פירושו של רש"י לפסוק הראשון של התורה מוכר לרבים: "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם', שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל". באימרה זו באים לידי עימות שני הספרים הראשונים של המקרא – בראשית ושמות – המייצגים מוקדים שונים בהגות המקראית. בספר בראשית, וכך גם בתחילת ספר שמות, אנו מתוודעים בעיקר לחשיבותה של ההיסטוריה ולמעמדה המיוחד של ארץ ישראל, בעוד שמספר שמות והלאה ניתן מקום מרכזי למערכת המצוות וללידתה של ההלכה היהודית.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מסתמן: פריצת דרך במו"מ להקמת קואליציה במוסדות הלאומיים

– הנייה מזהיר את הסעודים: הסכם עם ישראל מסכן אתכם

– רב בבי"ח בנהריה הושעה לאחר שנחשד במעשים לא ראויים

מערכת החוקים והמצוות היא מוקד מרכזי ביהדות. היהדות איננה מסתפקת באמונה, וכוללת גם מצוות: מצוות שבין אדם למקום, ומצוות שבין אדם לחברו. בעניין זה הותקפה היהדות במשך השנים, במיוחד על ידי הנצרות. בתקופת הנצרות הקדומה הדבר בא לידי ביטוי ב"איגרת אל הרומיים", שבה הציב פאולוס את האלטרנטיבה לתפיסה היהודית, אלטרנטיבה שמאז כבשה לכאורה את העולם: החסד במקום החוק, הרוח במקום האות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ck_1496076803-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

באיגרתו מציג פאולוס נימוקים שונים לעמדתו. במרכזם מצויה הקביעה הפרדוקסלית שלפיה לא החטא הוא שמוביל למערכת האיסורים, אלא דווקא האיסור הוא שגורם לאנשים לחטוא. לכאורה הדבר היה יכול להתקבל על הדעת בכל הנוגע ל"מצוות השמעיות", מצוות שמשמעותן היא עצם קיומן – המשמעת, כמו הרבה מהחובות החלות על חיילים, שאין בהן דבר מלבד המשמעת. על מצוות אלו אמרו חז"ל "גדול המצוּוֶה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", כי לעיתים עצם האיסור הוא המגדיל את הפיתוי.

לדעתי אין באיגרת של פאולוס התייחסות למה שמכונה בהגות היהודית "מצוות שכליות". כוונתי בביטוי זה למצוות שתוכנן מובן לכל אדם. מה מעמדן, לפי פאולוס, של "לא תרצח" ו"לא תגנוב"? האמנם גם אלו מיותרות?

התשובה לשאלה זו יכולה להיות אחת: לפי הנצרות, העידן המשיחי הגיע ולכן המצוות בטלות. לדעתה, על המאמינים האמיתיים שורה רוח הקודש ולכן לא יחטאו. הם כבר אינם זקוקים לאות ולחוק. זהו הסוד של "האנטינומיזם המשיחי" – ביטול המצוות בטענה שהמשיח כבר הגיע – תפיסה המאיימת מאז על ההלכה. אנטינומיזם כזה קם לתחייה בימי השבתאות, ובמידה לא מבוטלת אף בחלק מהאידיאולוגיה הציונית, שחשבה שהשיבה לארץ והלאומיות מייתרות את הצורך במצוות הדתיות.

האיום המשיחי

אולם לדעתי יש סכנה משיחית נוספת, הקיימת בדתות ובתרבויות אחרות. לא מעט ראשי כתות משיחיות סיימו את דרכם ברצח מאמיניהם ובהתאבדות. בדת שלנו, הסכנה מצויה במשיחיות אינדיווידואלית, באלו המאמינים שהם המשיח או שהם מחזיקים בכוחות שמיימיים. האדם המאמין שהגיע לפסגת התפתחותו הרוחנית, שהוא הפך מעין משיח – חושב שהוא כבר מעבר לטוב ולרע. אין הוא חייב לעשות את הטוב, כי כל מה שיעשה הוא טוב, מעצם מהותו. "האדם העליון" הופך את עצמו לקנה המידה לטוב. וכך המשיחיות של שבתי צבי התגלגלה ליעקב פרנק, החוטא והפושע.

בין המצוות השמעיות והמצוות השכליות מצוי תחום ביניים, והוא איסורי העריות. קיומה של החברה מותנה בכך, וזוהי אמת שאין ממנה מנוס. אלא שהאדם מורד באיסור. אולי המניפולציות ההיסטוריות שעשה פרויד בדמותו של משה והפיכתו למצרי, היו ניסיון להעביר את אשמת כפיית האיסורים מישראל לעובדי אל־השמש המצריים, שיש שרצו לראות בהם את המקור לאמונה המונותאיסטית (אני מתנגד לכך לחלוטין, ועל כך בהזדמנות אחרת). פרויד עצמו לא האמין שניתן לבטל איסורים אלו, אך לא כך ממשיכיו. אחד הבולטים היה הרברט מרקוזה. בחברו את מרקס ופרויד, נתן מרקוזה פירוש חדש למאבק נגד הדיכוי: שחרור המדוכאים איננו רק שחרור מהדיכוי החברתי והכלכלי, אלא גם שחרור האדם מדיכוי האיסורים.

אלא שהנצרות אשר ינקה מדברי פאולוס את ההתנגדות החריפה ליהדות ולמצוותיה, בנתה בה בעת מערכת מעיקה הרבה יותר מזו שבאה לבטל. וכך אסרה הנצרות על הכמרים להתחתן, ועל שאר האנשים להתגרש. זהו פרדוקס, אולם פרדוקס מדהים עוד יותר מתממש לנגד עינינו: בפילוסופיה החינוכית העכשווית יש לאנטינומיזם עדנה. החופש הפך לאידיאל החינוכי החשוב ביותר, ואנו נאלצים להצטדק על עצם העובדה שאנו מעזים לחנך.

לא באמת השתנינו

אחד הביטויים ההולמים ביותר למתח זה, מצוי בהתייחסות לפסוק הידוע: "חנוֹך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". ההבנה הפשוטה היא שהפסוק מבטא את הצורך לחנך כל נער ונערה באופן המתאים להם. דווקא לאור זאת מרשימים דבריו של הרלב"ג, רבי לוי בן גרשם, שפירש את הפסוק בצורה שונה לחלוטין: "אשר יחנוך לנער על פי הדרך אשר מנהגו וטבעו ללכת בה, לחשבו והשגתו שכבר יקבל המוסר כאשר יגדל – הנה ימשך שלא יוכל להסירו אחר זה מהדרך הרעה ההיא, וגם לא יסור ממנה מעצמו, וגם בעת זקנתו". לפי הרלב"ג, הפסוק כתוב באירוניה מרה – מי שלא ינסה לשנות את הדרכים הרעות של הנער, בתקווה שהוא יתבגר ויחכים בעצמו, יגרום לנער להיכשל!

החופש המלא של האדם יכול להיות ממומש רק בעידן משיחי, עידן שבו האדם והחברה ישתנו, ואולי אף הטבע עצמו. טעותו של פאולוס לא הייתה בעצם השאיפה לחופש ולשחרור האדם, אלא באשליה שהמשיח כבר הגיע, ולכן הגיע גם זמן החופש. אכן, גם חז"ל אומרים שהמצוות בטלות לעתיד לבוא. אולם מה שעתיד להיות בטל אינו מערכת המצוות עצמה אלא הכפייה שבהן, לא מהותן. לעתיד לבוא, קיום המצוות בגלל החוק צריך להיות מוחלף בקיום מצוות מצד הנטייה הטבעית והעצמית של האדם אל הטוב. זה איננו היצר הרע המחפש סיבות להתפרץ, ומתלבש לשם כך באצטלא של הרוח ושל המשיחיות. רעיון מעין זה מבטא בכתביו הראי"ה קוק.

ייתכן שגאולה זו היא הדרגתית. ייתכן שהחברה האנושית כבר עברה שינוי, הפנימה חוקים מסוימים והפכה למוסרית יותר. אולם מבט חטוף בהיסטוריה מעלה מחשבה עצובה שאף התפתחות זו אינה אלא אשליה, והחיה הטורפת מסתתרת ואורבת בתוכו.

וכך, בעולם זה, שטרם נגאל, חייבים אנו לחיות עם החוק. שמעתי פעם מעמנואל לוינס כי אילו היו קיימים בעולם רק שניים, הייתה מספיקה האהבה; אך היות ויש בו שלושה, החוק הכרחי. ואולי בעצם, אפילו בין השניים אין האהבה מספיקה, ויחד איתה זקוקים אנו לאחריות.

The post העולם עוד לא נגאל, ואנחנו זקוקים לחוק appeared first on מקור ראשון.