אולפנת אמנה, כיתה י"ב, שיעור זום במגמת ארץ ישראל. המורה אורטל ברון פותחת את המפגש במשחק שהמציאה: "אתר במסכה". אחת התלמידות מתבקשת להמחיש אתר מסוים בארץ באמצעות אביזרים שיש לה בבית ורמזים שהכינה מבעוד מועד. שאר התלמידות צריכות לנחש באיזה מקום מדובר.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– "אנחנו מתכננים בית שייבנה בשיטות טובות יותר ואקולוגיות"

– דעה: "כמו העץ האדם נגדע": לזכרו של נתן זך

– חשש בחברון ממסמוס של הנגשת מערת המכפלה

התלמידה מציגה שולחן עם קרמבו, עמוד חשמל, ספר הזוהר וספר של הרלן קובן.

"יש למישהי כיוון?", שואלת המורה. "מי שיודעת לא צועקת את התשובה, אלא מחליפה את הרקע לאתר שזיהתה".

הבנות מבקשות עוד רמז. התלמידה מציגה צ'ופר שקיבלה במחנה סיירים בעין זיתים, וחברתה מיד מנחשת: "הר מירון".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/11/זום2-750x412.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כעת מוסברים הרמזים. הקרמבואים הם רמז ליחידת הבקרה הצה"לית שממוקמת באזור. לגיבור של הרלן קובן קוראים מיירון, וכן הלאה.

כך, אם תרצו, נראים שיעורים בזום בשנת 2020: הרבה יצירתיות, לא מעט הפעלה מרחוק, וניסיון לשמור את התלמידות בערנות מקסימלית.

השיעור האמיתי מתחיל לאחר מכן. המורה אורטל מבקשת מהתלמידות להוציא דף, לכתוב בכותרת למעלה "גליל תחתון", ולאחר מכן להניח את כף היד ולהעתיק את האצבעות.

"מה הקשר לגליל התחתון?", היא מציינת, "תגלו בהמשך".

וכך הלאה. לאורך כל השיעור היא מפעילה את הבנות בפינג פונג מתמשך. בזום, היא מסבירה, אין מקום להרצאות. מילת המפתח היא לשמור על אינטראקטיביות.

"אם לא הייתה את ההקדמה הזאת, עם פרומואים בוואטסאפ על מה שיש היום בשיעור ומחר בשיעור, אני לא יודעת אם זה היה מצליח", אומרת ברון. "אין לנו ברירה. זה כל היום לשבת ולראות מה קורה בטלוויזיה ובאקטואליה, ומשם להביא רעיונות. את רואה איזו כתבה ב־ynet ואומרת 'טוב, נכניס גם אותה למצגת'. אחרת זה לא עובד".

יותר מחצי שנה עברה מאז פרצה הקורונה לחיינו, ומה שהתחיל כפתרון זמני הפך עד מהרה לתוכנית לימודים מובנית. מדינה שלמה לומדת בזום, ובהתאמה – אלפי מורים נדרשו לשנות את כל התפיסה הפדגוגית שלהם.

אז איך את רואה את הזום, כברירת מחדל או משהו מבורך?

"נתחיל מזה שזו ברירת מחדל, כי שיעור הוא לא רק החומר שנלמד. 50 אחוז ממנו זה החומר לבגרות, אבל 50 האחוזים האחרים הם מה שקורה במסדרון בחדר מורים, במבטים המתחלפים, במוטיבציה של הלמידה. בסוף המטרה היא להחדיר בהן את המוטיבציה ללמוד לבד, וקשה לעשות את זה מרחוק. את לא רואה את המבטים, את לא רואה מי לא התקבלה לשירות שלה, את לא רואה על מי עבר יום לא משהו.

"הדבר היחיד שמבורך הוא שלמרות שאני טכנופובית, אין לי ברירה. אני חייבת להכיר את הכלים האלה, גם אם באופן אישי אני מעדיפה להשתמש בהם כמה שפחות. אני רואה מורות שעוברות השתלמויות ומכניסות לשיעורים את כל הפאדלטים האלה, וגם להן כבר נמאס. זה אולי נשמע מטופש, אבל בסוף מהפידבקים שאני מקבלת אני מבינה שהכי נחמד להן לצייר כף יד. בשיעור אחר אמרתי להן שייקחו דף ויגזרו אותו באמצע ולמדנו על השבר הסורי־אפריקני".

מעציב אותך לשמוע שיש הורים שלא מעריכים את לימודי הזום ותוהים למה צריך לשלם למורים על חצי עבודה?

"אני ממש מבינה את הכעס של ההורים על המורים, שמגיע באמת ממקום של חוסר אונים בג'ינגול בין הבית לעבודה. זה בלתי אפשרי. הכעס צריך להיות מופנה למי שקבע את המדיניות הזו. חייבים להבין שאף אחד לא שואל את המורים מה הם היו רוצים לעשות. בסופו של דבר המורים יעשו את העבודה שלהם, כי מחכים להם תלמידים מאחורי המסך. אני רוצה להאמין שזה הרוב המוחלט של המורים.

"גם אני בתור מורה, אם תגידי לי לא ללמד עכשיו ולקחת חל"ת, וביולי־אוגוסט ללמד מהבוקר עד הצהריים, אני מנשקת את ההצעה כי אני מתגעגעת ללמד בכיתה. מדי פעם יוצא לי לחזור ללמד פרונטלית את הבנות שנמצאות בפנימייה. לא מזמן הייתי איתן והן אמרו לי 'המורה, תודה שבאת'. עניתי להן 'לא, אני צריכה להגיד לכן תודה. הזכרתן לי למה אני אוהבת להיות מורה'. צריך לשים בצד כל מה שאני חושבת על משרד החינוך ומה שההורים חושבים, כי בסוף מחכות לי תלמידות בצד השני של הזום".

וכשהקורונה תסתיים, את חושבת שצריך להשאיר משהו מהלמידה המקוונת?

"אני חושבת שזה טוב בעיקר לכל מיני תקופות כאלה, כמו למשל לפני בגרויות, בעיק

בכיתות הגבוהות. אם יש להן יום חופש לפני בגרות, אז זה מושלם לשבת וללמוד בזום ביחד. למידה היברידית היא דבר חשוב, אבל הבסיס חייב להישאר בכיתה".

אורטל ברון: "שיעור הוא לא רק החומר שנלמד. 50 אחוז ממנו זה החומר לבגרות, אבל 50 האחוזים האחרים הם מה שקורה במסדרון בחדר מורים, במבטים המתחלפים, במוטיבציה של הלמידה. קשה לעשות את זה מרחוק. את לא רואה את המבטים, את לא רואה מי לא התקבלה לשירות שלה, את לא רואה על מי עבר יום לא משהו"

גם הילה שגב, תלמידתה של ברון, מוצאת את עצמה ברגשות מעורבים כלפי הלימודים בזום. "מאוד מדכא אותי לחשוב שכל השיעורים שלנו בתקופה הקרובה ייראו ככה", היא אומרת, "במיוחד כשבחרתי לגור בפנימייה עם חברות שלי ובסוף אני מוצאת את עצמי יושבת בבית ורק רואה אותן דרך המסך. אבל ככל שהתקדם הזמן גיליתי שאני יכולה לעשות מהבית המון דברים שבכיתה לא הייתי יכולה לעשות. למשל התחלתי ללמוד בעצמי את החומרים ולהשתפר, ולאו דווקא להיות תלויה במורים".

איפה את מרגישה את הקושי?

"יש הרבה קשיים. את מרגישה שאת לא יכולה לעקוב אחרי החומר, ושאף אחד לא משגיח אם נכנסת או לא נכנסת לשיעור. צריך המון משמעת עצמית והרבה כוח רצון להצליח".

זה מעניין, כי את שייכת לדור שנולד לתוך הטכנולוגיה המקוונת.

"נכון, אבל גם לפני הקורונה תמיד השתדלתי שזה יהיה במינון. לכן מאוד קשה לי עם החיבור המתמיד לטלפון, ולהתחיל להתעסק בכל מיני דברים שאני לא מבינה בהם כמו לפתוח קבצים ומצגות. זה מעצבן מצד אחד, אבל מצד שני גם מתבקש. אני גם מבינה היום שלפעמים ההוראה הפרונטלית מפספסת את העיקר. יש המון דברים שנלמדים מעבר למה שצריך, ועכשיו כשכולם בזום ובקושי מספיקים את החומר אז הופכים להיות הרבה יותר ממוקדים, כך שיש בזה גם יתרונות".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 201108-WA0022-750x563.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כמו דייט בזום

השיעור השני שהצטרפנו אליו היה שונה בתכלית. הוא התקיים בישיבת בני עקיבא ראשון לציון עם הרב יוסי אברג'ל, ועסק בהלכה. בין הנוכחים הבחנו בנהוראי, יניב, עמנואל, איתי וגבאי המלך, ששכח לשנות את הכינוי לפני שנכנס. הרב אברג'ל בחר להתמקד בהתארגנות לשבת. הוא שיתף עם התלמידים מצגת אינטראקטיבית שניתן להגיב אליה בצורה שיתופית.

"איך אתם  מכינים  את  הגוף  לשבת?", שאל את התלמידים, ונהוראי ענה: "מה, מבחינה נפשית?".

"קפצת לנקודה הכי חשובה", השיב הרב, "אבל ניקח צעד אחורה – אילו הכנות עושים לשבת?"

אלאור כתב: "מתקלחים, שמים בגדים יפים".

התלמידים התבקשו לכתוב את שמם ולהוסיף הנהגות או דינים שהם מכירים מהבית.

"האם צריך לשים דווקא חולצה לבנה?", הקשה הרב, "מה זה אומר 'בגדים יפים'? בואו נחשוב רגע, יש מה לעשות עם השערות לקראת שבת?"

"להסתפר ולהתגלח", ענה אחד התלמידים.

"מישהו פה כבר קנה מכונת גילוח? יש פה מישהו שכבר מתנסה?", שאל הרב.

"אני", ענה אחד התלמידים.

"ברוך הבא למועדון", בירך אותו.

תלמידים אחרים דווקא בחרו לדבר על ההכנה הנפשית שהם עושים. לנקות מחשבות, להוריד הילוך. "לא חשבתי שתלכו על המקום הנפשי והרעיוני", התפלא הרב, "ואני ממש שמח שהעליתם גם את הנושא של הכנה רוחנית לשבת".

הרב יוסי אברג'ל: "מבחינתי מה שיותר חשוב כרגע זו החוויה החברתית. כלומר, אם קרה שלקראת סוף השיעור התלמידים מנסים לעשות כל מיני שטיקים, למשל לצייר על הפנים שפם או משקפיים או להחליף לרקע מצחיק, הרבה פעמים אני מחליט לזרום עם זה ואומר 'טוב, עכשיו כולם מחליפים רקע'. החיכוך החברתי הזה, המריבות האלה על הכדור במגרש, הן קריטיות בשבילם. אין להם את זה בתוך ארבעת הקירות"

למה בחרת דווקא בנושא הזה?

"האמת שזה מה שלומדים בהלכה מבחינת תוכנית הלימודים. ברגע שקיבלנו את המערכת החדשה שיעורי ההלכה קיבלו תפנית, אבל אמרתי שלפחות את הנושא הזה אסגור איתם לפני שאנחנו מתחילים במתכונת החדשה".

איך אתה מתמודד עם שיעורי הזום, היית צריך לעשות התאמות?

"זה לא חדש לנו, כי התחלנו עם זה כבר בסגר הקודם. אז כן היה לנו זמן להיערך ולשנות ראש, למרות שצריך כל הזמן ללמוד את הנושא. יש בזה גם אתגר וגם הזדמנות. אני חושב שזה דוחף אותנו ללכת לקראת משהו אחר בכל הנושא של חינוך ולמידה. מה שחסר לנו מאוד זה הקשר האישי, שהוא קריטי לעולם הזה של החינוך. כמו שקשה לעשות דייט בזום, קשה גם לשמש תלמידי חכמים ולהידבק בדמות של רב דרך המסך".

איך בכל זאת התאמת את עצמך לסיטואציה?

"מה שמאוד התחדד לי הוא שצריך להפעיל את התלמידים. אם בשיעור אני יכול להתמקד רק בכמה שזורמים איתי או בדף עבודה, פה אנחנו חייבים להיות פעילים כמה שיותר, אחרת הרבה יותר קשה לגייס אותם. מצד שני זה יכול להיות גם הרבה יותר חופשי, ואתה לא יודע לאן השיעור יתגלגל".

הכנת מצגת לכבוד השיעור. כמה מאמץ זה מצריך?

"זה המון השקעה, כי החומרים שאני מלמד בכיתה כבר מוכנים – אני כבר עשר שנים בחינוך – ופה הייתי צריך להיות כמו מורה בשנה הראשונה להוראה. ללמוד, להביא את כל החומרים מחדש בכלים טכנולוגיים שמאוד לא מוכרים לי. זה דורש התארגנות אחרת, אז ברור שזה מאוד מאתגר".

מה עושים עם תלמידים שלא מתחברים לזום?

"יש תלמידים כאלה, ומבחינתי מה שיותר חשוב כרגע זו החוויה החברתית. כלומר, אם קרה שלקראת סוף השיעור התלמידים מנסים לעשות כל מיני שטיקים, למשל לצייר על הפנים שפם או משקפיים או להחליף לרקע מצחיק, הרבה פעמים אני מחליט לזרום עם זה ואומר 'טוב, עכשיו כולם מחליפים רקע'. הגיל הזה של ההתבגרות מחייב את החיכוך החברתי הזה, את המריבות האלה על הכדור במגרש. הן קריטיות בשבילם, ואין להם את זה בתוך ארבעת הקירות. יותר חשוב לי שתהיה חוויה מאשר שתהיה למידה".

ההחלטה לדבר דווקא על מנהגים מהבית הייתה מכוונת?

"בהחלט. אם שמת לב, קודם ביקשתי שיגידו מה הם מכירים מהבית, מהלימוד האישי שלהם, ובכוונה פתחתי בזה. למשל אני מקפיד ללכת עם חולצה לבנה בשבת, ואני יודע שיש לזה גם מקור הלכתי. אבל אז אני אומר סליחה, אם מבחינת אחד התלמידים לקנות בזארה חולצה אפורה עם נקודות ב־400 שקל זה נחשב חגיגי ובזה הוא קיבל את השבת, מי אמר שדווקא הלבן שלי בתור בני"ש הוא הנכון? זה כבוד השבת שלהם. אז אני יודע מה כתוב בהלכה, אבל אני סבור שחשוב גם לבוא ולומר 'בואו תביאו את המנהגים שלכם'. חשוב לי מה שאתם עושים בבית.

"אני מלווה ילדים בכניסה שלהם לבר מצווה ובהנחת התפילין הראשונה, ואני תמיד אומר להם שאני מלמד משהו מסוים, אבל יש דברים שהם מנהגים ואתם שואלים את אבא, ומה שאבא אומר זה מקודש. אתם לא זזים מזה. אני מרגיש שזה מאוד חשוב לאוכלוסייה שאנחנו עובדים איתה, כי זה אמיתי ומחבר את הבית לכל המהלך".

פנינה קינדרמן: "יש תלמידים שהזום עושה להם טוב, ואפילו טוב מאוד. אנחנו רואים תלמידים עם הפרעות קשב שההוראה מרחוק פשוט מיטיבה איתם בצורה בלתי רגילה. אותו תלמיד שקשה לו לשבת בכיתה ולהתרכז בגלל שכל שנייה מישהו יוצא ותלמיד אחר דופק עם העט על השולחן, כל הדברים האלו שמפריעים לו מנוטרלים בבית"

התפיסה צריכה להשתנות

ללמד שיעור הלכה או ארץ ישראל זה דבר אחד, אבל מה עושים עם שיעורים שהבסיס שלהם הוא פיזי ודינמי, כמו שיעורי מחול למשל. כאשר נקלעתי לשיעור יצירה באולפנת שירת הים לא האמנתי שזה אפשרי. בתחילת השיעור המורה אלישבע רזווג ביקשה מהבנות לספר איך היה השבוע שלהן באמצעות דפים. כל אחת כתבה את תחושותיה והציגה למסך. הפידבקים לא היו טובים במיוחד. רגשות של תסכול ודיכאון עלו מן התלמידות, ששיוועו לחזור ולרקוד בסטודיו.

איך אפשר ללמוד מחול בצורה מקוונת?

"אנחנו מלמדות כמה סוגים של שיעורי מחול", מסבירה רזווג, "גם טכניקה וגם יצירה. השיעור שהצטרפת אליו היה שיעור יצירה, והוא דווקא עובד לנו טוב בזום. הבנות נכנסו אליו בדיכאון מוחלט ויצאו ממנו ממש שמחות. בגלל שהן צריכות ליצור גם בעצמן, אז הפילטר של המסך הוא משמעותי כי בסופו של דבר הן מקבלות את היצירה בעצמן. אבל גם בשאר השיעורים שבהם צריך לחקות את המורה, יש ממד שמאוורר להן את המוח אחרי ישיבה מאוד ארוכה מול המחשב".

את חושבת שזה יכול להחליף את "הדבר האמיתי"?

"ברור שזה לא כמו הדבר האמיתי, ולכן התכנון הוא לחזור לעבוד בחוץ. אבל את שיעורי היצירה אני כן משאירה בזום בינתיים".

מצאת את עצמך משנה את הצורה שבה את מעבירה את השיעורים?

"בהחלט. זה גורם לך לחשוב על דרכים אחרות של הוראה. כמובן שאין מה להשוות בין למידה מקרוב ללמידה מרחוק, ואם את לא עושה את הסוויץ' הזה בראש אז באמת מאוד קשה לתפקד ככה. אני רואה מורות שקשה להן לעשות את זה וזה יוצר תסכול מטורף. באופן אישי, אני בכלל לא מלמדת את מה שאנחנו מלמדות בדרך כלל. לא בשיעורי טכניקה וגם גם לא בשיעורי יצירה. כל התפיסה צריכה להשתנות כדי שזה יצליח".

הפדגוגיה משתנה

עוד הרבה ייכתב על התקופה שבה מיליוני תלמידים  עברו ללמידה דרך מחשב. אם בעבר היו שטענו שזוהי הפדגוגיה החדשה ושחייבים להתקדם לשם, הקורונה הוכיחה שאין באמת תחליף ראוי ללמידה הפרונטלית.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 201108-WA0060-750x481.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

פנינה קינדרמן, הרכזת הפדגוגית של הרשת, מספרת כיצד הוכשרו המורים ללמידה המקוונת: "כשכל הסיפור הזה התחיל, התייחסנו אליו כאל מצב חירום. ההיערכות הייתה מהרגע להרגע, והיה צורך בעיקר ללמוד איך מתפעלים את הכול. כמובן שהיו פערים גדולים בין מורים ומוסדות שונים. יש מוסדות שכבר התנסו בלמידה מהסוג הזה, ויש כאלו שהיו צריכים להתחיל מההתחלה. אני חושבת שבשנת הלימודים הנוכחית אנחנו כבר מתחילים לעבור מהגדרה של מצב חירום להגדרה של שגרת למידה. אני לא יודעת כמה היא תימשך, אבל זו השגרה שלנו כרגע".

איך התכוננתם לפתיחת הלימודים?

"בקיץ הייתה התגייסות בלתי רגילה של המורים והיענות להשתלמויות מדי ערב. גם אנחנו ברשת עברנו השתלמויות והכשרות. הפכנו את הכול להרבה יותר מקצועי, ואני חושבת שהתחלנו את השנה הזאת בצורה הרבה יותר ערוכה וראויה. השלב הראשון היה הלימוד של הכלים הדיגיטליים, אבל מה שהיה הרבה יותר משמעותי, ועליו אנחנו עובדים כרגע, זו הפדגוגיה של ההוראה. צריך להבין שגם הפדגוגיה משתנה. כל צורת הלמידה משתנה. אנחנו לא אמורים ללמד בזום כמו שלימדנו בכיתה. זה לא עובד. השיעורים צריכים להיות בנויים לגמרי אחרת, ברצועות זמן קצרות יותר, בצורה שהרבה יותר מפעילה את התלמידים, ובשילוב של יחידות סינכרוניות ואסינכרוניות. יש גם הרבה מאוד דגש על קשר אישי עם התלמידים".

אלישבע רזווג, מורה למחול: "באופן אישי, אני בכלל לא מלמדת את מה שאנחנו מלמדות בדרך כלל. לא בשיעורי טכניקה וגם לא בשיעורי יצירה. כל התפיסה צריכה להשתנות כדי שזה יצליח"

מה עושים עם תלמידים שלא מעוניינים להיכנס לזום?

"קודם כול צריך להיות עם אצבע על הדופק, לכן בנינו המון כלים של איתור תלמידי קצה. אבל בעיקר צריך לבדוק למה התלמיד לא מתחבר. האם יש בבית בעיה של אמצעי תקשורת, אולי אין לו מכשיר זמין כדי להתחבר, האם זו בעיה של מוטיבציה או שזה נובע מבעיית קשב וריכוז, האם חסר לו הקשר האישי עם המורה. אנחנו גם מבינים שהכמות וההספק הם לא הסיפור, ושעדיף להכניס קצת פחות שיעורים אבל שיהיו יותר איכותיים ויותר תלמידים ישתתפו בהם. לא אכפת לי היום לתת למורה ללמד בכל שעה שליש כיתה במקום ללמוד שלוש שעות בכל הכיתה, כלומר שכל תלמיד יקבל שעה אחת עם המורה במקום שלוש שעות, אבל השעה הזו תהיה כזו שבה המורה כן מצליח להגיע לשיח אישי ולהסתכל לו בעיניים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 201108-WA0051-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

איך את מעריכה את הלמידה בזום, היא אפקטיבית בעינייך?

"אני חושבת שזה מאוד משתנה. יש תלמידים שזה עושה להם טוב ואפילו טוב מאוד. אנחנו רואים תלמידים עם הפרעות קשב שההוראה מרחוק פשוט מיטיבה איתם בצורה בלתי רגילה. אותו תלמיד שקשה לו לשבת בכיתה ולהתרכז בגלל שכל שנייה מישהו יוצא ותלמיד אחר דופק עם העט על השולחן, כל הדברים האלו מנוטרלים בבית. יש כפתור של מיוט והמורה יכול להשתיק את התלמידים, וגם התלמיד עצמו יכול למצוא חדר שקט בבית ולסגור את הדלת. יש תלמידים שאנחנו ממליצים להם לשבת בשיעורים עם אוזניות ואז הם יכולים להיות בפוקוס על השיעור.

"לזום יש גם יתרונות עבור תלמידים מסוימים, ועבור תלמידים אחרים הוא יותר מאתגר. בסופו של דבר צריך לזכור שזוהי המציאות כרגע, ועם המציאות הזו אנחנו עובדים".

The post זום אין: כך מתנהלים הלימודים בתקופת הקורונה appeared first on מקור ראשון.