מדובר ברעיון שיכול להצית מהפכה. להעמיד את החברה על ראשה. מפני שברגע שהבנת את משמעותו האמיתית, הוא לא פחות מסם משנה תודעה המבטיח שלעולם לא תסתכל על העולם באותו אופן (עמ' 25).

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– "חקירת השתקה": סערה לאחר חקירתו של ח"כ מיקי זוהר

– עושות עלייה: ספינות טילים חדשות בדרכן לארץ

– מכון ויצמן: כך המוח שלנו מייצר רעיונות יצירתיים

כך פותח ההיסטוריון ההולנדי, רוטחר ברחמן, את ספרו "המין האנושי, היסטוריה של תקווה". נוכח השורות הללו, הקורא הממוצע עשוי לעצור את נשימתו ולתהות: האם מדובר כאן בתומס אדיסון, קרל מרקס או אלברט איינשטיין חדש? או־אז הוא ינשום עמוק כדי לגלות מהו אותו רעיון רדיקלי, ויתהה האם קרא נכון.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ges-168944054-750x936.jpg 750w" sizes="(max-width: 769px) 100vw, 769px" />

והרי הרעיון, תחזיקו חזק: רוב האנשים, בתוך תוכם, הם די הגונים. על פניו, לא רעיון מופרך מיסודו. הרי מן המפורסמות שישנם אנשים טובים מיסודם. וכן, ישנם ככל הנראה גם לא מעט אנשים רעים מיסודם. נולדנו כפי שנולדנו; הגנטיקה, הסביבה, התרבות, הנסיבות, האירועים – עיצבו אותנו כך או אחרת. וכשהרוב טוב, אין לנו באמת סיבה לא להיות הגונים. וזאת בלי שום קשר לשאלה הבלתי נמנעת, מה זה הגון בעצם: האם זה סל תכונות? משהו דינמי המשתנה בין זמנים ותרבויות? ויתירה מכך: מהו טוב? האם הוא מדיד? האם היסטוריון יכול להציע מודל איכותני עבורו?

לפי ברחמן, קיים מיתוס עיקש שלפיו יצר האדם רע מנעוריו, והציוויליזציה היא לא יותר מציפוי חיצוני שנסדק בהתגרות הקלה ביותר – מעין נייר צלופן המכסה על ערוותנו. דא עקא, כשהפצצות נופלות או המים עולים על גדותיהם, כלומר כשמתרחשת איזושהי קטסטרופה כמו להק לופטוואפות השואג מעל לונדון, צונאמי המעיף את הפיליפינים באוויר, או נניח מגפה עולמית – אזי אנו בני האדם הופכים לגרסה הטובה ביותר של עצמנו. מה קורה בעת שגרה? זו כבר שאלה לספר אחר כנראה.

אנקדוטות מניפולטיביות

קטסטרופות אכן מוציאות לפעמים את הטוב שבאדם, ולפעמים את הרע. אכן ייתכן שבמקרים מסוימים, אם בוחנים זאת מחקרית ומספרית – מה שהכותב לא ממש עשה, או עשה ולא חשף בספרו – מגלים שהנטייה היא דווקא לטוב.

העובדה שאחרי אסונות נראים פורעים הבוזזים חנויות ומנפצים חלונות, או לאחרונה באמריקה אף מסתובבים באלות שלופות, מבט מזרה אימה ואקדחים טעונים – לא אומרת בהכרח שמדובר ברוב. הרי תמיד מיעוט קטן וקולני המייצג מגזר כלשהו, יוצר תמונה מעוותת שלו. כך קל לקחת את אותה חברה ולהכליל אותה למען הנוחות המחשבתית שלנו (חרדים בסגר הם דוגמה מצוינת לכך).

בספר שבאופן לא מפתיע היה לרב מכר – מי לא רוצה לדעת שהוא טוב מיסודו – ברחמן מנסה ראשית כול לספר את ההיסטוריה האנושית מעט אחרת. הוא אמנם מודה כי עוד בהיותנו פרימטים תמיד חשנו רגשות של כעס וקנאה, ופה ושם גם השתמשנו באלימות, אך יחד עם זאת חווינו בעיקר חוויות של הכלה, שוויון ואחווה. בספרות עתידנית ישנו ז'אנר המכונה דיסטופיה, או לחלופין אוטופיה. ברחמן המציא ז'אנר של אוטופיה רטרואקטיבית.

הוא מנסה להוכיח את טענתו באמצעות אי־אלו אנקדוטות ומחקרים, אך לא ממפה אותם באופן כמותני ולא משתמש בכלל בסטטיסטיקה, אלא פולה בדיוק את הממצאים והאנקדוטות המשרתים את הטענה שלו. כך הכול מתחבר בקלות רבה, כמעט באופן מובן מאליו. המהלך הדיאלקטי בכל פרק שקוף, תבניתי ומניפולטיבי. ברחמן עשוי לספר סיפור אחד על מרשל במלחמת העולם השנייה שרוב חייליו לא הסכימו עם אג'נדת ההרג, ובאותה מידה להתעלם מאין־ספור סיפורים אחרים, הפוכים לגמרי, בדיוק מאותה מלחמה. הוא מתגלה כאידיאולוג שבא לשווק את האידיאולוגיה שלו בצורה הטובה ביותר.

ערכי הרעות של הוורמאכט

הספר נע בתנועת מלקחיים. בזרוע אחת מניח תשתית לחיים של טוב לב ואלטרואיזם עבור העתיד – ואין בכך כל רע כמובן, ובשנייה כאמור מספר את כל תולדות האדם אחרת, נרטיבית וגם רעיונית. הוא מעריך את כתביהם של ויליאם גולדינג (בעל זבוב), ז'אן ז'אק רוסו (הוידויים), תומס הובס (לווייתן), ריצ'רד דוקינס (הגן האנוכי) ואחרים, אך גם טוען כי הם פשוט קורבנות של התקופה, הנסיבות והביוגרפיה שלהם, וכי אפשר להבין מדוע היו כה פסימיים וראו את המציאות באופן חלקי. זאת בניגוד אליו כמובן, שרואה אותה נכוחה, באופן פנורמי ואובייקטיבי.

כמעט כל תקופה בהיסטורית מלאה בזוועות גדולות. מסעות הצלב, מלחמות האימפריה הרומית וג'ינגיס חאן, שמספר הגופות שהותיר מאחוריו בלתי נתפס גם במונחים של היום. גם המאה ה־19 התאפיינה במלחמות עקובות מדם. אך אם יש תקופה מובהקת של זוועות, תקופה שבה "טוב הלב הבסיסי" לא ממש מתיישב עם העובדות, זו כמובן תקופת השואה ומלחמת העולם השנייה. ברחמן כותב כי ב"מלחמת העולם השנייה נלחמו חיילי הוורמאכט בראש ובראשונה זה למען זה. רובם הונעו לא על ידי סאדיזם או צימאון לדם, אלא על ידי רעות" (עמ' 241).

לזכותו ייאמר שלפחות בחלקים הללו הוא פחות נחרץ, אבל עדיין לא מסביר כיצד אותה "רעות", שאותה נשאו בלי או עם מילים, הביאה את חיילי הוורמאכט לרצוח ללא צורך 50 אלף אזרחים במהלך כיבוש פולין, בהם 7,000 יהודים, לנהל מחנות ריכוז, להישפט ולהימצא אשמים לאחר מכן במשפטי נירנברג. במיוחד מפקדם וילהלם קייטל, פושע מלחמה אכזר אבל כנראה איש טוב לב מיסודו שפשוט היה קורבן של הנסיבות.

ברחמן נשען כאן על כרעי תרנגולת מחקריים. רוב המחקר הוכיח כבר כי אמנם הייתה שם גם רעות, אך הייתה קודם כול מחויבות פרוסית למדינה ששטפה את מוחם, תאוות נקם עזה, שאיפה אישית לקידום, ואם זה לא מספיק – רובם היו עוד לפני המלחמה נאצים ואנטישמים.

נסו להבין את הזולת

דווקא החלק המעניין ביותר בספר מתחיל מעמ' 46. שם, במיוחד נוכח כל מה שנכתב לפני כן, מתעסק המחבר בכוח המשחית, במיוחד של מנהיגים, ובכלל מה קורה לבני אדם שמקבלים יותר מדי כוח. האם האדם הוא יצור חברתי מטבעו, הוא שואל. התשובה לדידו היא כן. אם כך, מדוע אגומניאקים ואופורטוניסטים, נרקיסיסטים וסוציופתים, מצליחים להגיע לצמרת? איך אנחנו מרשים לעצמנו להיות נשלטים על ידי הטיפוסים האלו?

"בחברה המאורגנת באופן היררכי, המקיאווליסטים מובילים בצעד אחד. יש בידיהם הנשק הסודי האולטימטיבי לחיסול המתחרים. הם חסרי בושה" (עמ' 263). אם תהיתם, ברחמן לא באמת מצביע על נימוק משכנע, אלא נע סביב הסוגיה כמו דבורה עצבנית סביב פרח שכבר הרקיב. עם זאת הוא מעלה שם תהיות אקוטיות כשאנו מביטים סביב ורואים לנגד עינינו את ולדימיר פוטין ואחרים.

למעשה, לכל אורך הספר ברחמן אינו משכנע לרגע. הכתיבה שלו בהרבה מקרים חנפנית מדי ומלאת מניפולציות רטוריות זולות, ולעיתים פשוט בנלית: "רעיון האבולוציה הפסיק לדכדך אותי… אולי אין בורא ואין תוכנית קוסמית. אולי הקיום שלנו הוא רק מקרה, אחרי מיליוני שנים של ניסוי וטעיה, אבל לפחות אנחנו לא לבד. יש לנו זה את זה" (עמ' 96).

לקראת הסוף הוא כבר מאבד את הפרספקטיבה האובייקטיבית לכאורה וקובע חד־משמעית: "במשך עידנים הנחנו שאנשים אנוכיים, שאנחנו חיות ואף גרוע מזה… כיום אנחנו יודעים שהתפיסה הזאת את המין האנושי, ונקודת המבט על ההיסטוריה שלנו, לא מציאותית לחלוטין" (עמ' 407). זהו, ברחמן כבר החליט בשביל כולנו מה אנחנו חושבים. דומני שייקח זמן רב יותר כדי שכולם יחשבו כמוהו. המהפכה בתודעה שהבטיח, אינה קורית. סביר להניח שמהפכה כזאת גם לא תהיה.

ואז מגיעה אחרית הדבר. אם עד כה הספר היה מעין תמהיל של מדע וספר עיון, שמנסה לפחות להציג מראית עין רצינית, אחרית הדבר הופכת אותו למעין ספר "עזרה עצמית" ומכילה עשרה חוקים – מספר לא מקרי כנראה – שיש לחיות על פיהם. הם שטחיים כפי שהם נשמעים, אם כי הם כמובן לא מזיקים כשלעצמם, כפי שהם לא ממש מקוריים. ביניהם אפשר למצוא את "במקרה של ספק, הנח את הטוב ביותר", "נסו להבין את הזולת", "שאלו יותר שאלות", והאחרון – כמה אירוני – "היו מציאותיים".

המין האנושי, היסטוריה של תקווה

רוטחר ברחמן

מאנגלית: אילן פן

ידיעות ספרים 2020

509 עמ'

The post רעיון מהפכני: רוב האנשים, בתוך תוכם, הם די הגונים appeared first on מקור ראשון.