מקובלת ורווחת כיום ההבחנה בין ספר תורה "אשכנזי" וספר תורה "ספרדי" בצורתם החיצונית, חוץ מן הכתב. הראשון מחובר ל"עצי חיים" ועטוף בפרוכת, והשני נמצא בתוך תיבת עץ. ואולם, מנהג אחר היה מקובל אצל קהילות יהודי ארצות המערב. אך משעה שעלו לארץ ישראל ונתפשטה מלכות בבל (המזרח), נתמעט מנהג קדמון של לבוש ספר התורה מקהילות המערב.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– דעה: אשת אמת, באמת: קדיש לרבנית מרים לוינגר

– צפו: האושפיזות – אתגרים משפחתיים ומשברי אמצע קורונה

– דעה: החיים או החיים הטובים – ההחלטה הגרועה והמתבקשת במלחמה בקורונה

כך נאמר במסכת סופרים (יד, ח): "מיד גולל ספר התורה עד שלושה דפין, ומגביהו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו". אך האם מי שנוהגים להניח את ספר התורה בתוך ארגז עץ, יכולים לפתוח ולהגביה את הספר באופן שיראו בו שלושה דפים? לעומת זאת, בספר תורה שאינו נתון בתיבה אלא מוחזק ב"עצי חיים" – אפשר לעשות זאת.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0813164320002-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

צורה זו, הנתפסת היום כמנהג אשכנז בלבד, הייתה נהוגה אצל יוצאי ארצות המערב. ונראה שגם ספר התורה של מרן רבי יוסף קארו היה כזה, שכן הוא מביא הלכה זו ממסכת סופרים בחיבורו בית יוסף. זאת ועוד: בשולחן ערוך (או"ח קמז, ב) מוזכרים במפורש גם ה"מעילים" של ספר התורה, ואלה לא ייתכנו בספר המצוי בארגז עץ. גם תיאור גלילת הספר במסכת מגילה (לב, א) מתאים למנהגן של קהילות אשכנז והמערב. לפיכך נראה שהוא המנהג הנכון והמושרש, וראוי לחזק את עיטוף ספר התורה בעצי חיים ובמעיל פרוכת, כדי שיוכלו לפתוח לרווחה את עמודות הספר והייתה לעיני בני ישראל.

לאורך השנים ליבי היה צר על המנהג הקדמון שנתמעט, אך כשהייתי פוגש באנשים מבני הקהילה ומפציר בהם להחזיר עטרה ליושנה, לא קיבלו את דעתי משום דעת רוב הציבור שכך הוא המנהג הספרדי. ולולי מעשה שראיתי וחזיתי בנעוריי, לא הייתי עומד ודורש בזה.

בילדותי בעיר באר־שבע צופה הייתי בעת כתיבת ספר התורה על ידי רבי חיים שושנה, שהיה אב בית דין במרוקו, והיה כותב את ספר התורה כשהוא ספון בחדרו והייתי מביט בו שעות ארוכות. מצפייה זו נתאוויתי למלאכה זו, וכשגדלתי הפציר בי אבי ז"ל ללמוד את מלאכת הסת"ם, וטמן בידי ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר, וציווני לכתוב ספר תורה. כך עשיתי, ועמלתי על מלאכה זו בצעירותי.

ובכל בוקר של שבת בימי נעוריי הייתי רגיל לגשת לביתו של מורי רבי חיים שושנה, לקחת את ספר התורה מביתו אל בית הכנסת. ספר התורה היה עומד בתוך גלילי עץ חיים ועטוף במעיל קטיפה אדום, והייתי מחבקו ומרגיש את קלף ספר התורה נוגע בעצמותיי.

ובשעה שהיינו מגיעים אל שמחת התורה, כמה שמחה הייתה לאחוז בספר הזה. ועד כמה היה ליבי צר שרבים עזבו מסורת אבות ועשו את ספר התורה כמסורת בני המזרח. ובשעה שהחזקתי את הספר בתוך ארון העץ היה מרוחק ממני, ומחיצה גדולה עשו בין ספר התורה לליבי. והייתי מתאווה למצוא בשעת שמחת התורה את ספר התורה האשכנזי כדי להרגיש בו את נימי עצמותיי זורמים באותיות הספר הכתובות שחור על גבי לבן. ועצי החיים שבהם הייתי אוחז את ספר התורה, היו מחברים אל עץ החיים שבתוך הגן.

מבקש אני בקריאה קדושה לאחיי בני המערב, נא חזרו אל מנהג אבותיכם במעיל קטיפה ועצי החיים, המושרש עוד מימי אבותינו האמוראים הראשונים בארץ ישראל.

גווילים עטופים בסדין

אך מנהג נוסף היה בספר התורה של קהילות בני המערב, ומנהג זה היה שונה מספר התורה של קהילות אשכנז. בני המערב היו נוהגים להקיף את יריעות ספר התורה בסדין ארוך של עשרות מטרים, והיה הסדין מקיף את יריעות ספר התורה עצמן מצידן החיצוני, ונגלל עם הספר. וכשהיה הקורא בתורה מגיע, כמה פעמים בשנה, למקום קיצו של הסדין, היו מורידים את הסדין ומחברים מחדש אל המקום שבו נמצאים ואילך.

שורשו של מנהג ייחודי זה באיסור לאחוז "ספר תורה ערום" (בבלי מגילה לב, א). כלומר, אין לגעת בגוף הקלף או הגוויל בלי חציצה. עם זאת, נפסק בשולחן ערוך שהקורא בתורה צריך לאחוז בספר התורה בשעת ברכה. ולדברי רבי מרדכי יפה, בעל הלבוש (תלמיד הרמ"א), הקורא בתורה צריך לאחוז בספר גם בשעת הקריאה, שכן נאמר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך".

כדי שיהיה אפשר לאחוז בספר ולא לעבור על האיסור לאחוז "ספר תורה ערום", הקפידו בני המערב להקיף את הגווילים בסדין בד, וכך העולה לתורה יכול לאחוז את יריעות התורה הן בימין והן בשמאל בשעת הברכה ואף בשעת גלילה, ואין לו לחוש מלנגוע בספר התורה כשהוא ערום בידיו.

לעומת זאת, מנהג המטפחת המעוטרת שכורכים על היריעות התחדש בדורות מאוחרים יותר, כפי שאפשר ללמוד מתיאורו של הרב יהודה ליב אורנשטיין, מרבני ירושלים במאה ה־19, בספרו "טל ירושלים":

והנה דבר חדש אני רואה אצל הספרדים, ספרי תורה שלהם נעשו בנרתיקים של עץ בלי שום מטפחת ובלי מפה, ואפילו בשעת קריאת הספר תורה עומד בהעץ הזה כמו חביות ונעשה לפתוח.

ויש לחזק עוד את מנהג בני המערב, מדברי הגמרא במסכת מגילה: "אמר רבי ינאי בריה דרבי ינאי סבא, משמיה דרבי ינאי רבה: מוטב תיגלל המטפחת ואל יגלל ספר תורה". ופירש רבינו חננאל: "ואל יגלל ספר תורה, כלומר בלא מטפחת". משתמע שכבר אז בימי התלמוד היו עוטפים את ספר התורה כמנהג בני המערב, שהסדין נגלל עם הספר. ועל הביטוי "ספר תורה ערום" פירש רש"י: "בלא מטפחת סביב ספר התורה". עולה מלשונו שיש לכרוך סדין סביב ספר התורה, ומטפחת תלויה לבד אינה מספיקה.

אכן ניתן למצוא דרכים שונות לא לנגוע בספר התורה כגון מטפחת, או החגורה שבה קושרים את ספר התורה, או להחזיק בעמודי עץ החיים כמנהג אשכנז. אך מנהג קהילות ארצות המערב מבוסס על אדני קדם, עוד מימי אמוראי ארץ ישראל. מה יפה שעה זו שבני הגלות חזרו אל ארצם ומחזירים מנהגם אל שורשי אבותיהם, לחזק את שני הכיסויים – החיצוני והוא המעיל, והפנימי היו פּוֹרְסִין סָדִין שֶׁל בּוּץ לאורך יריעות ספר התורה.

ובתקופה זו, שבה אנו נדרשים לשמור מרחק אדם מחברו, ואף בעת העלייה לתורה בין העולה לקורא, לימדונו חכמי הבריאות על הטיפה החמקמקה החודרת את נשמתנו, ואף נמענו מלנשק את ספר התורה מחשש קורונה. מבקש אני לספר לכם על אותה טיפתיות מסוכנת אשר לימדני מו"ר רבי חיים שושנה זצ"ל.

פעם שאלתיו לסיבת הבד בספר התורה, והוא השיבני את הדברים שלעיל, שהבד היה מפריד בין הקלף לידיו של העולה לתורה או הקורא. ואז הוסיף לי את חידושו כסופר סת"ם, שכאשר בעל הקורא או העולה לתורה מברכים או קוראים בתורה, פעמים רבות הם מוציאים מפיהם רסיסי רוק אשר פוגעים בכתב ספר התורה, והרוק היה נשאר על האותיות, וכשהיו מגלגלים את הספר היה נספג באותיות וחלילה היה יכול לפסול את ספר התורה. אך כאשר יש בד סביב הקלף, הרי הוא סופג את רסיסי הרוק. ומכאן למד אתה גם על זהירות ושמירת מרחק בין אדם לאדם מחשש רסיסי הרוק, בבחינת ונשמרתם מאוד לנפשותיכם.

שישו ושמחו בשמחת התורה.

הרב מאיר אביטן הוא מנהל יהדות חברתית ברשת בתי הספר דרכא

The post עטרה ליושנה: ראוי להחזיר את ספר התורה למראהו המקורי appeared first on מקור ראשון.