https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... t-15.14.36-1-750x238.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />כמו בכל הופעה של רד הוט צ'ילי פפרס, אל הבמה עלו אנתוני קידיס הזמר, מייקל "פלי" בזארי הבסיסט האגדי ושאר חברי הלהקה בלבוש המסורתי שלהם. כובעים מגניבים על הראש, גרביים מתוחים, נעלי ספורט שנראות כמו מהאייטיז, וכמובן בלי חולצות וכשהקעקועים על כל חלק אפשרי בגוף מוצגים לראווה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– הסוד של שמחת תורה: התחדשות, הרצון והשמחה

– בניגוד לחוק? אסירים בטחוניים ממשיכים לקבל כספים מרש"פ

– כיצד יגיב חיזבאללה להסכם גבולות ימי מול ישראל?

מולם, במתחם שנבנה במיוחד לאירוע, כ־20 אלף צופים נלהבים המנופפים בדגלים ולובשים את החולצות של הלהקה. הם חיכו כמה שנים טובות לרגע הזה שבו יגיבו בהתלהבות כשהצ'ילי פפרס ינגנו את under the bridge ואת giving away, californication ועוד להיטים של ההרכב שנחשב לאחד הגדולים בעולם. במשך כמעט שעתיים סיפק ההרכב את כל מה שהקהל חלם עליו, כשהרעיד בדציבלים שיש יסוד להניח שנשמעו ברדיוס של כמה קילומטרים מהבמה שהשקיפה אל הנמל.

התיאור הזה לא שייך להופעה של רד הוט צ'ילי פפרס בלוס־אנג'לס קליפורניה, גם לא בלונדון ואפילו לא בפארק הירקון בתל־אביב. זה היה בשנת 2012 בלבנון, במסגרת פסטיבל הקיץ של ביירות. הסרטונים שעלו מאותו הערב ליוטיוב, שבהם נראים הקהל הרוקד ושר את כל המילים, זכו למאות אלפי שיתופים ולא השאירו מקום לתהייה על הפופולריות של ההרכב במדינה.

אלבום שהוציאה חברת התקליטים הישראלית "פורטונה" ובו עשר רצועות מוזיקה של אגדות אייטיז לבנוניות, נגנז בגלל לחץ ציבורי ברשתות החברתיות בלבנון, וטענה שהזכויות של השירים נגנבו

היה זה ערב של רוק אנד רול במרחק של כמה דקות נסיעה מרובע הדאחיה המפורסם של חיזבאללה, וכמה מאות מטרים בקו אווירי ממה שיהפוך שמונה שנים אחרי כן לעיי חורבות בעקבות אחד הפיצוצים הגדולים והמסתוריים שהמדינה למודת הקרבות הזאת הכירה.

רד הוט צ'ילי פפרס האמריקנים לא היו לבד ברשימת האומנים שהגיעו ללבנון מרחבי העולם כדי להופיע שם בעשור האחרון. הסקורפיונס הגרמנים, אימאג'ין דראגונס הבריטים, פיטר מרפי סולן להקת באוהאוס, הדי־ג'יי הפופולארי בוב סינקלר ועוד לא מעט אומנים בינלאומיים הגיעו אל ארץ הארזים, כדי להופיע לפני קהל גדול במדינה, שחי ונושם בדיוק את מה שהקהל המערבי הממוצע צורך בעולם התרבות שלו. אגב, לא פעם ההופעות האלו נעשו בצמוד להופעות של אותם אומנים בישראל, כשכדי לדלג על משוכת הגבולות הם עוברים באיסטנבול כתחנת מעבר.

צריך להגיד שעל הסקאלה המוזיקלית האקלקטית שמשתקפת מרשימת האומנים שהגיעו לביקור בלבנון, הנפח שלה עדיין מצומצם יחסית בממדיה בהשוואה להיקף הפעילות של ערים באירופה או באמריקה שמתקיימות בהן הופעות קיץ. בתל־אביב באותן שנים, ובוודאי באיסטנבול הטורקית – שגם בעידן ארדואן נחשבת עדיין המתקדמת בתחום ההופעות באזור – נרשמו באותן שנים מספר כפול ואף משולש של הופעות בינלאומיות.

למרות הפער הזה, אפשר עדיין ללמוד ממה שכן הגיע ללבנון על תהליכים תרבותיים במדינה השכנה, שאנחנו נחשפים אליה בדרך כלל רק בהקשרים הנוגעים למערכת היחסים עם ארגון חיזבאללה, לניתוחים גאו־פוליטיים סביב העימות המדיני והצבאי שלנו איתם, ולמידת ההזדהות והמעורבות של הלבנונים בסוגיה הישראלית־פלסטינית.

הנטייה לבחון את הדברים בהיבטים האלה לא משוללת כל יסוד כמובן, ולא מנותקת ממציאות של שני עמים שנתונים בסכסוך מדמם וארוך כל כך. דוגמה טובה לחיבור בין הדברים היה גם סביב ההופעה היא של רד הוט צ'ילי פפרס. באירוע, שעל פניו אמור להיות רחוק שנות אור מסכסוך מדיני כלשהו, נשמעו טונים צורמים כשארגונים פרו־פלסטיניים ותומכי BDS הפעילו לחץ גדול וקראו ללהקות החימום שהיו אמורות להופיע באותו ערב, לבטל את השתתפותן כאות הזדהות עם הפלסטינים. הסיבה שהניעה את הקריאות האלו הייתה כוונתה של הלהקה להופיע בסיבוב הזה גם בפארק הירקון בתל־אביב.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 10/AFP_1UO0B8-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הלחץ, אגב, עבד, ולהקת משרוע ליילה הלבנונית ביטלה את הופעת החימום המתוכננת לאותו הערב, אף שהייתה זאת הזדמנות מוזיקלית חד־פעמית לנגנים לשחק במגרש שנמצא בו אחד ההרכבים הגדולים בעולם.

קרובים יותר משנדמה

בשל הפוזיציה שנוגעת לסכסוך הבלתי נגמר עם הלבנונים, התרבות הלבנונית – כמו גם התרבות הערבית בכלל – הונגשה בדרך כלל לציבור הישראלי כמקשה אחת, והדבר כמובן רחוק מהמציאות. מה שקורה בירדן לא דומה למה שקורה בלבנון, בעיראק או בסוריה.

דווקא בשנים האחרונות, עם הכניסה של פיוטים מחודשים מארצות ערב למיינסטרים הישראלי, ופתיחת השורות והגישה לתרבויות שהמיינסטרים הישראלי חסם בעשורים הקודמים, גם המבט התרבותי אל השכנים נעשה פחות שבלוני ופחות סטריאוטיפי. עוד ועוד פרויקטים שנכנסו לרשימות ההשמעה השונות, הגיעו לרזולוציות גבוהות ומרחיבות בתוך נבכי עולם המוזיקה הערבית, וזה הביא איתו לא מעט תמורות ודיוק בשיח הישראלי על התרבות הערבית בכלל ועל המוזיקה בפרט.

אלבומים של יוצרים כמו דודו טסה והכוויתים, צמיחת הרכבים ותזמורות אנדלוסיות והפיכת החאפלות לבילוי תל־אביבי אופנתי יצרו שינוי שהביא את השיח לספקטרום רחב ומבין יותר. מי שבסצנת המוזיקה בישראל מזוהה יותר מהכול עם ניסיונות כאלה הם חברי הלייבל (חברת תקליטים) "פורטונה", שבה חברים מאור ענבה, צח בר, יואב מגריזו ואריאל תגר. פורטונה, חברת התקליטים שלהם, מוציאה להיטים ישנים ממדינות במזרח התיכון, ומנסה להפוך אותם למשהו שיתנגן ברחבות ריקודים במועדונים ובברים.

על אף הרנסנס של התרבות הערבית ותהליכי החזרה למקורות בשנים האחרונות, לבנון נשארה מחוץ למשחק באופן יחסי. תימן, מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה היו מקומות שקיבלו אלומת אור כנראה גם מהעובדה שבמקומות האלה היו קהילות יהודיות גדולות, וכך גם הרצון להנציח ולהחיות את העבר קיבל יותר ביטוי בישראל.

חברי פורטונה דווקא ניסו לחצות את הגבול ולדלג על הזווית הפוליטית והטעונה שהיחסים בין שתי המדינות מביאים איתם. באופן אירוני, דווקא כאן הם היו מעורבים בתקרית שהסתיימה במפח נפש. אלבום שהוציאו, שנקרא על שם הלייבל Voix de l'orient מביירות, וכלל עשר רצועות מוזיקה של אגדות אייטיז לבנוניות, נגנז בגלל לחץ ציבורי ברשתות החברתיות בלבנון, וטענה שהזכויות של השירים נגנבו ונעשה בהם שימוש ללא הסכמת בעלי הזכויות בלבנון. אנשי פורטונה טענו בתוקף שעשו את כל הדרך בשיתוף פעולה מלא עם הלבנונים, ושטענת הזכויות היא רק תירוץ לכך שהקהל נבהל מהלחץ הציבורי ברשתות החברתיות בעקבות שיתוף פעולה עם ישראלים, אך האלבום נגנז בסופו של דבר.

הניסיונות הללו משקפים שינוי מסוים, אבל נדמה שהמבט אל השכנה מצפון נטוע אצל רוב הישראלים עמוק מבעד לכוונות הטלסקופיות של הצבא. למען האמת, מעבר להרים מסתתרת מציאות תרבותית שקרובה אל הבחירות שאנחנו עושים אפילו יותר ממה שנדמה לנו.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 10/h_54574585-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הדוגמאות של האומנים הבינלאומיים הזוהרים שהגיעו ללבנון בעשורים האחרונים, מושכות מטבע הדברים את העין ומשמשות קוריוז נחמד, אך כמו בכל תהליך תרבותי השגרה היומיומית וההתרחשות המקומית מספקות הצצה רחבה יותר להבנת הלך הרוח אצל הצעיר הלבנוני. זה שמאכלס את הפאבים והברים במדינה ורוקד את נפשו לדעת בסצנת המועדונים המקומית. אלו בסופו של דבר הדוגמאות שמייצגות טוב יותר את הרוח המנשבת ברחובות ביירות ובשאר ערי לבנון.

פיירוז מאז ולתמיד

כמו בכל התפתחות תרבותית ברחבי העולם המודרני, לתולדות המאבקים הפוליטיים הפנימיים בתוך המדינה יש השפעה עצומה על הנעשה בתחום הזה. לבנון למודת שסעים פנימיים יותר מכל מדינה אחרת באזור. האזרחים במדינה כמעט לא מכירים מציאות שאין בה מלחמות אזרחים ושסעים מדממים בין עדות שונות. מארונים, שיעים, דרוזים, סונים, סורים, נוצרים, חילונים, פלסטינים – כולם בחשו בעיסה שממנה זוקקה התרבות הלבנונית בסופו של דבר. אך למלחמה ה"רשמית" שהתחילה ב־1975 ולכאורה הסתיימה בתחילת שנות התשעים, הייתה גם השפעה מכרעת על עיצוב הדור הצעיר והמקומות שדרכם בחר ליצור – ובמידה מסוימת לברוח מהמדינה – בין אם פיזית ובין אם בכנפי הדמיון. אמרנו שהמלחמה "לכאורה הסתיימה", מכיוון שהמצב שם לא יציב עד היום, והוא משפיע מאוד גם על תנודות בסצנה הזאת בשנים האחרונות.

במלחמת האזרחים במדינה נהרגו כ־200 אלף איש ומאות אלפים נפצעו, רבים הפכו פליטים וגורלם של אחרים לא ידוע עד היום. אין כמעט בית שלא חווה את התוהו ובוהו, ואפשר להגיד שסצנת הצעירים נותבה לשני כיוונים. אחד, בדרך כלל דתי יותר, שבחר בנתיב המסורתי ובהיצמדות לקודים ערביים נוקשים יותר. הדרך השנייה, שבה מצאו את עצמם רוב הנוצרים והחילונים, כמהה מצד אחד למערביות אך גם לשימור מסוים של המסורת מהבית ושל הגאווה הלבנונית.

ההצלחה של פיירוז היא ענקית בכל קנה מידה. ההשפעה והפופולריות שלה הצליחו לדלג מעל פערי דורות במדינה, וגם מעל יריבויות בין עדות

אי־אפשר לבחון את עולם התרבות והמוזיקה בלבנון בלי לעבור בתחנה הראשונה אצל הכוכבת הגדולה ביותר שעולם המוזיקה הלבנוני הצמיח, הלוא היא פיירוז. הזמרת התחילה את הקריירה שלה כבר באמצע שנות החמישים, הרבה לפני מלחמת האזרחים המדוברת. המוזיקה שלה כוונה אל המיינסטרים של לבנון והייתה עטופה בדרך כלל במקאמים ובתזמורתיות לבנונית ערבית קלאסית.

ההצלחה שלה עד היום היא ענקית בכל קנה מידה. פיירוז היא כוכבת פופ לכל דבר, עם קהל מעריצים ברחבי הגלובוס, מכירות של מיליוני אלבומים והשתתפות בעשרות הצגות מוזיקליות – ז'אנר אהוב במיוחד ומרכזי בלבנון. ההשפעה והפופולריות של פיירוז לא נעצרו והצליחו גם לדלג על פערי דורות במדינה, ומרשים אף יותר – לדלג מעל יריבויות ושנאות בין עדות.

מה שיפה לראות במעבר הזה בין הדורות הוא שלא רק שפיירוז לא נעצרה אצל הקהל המבוגר שהכיר אותה מהעשורים הקודמים, אלא שהמוזיקה שלה משמשת השראה וקרקע לצמיחה של סצנה אלקטרונית צעירה אלטרנטיבית ובועטת במסיבות אל תוך הלילה במועדונים של ביירות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /10/AFP_1WV6GS-120x86.jpg 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 10/AFP_1WV6GS-750x530.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כמו הרבה כוכבים בלבנון היא נקלעה לא פעם לסערות פוליטיות ולנקודות מפתח בהתפתחות לבנון בעשורים האחרונים. ב־1994 עשתה פיירוז את אחת ההופעות המיתולוגיות והגדולות ביותר בלבנון, בכיכר השהידים בביירות, מופע שהיה בעצם אקורד הסיום של שיקום העיר ממלחמת האזרחים והאות להפיכתה למוקד תרבותי מרכזי בעולם הערבי.

אחת הסערות הפוליטיות המשמעותיות ביותר סביב פיירוז הייתה בעקבות החלטתה לחזור להופיע בסוריה בשנת 2008. 23 שנים אחרי שהפסיקה להופיע שם כמחאה על ההתערבות הסורית במהלכים הפנימיים של לבנון, היא חזרה להופעה בדמשק. בסוריה חיכו להופעה הזאת שנים רבות גם בגלל המוזיקה, אך לא פחות מכך גם בגלל חותמת הכשרות הדיפלומטית והתרבותית הנלווית להופעה כזאת. הדיווחים בתקשורת סיפרו אז על עשרת אלפים איש שחיכו לה במעבר הגבול, ועל הפסקת כל תוכניות הרדיו והטלוויזיה המרכזיות לטובת סיקור הביקור שלה. למרות הביקורת שהייתה למופע הזה בקהל החילוני יותר בלבנון שלא נמנה עם תומכי סוריה, היא שומרת עד היום את מקומה כאייקונית המוזיקה הגדולה ביותר במדינה, והיא עדיין שם חם בכל קהילה לבנונית בעולם.

דבקה עם טוויסט

אך אם פיירוז היא אייקון אנושי שמייצג קלאסיקה של כוכבת מוזיקה במדינה, הרי שמבחינת סגנונות המוזיקה, המלכה של המיינסטרים הלבנוני היא הדֶבְּקה. זהו סגנון נגינה ייחודי שמתלווה אליו ריקוד עממי מסורתי שיש ויכוח אם ההיסטוריה שלו היא לבנונית או סורית. מי שמחפש השוואות, יוכל להפליג אל המקום של ריקודי העם בישראל, גם היום בשנת 2020.

האירוניה היא שדווקא הדֶבְּקה כסגנון מוזיקה, היא אחד ממקדמי שינוי הזהות שצעירי לבנון עברו מאז תחילת שנות האלפיים. חלקו הגדול של הדור הצעיר בלבנון מאס בסכסוכי הדמים שהעולם הערבי הכניס אל תוך המדינה ובעט במוסכמות. הוא לקח את הסגנונות הערביים הקלאסיים כמו הדבקה, והזריק לתוכם השפעות מערביות בולטות. תופעה דומה מתרחשת בלא מעט מדינות ערביות אחרות, כמו ירדן ואפילו סוריה.

אחד הסרטונים הפופולריים עד היום ברשת הוא פלאש מוב (ריקוד קבוצתי בהפתעה) של כמה רקדני היפ הופ מלבנון בשדה התעופה 'אל־חרירי' בביירות. בסרטון הם מתחילים בריקודי ברייק דאנס בכניסה לדיוטי פרי ומשם סוחפים את כל מי שנמצא באזור לריקוד דבקה מסורתי, כשהנשים והגברים מעורבבים באופן מוחלט אלה באלה.

מכנסי הסקיני ההדוקים של הרקדן תאמר עקיל וההרכב שלו, הזקן הארוך והמטופח, החולצות הצבעוניות והז'קטים המעוצבים – הכול בולט במיוחד כשברקע נראים בני הדור המבוגר בלבוש מסורתיצילום מסך: מתוך עמוד היוטיוב של Tamer Akil

תאמר עקיל הוא דוגמה מובהקת לטרנספורמציה שהדבקה עוברת מהדור המבוגר אל הדור הצעיר, ולאופן שדרכו אפשר ללמוד על המגמות והשינויים בחברה הלבנונית. עקיל הוא רקדן מקצועי וגם אושיית רשת בלבנון. הוא מעלה כמעט בכל יום לחשבונותיו ברשתות החברתיות, שיש להם מאות אלפי עוקבים, ריקודי דבקה עם ההרכב שלו באירועים שונים שמזמינים אותם אליהם. בכולם מככבת המוזיקה המסורתית, אבל אי־אפשר לפספס את הטוויסט בעלילה. טאמר וכל הצעירים והצעירות סביבו נראים כמו מילאניאנז היפסטרים ממוצעים, שלא לומר בדיוק כמו אנשים אקראיים בפאב בתל־אביב (כשאין קורונה).

מכנסי הסקיני ההדוקים, הזקן הארוך והמטופח אצל הגברים, השיער הקצוץ בצדדים, החולצות הצבעוניות והז'קטים המעוצבים. הכול בולט במיוחד כשברקע של האירועים האלה רואים את הדור המבוגר יותר. הגברים בכאפיות וגלאביות והנשים בחיג'אבים צופים בשינוי שהדור הזה עובר, ונראה שאין להם הרבה שליטה עליו. את ההשפעות האלה אפשר לראות לא רק באירועים כאלה אלא גם בלוח השידורים של התחנה הפופולרית MBC, ובשיאי רייטינג שתחרויות כמו ערבּ איידול (כוכב נולד) והגרסה המקומית של האח הגדול שוברות. אגב, התוכנית האלה נצפות מאוד בקרב ערבים ישראלים ופלסטינים.

כמו במדינות אחרות, האבולוציה של השינוי עוברת מהשוליים אל המרכז. הסצנה האלטרנטיבית היא זו שמסמנת את העתיד במיינסטרים ואת הרִיק שבו פועלים, בתפר שבין הדור הוותיק לצעיר, אומנים כמו תאמר עקיל.

בלבנון, הסצנה האלטרנטיבית נראית מנותקת מהסביבה שבה היא פועלת, כשחושבים על החלופה בדמות השכן נסראללה ושליחיו. המועדונים, שחלקם נמצאים על חורבות מהמלחמות ובמקלטים שהוסבו, בתי הקפה המעוצבים בסגנון ניו־יורק והשפה והדיבור – הם הדבר הכי רחוק שיש מתמונת לבנון המצטיירת פה בישראל.

בעשור האחרון זה כבר היה סוד גלוי בקרב חובבי מוזיקת אינדי (מוזיקה עצמאית): בלבנון אפשר למצוא את אחת הסצנות היותר מעוררות השראה במזרח התיכון, והיא נותנת פייט מכובד גם לערים גדולות אחרות של מוזיקה ומועדונים בעולם. עשרות מועדונים ומתחמי הופעות נפתחו, ובהם אפשר למצוא רשימה לא קצרה של הרכבים צעירים לצד די־ג'יי מהעולם שהגיעו כדי לתת שם סטים.

אלקטרו, האוס, טכנו ועוד סגנונות רקידים בולטים מאוד בתפאורה המוזיקלית, כשהרפרנסים המוזיקליים שלהם הם כמובן פיירוז, אבל לא פחות ממנה גם אומנים מהסצנה האלטרנטיבית באנגליה, בגרמניה ובארה"ב. מעניין לראות שבז'אנרים האלה יש נוכחות נשית מוגברת. דוגמה לכך היא הדי־ג'יי ג'סיקה קאזריק, שלא מהססת להכניס מוטיבים פוליטיים פרוגרסיביים במוזיקה שהיא עושה ומסמפלת לא פעם אל תוך הביטים גם קולות מואזין.

הנטישה קורצת

סצנה לא פחות מעניינת באמירה שלה מהאלקטרונית היא סצנת האינדי־רוק בביירות. מתוכה יצאו כמה הרכבים שגם חצו את גבולות המדינה בפופולריות שלהם. המרכזיים שבהם הם Wanton Bishops, הרכב רוק אנד רול ונגיעות בלוז של נאדר מנסור ואדי גוסיפ, שני לבנונים שלמדו יחד בתיכון והקימו הרכב שהפך ללהיט בקרב חובבי הז'אנר במדינה, אך צברו קהל גדול גם בירדן ובדובאי.

Who Killed Bruce Lee הוא הרכב שוליים שצבר פופולריות רבה. ההרכב שקם בהתחלה כהרכב קאברים לאומנים בולטים בעולם המוזיקה האלטרנטיבית בעולם, כמו LCD Sound System, the Strokes and Queens of the Stone Age עד שמפיק גרמני שם עליהם עין, הקליט להם את אלבום הבכורה וסימן את הדרך לקריירה שהביאה אותם גם לעזוב לתקופה מסוימת את המדינה ולפעול בגרמניה. Who Killed עושים רוק אנד רול מאוד אנרגטי באנגלית, גם הם מגדלים זקנים אופנתיים, הקליפים שלהם מלאים בנשים יפות – לא ממש בלבוש מסורתי – ונראים כמו כאילו יצאו הרגע מחדר העריכה של קוונטין טרנטינו.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 10/000_1943TB-750x464.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ההרכב המפורסם ביותר ואולי המזוהה ביותר עם הסצנה האלטרנטיבית הלבנונית הוא משרוע ליילה, הרכב שכאמור ביטל את השתתפותו כלהקת חימום של רד הוט צ'ילי פפרס בהופעה המדוברת. את ליילה הקימו בהתחלה ארבעה חברים שלמדו באוניברסיטה האמריקנית בביירות. אחרי כמה חזרות הם החליטו לצרף אליהם עוד נגנים במה שהם הגדירו אז "הדרך להוריד את החרדות מהמצב הפוליטי הלא יציב במדינה". מכל ההרכבים, משרוע ליילה הם גם המזוהים ביותר פוליטית והרפרטואר שלהם כולל שירים גם באנגלית וגם בערבית. בשירים שלהם וגם בקליפים יש מצד אחד סממנים מאוד אסקפיסטיים וסופר־מודרניים באלמנטים הגרפיים שבהם, אך בחלק לא קטן מהם יש התעסקות בענייני אקטואליה – מלבנון פנימה ועד לגזרת הסכסוך הישראלי־פלסטיני. בקליפ של הסינגל האחרון שלהם, שיצא ב־2019 בשם cavalry, מוצגת נערה מתעמתת עם כוחות ביטחון ולצידה איש זקן שנאבק בחיילים שכורתים עצי זית, והרמיזה ברורה למדי לעימות הישראלי־פלסטיני וספציפית לסיפור של עהד תמימי.

קשה שלא לשים לב לקו המשותף לשלושת ההרכבים האלה וגם לאמירה שיוצאת מהסצנה האלקטרונית המקבילה. אצל כולם בולט קו התפר שבו נמצאים הצעירים החילונים בלבנון. בין האסקפיזם לבין הנחיתה על הקרקע שבה הסכסוכים, המלחמות וההקצנה הדתית מסמנים להם את הדרך החוצה. דור שלם שלא ממש רואה את עתידו בלבנון, מדינה שנתונה למסלול חיים שמתגלה בכל שנה יותר ויותר כבלתי אפשרי.

השנים האחרונות, שבהן אי־היציבות הפוליטי חזרה להיות דומיננטית בהוויה של המדינה, והכלכלה רק הולכת ומידרדרת – הדרך החוצה קורצת יותר. אם בתחילה אמרנו שההופעות מחו"ל מסמלות מסע דו־כיווני בין לבנון לעולם התרבות העולמי, הרי שבשנים האחרונות רשימות המגיעים הצטמצמו מאוד, שלא לומר נמחקו לחלוטין.

הפרשנית לענייני ערבים שמרית מאיר הגדירה באחד משידורי הרדיו שבהם התארחה, את בריחת הצעירים המשכילים והחילונים כבעיה הגדולה ביותר של המדינה. לטענתה, הפיצוץ בנמל ביירות הפך את בריחת הצעירים מהמדינה למשהו שמזכיר יותר את המנוסה מסוריה הבוערת. אנשים תופסים את מה שיש להם ועושים את הדרך לאירופה ולארה"ב, להתחיל שם מחדש.

אין ספק שהמקום שבו תורגש הדעיכה הזאת בשנים הקרובות היא סצנת המוזיקה – שהייתה אחד מענפי היח"צ הטובים ביותר של לבנון, ושנתנה לעולם פרספקטיבה שונה מזו שכוחות כמו חיזבאללה מעוניינים לתת לה.

The post פאבים, רוק אנד רול וריקודים סוערים ברובע אדחיה appeared first on מקור ראשון.