות שמהן סבל. כך הגיעו בני הזוג לאיטליה, לתוניס, למרוקו, למצרים ועוד.

אבל אפשר למצוא סיבה עמוקה יותר, רחבה יותר מהמניעים הפרטיים. ייתכן כי הייתה זו רוח רומנטית, אפילו משיחית, שפיעמה בליבו של משה מונטיפיורי. התוכניות שרקם לעתיד הארץ היו מרחיקות לכת וחסרות ריאליות פוליטית, אבל בעיניו הן היו הכרחיות. בחזונו הפך היישוב העברי בארץ ישראל מחבורות־חבורות של לומדי תורה עניים – לאבן שואבת עבור עולים מכל רחבי העולם, שיפריחו את השממה וירשמו פרק חדש בתולדות העם והארץ. ואת התפנית ההיסטורית הזו, כך קיווה, יצליח הוא עצמו לחולל, במו ידיו וכספו והמרכבה הבלתי נלאית.

רישיון ירידה מהאונייה

משה חיים מונטיפיורי, בן למשפחה ספרדית־איטלקית מהעיר ליבורנו, ידע עם מי להתחתן. בשנת 1812, בהיותו בן 27, הוא נשא לאישה את יהודית כהן – בתו של לוי ברנט כהן, מי שהיה אז היהודי העשיר ביותר באנגליה, וגיסתו של איל ההון נתן מאיר רוטשילד. הגם שעוד לפני נישואיו היה מונטיפיורי בקי בהלכות מסחר, החתונה המיוחסת וההון שנפל עליו אפשרו לו לפרוש כבר בגיל 40 לעשייה ציבורית. בשנת 1846 הוענק לו תואר אצולה מהמלכה ויקטוריה. המשפחה התעטרה בסמל רשמי, עטור דגלונים ואותיות מסולסלות, ובו גם המילה "ירושלים".

הביקור הראשון של משה מונטיפיורי ורעייתו בארץ הקודש התקיים באוקטובר 1827. הימים ימי מלחמה באגן הים התיכון: צבאות רוסיה, צרפת ואנגליה סייעו ליוונים במאבקם לעצמאות מהאימפריה העותמאנית, וזו מצידה שלחה צי אוניות ממצרים כדי לדכא את המרד. כך מצאו עצמם בני הזוג מונטיפיורי תקועים באלכסנדריה. "נכספה וגם כלתה נפשי לצאת ממצרים עוד יותר מאשר נכספו אבותינו בימי פרעה", כותב משה ביומנו. "איש מבני ישראל לא יאמר את ההגדה של פסח בהתלהבות עצומה כאשר אומר אני, אם יחנני ה' וישיבני אל ארצי ומולדתי, ויוציאני אותי ואת אשתי היקרה מהארץ הארורה הזאת אשר יד ה' עודנה הויה בה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /09/D1033-119-750x498.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

התפילות התגשמו, וב־16 באוקטובר נחתו בני הזוג ביפו. למרות מעמדם, הם לא זכו לקבלת פנים לבבית במיוחד. "שר העיר מאן לתת לה'פרנקים' (אנשי חיל) לבוא בעיר", כותב ד"ר הלוי, "אבל הקונסול האנגלי השתדל והשיג רישיון למענם לרדת מהאונייה". את כבישי יפו מתאר מונטפיורי בזיכרונותיו כ"ישרים וסלולים, אבל מלאים חול. סוגים בעצי תאנה, רימון ותפוחי־זהב יפים מאוד אשר כמוהם לא ראינו".

המפגש הראשון עם ירושלים היה אמביוולנטי. כמו יהודים אחוזי התרגשות לפניהם ואחריהם, גם בני הזוג מונטיפיורי קרעו את בגדיהם כאבלים, ויחד עם זאת הודו לאל שהביא אותם למחוז חפצם בשלום. אחר כך התפנו לפגישה עם ראשי עדת הספרדים והאשכנזים, שמסרו עדכון על המצב הקשה של קהילותיהם. רוב יהודי העיר, כך דיווחו, חיים בעוני מחפיר, כורעים תחת המיסים שמטילים עליהם "הפקידים המושלמנים". בירושלים היו באותה עת "חמישים משפחות ספרדים, ארבעים משפחות אשכנזים, וכמאתיים אלמנות זקנות בעוני ובחסר כול". ובכל זאת, מונטיפיורי מצא גם מקום להתפעל. "אין עיר בעולם אשר עמדתה ומכונה יפה מירושלים", כתב בזיכרונותיו, "גם אין מקום בעולם אשר אקלימו טוב מאקלימה".

את פעילותו המשמעותית בארץ ישראל החל מונטיפיורי לא בביקור ההוא, אלא במסעו השני, שנערך בשנת 1839. אז כבר פשטה השמועה על אודות נדיבותו, והוא התקבל בסבר פנים יפות יותר. "הגענו לבקעה הנקראת ואדי גיש", מתארת יהודית ביומנה את הדרך לצפת. "עמדנו לנוח על שפת מעיין נובע מים טובים, בין צורי סלע ועצי תמר אשר היו למסתור עלינו מחום השמש… עד שאנחנו מסבים לשולחן ומתענגים על המרק ועוף כנף אשר הכין אברהם השוחט בעדנו, והנה שני אנשים נכבדים באו ויקרבו לפנינו ויאמרו כי הם צירים מצפת, ובידם מכתב מהרב הגאון רבי אברהם דוב ושאר נכבדי העיר המברכים את בואנו לשלום. האנשים האלה הלכו כל הלילה לצקת לפנינו רגש שמחתם".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ges-1204655137-120x86.jpg 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... es-1204655137-750x546.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בצפת פגשו המונטיפיורים את נפגעי רעש האדמה שהכה בארץ כשנה קודם לכן. השר התרעם כששמע שהכסף ששלח מלונדון למען אלה שאיבדו את בתיהם ואת יקיריהם, הלך בעיקר לתלמידי החכמים. בזיכרונותיו הוא מאריך בתיאור ההבדלים בין המנטליות של ראשי הקהילה הספרדית לבין התנהלותם של האשכנזים, שחילקו את כספי התמיכה איש־איש לפי צרכיו. השאיפה לבסס "חברת לומדים" הייתה בעיניו גורם מעכב התפתחות. כשהסתובב בעיר, הבין שיהודי צפת רוצים מאוד להתפרנס מיגיע כפיהם, אבל ידם אינה משגת לרכוש אמצעי חקלאות. בשלב זה גמר בליבו לנסות לטפח בארץ מושבות של איכרים עבריים. "ככל שמספרם (של לומדי התורה – רמ"ב) גדל, אמצעיהם מצטמצמים", כותב מונטיפיורי. "אני שוקל להציע לבני הנוער שכושרם ונטיותיהם אינם מתאימים לעסוק בתורה כמקצוע, להיכנס לתעשייה. עיבוד האדמה נראה ככיבוש ראוי, אם ניתן היה להשיג הגנה על רכוש".

בהמשך הגיע מונטיפיורי לטבריה והתנסה במרחצאות של העיר, שאותם הגדיר "מלוחים אבל לא גופרתיים". בטבריה גם שוחח עם נשותיו של שר העיר, ומתברר כי מדובר באירוע יוצא דופן: לפי דיווחו של ד"ר ליווה, בימים כתיקונם נאסר על הנשים הללו לפגוש גברים, ובכלל זה את אחיהן. מונטיפיורי נשמע מודאג מאוד מהמוסכמות הפטריארכליות של יוצאי ארצות המזרח. בשיחה עם נכבדי קהילות הספרדים העלה בפניהם האורח את סוגיית נישואי הבוסר, וניסה להניא אותם מהמנהג הזה. גם בביקורו בחיפה אמר לתושבים לקחת דוגמה מאנשי ירושלים, שאצלם לא מקובל להשיא את הצעירים בגיל מוקדם מדי.

זיכרונות של עצי זית

משה ויהודית מונטיפיורי הקפידו על אורח חיים אורתודוכסי. בארכיון הספרייה הלאומית שמורות התפילין המיניאטוריות שנשא איתו השר במסעותיו, וניכר כי אלו יוצרו באיכות ובקפידה. מונטיפיורי מעיד כי במהלך ביקורו הראשון בארץ קיבל על עצמו להתפלל במניין לא רק בשבתות ובמועדים, אלא גם בימי שני וחמישי – הימים שבהם מאריכים בתחנונים וקוראים בתורה.

הפן הדתי של המסעות בולט בכתביה של יהודית מונטיפיורי, שמאריכה בתיאור קברי הקדמונים והאתרים התנ"כיים שפקדו. "בקרבנו אל שכם במרחק חצי שעה נראו הרי גריזים ועיבל לעינינו, ועד היום הר גריזים מלא כל טוב וכל אשר תתאווה העין ועל הר עיבל שוררת מראה איומה כיום אשר עמדו הלווים עליהם בימי משה בברכה והקללה", היא כותבת ביומנה ב־4 ביוני 1839. "בקרבת העיר בחר ד"ר ליווה מקום לתקוע את יתדות אוהלנו על יד באר יעקב, והיא עומדת לרגלי הר גריזים ועל ימין הבאר של חלקת השדה אשר קנה יעקב מיד חמור אבי שכם וממולנו קבר יוסף ומקום המזבח אשר קרא יעקב בשם אלוהי ישראל. ציווינו את אנשי שכם אשר באו אלינו לתת לפנינו גיליון כתוב שמות העניים, וכאשר עשינו בצפת ובטבריה נעשה גם פה".

למחרת כותבת יהודית: "ביקרנו היום את קבר יוסף, ואחד המתנדבים בעם בנה חומה מרובעת בסביבותיו ויקיפוהו. העם סיפרו אשר ניסו כמה פעמים לעשות כיפה על החומה אך אבני הכיפה תיפולנה תמיד וע"כ התייאשו מלעשות עוד. לפני הפתח הצר עומד עץ גפן עם עץ פרי אחר לרמז על ברכת יעקב 'בן פורת יוסף בן פורת עלי עין'".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/09/קבר-יוסף-בסביבות-1899-750x514.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בעת שהותם בירושלים, לא הסכימו בני הזוג בשום אופן לוותר על ביקור בקבר דוד, ואף התעמתו בנושא הזה עם נציגי הממשל: "דרשנו שיניחנו השומר לבקר את דוד המלך וימאן השומר והשיב בגאווה ובבוז שלא נוכל לראות הקבר וכן ציווה הפחה אברהים. וירם ד"ר ליווה את מקלו ויגער בו שאם לא ישמור את מוצא שפתיו מרה תהיה לו… ויוליכנו אל אחד החדרים אשר נראה בו תבנית קבר ויאמר 'זה קבר דוד', ואנחנו ביודענו שקבר דוד הוא תחת הכיפה במעבה האדמה הוכחנו את הפקיד על שבא לרמותנו… ונכתוב מכתב בלשון ערבי אל מושל העיר שיבוא הנה. המושל בא וברוחו הטוב והמאור על פניו ציווה להביא את הספר חוקי הפחה לפניו, ויקרא בו אשר הפחה ציווה לבל יבוא זר בתוכו, אבל אנחנו הוכחנו כי לא לנו ניתן החוק הזה… ונבוא אל חדר רחב ידיים שתחת הכיפה (…) ובצדו ראינו דלתות מפותחות פטורי צעצועים, ומבעד לאשנבים נשקף קבר חסיד ונעים זמירות ישראל. מה נעמו לנו הרגעים אשר עמדנו בחרדת קודש לפני המקום הקדוש הזה".

"ציוויתי להביא את כיסאותינו ואת מחסי השמש אל מול עמק יהושפט וקרוב אל קבר חולדה, אשר משם נראה את הר המוריה", כותבת יהודית במוצאי השבת שעשו בירושלים. "זיכרון השבת הזה לא ימוש מלבבי. הן אמת הוא שקירות הבית נחרבו, ואוהל השם שודד, אך הררי ציון עומדים גם בקדושתם ובכל מקום אשר שמנו את עינינו מזכירים אותנו זיכרונות קדושים הנאמרים בספרי קודשנו, גם עצי הזית שבהר זה יעמדו כזיכרונות ימי קדם, והרוח הנושב בם נמשל למשמע אוזננו כמזמור שירי אבל ומבכה על בני ציון כי רחקו ממנו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/09/צילום-דר-אבישי-טייכר-750x563.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בחברון מנסים המוסלמים המקומיים למנוע מהם את הכניסה למערת המכפלה. "עוד בטרם ירדנו מסוסינו, העמידו המושלמנים קול זוועות על חפצנו לבוא אל המערה", כותב ד"ר הלוי בזיכרונותיו, "אבל אנחנו לא שמנו לב לצעקתם, ונרד מעל סוסינו ונבוא אל מקום המסגד. המבוא היה מלא אנשים, וכלם צעקו ויאיימו עלינו במקלותיהם. מרגע לרגע גדלה התרגשות המושלמנים, ולסוף החלו להכות ביהודים אשר הלכו אחרינו, אך אנשי הצבא אשר הלכו איתנו לשמרנו בדרך התאמצו להכניע את ההמון המסתער". 181 שנה, וכניסת יהודים למערת המכפלה עדיין אינה מובנת מאליה.

עבודה זה לחלשים

אחרי הביקור הזה בארץ הקודש, יגיע אליה מונטיפיורי עוד חמש פעמים. בספר "שתדלנותו המדינית של משה מונטיפיורי למען קהילות ישראל במזרח", משרטט ד"ר יצחק בצלאל כמה יסודות שהנחו את השר במסעותיו. הראשון הוא סיוע ליישוב היהודי בארץ ישראל, באמצעות שורה של מפעלים מהפכניים: בירושלים יזם מונטיפיורי את הבנייה החלוצית מחוץ לחומות, הקים טחנת קמח, ייסד בית חולים שמיועד ליהודים ועודד תעשייה זעירה. במקביל ניסה לקדם את ההתיישבות החקלאית בסביבות צפת וטבריה. מיזם אחר שלו היה מפקד האוכלוסין הראשון – שלא עבר בקלות, משום שהיהודים הדתיים חששו להיספר.

יסוד שני בנדודיו של מונטיפיורי היה היחלצות למען תפוצות ישראל בעיתות מצוקה. תחת הכותרת הזו אפשר להכניס למשל את פעולותיו לזיכוי נאשמי עלילת הדם בדמשק ב־1840, חילוץ נער אנוס באיטליה והשתדלות פוליטית ממושכת למען יהודי רוסיה, איטליה, לבנון, תוניסיה, תימן ועוד. בפועלו זה, אומר בצלאל, מימש מונטיפיורי את עיקרון הערבות היהודית ההדדית, והוציא אותו מגדר נורמה דתית ערטילאית. עד אז, התופעות הבולטות בקורותיו של העם היהודי – חסידות והתנגדות, השכלה ורפורמה – היו מצומצמות ותחומות לאזורים מוגדרים. גם האמנציפציה גרמה להסתגרות פנים־קהילתית, או להשתלבות בחברה הלא־יהודית באזור המגורים. מעשיו של מונטיפיורי, לעומת זאת, היו זרז משמעותי לערבות הדדית המחברת בין תפוצות שונות.

ההיסטוריון ישראל ברטל, בספרו "משה מונטיפיורי וארץ ישראל", מחבר בין הפרויקטים שלקח על עצמו הנדבן הלונדוני לבין כיוון חדש שהתגבש אז בזיקת התפוצה היהודית לארץ ישראל. אישים בני התקופה, אומר ברטל, ראו את הארץ ויהודיה בזווית הראייה של עיניים אירופיות, ששילבה את רוח ההשכלה מחד גיסא והרומנטיקה מאידך גיסא. המשכיל שבהם דרש את תיקונם של יהודי הארץ, ואילו הרומנטיקן שבהם ראה את תפארת העבר, את אחדות עם ישראל לפזוריו ואף את קיומו של העם בשנים שיבואו. גם אצל השר מונטיפיורי, כך לפי ברטל, חברו רעיונות משכיליים עם תקוות לעתיד, ולכן הוא רקם תוכנית שאיש לא חשב לנסות ולממש עד אז: התיישבות חקלאית נרחבת של יהודים מארצות מצוקה, שיעלו לארץ ישראל. מדובר היה בשידוד מערכות חברתי־כלכלי שמונטיפיורי ביקש לערוך בחברה היהודית בארץ, ואף להרחיב אותו ליהודי התפוצות.

איש אמנם אינו מטיל ספק בנדיבותו ובכוונותיו הטובות של מונטיפיורי, אך יש מי שמותחים ביקורת על שיטות הפעולה שלו, שלא תאמו את המציאות החברתית בארץ. לפי ברטל, השר לא הפנים כי בארץ מתקיימת חברה בעלת תודעה אידיאולוגית חזקה ואמונה דתית עזה, שהקשיים הכלכליים אינם מחלישים את כושר עמידתה. "לא היו אלה מסכנים קשי־יום, שנדבן מערב־אירופי הואיל ברוב חסדו לסייע להם במצוקתם, אלא אנשים שראו עצמם כעידית העם היהודי וכבעלי שליחות רוחנית. מכאן שההנהגות השונות של אנשי היישוב לא קלטו את המסר המשכילי־פרודוקטיביסטי שהעביר להם מונטיפיורי, או שלא רצו לקלוט אותו. הוא בא בהצעות שנולדו במוחותיהם של עשירי היהודים בגרמניה או בצרפת ל'תיקונם' של היהודים הפולנים במזרח אירופה או הספרדים בסלוניקי – אל קהילה שראתה במלאכה ובעבודת האדמה עניין בזוי המתאים לכל היותר לפחותים שבפחותים. 27 בתי הספר שהגה בדמיונו, היו סכנה לשלמות העולם הדתי של ילדי ישראל ועוררו התנגדות ומחאות חריפות ביותר (…) בתי ספר שנוסדו בירושלים בשנות החמישים והשישים (של המאה ה־19 – רמ"ב) היו במשך שנים רבות 'תלמודי תורה' לכל דבר".

ברטל מביא גם את דבריו של אברהם לונץ בספר "משה וירושלים", שלפיהם אחת "הבעיות" של מונטיפיורי היא היותו נדבן רחום וחנון, שאינו דואג לקיומם העצמי של נתמכיו. טענה נוספת גורסת כי ניהול המפעלים הפילנתרופיים והכלכליים השונים הופקד בידי אנשים בלתי מתאימים, וכי מונטיפיורי לא ניסה לחקור ולהבין את סיבת כישלון מפעליו, אלא מיהר לייסד אחרים תחתיהם.

מונטיפיורי כבר לא כאן כדי להשיב לביקורת, אבל ככל הנראה חזה אותה עוד בחייו. "הכבוד אשר רחש ליבי תמיד לאחינו בארץ הקודש גדל עוד בעיניי", כתב על מסעותיו. "אם תשאלוני: הראויים וכדאים הם לתמיכה? אענכם: בוודאי! ראו נא, הנה כל הגויים וממשלותיהם מייסדים מוסדות חסד בארץ הקודש באלפי רבבות כסף; האומנם אנחנו היהודים נעמוד מרחוק ונאמר: 'אנחנו כולנו אנשים מעשיים, אין לנו חפץ במפלגת אנשים עצלים האומרים למלא חובותיהם בחיים בהגותם יום ולילה בתורה ובחכותם לנדבות מחו"ל? ילכו נא יהודי ירושלים ויעסקו בעבודה!'. אבל אני אומר לכם כי יהודי ארץ הקודש עוסקים בעבודה, הם עובדים יותר מהרבה אנשים שבחו"ל, כי לולא זאת כבר תמו לגווע. אבל אם מלאכתם לא תשולם כהוגן, אם אין להם שוק ממכר לפרי אדמתם, אם רעב ומגפה ומכות מדינה אחרות באות עליהם, אזי מחויבים אנחנו בני ישראל לצאת לעזרתם ולהרימם ממצבם הרע, יותר מכל הגויים".

אבן ירושלמית בתוך הקבר

בשירו של חפר יוצא מונטיפיורי למסע האחרון בארץ בגיל מאה; בפועל, הביקור השביעי של השר כאן אצלנו התרחש בהיותו בן תשעים. מצבו הבריאותי לא אפשר לו להסתובב הרבה, והוא התמקד בערי הקודש. בבואו לירושלים שמח לראות את הבניינים החדשים מחוץ לחומות, ולגלות שבכולם יושבים יהודים. הוא גם התפעל ממראה יהודים העוסקים בעבודת כפיים. גם ממרומי העשור העשירי לחייו הוא המשיך לסייע ליהודי רומניה, מרוקו ופרס, לנפגעי עלילת דם בקווקז, ואף ניסה להיאבק נגד האנטישמיות הגואה בברלין.

חודשים אחדים לפני שהלך לעולמו, אמר מונטיפיורי לד"ר הלוי: "השתדלתי תמיד לעשות את הטוב ככל יכולתי. אין כל ספק כי פעמים רבות שגיתי, אבל אני בוטח בחסד ה'. (…) לפני חמישים שנה לא נמצאו באנגליה וצרפת רק אנשים מעטים מאוד אשר מצאו איזה חפץ בענייני ארץ הקודש. הרבה אנשים בשתי הארצות האלה היו ממלאים צחוק פיהם לשמע אזכורה. ראה נא כמה שינויים לטובה נעשו בירושלים בחמישים השנים האחרונות. ומה הן חמישים שנה? רק זמן קצר מאוד, בשימנו אל לב את מספר השנים הנצרכות, אפילו באירופה, לתיקון המצב של איזו מפלגה בעם".

לאחר מכן, כך על פי תיאורו של הדוקטור, הניח מונטיפיורי את אצבעו על אבן מירושלים אשר הייתה טמונה מתחת לכר שלו, וציווה: "את האבן הזאת תניחו למראשותיי בקברי. ועתה לך ואכול את ארוחת הערב, ונשתה יחד כוס יין על הזיכרונות הנעימים מכל אשר ראינו".

בז' באדר תרמ"ה (1885) נפטר השר מונטיפיורי והוא בן 101 שנה. לו וליהודית לא היו ילדים, וחלק נכבד מהונו הועבר לצורכי צדקה. על מצבתו בעיר רמסגייט שבאנגליה נכתבו המילים "שיוויתי ה' לנגדי תמיד".

ככל הנראה אין זה מקרה שיהודים נודדים, אנשי מסעות, הם שמצליחים פעמים רבות לזהות תהליכים במובן החיובי של המילה. מי שמסתובב בעולם, מי שנחשף למלוא רבדיו, מי שמביט למרחבים – מסוגל גם לראות למרחוק. מונטיפיורי התאפיין בנקודת מבט אוהבת אך ביקורתית כלפי יהודי ארץ ישראל, בפרט בכל הקשור להעמקת אחיזתם בקרקע. המאבק הרוחני שהורגש בארץ ניטש גם בתוכו – איש אוהב מסורת ושומר מצוות, אך יודע מסחר וריאליסט. מונטיפיורי ניסה ללמד את יהודי ארץ הקודש שאין סתירה בין השניים, וכי האחד מקיים את האחר. האם הצליח? זה כבר תלוי בנקודת המבט על החיים במדינת ישראל של היום.

The post המהפכות שהחלו במרכבתו של מונטיפיורי appeared first on מקור ראשון.