תזכירים שכתבו רופאי גטו ורשה לנאצים בשנים 1940־1941 על מיגור טִיפוּס הַבֶּהָרוֹת היו מפורטים ועזי מצח. אף שריחפה מעל ראשם כל העת סכנת השמדה, לא היססו הרופאים היהודים למתוח ביקורת מפורשת על האמצעים הדרקוניים שהגו הרופאים הגרמנים כדי "לטפל" במגפה שפשטה בגטו – שיטות חיטוי אלימות שרק הפיצו את המחלה, והכנסת רחובות שלמים לתקופות בידוד ממושכות ומופרזות, שהזיקו לחולים ופגעו בבני משפחותיהם.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– "10 חתונות בסופ"ש": עלייה בתחלואת הקורונה במגזר הערבי

– ביהמ"ש העליון: חצר אדמו"ר היא עסק, ה"תרומות" חייבות במס

– האישה שיילדה אלפי תינוקות הוכרעה על ידי הקורונה: "נתלשה לנו חתיכה מהחיים"

הרופאים הלינו גם על תנאי המחיה הקשים, ואזרו אומץ לדרוש מהנאצים לנקוט צעדים אחרים, שיגבילו את התפשטות הטיפוס. "גם אם הנתונים הראו בחודשים האחרונים שינוי גדול כל כך, והמגפות עשו שמות באוכלוסייה היהודית, אין לראות את הסיבות לכך במנהגי היהודים אלא אך ורק בתנאי הקיום של האוכלוסייה היהודית בוורשה", נכתב באחד התזכירים. "המגפות בקרב היהודים הן תוצאה ישירה מהצפיפות הנוראה בדירות, מהסבל, מחוסר האפשרות להתפרנס. לכן, כל תקנות הבריאות לא יועילו ולא יעזרו לשיפור המצב. כמו כן (לא יעזרו) סגירת האוכלוסייה במבנים ובידוד חלקי עיר שגרים בהם יהודים מפני אוכלוסייה אחרת. (…) חיידקי הטיפוס לא יעצרו בפני שלטי אזהרה וגדרות תיל. האמצעים הבטוחים ביותר להילחם במגפה הם: תזונה מספקת, ביגוד מספיק, שיקום המבנים ההרוסים ושילוב האוכלוסייה היהודית במעגל המפרנסים".

"התלמוד טוען שאפילו אם יהודי חוטא, הוא עדיין יהודי", כתב ראש מחלקת הבריאות בגטו, ד"ר ישראל מילייקובסקי. "ופה המצפון שלי מכתיב לי לדבוק באדיקות במרשם המוסרי היהודי: 'לא תיקום ולא תיטור'. בהתפתחות המוסרית אנחנו עומדים גבוה מעבר לעריכת חשבון קטנונית, ובייחוד בעיתות מצוקה"

המכתב הזה ואחרים בעניין המגפה שפשתה בגטו ורשה בשנים הראשונות לקיומו, מופיעים בספרה של ד"ר מרים עופר, "חלוק לבן בגטו: מבט על קורות הרפואה היהודית בפולין בתקופת השואה" (הוצאת יד ושם, 2015), שרואה כעת אור במהדורה מורחבת ומעודכנת באנגלית. בספר, עיבוד לדוקטורט שכתבה עופר באוניברסיטת בר־אילן, מוקדש פרק שלם לטיפול במגפת טיפוס הבהרות – שדעכה רק בתום כשנתיים של מאבק עיקש, בתנאים־לא־תנאים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ges-515325812-750x448.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"מגפות התקיימו משחר ההיסטוריה", אומרת עופר, היסטוריונית המתמחה ברפואה היהודית בשואה ובחיי היומיום בגטאות. "מטבען לחלוף, והאנושות ממשיכה להתקדם. ההתמודדות של קהילה עם מגפות שכיחה יותר במצבי קיצון כמו רצח עם, מלחמות ומעשי זוועה המוניים, וההיסטוריה האנושית בנושא הזה לא רק מסקרנת, אלא אפשר ללמוד ממנה".

במאמציהם להילחם במגפה הקימו יהודי הגטו מערכת שירותים רפואיים, והבריאות עמדה מעל לכול, גם מעל הסכסוכים הפוליטיים הקשים והנוקבים ביותר. "ההנהגה הרפואית שם יצרה מוסדות חליפיים לכל המוסדות הקודמים שלא נכללו בשטח הגטו", מספרת עופר. "בזמן שמספר המתים הלך והאמיר, היו בגטו גילויי יזמות, התארגנות וחשיבה מחוץ לקופסה, במטרה להמשיך לתת שירות רפואי ציבורי בעל ערך. אף ששירותי הרפואה הללו היו מוגבלים מאוד, אפשר ללמוד מהם על דפוסי תגובה ועל הדינמיקה של חברה לנוכח מחלות מידבקות. עיון בכתבי הרופאים היהודים מציג את המניעים שלהם ואת הרוח שהובילה אותם, בגטו ורשה ובגטאות נוספים, ויכול לעורר השראה לחשיבה על מנהיגות בכלל ועל מנהיגות רפואית במצבי קיצון בפרט. דווקא עכשיו כדאי לספר שבגטו ורשה, למרות הסכסוכים, בענייני בריאות כולם שילבו ידיים".

צפיפות, עוני, אובדן תקווה

"במיטה אחת שכבו שניים־שלושה חולים… ראשון קדח וצעק ובעט בזולתו, שני שכב בקומפליקציה של מת והביט בעיני שיגיון סביבו לבהלת שכנו, שלישי שכב למרגלותיהם… ופחד להתנועע ולקדוח. רצה להתכסות – גילוהו. רצה להתגלות – כיסוהו. שלושה חולים במגפה נוראה, קודחים, צועקים, מזדעזעים, רועדים, שוכבים יחד במיטה אחת, מכוסים מצע אחד… גם המקומות השלישיים בכל המיטות היו כבר תפוסים". תיאור בית החולים צ'יסטה בגטו ורשה, מתוך יומנו של ניצול השואה ד"ר ראובן פֶלְדְשוּה (בן־שם), פסיכולוג יהודי־פולני מתלמידיו של זיגמונד פרויד

גטו ורשה הוקם על פני שטח של 3.4 קמ"ר במרכזה של בירת פולין, בשלהי 1940. נכלאו בו 380 אלף יהודי ורשה, וכן יהודים שהגיעו או גורשו מערים אחרות ומהכפרים. בסך הכול הוחזקו בגטו כחצי מיליון אנשים, והצפיפות הייתה עצומה. במצב כזה, התפשטות המחלות הקשות והמגפות לא איחרה לבוא. שחפת וטיפוס המעיים הכו בתושבים, אך המגפה העיקרית היתה טיפוס הבהרות. "רופאי הגטו דיווחו על כ־98 אלף יהודים שמתו ממחלות מספטמבר 1939 עד דצמבר 1942", כתבה עופר בספרה. "מראשית המלחמה ועד דצמבר 1942 נפטרו מטיפוס כשלושה אחוזים מכלל הנפטרים בגטו".

טיפוס הבהרות נגרם מזיהום חיידקי שמועבר לאדם באמצעות כינת הגוף. בין התסמינים: חום גבוה, כאב ראש ופריחה. "המאבק למיגור הטיפוס היה אחד האתגרים החשובים ביותר שהציבו לעצמם מנהיגי הגטו ואנשי הרפואה", אומרת עופר. "פרט לצפיפות האיומה סבלו יושבי הגטו מתנאי תברואה והיגיינה ירודים, מחסור בדיור בסיסי, אובדן פרנסה, תזונת רעב והיעדר אמצעי חימום בימי החורף הקרים. היהודים חסרי הכול שגורשו לגטו ממקומות אחרים שוכנו בריכוזי פליטים, שהיו אחד המקורות להפצת מחלות".

"לא רק הצפיפות, לא רק העוני, אלא גם המצב הנפשי הירוד גרמו לפרוץ המגפה הנוראה", כתב אחד מעובדי התברואה היהודים בגטו. "בתוך כמה ימים ירדו האנשים לשפל המדרגה. כולם היו חסרי תקווה, מדוכאים, שרויים ביגון עמוק. זהו המקור לכל הרע. הדיכאון של קבוצה אחת עבר מיד לאחרים. קיימים שלושה גורמים להתרחבות המגפה: צפיפות, עוני, והחשוב ביותר: אובדן תקווה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... es-1033805964-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

רופאי הגטו הבינו שבנסיבות האלה, האמצעים שהם נוקטים לא ישפיעו כלל על קצב התחלואה. "במה יכולות מילים להועיל?", כתב ד"ר משה טורש. "איך אפשר לדבר על היגיינה ורחצה בלי סבון עם אנשים נפוחים מרעב? גטו ורשה התאפיין בדואליזם משונה. מצד אחד, מוות בטוח וחוסר תכלית של כל הפעילות. מנגד – עבודה ריאלית שלא התחשבה בכך שהכול סיזיפי וחסר תקווה".

בין שתי מלחמות העולם עברה החברה היהודית בפולין תהליכי מודרניזציה. רבים מבני הקהילה נהרו ללמוד רפואה, ושירותי הבריאות שהעניקו השתכללו בהתמדה. לכן גם בגטו הצפוף הייתה לקהילה היהודית בוורשה מצבת רופאים גדולה וראויה, עם יותר מ־800 רופאים. גם ארגון הבריאות היהודי "טוז", שהוקם עוד ב־1921, פעל בין חומות הגטו. מועצת בריאות שהוקמה במקום כדי להילחם בטיפוס הבהרות נקטה שלל צעדים: אנשיה השיגו חיסונים, ערכו פעולות סניטריות, הגישו הדרכות מניעה, קיימו הרצאות מדעיות לצוותי הטיפול, יזמו דו"חות מחקר על נתוני התחלואה, שלחו תזכירים לגרמנים ואף ארגנו תערוכת אמנים צעירים בנושא טיפוס הבהרות, למטרות הסברה. עופר מצביעה על כך שגם היודנראט – מוסד השלטון היהודי העצמי שהוקם בגטו בפקודת הנאצים ונתפס כעושה דברם – שיתף פעולה עם היוזמות השונות, אף שחלקן נעשו במחתרת.

ד"ר מרים עופר: "המאבק למיגור הטיפוס היה אחד האתגרים החשובים שהציבו לעצמם מנהיגי הגטו ואנשי הרפואה. פרט לצפיפות האיומה, סבלו התושבים גם מתנאי תברואה והיגיינה ירודים, מחסור בדיור, אובדן פרנסה, תזונת רעב ומחסור בחימום בימי החורף. הפליטים היו אחד המקורות להפצת מחלות"

היזמות הרפואית היהודית התקיימה ברבים מהגטאות שהוקמו בשטחי הכיבוש הנאצי. עבודת המחקר שכתבה עופר בלימודי התואר השני שלה בהיסטוריה באוניברסיטת חיפה, עסקה ברפואה בגטו שאוולי בליטא. "חג לנו היום", כתב אחד הרופאים בשאוולי, ד"ר אהרון פיק, שנפטר כחודש לפני חיסול הגטו. "ברגשים מעורבים בצער ושמחה אשתתף בחגיגתנו, חגיגת שנה מיום היווסד בית החולים בגטו. מצד אחד, תוקף אותי צער לבלי חוק בזכרי את מוסדותינו בימים עברו… שכולם נחרבו עם חורבננו אנו, והוצאתנו בחוזקה מחיי התרבות והחברה בכלל, כמו שכתוב: 'זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה כל מחמודיה אשר היו מימי קדם'… ומאידך גיסא, ישמח ליבנו בראותנו שלמרות כל הגזרות והנגישות, העלבונות והפגיעות בכבודנו, לא נסה עוד יוזמתנו ולא פג עוד אומץ רוחנו. וחברתנו המעונה והמדוכאה הוציאה מתוכה נציגות פעילה ואמיצה שעצרה כוח בצוק העיתים לייסד מוסד נכבד ומועיל כבית החולים".

הצעדים הנאציים

"במשך חודש בודדו 1,300 עד 1,600 איש בתחנת ההסגר. התחנה הייתה גיהינום אמיתי לכלואים. חמישים עד שישים אנשים נאלצו להשתמש בעשרים מיטות. האנשים שבודדו היו אמורים לקבל בכל יום שתי מנות מרק, קפה ומאתיים גרם לחם, אבל ההקצבה לא הגיעה אליהם. תשעה עד עשרה אנשים נפטרו בכל יום. הכלואים שכבו על המצעים ובכו מרעב… המתלוננים נענשו במכות. הצוות הורכב כולו מיהודים, והכול נעשה בידיעת ההנהלה ובשיתופה". מתוך המאמר "מגפות ותמותה בגטו ורשה, 1939־1942", מאת ישעיהו טרונק, חוקר תולדות יהדות פולין

החברה היהודית בגטו ורשה הייתה מקוטבת ומפוצלת – מבונדיסטים ועד ציונים, מאתאיסטים ועד חסידים, וגם לא מעט מומרים, במיוחד מקרב הרופאים. "למרות המציאות המורכבת הזו ולמרות כל התככים", אומרת עופר, "ראש מחלקת הבריאות בגטו ורשה, ד"ר ישראל מילייקובסקי, השכיל לתמרן ולהביא לשיתוף פעולה. לכן הצליחו להקים בגטו מערך רפואה שכלל שירותי אשפוז, מרפאות, מעבדות, בתי מרקחת, ולא רק רפואת חירום אלא גם חינוך רפואי ומחקר על היקף התחלואה. אי אפשר להקים מערך כזה בלי להתעלות על המחלוקות".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... mages-89276968-120x86.jpg 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ages-89276968-750x532.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

דוגמה להשקפתו המכילה של מילייקובסקי אפשר למצוא בקטע שכתב על יהודי הגטו, ובו הבחנות חברתיות מעניינות: "אני מוצא הוליזם ביהודי המאמין. הוא לא סובל מ'שיברון הלב' ומה'ספקות' שטורפים את נפשו של היהודי ה'נאור'. אני מבין את הנפש ואת הזיקה של המומר שהוטל בברוטליות לגטו… לחיות ולסבול עם המוני היהודים שמהם הוא כל הזמן ניסה לברוח. …התלמוד טוען שאפילו אם יהודי חוטא, הוא עדיין יהודי. ופה המצפון שלי מכתיב לי לדבוק באדיקות במרשם המוסרי היהודי: 'לא תיקום ולא תיטור'. בהתפתחות המוסרית אנחנו עומדים גבוה מעבר לעריכת חשבון קטנונית, ובייחוד בעיתות מצוקה. כרופא אני רואה את המומרים שחיים איתנו בגטו כאנשים עם מורכבות רוחנית חריפה. אני מתייחס אליהם ללא שנאה… אך גם ללא חיבה".

הרופאים היהודים בגטו נאלצו לתמרן בין מתן מענה קהילתי למגפות ובין המאבק בגזרות ה"רפואיות" הנאציות, שהסבו נזק והגבירו את הסבל והתמותה. "הסיוט בחלוק הלבן" של הגטו היה ד"ר וילהלם האגן, ראש שירותי הבריאות הגרמניים בוורשה בזמן הכיבוש. בעדות ביד ושם, המופיעה בספרה של עופר, תיאר ד"ר חיים איינהורן את האיום המפורש של האגן כלפי הרופאים היהודים בגטו בכל הנוגע לטיפול במגפות: "ד"ר האגן היה לבוש במדים גרמניים. הוא הסיר את כובעו, הוציא אקדח, שם אותו לפניו על השולחן, והצהיר: 'רופאים יהודים, בשל הלכלוך היהודי מתפשטת ברובע היהודי מחלת טיפוס הבהרות, המאיימת על האוכלוסייה הפולנית וכן על הצבא הגרמני. לכן ייאלצו שירותי התברואה של הגרמנים להגביל את חופש התנועה של האוכלוסייה היהודית. במקרה של אי ציות יינקטו אמצעי ענישה חמורים ביותר. הרופאים היהודים יהיו אחראים אישית לביצוע ההוראות שיובאו לידיעתכם בידי מנהל השירות הפולני'. הוא הדגיש, אגב סיבוב האקדח שהיה מונח לפניו על השולחן, שהוא בעצמו, במו ידיו, יירה למוות בכל רופא יהודי שיחביא חולה במחלת טיפוס הבהרות ולא יאשפז אותו בבידוד בבית החולים".

עופר: "הצעדים שהשיתו הנאצים היו הגיוניים אולי במקרה של התפרצות באזור ממוקד, אבל בתנאי הגטו לא היה לכך ערך, והם רק הגבירו את התחלואה. מדיניות הבריאות של הנאצים הושפעה מהתפיסה האנטישמית שאומרת שיהודים פירושם טיפוס. הם הניחו ליהודים לטפל בעצמם, אך לא אפשרו להם להיות חלק ממערכת הבריאות. בתפיסה שלהם היה פרדוקס: הנאצים האמינו שיהודים הם פרזיטים חסרי ערך, אך באותה נשימה הם הכירו בכך שיש אלפי רופאים יהודים בעלי הישגים בתחום הטיפול במגפות, והניחו שהרופאים הללו יוכלו להתגבר בעצמם על המגפה ולמנוע הדבקה בקרב הגרמנים".

אם חולה אושפז בבית החולים, מספרת עופר, משפחתו נשלחה לבידוד ולא הייתה יכולה לסעוד אותו, וכך סיכוייו לשרוד פחתו. המשפחות עצמן התמוטטו בשל הבידוד, שנמשך שבועות ארוכים. הקהילה לא הייתה מסוגלת לכלכל אותן בתקופה הזו, מצבן הידרדר והסבל גבר. "השלטונות הגרמניים במחלקת התברואה גילו הססנות במאבקם במגפה", כתבה רופאה אנונימית בחודש מרץ 1942. "באופן בלתי יעיל היו מכריזים על הסגר בבניין. במקרה של אבחון המחלה היו מעבירים את החולה לבית חולים, ואת משפחתו וכל שאר דיירי הדירה היו שמים בהסגר למשך 14 יום. נוסף על כך היו סוגרים את הבניין, והתושבים לא היו יכולים לצאת ולהיכנס עד שכל הדירות בבניין עברו חיטוי, והדיירים הוכרחו להתרחץ".

"באופן מוזר התחילה המגפה לסגת כשהתחלנו את פעולותינו", כתב ד"ר הירשפלד. "איני רוצה לייחס לעצמי ולשלטונות הסניטציה את הכבוד. האמצעים שלנו היו דלים מכדי למגר מגפה בהיקף כזה… מיגור המגפה לא היה בזכות השלטונות הסניטריים היהודיים, כפי שהתפרצות המגפה לא הייתה באשמתם"

תהליך החיטוי שכפו הנאצים על קרוביהם ושכניהם של החולים רק האיץ את ההדבקה: "את התושבים הובילו לבתי מרחץ ציבוריים, ושם הם עברו רחצה בכפייה ומסרו את בגדיהם לחיטוי. כל המבצע היה אלים ביותר. אנשי המשטרה הופיעו במפתיע לפנות בוקר… בתי המרחץ הציבוריים היו מקום להידבקות בכינמת, ולא להפך… תמורת תשלום היה אפשר להשתחרר מחובת החיטוי, תמורת שוחד היה אפשר לצאת מבניין בהסגר ותמורת כסף היה אפשר להשיג אישור רחצה".

במקביל לפקודות הנאציות שכלל לא הועילו לבלימת המגפה, מערכת הרפואה היהודית נקטה צעדים משלה, שנועדו למגר באמת את הטיפוס. למרות הסכנה לחייהם, רופאים רבים לא נשמעו לפקודותיו הרצחניות של ד"ר האגן. הם שאפו לטפל בכמה שיותר חולים בשקט, בלי לרשום אותם אצל השלטונות, בניסיון לחסוך מהם את הליך החיטוי הברוטלי והמסוכן.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/10/שרה-סופיה-סירקין-בינשטיין-באדיבות-ליוויה-שרה-ינוביץ-מארכיון-המשפחה-e1603309280203.jpg 542w" sizes="(max-width: 292px) 100vw, 292px" />

בראש מועצת הבריאות שהוקמה בגטו עמד פרופ' לודוויג הירשפלד – יהודי מומר, מיקרוביולוג וסרולוג, שהיה אחד הרופאים שחיברו את התזכירים הנועזים לנאצים. בין השאר ארגן הירשפלד מבצעי חיסון ככל שתושבי הגטו הצליחו להשיג מנות חיסון, לעיתים בשוק השחור. "הוא ניסה לפעול על פי היררכיה מסוימת של טיפול מותאם", מסבירה עופר. "הירשפלד השכיל להבין שמגפת טיפוס הבהרות פשתה בגטו בגלל התנאים הקשים שיצרו הגרמנים. בפעילותו הוא הצליח להפריד בין מי שטרם נדבקו, לאלה שחלו ונדרשו לטיפול ממוקד. הוא סבר, למשל, שיש לבודד את הפליטים – שהיו אוכלוסייה חלשה ביותר, רעבה ומלאת כינים, ולכן המסוכנת ביותר – אולם בגטו התקשו להחליט כך, כנראה מסיבות מוסריות. הפליטים טופלו לפיכך ברחצה ובביעור כינים. הירשפלד גם האמין כי יש לפטור מחיטוי אנשים שעבדו למחייתם והיו נקיים מכינים, וסבר שזו 'טעות גדולה הגובלת בשיגעון' לשלוח אותם להליך האכזרי. הוא קבע שעובדת סוציאלית עדיפה על פני חיטוי, וכי חשוב לעזור לאנשים בארגון הדירה ובאספקת פחמים לכביסת הבגדים".

גבולות הכוח

"מה אומר ומה אדבר, עמיתיי האהובים וחבריי לסבל? איבר אתם מגוף כולנו. עבדות, רעב, גירושים ומוות בגטו שלנו היו גם מנת חלקכם. אתם בעבודתכם נתתם תשובתכם לתליינים: non omnis moriar (לא אמות כולי)!" ד"ר ישראל מילייקובסקי, מנהל מחלקת הבריאות בגטו ורשה

עופר (59) מתגוררת במצפה־הושעיה, נשואה, אם לארבעה וסבתא לעשרה. אביה ואמה היו שניהם ניצולי שואה. האם נולדה במישקולץ שבהונגריה, וגורשה עם כל משפחתה לאושוויץ. הוריה וששת אחיה נרצחו; היא שרדה לבדה. אביה של עופר, יליד וארנש בפולין, גויס לצבא הפולני כחצי שנה לפני המלחמה, ולחם להגנת ורשה. הוא נפצע, נפל בשבי הגרמנים, השתחרר, עבר לצד הרוסי של פולין ושרד אינספור תלאות. הוריו ושתיים מאחיותיו נספו בבלז'ץ. כשעלה ארצה לאחר המלחמה, כל רכושו עלי אדמות היה נתון במזוודה שחורה אחת.

את המזוודה הבלה הזו עופר שומרת אצלה עד היום, ולעיתים אף לוקחת אותה עמה להרצאות. היא מרצה בתוכנית ללימודי השואה במכללה האקדמית גליל מערבי, ומלמדת על תולדות הרפואה בשואה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל־אביב. כמו כן היא שותפה ליוזמות ארציות ובינלאומיות לקידום המחקר בנושא הזה, ונמנית עם מייסדי המכון ללימודי השואה ע"ש חדווה אייבשיץ בחיפה, שבראשו אף עמדה בשנים שלאחר הקמתו. עופר גם מנהלת מיזמים חברתיים בתוכנית קרב למעורבות בחינוך.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02013_24_33-4-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לאחרונה ערכה עופר, יחד עם פרופ' רינה מלמד־לוין ודבי גריינמן, גיליון מיוחד של כתב העת "נשים" (Nashim), שרואה אור בהוצאה משותפת של מכון שכטר למדעי היהדות, מכון הדסה ברנדייס והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה בארה"ב. הגיליון עסק כולו בנשים במקצועות הבריאות והרפואה בשואה, והוקדש לזכרה של ד"ר זופיה סירקין־בינשטיין, הרופאה שהובילה את הטיפול במגפות בגטו ורשה. "בין מלחמות העולם היא רכשה ניסיון רב בהדברת מגפות בחברה היהודית", מספרת עופר. "סירקין־בינשטיין הייתה ממייסדי ה'טוז', ומילאה תפקידים בכירים בארגון. בגטו ורשה היא שימשה ממלאת מקום וסגנית למנהל מחלקת הבריאות, ד"ר מילייקובסקי. רופאה בולטת אחרת הייתה ד"ר אנה בראודה־הלר, ראש בית החולים לילדים. היא טיפלה בילדים החולים בטיפוס הבהרות, וגם חקרה את הרעב בגטו".

ערכם המדעי וההיסטורי של מחקרי הרופאים היהודים מגטו ורשה לא יסולא בפז. הנתונים שאספו על האוכלוסייה היהודית בגטו, בזמן משבר חמור ובלתי נסבל, נלמדים ומשמשים להפקת לקחים גם היום. כך למשל, קבוצת חוקרים בינלאומית בהובלת המתמטיקאי פרופ' לוי סטון מאוניברסיטת תל־אביב, בחנה לאחרונה בעזרת מסמכים היסטוריים ומודלים מתמטיים את הפעולות שנעשו בגטו ורשה – בידוד, סגר, היגיינה, שינוי בתזונה וחינוך – והסבירה כיצד הן סייעו למיגור הטיפוס בגטו. המחקר, שפורסם בחודש יולי בכתב העת Science Advances, זכה לתהודה עולמית על רקע התפרצות הקורונה, והמחיש כיצד האמצעים הללו למיגור מגפות יכולים לעבוד גם בתנאי תברואה ורווחה קשים מאוד. מחקרה של עופר מצוטט במאמר של סטון ועמיתיו, אך היא עצמה סבורה כי המחברים לא ערכו הבחנה מספקת בין הפעולות הדרקוניות והמזיקות של הנאצים ובין יוזמות היהודים.

מה באמת גרם לדעיכת המגפה של טיפוס הבהרות? עופר אינה משוכנעת שאפילו הרופאים בגטו הבינו היטב את הסיבות לכך. לפי ההערכות, כ־110 אלף מתושבי הגטו חלו בטיפוס; פרופ' הירשפלד גרס שאחרי ששליש עד מחצית מן האנשים חלו, נוצר מעין חיסון טבעי שמונע את המשך התפשטותה של המגפה – וחשב שלו ולעמיתיו לא הייתה השפעה גדולה על ההישג.

"באופן מוזר התחילה המגפה לסגת כשהתחלנו את פעולותינו", תיאר פרופ' הירשפלד. "דעת הקהל ייחסה זאת לכיוון החדש. איני רוצה לייחס לעצמי ולשלטונות הסניטציה את הכבוד הזה. האמצעים שלנו היו דלים מכדי למגר מגפה בהיקף כזה… מיגור המגפה לא היה בזכות השלטונות הסניטריים היהודיים, כפי שהתפרצות המגפה לא הייתה באשמתם".

רופאים אחרים נטו להסברים דומים: "ד"ר טורש כתב כי לדעתו מהלך המגפה תאם את התהליך המאפיין את כל המגפות: לאחר השיא חלה ירידה איטית ברמת התחלואה, משום שהחולים נעשו מחוסנים או שחלו בעוצמה פחותה. ד"ר מרדכי לנסקי כתב שהתופעה הפליאה את הרופאים. הוא טוען ש'נראה שמבחינה אפידמיולוגית יש גבול למגפה גם כשהיא פורצת בתנאים סניטריים גרועים ביותר'".

"השלטונות הגרמניים… הובילו את התושבים לבתי מרחץ ציבוריים", כתבה רופאה אנונימית. "שם הם עברו רחצה בכפייה ומסרו את בגדיהם לחיטוי. כל המבצע היה אלים ביותר. אנשי המשטרה הופיעו במפתיע לפנות בוקר… בתי המרחץ הציבוריים היו מקום להידבקות בכינמת, ולא להפך"

עופר מספרת כי עמנואל רינגלבלום – דוקטור להיסטוריה ומייסד הארכיון המחתרתי "עונג שבת" שפעל בגטו ורשה – כתב ביומנו שגם בתי המרקחת, הרופאים ועובדי בית החולים דיווחו על דעיכת המגפה, עד כדי צמצומה בכ־40 אחוזים. "רינגלבלום קבע שהתופעה אינה הגיונית. לדעתו, הסבר אחד היה שבבתי המחסה, מוקד המגפה העיקרי, רוב האנשים כבר חלו. הוא הוסיף סיבה אפשרית אחרת: 'יש אומרים שבחורף העניים לבושים בבגדים עבים, ומשום כך אין לכינים גישה קלה לגופם'".

שבועת הרופאים

"בגדה אחת מוות, בשנייה חיים / כאן ייאוש, שם תקווה. / למות במידה ההכרחית בלי להגזים, / לגדול כמה שאפשר מן השארית שניצלה. / אנחנו יודעים להתחלק, הו נכון, גם אנחנו, / אך רק לגוף וללחישה קרועה… / כאן לב כבד, שם non omnis moriar / רק שלוש מילים קטנות כמו שלוש נוצות נסיקה / התהום אינה חוצה אותנו, / התהום מקיפה אותנו". מתוך "אוטוטומיה", מאת ויסלבה שימבורסקה, בתרגום רפי וייכרט

רוב היהודים שנצלו מהטיפוס, נספו בתאי הגזים או מתו מסיבות אחרות בגטו. אבל הפעולות למיגור מגפות נמשכו גם בזמנים הקשים ביותר, והנהגת הגטו חשבה כל העת על תמריצים שיעודדו את התושבים לשתף פעולה עם מאמצי המנע. אפילו לאחר האקציה הגדולה של קיץ 1942, שבה נשלחו מוורשה בתוך כחודשיים כרבע מיליון יהודים להשמדה בטרבלינקה, נערכו בגטו למבצע היגיינה מיוחד כדי לנסות להציל את מי שנותר.

בהודעת היודנראט מ־3 בינואר 1943 נכתב כי "בין 3 ל־9 בינואר יתקיים 'שבוע הניקיון' בשטח הרובע היהודי בוורשה. שמירה קפדנית על הוראות הקשורות במבצע היא לטובתכם האישית. בשמירה על הניקיון אתם מונעים התפשטות מחלות מידבקות וכך מצילים את חייכם וחיי משפחותיכם. הוועד היהודי משוכנע שתשתפו פעולה במבצע, ולא רק בפחד מפני עונש על אי שיתוף פעולה אלא בעיקר בהבנת החשיבות של מבצע 'שבוע הניקיון'".

הרופאים בגטו ניצבו מדי יום ביומו אל מול דילמות אתיות שהלכו והחריפו. בתחילה הם התלבטו אם לדווח על חולים מידבקים או לא. בהמשך היו רופאים שבחרו לערוך המתות חסד בחולים חסרי ישע ובילדים חולים, עת התקרבו הגרמנים וסגרו על הגטו. "קיבלתי שתי אריזות גדולות עם מנות מורפיום", תיארה ד"ר עדינה בלדי־שווייגר. "לקחנו כפית. וכך, כמו בעבודתי הרגילה במשך שנתיים, רכונה הייתי מעל למיטות, ולפיותיהם של העוללים הכנסתי את ה'תרופה' האחרונה".

כאשר פונו חולים מהגטו, היו רופאים ואחיות שעלו לרכבות המוות יחד עמם. אחרים בחרו ליטול את חייהם במו ידיהם. ב־18 בינואר 1943 החלה בגטו אקציית שילוחים נוספת, שנכללו בה כמעט כל הרופאים היהודים שנותרו עדיין בחיים. אדולף ברמן, ראש ארגון הסעד לילדים "צנטוס", מתאר את הרגעים הקשים הללו בספרו "במקום אשר יעד לי הגורל: עם יהודי ורשה, 1939־1942" (הוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1977): "כפי שמוסרים העדים הבודדים שנשארו בחיים, נשא ד"ר מילייקובסקי… נאום חוצב להבות אש, שעיקרו קריאה ליהודים ללכת למוות במלוא הכרת ערכם, בראש זקוף. הוא עצמו ומקורביו החליטו לא ללכת לקרונות המוות. הם הכינו ונטלו עמהם זריקות מורפיום. …ד"ר סירקין־בינשטיין הזריקה לד"ר מילייקובסקי ולכמה רופאים אחרים ולבסוף גם לעצמה מנה גדולה של מורפיום. הם כולם מתו בו במקום".

"לאורך כל התקופה בגטו, הרופאים סיכנו את חייהם בפעילויות מחתרתיות כמו הקמת פקולטה לרפואה שלמדו בה כ־500 סטודנטים – דבר בלתי נתפס", אומרת עופר. "לשם כך נדרש אומץ רב, רצון לחיות ותקווה גדולה. הרופאים ידעו שיום יבוא והמלחמה תיגמר. הם היו חפצי חיים, ניסו לשמור על שגרה, וגם הכינו עתודה רפואית ליום שאחרי". ואכן, לאחר השואה הייתה גם תקומה: חלק מהרופאים ששרדו עלו ארצה, ובין צאצאיהם יש מי שהפכו ברבות הימים לרופאים בשירותי הבריאות בישראל.

אין כמובן מקום להשוות בין זוועות הטיפול במגפה בזמן השואה ובין המלחמה העולמית בקורונה, אומרת עופר, ובכל זאת היא הייתה שמחה אם עם ישראל היה מקבל היום השראה מאחדותם של רופאי הגטו וציבור תושביו בהתגייסותם למלחמה בטיפוס. "לא נוצר היום רושם שכולם משלבים ידיים באמת כדי להגן על בריאות הציבור", היא אומרת. "זה מאכזב, כי אפשר גם אחרת. גם בתנאים קשים עשרת מונים היו אנשים ונשים שקמו והנהיגו".

נושא הסולידריות בימי מגפה מוביל אותנו לדבר על היחס בין החברה הכללית למגזר החרדי – שמואשם בחוסר ציות לכללי הריחוק החברתי, וסופג בשל כך גילויי איבה. פרופ' מוטי רביד, מנהל בית החולים "מעייני הישועה" בבני־ברק, אמר לפני כשבועיים בריאיון ברשת ב' כי יש חלקים בציבור החרדי שהם "קהל… שפורק עול בצורה כזאת והורג אנשים… יש פה התרסה של 'אני ואפסי עוד'. הם התחנכו לקבל הכול ולא לתת כלום במשך שנים". הדברים גררו סערה ציבורית ואף הביאו להתפטרותו מתפקידו. עופר אינה מותחת ביקורת על רביד: לדבריה, יש להבדיל בין טענות אובייקטיביות כלפי מי שמפר את כללי הבידוד או הסגר, ובין "גלישה לסטריאוטיפים – גזענות, קסנופוביה, אנטישמיות וכיוצא באלו, תופעות שיש להן נטייה להתפרץ ביתר שאת במצבי משבר. הביקורת הציבורית על מפירי ההוראות היא לגיטימית, לא אנטישמית. עם זאת, חשוב להכיר בצרכים המיוחדים של מגזרים שונים, ולתת מענה מתאים לבעיות אובייקטיביות, כמו משפחות ברוכות ילדים המתגוררות בצפיפות. קשה למנוע הדבקה במצב כזה".

רביד בן ה־83 הוא ניצול שואה, ששרד בגטו לבוב בפולין. לדברי עופר, בהחלט אפשר לראות בו חלק ממה שד"ר מילייקובסקי מגטו ורשה כינה בכתביו "סימפוניה בלתי גמורה של רופאים יהודיים משנת 1942". "סיפורו האישי כילד ניצול שואה והישגיו מבטאים חוסן ויכולת להתקדם ממצב קשה וטרגי לעשייה בונה ותורמת, ולגלות אופטימיות גם במצבים קשים", אומרת עופר.

היא מספרת שד"ר הירשפלד ניסה לפתח שיטה לבלימת המגפה באמצעות תחבושות מהולות בכספית, שישמידו את הכינים המעבירות את הטיפוס. הוא לא הספיק ליישם את הפתרון, "אבל לולא הגירוש, ייתכן שהם היו מוצאים פטנט", אומרת עופר. "הם ניסו לפרוץ דרך. אם המגפה בגטו פסקה בגלל פעילותם המסורה של הרופאים היהודים, והרפואה הסוציאלית והמונעת אכן תרמו לכך, בוודאי יש מה ללמוד מהם לימינו. אם שיתוף הפעולה בין בני פלוגתא ויריבים הועיל בטיפול במגפה, גם מכך יש ללמוד לימינו. ואם היא נעצרה כי מטבעה של כל מגפה להיבלם – נדמה שחלק גדול גם אנחנו עברנו, ולא ירחק היום שבו נגיע לנקודת הדעיכה והבלימה של המגפה, וזה מעורר תקווה. לא לנצח תאכל קורונה".

The post המרד הרפואי: כך נלחמו היהודים במגפה בגטו ורשה appeared first on מקור ראשון.