"כשחוטבים עצים ניתזים שבבים", אומרת הקלישאה הבולשביקית, וכידוע, השבבים אצל הוגיה של סיסמה זו וממשיכי דרכם היו גדולים מהעצים. "כולנו גויסנו לכל החיים; משורה משחרר רק המוות", אומר שירו של אברהם "יאיר" שטרן, שהיה להמנון לוחמי חירות ישראל, לח"י. בין שתי סיסמאות אלו, וגם בין הבולשביזם למשנתו הלאומית־יהודית של יאיר, התרוצצה המחתרת שייסד, לח"י, בשנותיה האחרונות, עת החלה לאבד את טעם קיומה – המלחמה בכובש הבריטי. ביניהן מתרוצצת גם עלילת הרומן התיעודי־למחצה החדש של אריה אלדד על פרפורי הסוף של לח"י, "העצים והשבבים".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– צפו בשיעור: וְשָׂמַחְתָּ֣ – לאסוף את הטוב ולהסתכל סביב

– ההפתעה שמכינים בצה"ל לעימות הבא בצפון

– שר החוץ אשכנזי ייפגש עם מקבילו מאיחוד האמירויות

קחו לדוגמה את "בניהו", איש לח"י שביקש להשתחרר מהשורה של לח"י כדי לעבור לשורות "ההגנה". הוא חשב להעביר להגנה את הידע הייחודי שלו על חומרי נפץ. ירוי במשפט שדה בפרדס, מפרפר כדג בחנותו של אביו בשוק, הוא למד בגופו כי אכן משורה משחרר רק המוות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ads/2020/10/1-750x576.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

המניע של בניהו הוא הדילמה הגדולה של הלח"י ערב תש"ח, שעליה סובב הספר. היות שהאויב המוצהר של לח"י, הבריטים, עומד לעזוב את הארץ, והיות שהמלחמה הממשית היא עתה עם ערביי הארץ, סברו בניהו ואחרים שהמחתרת צריכה לשנות את מוקד פעילותה בהתאם לצורכי השעה. מהספר אפשר להבין שזו הייתה הדעה הרווחת בין הלוחמים. גם חבר ההנהגה המשולשת של לח"י, ישראל אלדד (שמו היה אז ישראל שייב, ואלדד היה כינוי במחתרת), אביו של מחבר הספר, נטה לדעה זו, אך לא הצליח להשליטה.

מול החמצת הייעוד

עוד נחזור לבניהו. אבל הדילמה שלו ושל חבריו מייצגת מובן נוסף, קבוצתי, של "משורה משחרר רק המוות". שחרורה של המחתרת עצמה מן השורה. מתי מגיע זמנה של מחתרת להתפרק? כאשר המטרה כבר הושגה? כשצה"ל הולך ומוקם, ומזמינים אותך להתמוסס אל תוכו (שלא לומר פורצים לדירתך ומחזיקים אותך במעצר בית כדי ללחוץ עליך, כפי שנעשה לאלדד האב)? או אולי רק לאחר שתיחרת המחתרת בזיכרון הלאומי כמי שתרמה תרומה עצמאית וממשית לניצחון במלחמת השחרור?

הקמת המדינה שינתה את מוקדי הדילמה, אך הותירה את המבוכה על כנה. האם ראוי בכלל לקיים מחתרת במדינה שלחמת להקמתה? ואם אתה וחבריך חוששים שתהיו מנודים במדינה הזאת, ובוודאי לא תתקבלו כשותפים שווים וניסיונכם הצבאי לא יוכר, אולי בכל זאת לא כדאי להיטמע? ואם המדינה הנולדת עושה שגיאות פטליות שיסכנו את קיומה או יחמיצו את ייעודה – למשל נמנעת משחרור ירושלים, או נוטה אל הגוש המערבי?

ואם כבר יצאת מהמחתרת, האם יכולה המחתרת לצאת ממך? "מה אכפת לנו אם הוא [בן־גוריון] יחסל את המחתרת, אם היא ממילא לא עושה כלום", מנסח זאת בספר מכיוון הפוך, כאוב, "מאיר", הוא יהושע זטלר, מפקד מבצעי לח"י בירושלים. ובדימוי יפה לימים ההם הוא משווה את מצבה של המחתרת – שערכה כבר מסדר פירוק וחבריה נחשפו בגלוי, אך עודה שואפת להוסיף לפעול לפחות בירושלים, שהכללתה במדינה טרם הובטחה – למצבו של סרט צילום שנחשף לשמש. הוא כבר לא יצלח למאום

התרכובת הכמעט בלתי־נתפסת של ההשקפות שהתרוצצו בבטנה של לח"י סיבכה את הדילמות הללו עד מאוד. בהיותו הארגון היחיד ששם לו כמטרת־על את המלחמה בשלטון המנדטורי, משך אליו לח"י קצוות שהמלחמה בבריטים הייתה המכנה המשותף היחיד שלהם.

יצחק שמיר בתווך

את הקצוות הללו ייצגו במרכז לח"י, ההנהגה המשולשת של הארגון, שניים: אלדד, שוחר מלכות ישראל והקמת המקדש, ובקצה הנגדי "גֵרא", נתן ילין־מור, קומוניסט במידה זו או אחרת ועושה דברה של בריה"מ. הצלע השלישית, ראש הממשלה לעתיד יצחק שמיר, "מיכאל", נמצא בתחילת התקופה המדוברת בגלות: אסיר בידי הבריטים באריתריאה, ולאחר מכן אסיר נמלט בצרפת. הוא חזר ארצה עם הקמת המדינה. עד בואו מילא את מקומו במרכז יעקב בנאי, "מזל", מפקד "החטיבה הלוחמת" של לח"י, המתואר כמי שלא התעניין כל כך בפוליטיקה גבוהה.

דמותו של שמיר מעניינת אף כי הוא החמיץ כמחצית הסיפור. הוא תפקד בהנהגת לח"י כדבק מאחד וכגורם מפשר, אך הייתה לו דרך משלו. דומה כי עמדותיו בעת ההיא היו קרובות יותר לאלו של גרא דווקא, לא רק מטעמים טקטיים ומתוך מחשבה שהגוש הקומוניסטי ישתלט על העולם, אלא גם מתוך סנטימנט סוציאליסטי. מנגד הוא הבין שאי אפשר לכפות קו פרו־סובייטי מובהק על כל לח"י, והיה מפוכח באשר לאשליה שבריה"מ תאמץ אל חיקה דווקא את לח"י הנידחת; הלוא ממילא היא המספקת לישראל של בן־גוריון את הנשק, דרך צ'כוסלובקיה. מדוע, אם כן, לשרת אותה כעבד? בכלל, שמיר היה אדם ריאלי לעומת שני בעלי החזונות שסביבו. "איש מאיתנו לא יהיה ראש ממשלה", אומר לעמיתיו דווקא הוא, כמשיח לפי תומו, באחת מהרבה אירוניות דקות שאריה אלדד שתל בספר.

אבל גרא ואלדד מרכזיים משמיר בסיפור. הם מציגים עמדות קוטביות, וגם קווי אופי שונים מאוד, שוני שנגזרת ממנו השפעה גורלית. אלדד אמנם גילה תבונה פוליטית וצבאית רבה, אך מתוך שהיה פילוסוף ואיש ספר מובהק הוא טיפל בעיקר בחזון, בניסוחים, בפרסומים, בכרוזים ובספרים. ילין־מור, לעומת זאת, עמד פחות ברגליו על הקרקע מבחינת קריאת המציאות, אבל בהתנהלותו בין הבריות היה בעל חושים חדים במיוחד, ערמומי עד ציני. למעשה, הוא הצליח להטות את רוב ההכרעות לכיוון הרצוי לו.

כאן בא בהכרח לידי ביטוי גם מקומו של מחבר הספר כבנו של ישראל אלדד. אריה אלדד ביקורתי כלפי כמה מהמהלכים והמחדלים של אביו, כחלק מהנהגת לח"י, ומשרטט את דיוקנו בעט חדה ולפעמים סף־סאטירית; אך גם אם יחסו אליו כדמות הוא ענייני ושומר מרחק, וגם אם רוב הקוראים הסבירים בזמננו יסכימו כי עמדתו של אלדד תאמה את המציאות ואת המוסר יותר מעמדתו של "גרא", עצם זה שאלדד יוצא כל הזמן צדיק וצודק יגרום להם לחשוד באובייקטיביות של הסיפור. זו בעיה מובנית בספר כזה מטבע מהותו: ספר מבוסס־מציאות שאביו הנערץ של מחברו הוא מגיבוריו.

עושי דברה של מוסקבה

אך אין לקורא הספר אלא מה שעיניו קוראות, ודומני שבמקרה זה הן קוראות נכון וכיבוד־האב של אלדד מוצדק גם היסטורית. לח"י הוכפפה במידה רבה לאינטרס הסובייטי, או ליתר דיוק, ובוודאות רבה יותר, לאינטרס למצוא חן בעיני הסובייטים. כך למשל בפיצוץ מאגרי הדלק הצבאיים של הבריטים, מעט לפני התקופה שהספר מתמקד בה. וכך, באופן שערורייתי, ברצח הרוזן הפולני תושב ירושלים ויטולד הוּלָניצקי, מידידיה הגדולים של המחתרת, על פי הוראה שהגיעה ממוסקבה. אלדד הודר מהכוונה לעשות זאת.

אלדד הבן מחריף את הסיפור על ידי כך שהוא משנה את תארוכו. רצח הולנציקי אירע בפברואר 1948, כלומר לפני הקמת המדינה, אך ברומן הוא קורה בקיץ אותה שנה, לאחר מעברו של אלדד לירושלים. אלדד עבר לעיר כי שם, על פי תפיסתו, בעיר שטרם הוכר שלטון ישראל בה, היה כר הפעולה העיקרי של לח"י.

בדרך זו יכול אריה אלדד לספר כיצד הולניצקי המאוים אף הלך לאלדד האב, שכאמור לא ידע על כוונת המחתרת לחסלו, וקיבל ממנו סעד. אולי לכן שמו של האיש מופיע בספר בשינוי, הוליאניצקי. המחבר מצהיר כי לעיתים שינה זמנים ופרטים לצרכיו הספרותיים. אף כי הדבר נעשה באופן מוצהר, יש לכך מחיר; ייתכן כי מוטב היה שלפחות לגבי אירועים היסטוריים ייצמד הסיפור למציאות במדויק, כי קורא שאינו יודע אם פרט זה או אחר אמיתי מהסס לגבש דעה על הדברים.

גרא הדיר את אלדד, על פי ספרנו לפחות, גם כאשר אישר לבית־דין שדה להרוג את בניהו מיודענו. הוצאתו של בניהו להורג רדפה את המעורבים בה. "פחדנים", הייתה מילתו האחרונה של בניהו ליורים, וסיפור המעשה יוסיף ויְיַדה בהם גידוף זה, למשל כשמי מהם ימות מות גיבורים לא הכרחי. בייחוד ירדוף את שושנה, חברת לח"י יפהפייה, שתתבע ממפקדיה הסברים.

שושנה זו נוגעת, בדמותה, בשני רבדים שונים של הספר; ברובד הסיפורים האנושיים שבו, סיפורי הלוחמים מן השורה, הנושקים גם בעדינות למעשיות שבינו לבינה – ולרובד ציר המעשים ההיסטורי. היא זו שבזכות יופייה ותעוזתה תשיג מידע חיוני לצורך הפעולה הגדולה האחרונה של לח"י – מתנתה היקרה של המחתרת, לפחות בעיניה, למדינת ישראל: ההתנקשות בירושלים בחיי המתווך מטעם האו"ם, הרוזן השוודי פולקה ברנדוט.

חטאים ושאלות מציקות

התוכנית שברנדוט רקם הייתה אמורה לבטל בעצם את עצמאות מדינת ישראל, חצי שנה לאחר הקמתה. האפשרות שחיסול ברנדוט הוא שהשאיר את ירושלים המערבית בידי ישראל, ואף הציל את קיומה כמדינה, מזכירה לנו שהקושי של ראשי לח"י לפרק את המחתרת לא היה סתם שיגעון. מבחינתם, מלאכתם לא נשלמה עם הקמת המדינה.

הבריטים לא באמת עזבו, אלא הפעילו את הלגיון הירדני; ירושלים העתיקה לא שוחררה משום שנמצאה במקום נמוך בסדר העדיפויות של ראשי המדינה, ואפילו חלקה המערבי היה בסימן שאלה; והחזונות הנוספים, חזון המקדש והמלכות של האגף הימני וחזון הדמוקרטיה העממית של האגף השמאלי, דרשו מי שיחתור להגשמתם. מקרהו של ברנדוט, בהנחה שאכן ההתנקשות בו תציל את ישראל, הוא מקרה מובהק שבו מחתרת יכולה לעשות את העבודה המלוכלכת בשביל מדינה המנועה מכך.

אריה אלדד נותן לכל אלה להציק לנו. המסגור של ספרו, בעיקר בכותרת ובמרכזיות שניתנה לסיפור בניהו, מדגיש את החטאים של המחתרת; אך השאלות הן שאלות. הוא מגיש לנו את כל זה בסיפור המצטיין בבהירות ובאיפוק רגשי, במעין יובש הנותן לאירוניה ולכאבים לדבר בעד עצמם.

חסרו לי בספר המרתק כמה פסקאות שייתנו מושג על לח"י של לפני התקופה הנסקרת, 1947־1948. זה לא נושא הספר, וטוב שהסיפור ממוקד – ועדיין, כדי להבין את משמעותה של התקופה על פי הנרטיב והשיפוט של אריה אלדד, חיוני להבין איך הוא תופס את מה שקדם לה. מסקרן, למשל, מתי חדר ללח"י הממד הקומוניסטי, המנוגד לכאורה ל"עיקרי התחייה" המכוננים של יאיר.

חשוב להבין אם אמנם רק התקופה האחרונה של לח"י קלעה אותה לבעייתיות מוסרית, או שמא הדבר היה מונח כבר בעצם הכרעתה להילחם נגד הבריטים בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. מתי נזרעו במחתרת הזאת זרעי העצים שהתיזו שבבים באחריתה? הבעייתיות העקרונית והמוסרית בדרכה של לח"י עשויה להציק גם למי שמוקיר את תרומתה לחירות ישראל ואת מסירות הנפש של לוחמיה; והיא לא החלה בימי המבוכה של סיום המנדט.

The post בין קצוות האידאולוגייה: מבוכתם של לוחמי החירות appeared first on מקור ראשון.