במאה ה־19 השתלטה בחקר ההיסטוריה הגישה ההתפתחותית, ולפיה התפתחות ההיסטוריה דומה להתפתחות הדרוויניסטית, כלומר היא מתפתחת ומעוצבת על ידי התנאים והנסיבות. באופן דומה השתמשו החוקרים בכלים אלו ביחס לדת, כדי להבין כיצד היא מתפתחת ומשתנה עם הזמן. גישה זו עמדה כנגד הגישות שראו בדת ובהתפתחותה משהו על־היסטורי, הקשור למשל להשגחה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– בנט: מותר לשים בצד דברים חשובים כמו סיפוח ומדינה פלסטינית

– המטוס החדש שמשנה את המשוואה בשמי מזרח התיכון

– תיבת פנדורה משפטית: ראיון עדים על ידי הפרקליטות לפני המשפט

בין שני קצוות אלו היו גם עמדות נוספות. מעניינת זו של הראי"ה קוק. הוא טען שההיסטוריה מוציאה מן הכוח אל הפועל, בשלבים ובאופן מדורג, את מה שכבר גלום בצורה גרעינית בהתגלות הראשונה, אך שעדיין לא בא לידי ביטוי באופן מלא. הרב קוק מתייחס להיסטוריה כתהליך של התגלות מתמדת, התקדמות בתוך מנהרה חשוכה לקראת האור שבקצה – האור של אחרית הימים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 8/04/D836-088-750x502.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בניגוד לתורת האבולוציה הדרוויניסטית, המאומצת על ידי הגישה ההתפתחותית, הרב קוק מעדיף סוג אחר של אבולוציה. למושג האבולוציה שתי משמעויות שונות: האחת, האבולוציה מהסוג הדארוויניסטי, כמין תנועה של אבק ברוח, שכוחות מפעילים אותה. אולם יש אבולוציה אחרת, כמו התפתחות העובר במעי אימו. זו דוגמה של התפתחות שבה המטרה הסופית קבועה, וההתפתחות היא חיפוש הדרך להגיע למטרה הסופית. משל למה הדבר דומה? למים שבהר ה"מחפשים את הדרך" כיצד להגיע אל הים. כך נוצר הנחל. ואף שיש חופש מסוים בקביעת המסלול, הוא נקבע לפי המטרה הסופית. בשפה הפילוסופית, מושג זה נקרא טלאולוגיה.

זו גישתו של הרב קוק גם ביחס להיסטוריה: אכן לדעתו ההיסטוריה מתפתחת, יש לה דרגות חופש ולא ניתן לחזות את נתיבה מראש. אולם התפתחות זו מודרכת על ידי כוח הנמצא בעתיד, כמו נתיב הנחל המוביל את המים לים. מה שמשפיע על ההיסטוריה איננו העבר אלא העתיד. ישנו מושג אידיאלי, והוא מכוון את ההתפתחויות שקורות בפועל.

הרב קוק האמין בגישה אופטימית זו, וסבר שהכיוון הכללי של ההתפתחות ההיסטורית הוא חיובי. מהו המוסר הטבעי המאומץ על ידי האנושות? זהו המוסר של אחרית הימים. מהם המושגים הדתיים הנכונים שאליהם היהדות מתקדמת? אלו מושגי הדת האידאליים. אחרית הימים משפיעה עלינו ומעצבת את התפיסות שלנו, למרות שבשלבים המוקדמים יותר אנו מבינים את המושגים רק במעורפל ונמצאים בשלב נמוך מאוד של הכרתם. המושג השלם והנכון משפיע עלינו, אף שאנו עדיין לא תופסים אותו במלואו.

נקודה סינגולרית

רעיונות דומים לאלו של הרב קוק נמצאים גם אצל הרמן כהן. בספרו "דת התבונה ממקורות היהדות" מפתח כהן את רעיון התבונה בהקשר של הדת. בדומה להסתכלות על ההיסטוריה, הוא מנתח את ההתפתחות התבונית וכך גם את ההתפתחות הדתית. ביחס לתבונה ישנם מושגים או אמיתויות המופיעים ברגע מסוים ומשפיעים עלינו, אולם אנו לא יכולים להבין את מלוא משמעותם. בשלב ראשון השפעתם היא אולי חלקית, אולי גם באופן לא כל כך מוצלח, אך הם הולכים ומתפתחים.

כך גם ביחס לדת. הרמן כהן רואה במקרא תעודה למהפכה, לנקודה סינגולרית שאיננה המשך של מה שהיה קודם. זוהי הופעת המונותאיזם, המושג של הא־ל האחד, ויותר מכך – הרעיון של ייחוד הא־ל, כלומר שהא־ל איננו חלק מהעולם ומהטבע. זוהי פרדיגמה אחרת לחלוטין. למשל, דורות חונכו עם הפיזיקה של ניוטון. פתאום הופיע איינשטיין, ובמקום להוסיף טלאים על הפיזיקה הקיימת נוצרה התחלה חדשה, אינטואיציה חדשה ביחס לזמן ולחלל ולבו־זמניות. מכאן מתפתח משהו אחר לחלוטין, זוהי קפיצה אל עולם אחר.

אותו הדבר קורה גם ביהדות. המקרא מופיע ומביא שינוי פרדיגמה. לפי כהן, המקרא איננו פרק נוסף בתוך קו התפתחותי קיים; זוהי התחלה חדשה. לדעתו, התחלה חדשה זו איננה באה מתוך הסתכלות על המצב הקיים, הדתות הקיימות, אלא מקורה בגילוי תבוני פנימי יש מאין. מפץ גדול. באותו רגע הגענו למושג חדש, והוא האמונה הישראלית.

נביא לכך דוגמה נוספת. אמיתות מתמטיות וגאומטריות היו ידועות כל הזמן, במצרים למשל. אך רק כשבאים פיתגורס, אוקלידס ואחרים, מתחילים להבין שיש כאן שיטה חדשה בגיאומטריה, שאיננה אמפירית אלא מבוססת על הוכחות, על אקסיומות, והנה נולדת הגיאומטריה. אותו הדבר נכון למקרא. המקרא מייצג גילוי חדש. שונה מכל מה שהיה קודם.

יחזקאל קויפמן המשיך לפתח רעיון זה, והוסיף דבר נאה: הוא דן בשאלה האם הקפיצה הזאת היא תוצאה של התגלות או של תופעה אחרת כלשהי. את התשובה, הוא אומר, נשאיר לתחום האמונה. מה שאנו צריכים ויכולים לקבוע מבחינה מחקרית והיסטורית, הוא שהיה כאן גילוי חדש ולא התפתחות.

על שם העתיד

כאן יש עיקרון חשוב נוסף ביחס לטקסטים המקראיים. באופן כללי, כדי להבין טקסט לא נכון לקרוא אותו אך ורק כפי שהוא עומד בפנינו כעת, אלא עלינו לראות אותו כגרעין של מה שיתפתח ויצמח ממנו לאחר מכן. זו תהיה קריאה רטרואקטיבית, או "פרה־אקטיבית" של הטקסט, בעקבות מה שהטקסט הוביל אליו. פעמים רבות כשאנו מסתכלים על טקסט ספרותי, אנו עשויים למצוא שם מושג, רעיון כללי, שלא הגיע עדיין למלוא התפתחותו או למלוא כוחו.

כך קורה לא מעט במדע: מתמטיקאי מגלה מושג חדש. הוא מגלה ומוכיח את התכונות, כותב עליו, אך יעברו כמה דורות עד שנבין את מלוא משמעותו של המושג, או שפתאום הדבר הופך לרלוונטי מאוד. דוגמה קטנה: גיאומטריה פרויקטיבית, שהפכה לחשובה בעידן הראייה הממוחשבת. המתמטיקאי גילה אותו, אבל עדיין, למלוא הבנתו ומשמעותו נצטרך לחכות לזמן מאוחר יותר.

תובנה זו נוגעת להרבה טקסטים ורעיונות יהודיים, שאת מלוא משמעותם נבין לאחר כמה דורות. יכול להיות שזה נכון למשל, ביחס לרמב"ם. לדוגמה, במאבקו כנגד ההגשמה של האל. זהו אולי רעיון מקראי שהמקרא לא פיתח אותו לחלוטין, אלא שהמקרא יצר את הגרעין שהתפתח מאוחר יותר והגיע לשיאו אצל הרמב"ם.

הרמן כהן, כמו רבים מהפילוסופים המודרנים, השתמש הרבה במושגים מתמטיים. כהן השתמש במושגים מהחשבון האינפיניטסימלי. הגאולה, לשיטתו, היא תהליך נצחי שאף פעם לא יסתיים. תמיד נהיה בתהליך אינסופי של התקדמות. אצל הרמן כהן ההתקדמות היא אסימפטוטית אל האין סוף. אנו הולכים ומתקרבים, אך לסוף לא נגיע – לקדושה האינסופית.

The post ההיסטוריה של המחר: בין התפתחות דרוויניסטית למהלך מטאפיזי appeared first on מקור ראשון.