ביום רביעי שעבר, באותה שעה שבה פרצו שוטרים לחתונה בגבעת־זאב ופיזרו אותה בכוח, התקיימה באחת מחוות השומרון, הרחק מעינה הפקוחה של המשטרה, חתונה של משפחה מוכרת ביו"ש. אף שאלו היו ימי סגר, באירוע השתתפו כ־200 איש. בעלי השמחה אפילו לא ניסו לשוות לאירוע ניחוח של ימי קורונה, ומראית עין של שמירה על הנחיות. בלי קפסולות, בלי מסכות, ללא הגבלות כלשהן על הריקודים. שישו ושמחו.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– "לדעתי אני מקבל יותר דברים ממערכת חדשות בטלוויזיה"

– דעה: מועמדים לפרס סוקולוב: בדרך לפח הזבל עוצרים בטוויטר

– "תמיד נהיה מקום בטוח ליהודים": אלבניה מצטרפת למאבק באנטישמיות

זו לא החתונה היחידה שהתקיימה ב"מערב הפרוע" של יו"ש במהלך הסגר, ולא היחידה שהופרו בה הנחיות משרד הבריאות. ובכל זאת היא כנראה הבולטת וה"חצופה" שבהן.

אל הוואקום של גני האירועים נכנסו בעלי יקבים וחוות שהמירו את השימוש הרגיל במתחמים שלהם ופתחו את שעריהם לחתונות קורונה. התקיימו שם גם חתונות של כ־150 מוזמנים, שבדרך כלל נדרשו לשבת בקפסולות. גם שכניהם ליישוב של בני זוג דתיים שאורח חייהם לא מאפשר להם "לדחות חתונה בחצי שנה", התגייסו ופתחו את גינות בתיהם.

לפני שאנחנו מצקצקים על ההפרות הבוטות של המגזר החרדי, חשבתי שאולי ראוי לערוך גם בדק בית פנים־מגזרי. החלפתי אפוא את הג'ינס בשמלה וגרביונים, מרחתי שפתון – אמנם את העייפות לא הצלחתי למחות מעל פניי, אבל זה מה יש ועם זה ננצח – ושמתי פעמיי אל החוות וגני האירועים ברחבי יו"ש. גיליתי הפרת הנחיות בוטה, וגם ניסיונות יצירתיים מאוד לקיים אירועים בטוחים ומוגנים. בבנימין, בשומרון, בגוש עציון ובדרום הר חברון מתקיימות חתונות קורונה כמעט בכל ערב. לפעמים גם כמה אירועים ביישוב אחד. באותו ערב שבו יצאתי, התוודעתי לקיומן של ארבע חתונות במרחק לא רב זו מזו.

מבחן הריקודים

ניסיון ראשון לחזות בפלא ושמו חתונת קורונה לא עלה יפה. בשעה 21:00, החתונה שאליה שמתי את פעמיי על בסיס מידע שקיבלתי כבר הייתה בשלבי קיפול מתקדמים. אל החניה מגיע דיווח שהמשטרה בדרך. אינני יודעת אם הבהלה מוצדקת או לא, אני כן יודעת שיום קודם לכן באמת הגיעה משטרה למתחם. כך או כך, אני מצטרפת לשיירת מכוניות שיוצאת בבהילות מהמתחם. זה מצחיק אותי, אני הופכת להיות חלק מהם. ואם להודות על האמת, בחלק לא קטן מהלב שלי אני באמת איתם.

ניסיון שני: יום למחרת אני חוזרת למקום. אני חוזה בשני רכבים שמגיחים מהכביש הפתלתל ומראה מלבושיהם ובעיקר מטפחותיהן של הנשים מעידים – החבר'ה חוזרים מחתונה. אני גולשת במורד הכביש עד שאני נתקלת במחסום שצריך לפתוח באופן ידני. מעניין, בלילה הקודם השער הזה היה פתוח, חולפת בי מחשבה. ואז מחשבה שנייה: אבל הרגע ראיתי מכוניות יוצאות מפה, ואין כאן שום דבר נוסף מלבד החווה הזאת.

עוד אני מתלבטת אם לצאת מהאוטו ולהתעקש לבדוק מה קורה פה או לסוב על עקבותיי, מגיע רכב מהצד השני של המחסום. ולפתע, מתוך העלטה מגיח שומר השער. אללי! מה אגיד לו? חברים, אם יש משהו שלמדתי מהאירוע, זה שאין טעם לגייס אותי לשורות השב"כ או המוסד. אני לא טובה בזה. אני פותחת את חלון הרכב כששומר הגן הנעול מתקרב אליי. "לאן את?" הוא שואל. "לחתונה", אני עונה בטון הכי נונשלנט שאני מצליחה להפיק מגרוני. הוא מבקש סיסמה: "של מי?" אני מתחילה לגמגם. "אני לא יודעת", אני פולטת. הוא זוקר את אוזניו ומביט בי במבט משתומם. "את לא יודעת לאיזו חתונה את מגיעה?" אני עושה מבט כלבלב, זה הכי טוב שלי, בחיי. "אין אפשרות להיכנס", הוא אומר ומניח את ידיו על הטלפון הסלולרי שלו. אני עושה רוורס, מתפללת בלב שלא יצלם את מספר הרכב שלי, ואז נזכרת שלא אני היא העבריינית אלא הם. מצחיקולה שכמותי.

בגן אירועים אחר אני נזכרת כמה אני רעה. תגידו, מה שווה חתונה אם אני לא יכולה לטעום מהפסטלים? נגינת קלרינט זכה מלווה את קולותיהן של כ־20 מבנות המשפחה וחברות הכלה שמתגודדות סביב כיסאה, על כר הדשא. בואי כלה, בואי כלה, השמיעיני את קולך, אהבת עולם תביא להם. הן מתכווננות, שרות מכל הלב, לפעמים עם קולות שניים, לפעמים עם זיופים (אני רגישה לזיופים). החתן בווייב אחר. צלילי מוזיקה ישראלית ולועזית, אהוד בנאי וביטלס ועוד. מקליל את האווירה. כשהחתן מגיע לכסות את הכלה, קולות הגברים וקולות הנשים מתאחדים לשירה אחת גדולה שמתגברת בחסות שריקות שמחה וצהלולים.

מיטל, כלה טרייה: "כל הזמן אמרו לנו 'אולי תדחו?', אמרנו שאם יש מישהו אחד בעולם שיכול להגיד לנו מה התאריך הבטוח שאפשר לדחות אליו, אנחנו נדחה, אבל אין"

כמו בחתונות קורונה רבות, מתברר שהטקס אורגן בזמן קצר. "עברנו דרך פתלתלה ומהמורות רבות כדי להגיע לרגע הזה", מכריז מנחה החופה, "ארגנו את החתונה מהיום למחר". המוזמנים עומדים בצורה מרווחת, מנסים לשמור על מרחק הגיוני. גני האירועים מאפשרים לקיים חתונות מרובות משתתפים, כאשר באופן רשמי האורחים מחולקים לקפסולות ועוטים מסכות. כל זה טוב ויפה, אבל המבחן האמיתי הוא מבחן הריקודים: יש ריקודים או אין? הרוקדים עוטים מסכות או לא? שומרים על ריחוק פיזי או לא? בכל אחד מהפרמטרים האלו קיבלה החתונה הזאת ציון שלילי. הייתה שם פשוט קרחנה.

בחניה אני סופרת לפחות 70 כלי רכב, ומעריכה שבחתונה הזאת היו לפחות מאה משתתפים, אם לא יותר.

מסכות בצבעים שונים

נכון לעכשיו אין מתווה לקיום חתונות, ומה שיש הן הנחיות משרד הבריאות המתירות התקהלות של עד 20 איש בשטח פתוח. ואם אנחנו מדברים על חתונה, שכוללת רב, צלם ודי־ג'יי, המשמעות היא שכמעט כל אחד מקוראי עיתון זה מכיר משפחה "עבריינית" אחת. יש כאן בעיה אמיתית של זוגות דתיים, שבציבור החילוני לא לגמרי מצליחים להבין את עומקה, כמו גם את הניואנסים התרבותיים המגזריים. ובאין מתווה הגיוני, הכול פרוץ. כולם פורעי חוק.

מעבר לכך, שורר בלבול רב בנוגע לאסור ולמותר. שיגרתי שאלה מסוימת באחת מקבוצות הווטסאפ של עולם התרבות, שחברים בה מפיקים ובעלי עסקים רבים, הראשונים לכאורה שאמורים לענות בפשטות על השאלה מהן ההנחיות – והוויכוח בקבוצה נמשך ביומיים האחרונים. אגב, הם עדיין לא הכריעו בשאלה.

ואף שלכאורה כל מי שמקיים חתונה שיש בה יותר מ־20 איש הוא עבריין, המציאות מגלה פנים נוספות – לא רק של חתונות קורונה שאחריהן המבול. ביום שלישי בערב התקיימה חתונה באחד מיישובי בנימין. אחד מחברי החתן, ברק, מונה ל"נאמן קורונה", וכך הוא סיפר לי: "מבחינתי לקיים חתונה של יותר מ־60 איש זה חוסר אחריות, ולכן זה היה המספר שנערכנו אליו. בפועל הגיעו כ־75 איש. חילקנו את החתונה לארבע קפסולות: צד החתן, צד הכלה, חברי החתן וחברות הכלה, ולכל קפסולה הייתה כניסה נפרדת, עמדות חיטוי עם אלכוג'ל ומדידת חום. חילקנו לכל קפסולה מסכה בצבע שונה. זה היה להיט, וממש עזר לנו לשמור שלא תהיה נזילה בין הקפסולות. בריקודים היו קצת נזילות, אבל כל הזמן היינו עם אצבע על הדופק. כמעט לא היה מגע פיזי ולא היו ריקודי מעגלים. שכחתי לדאוג לחגורה כדי שהרב והחתן יוכלו לרקוד, אז הם פשוט לקחו שתי מסכות וחיברו אותן וכל אחד החזיק בקצה הגומי של המסכה.

"בסוף, אף אחד מאיתנו לא רוצה להחריב את האירוע. כל עוד רואים שיש פיקוח הדוק, שלא שמים פס על ההנחיות, ושעושים כמיטב יכולתנו לקיים אירוע בטיחותי – מתחשבים בזה. אם היה מגיע שוטר הוא לא היה אומר שנעשה פה אירוע בלתי אחראי. הזמר של הלהקה שניגנה בחתונה התחתן לילה קודם לכן, ופוצצה לו החתונה. הדבר האחרון שרצינו זה להגיע למצב כזה".

ועוד עניין שעומד ברקע, פיל ענק בגני האירועים: הפגנות בלפור. "אני לא חושב שהחתונה שעשיתי פה יותר מסוכנת מבלפור", אומר ברק. אין מה לעשות, אני יודעת שבמחנה השני מבקשים להתאפק עם החתונות בשעה שהם נאבקים על הדמוקרטיה באלפיהם בבלפור, אבל ההיגיון הנגיפי, לא זה השלטוני והפוליטי, הרי לא מבחין בין אירוע המוני שמתקיים בחוץ – בין אם זו הפגנה ובין אם זו חתונה. ולעניין הזה יש השפעה עקיפה או ישירה על הצידוקים שאנשים נותנים לעצמם.

"התכתבתי לפני החתונה עם נציג משרד הבריאות", מספר ברק, "וניסיתי להבין ממנו אם אפשר לעבוד במתווה הזה של הקפסולות. הוא חזר ואמר שאפשר רק 20 איש. שאלתי אם מה שחסר לנו באירוע זה שלטים ואז זו כבר הפגנה. אומרים לי ש'אופי האירוע שונה'. אבל כאמור, אפשר להתנהל בשכל ובאחריות ולא להתחבק ולהתנשק, כמה שזה קשה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... t-11.51.08-1-750x501.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מסכות בצבעים שונים הן דרך אחת להתמודד באופן יצירתי עם הקושי לארגן "חתונה בטוחה", או לפחות "לא חצופה מדי". בחתונות מסוימות הלכו על מודל של רוטציה – שתי קבוצות חברים שהוחלפו באמצע האירוע. פתרון נוסף הוא לשדר את האירוע: "היו לי חתונות שההורים של החתן או הכלה לא הגיעו לחתונה, ואני בעצם הייתי במקומם", מספר לי הלל מאיר, צלם שמשדר חתונות בלייב. "היה למשל אבא שבירך את הבת שלו בשיחת וידאו. יש חתונות שיש בהן עשרות משתתפים, ודרך השידורים השתתפו בשמחה גם מאות נוספות של אנשים". פתרון אחר הוא לרדת למחתרת: חתונות שבהן מקבלים את המיקום רק אחרי שמודיעים על הכוונה להגיע. כמיטב מסורת מסיבות המחתרת.

"התארסנו ביוני וקבענו את תאריך החתונה ליום שני שעבר. אמרנו שאנחנו לא משנים את התאריך, לא משנה מה", מספרת לי הכלה הטרייה מיטל בת ה־25. "חיפשנו הרבה זמן מקום, ובסוף סגרנו עם גן אירועים בגוש עציון. כשהוחלט על הסגר, שבועיים לפני החתונה, בעל הגן אמר לנו לחפש מקום אחר כי הוא לא ייקח סיכון לקיים אירוע בסגר. למצוא מקום חדש מעכשיו לעכשיו, כשיש סגר, זו משימה כמעט בלתי אפשרית. הבנו ששום עסק לא יאפשר לנו לקיים אירוע, והבנו שצריך למצוא מקום פרטי. אני תושבת עלי, ולכן חזרנו הביתה. קבענו לקיים את החתונה ברחבה של בית הכנסת, אבל נאמר לנו שאי אפשר שיהיו יותר מ־20 איש באירוע. גם המקום הזה בוטל, ארבעה ימים לפני החתונה. זה היה משבר.

"מי שהוציאה אותנו ממנו הייתה המעצבת. היא עשתה כמה טלפונים, ומצאה חצר של משפחה מהיישוב שמחוברת לחצרות אחרות, כך שיכולנו לחלק את המוזמנים על פי הנחיות. זה היה פשוט נס. הזמנו 20 איש מהמשפחה שלי, 15 איש מהמשפחה שלו ועוד 15 חברים.

"כל הזמן אמרו לנו 'אולי תדחו?', אמרנו שאם יש מישהו אחד בעולם הזה שיכול להגיד לנו מה התאריך הבטוח שאפשר לדחות אליו אנחנו נדחה, אבל אין אדם כזה. שמענו סיפורים על זוגות שדחו חתונה ארבע פעמים, ולא רצינו להגיע למצב הזה. גם בני המשפחה שלנו חששו, אמרו לנו שלא רוצים לחטוף קנס. אפילו ההורים של החתן חששו. הם אמרו: אם יש איסור על נסיעה יותר מקילומטר מהבית, איך נגיע לחתונה? הם ממש פחדו, והסיטואציה הזו שבה הם מפירים הנחיות הייתה מאוד קשה להם".

ניסיתם בכל זאת לשמור על ההנחיות, למרות שחתונה בסגר היא דבר לא חוקי בעליל?

"מראש לא ארגַנו רחבת ריקודים. אמרתי לדי־ג'יי שאסור לעשות ריקודים ושלא יבנה על זה. להגיד לך שלא היו כמה רגעים שחברים שלנו קפצו לידי או ליד החתן? היו. אבל באמת פחדנו שיגיע שוטר ויסגור את החתונה, וזה גרם לנו להיות מאוד זהירים".

כל משפחה בטראסה

אמירות כמו "שידחו את החתונה לעוד חצי שנה" (למה מישהו יודע מה יקרה עוד חצי שנה?) או "שיתחתנו עם עדים ורב" (לכו תגידו את זה למשפחות עם עשרה ילדים מכל צד) – נתפסות כאטומות מכיוון שהן לא לוקחות בחשבון את הניואנסים התרבותיים־מגזריים. משפחות רבות שדיברתי איתן צמצמו את מספר המוזמנים ככל האפשר, ועדיין, לעיתים רק המשפחה הגרעינית של כל אחד מהצדדים – אחים וגיסים – מונה עשרות מוזמנים. מ', אב מאחד מיישובי בנימין שחיתן את בת הזקונים (העשירית) שלו ביום חמישי שעבר ביקב בבית־אל, סיפר שהם לא הזמינו את הנכדים, למרות מחאתם התקיפה.

"בהתחלה רצינו לחתן את הילדים בירושלים", הוא מספר, "אבל כשהתחיל הסגר הבנו שלעשות חתונה בבנימין או בשומרון יהיה הרבה יותר פשוט ופחות מסוכן. גם אם אני עושה הכול כדין, בירושלים הסיכון גדול יותר. הייתי מאוד לחוץ לפני החתונה, כבר חשבתי שאני חולה… עשינו ברוך השם הרבה חתונות בעבר, אבל אף פעם לא הרגשתי ככה. הבת שלי מצידה חלמה על חתונה גדולה כמו האחיות הגדולות שלה, עם 400־500 איש. זה כמובן לא היה אפשרי בשום צורה".

"לאן את?" שואל השומר במחסום. "לחתונה", אני עונה הוא מבקש סיסמה: "של מי?" אני מתחילה לגמגם. "אני לא יודעת". "אין אפשרות להיכנס", הוא אומר

משפחתו של מ' עברה דרך חתחתים עד לקיום האירוע: הם החליפו את התאריך פעם אחת, שינו מקום ארבע פעמים, יומיים לפני החתונה אבי המשפחה קיבל הודעת שב"כ שלפיה הוא צריך להיכנס לבידוד – הודעה שהתגלתה כטעות, ובנוסף לכול התברר שאחת מבנותיו חולה מאומתת. ממנה נבצר כמובן להגיע לחתונה, וכל בני המשפחה נדרשו לעשות בדיקות קורונה. משקיבלו תוצאה שלילית, נשמו לרווחה. "ביום רביעי הודיעו שמותר לבני משפחה ולרב לנסוע בלי הגבלת מרחק, ככה שמהבחינה הזו יצא טוב שדחינו את החתונה".

"לא להזמין את הנכדים זה באמת קרע לנו את הלב", הוא אומר, "אבל ההחלטה הייתה להזמין רק אחים ואחיות ובני זוגם. כל משפחה עמדה על טראסה אחרת, וכך גם שמרנו על ריחוק בין שני הצדדים בזמן הסעודה והריקודים".

יודעי דבר סיפרו לי על פער בין ההנחיות הרשמיות להנחיות האכיפה. בחתונה כמו שתיאר מ', שבה בכל צד 20 מוזמנים ושומרים על מרחק, האירוע היה "מוחלק", אף על פי שהנחיות משרד הבריאות אינן מתירות לקיים חתונה במתווה כזה. הדרישה של דרעי לקיים חתונות של 200 מוזמנים לא בטיחותית, לא אחראית ולא מחוברת למציאות הקורונה. אבל מדוע שלא יושג לפני בוא החורף מתווה בטווח של 50־80 איש בשמירה הדוקה של קפסולות, בלי שטיקים ובלי משחקים? לפי מה שאני רואה ומבינה, השטח זועק למתווה חתונות.

The post גן נעול: עולם החתונות המחתרתיות לא פוסח על אף מגזר appeared first on מקור ראשון.