"27.01.2002, בשעה 12 ורבע אני עומד ליד החלון בקומה השנייה של אולפני נווה־אילן לבוש במכנסי ג'ינס ומעיל, ומסתכל על הגשם. זה היה היום הראשון לשידור מהדורת החדשות בערוץ 10. היה באוויר מתח, הנה עולה מהדורה שעומדת להתחרות במהדורה של ערוץ 2 שבה עבדתי בעבר. אנחנו אמורים לתת פייט וכל העול על כתפיי, הבמאי".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– "גמביט המלכה": השושבינה המושלמת לגל הקורונה החורפי

– "כריעת ברך בוורשה": גרמניה הנפיקה מטבע לזכר השואה

– השר אלקין: "יש ירידה ברמת הבינלאומית, צריך למשוך כוכבים לאקדמיה"

בדיוק ברגעים הקריטיים האלו צלצל הטלפון של גלעד טוקטלי. על הקו הייתה אמו, שבישרה לו שרצחו את אבא שלו. אביו, פנחס, היה ההרוג היחיד בפיגוע תופת שביצעה מחבלת ברחוב יפו. טוקטלי מבין שביום הקריטי של חייו המקצועיים הוא חייב לעזוב הכול ולעלות לבית הוריו לירושלים: "ידעתי שבעוד שמונה שעות וחצי עולה המהדורה. אבא נרצח ואני חייב לנסוע. זה היה הרגע הכי משמעותי בחיים שלי. העבודה התערבבה עם המציאות הישראלית". כשהגיע לבית הוריו, אמו חנה, שידעה שהערב עולה המהדורה ואין מי שיביים אותה במקום בנה, האיצה בו לחזור לאולפן.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02012_37_43-2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כך מצא את עצמו טוקטלי ביום הראשון לעליית המהדורה משדר כתבה על הרצח של אביו, האיש שאהב לרכוב על אופניים, איש משפחה שהיה בדרכו לקנות מתנת יום הולדת לאשתו ומצא את מותו. "זה היה שידור חי כמובן, ובדיעבד הבנתי שבעוד אני מביים את השידור, מאחוריי עמד כל הצוות ובכה". במהלך כל השבעה הגיע מדי ערב כדי לביים את המהדורה, כשאמו מדרבנת אותו ומוצאת את עצמה מול קרובי משפחתם הרחוקים שתהו איך זה ייתכן. "היא ענתה להם: 'זאת העבודה שלו, הוא חייב להיות שם, מה הבעיה שלכם?' – הייתה לה ראייה מאוד בהירה של מה צריך ומה נכון, ועל מה אסור לוותר. זה היה משהו מהותי בראיית העולם שלה, להביט ישר למציאות בלי קשר למה יגידו, אלא מה צריך לעשות. אני משתדל מאוד להעביר לילדיי את ראיית העולם הבהירה והפשוטה הזאת".

במשך 27 שנים ביים טוקטלי את תוכנית הטלוויזיה "עובדה", 687 תוכניות שבהן ניצח על תחקירים משפיעים, סיפורי מגזין מרגשים וראיונות שהשאירו חותם. כתבות שהובילו אותו בין סומליה לחאן־יונס, בין מומביי לבואנוס־איירס ולניו־יורק, בין טול־כרם לדרום לבנון. עכשיו, אחרי חצי חיים במקום עבודה אחד, הוא פורש ויוצא לדרך עצמאית, ונפרד מזוגיות מקצועית ארוכת שנים עם אילנה דיין.

"אילנה ואני חולקים אלפי שעות יחד, כמעט בלתי אפשרי לסכום יחד את כל עשרות אלפי הקילומטרים שטסנו בדרך לצילומים, את מאות האנשים שפגשנו ואת אינסוף הרגעים – גם כשהמצלמה נוכחת וגם כששנינו בתוך חדר עריכה חשוך בשעות מאוד משונות בלילה, מתלבטים לאן נתקדם בתוך הרצף שנבנה על ציר הזמן של הכתבה. זו מערכת יחסים שבנויה קודם כול על אמון ומבוססת על כבוד הדדי. התבגרנו לתוך התוכנית, זה חתיכת מסע חיים".

במאי מלידה

הוא נולד למשפחה ירושלמית ממוצא ספרדי טהור, דור תשיעי בעיר. הלאדינו הייתה שפת הסתרים של הוריו. אביו היה לתקופה מנהל סניף "הארץ" בירושלים, ומנהל משרד פרסום עצמאי, ואמו עקרת בית.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/11/אירית-לכטר2-750x563.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כבר בגיל 12 הוא התחיל את הקריירה שלו בעולם הדרמה כשבמשך קיץ שלם שיחק בתיאטרון בובות את כיפה אדומה. בהמשך למד קולנוע בחוג במוזיאון ישראל, וחלם לביים סרטים עלילתיים. בכיתה י"ב המורה שלו לספרות, הסופרת בתיה גור, הרשתה לו לעשות סרט בתור פרויקט גמר. הוא ביים אדפטציה לסיפורו של עגנון "שלוש אחיות". הוא שירת כחייל קרבי בגבעתי, ובסיום שירותו ב־1989, הלך ללמוד ב"סם שפיגל" שפתח באותה שנה את שעריו לראשונה. בסוף השנה הראשונה ללימודיו שם, ועם הדיבורים על הקמת ערוץ מסחרי שיתחרה ברשות השידור, החליטו במוסד להקים קורס להכשרת כתבי טלוויזיה. במסגרת הקורס שודרה בכל יום מהדורת טלוויזיה במעגל סגור, וטוקטלי היה הבמאי של אותה מהדורה. באחד הערבים הגיעו אורחים מהתעשייה לצפות במהדורה, אחד מהם פנה לטוקטלי בסיום השידור ושאל לשמו. "אם נזכה במכרז", אמר לו, "אני רוצה שתעבוד איתנו". היה זה אילן דה־פריס, שלימים היה סמנכ"ל התוכן בזכיינית טלעד. אחרי סיום הלימודים טוקטלי אכן פנה אליו, ודה־פריס קיים את הבטחתו ושכר אותו. "הוא אמר לי: 'אתה הולך להיות המפיק בפועל של אילנה דיין'. לא היה לי מושג מי זו. אמרו לי שהיא עובדת ב'ערב חדש' ובגלי צה"ל. אילנה הייתה בת 28 ואני בן 26, ואז זה התחיל".

"כשמתחילים לעבוד יחד בגיל צעיר כל כך, אי אפשר לדעת לאן זה יגיע. בזמנו היו כמה תוכניות תחקירים, בהן גם 'מבט שני' שהייתה ממייסדי הז'אנר. היינו צריכים להתבלט ולתת משהו שונה כדי לשרוד. כבוד ואמון ליוו את שנינו, הצוות התחלף עם השנים. התחלנו שבעה אנשים והיום המערכת מונה 21־23 אנשים", הוא מציין. התוכנית הראשונה שודרה בדיוק לפני 27 שנים, בנובמבר 1993. היו בה שתי כתבות, הראשונה עסקה בפרשת התעללות בילדים בפנימייה בבני־ברק. כבר אז למד טוקטלי על בשרו שהעבודה שבחר היא מאתגרת, כשמנהל הפנימייה ניסה להכות אותם. הכתבה השנייה הייתה כתבה קנויה מרשת CBS: "זו הייתה כתבה שעסקה בתופעת המטקות בישראל וכמה היא משמעותית. אם אני מסתכל היום על מסך הטלוויזיה, בתוכנית תחקירים ישראלית העניין של קניית תוכן מחו"ל הוא לא אופציה בכלל. הכול חייב לגעת באנשים שחיים פה ביום־יום שלהם. אם הצופה רואה משהו על המסך שהוא לא מזדהה איתו ושהוא לא משליך על חייו, אז הוא יקום וילך".

במהלך השנים עלו טענות כלפי עובדה, אחת מהן הייתה שהיא הפכה להיות פחות תחקירית ויותר מגזינית, עם פחות חשיפות פורצות דרך ויותר ראיונות מגזין.

"אני לא מסכים עם זה. בעבר היינו עושים 30 תוכניות בעונה וכיום עושים בין 18 ל־20 תוכניות בעונה. לספק תחקיר מהדהד כל שבוע לכמות כזאת של תוכניות זה דבר שאי אפשר לעמוד בו. אם סופרים כמה תחקירים יש בעונה, אז התשובה היא שלפחות בחצי מהתוכניות יש תחקירים פר אקסלנס. מעבר לזה יש תוכניות שהן לא תחקירים משני מציאות, אלא דברים דוקומנטריים שמספרים על המציאות. התמהיל משתנה מעונה לעונה, אבל בגדול אנחנו משתדלים לבנות את זה כך".

"בעולם, העניין של השידור החי הולך ודועך, אבל בארץ, השידור החי עדיין אפקטיבי. לא מזמן קיבלתי דו"ח רייטינג של כתבה ששודרה על רצח רבין. היו לזה 40 אחוז רייטינג. זה אומר שכמעט כל צופה שני צפה בתוכנית. אי אפשר לחלום על נתון כזה, חוץ מבמקרים חריגים כמו אירוויזיון"

בעידן של מבחר אינסופי של תוכניות וסטרימינג עם תכנים מכל העולם, יש עדיין עניין בשידור חי של תוכנית כמו עובדה?

"בעולם, העניין של השידור החי הולך ודועך, אבל בארץ, השידור החי עדיין אפקטיבי. לא מזמן קיבלתי דו"ח רייטינג של כתבה ששודרה על רצח רבין. היו לזה 40 אחוז רייטינג. זה אומר שכמעט כל צופה שני צפה בתוכנית. אי אפשר לחלום על נתון כזה, חוץ מבמקרים חריגים כמו אירוויזיון".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _202012_37_40-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

או בריאליטי.

"אני לא מסוגל לראות תוכניות ריאליטי. כן, יחשבו שאני אנין ומתנשא. אני שמח להודיע שגם ארבעת ילדיי לא מסוגלים לצפות בזה. יש משהו בעייתי בעניין הזה של לקחת גבר או אישה משכילים שנתנו את הסכמתם לשידור, ולשחק איתם על המסך. אולי היום קל לי לדבר כי אני מחוץ לקשת, אבל תמיד זה היה ככה. לשמחתי עבדתי בתוכנית שהיא הכי רחוק מריאליטי".

ועדיין הכסף של הריאליטי מממן את שאר התוכניות הפחות רווחיות.

"ברור לי שאלו חוקי המשחק, ואני עדיין מודה לגורלי שלא הגעתי לשם. קשה לי לראות אנשים מבוזים. זה הפך להיות תחליף התרבות – ההתעסקות ברגע החולשה של אנשים. שלא ינסו לשכנע אותי שזה לא משליך על החיים שלנו ועל איך שאנשים מתייחסים זה לזה".

שקר ואמת

באופן מפתיע, דווקא לו, לבמאי המנוסה, נעשה תרגיל תקשורתי שפגע בו בנושא הכי רגיש בחייו. זה קרה שלושה חודשים אחרי הפיגוע שלקח ממנו את אביו, כשהתבקש להתראיין לערוץ טלוויזיה אוסטרלי על גל הפיגועים בארץ ולהשמיע את דעותיו הפוליטיות בעקבות מה שאירע למשפחתו. השיחה המקדימה עם התחקירנית הייתה נעימה ונסובה סביב האוריינטציה הפוליטית שלו ובירור לגבי רמת המסוגלות שלו לניהול ריאיון באנגלית. "הצוות שהגיע אליי הביתה היה סופר־סימפטי. זו הייתה הפעם היחידה שהכנסתי צוות לחלל האינטימי שלי. השאלות היו לעניין והשיחה הייתה טובה. לא יכולתי לשער שהם עושים לי תרגיל".

בדיעבד התברר שבמקביל אליו, ראיינו ברשת האוסטרלית גם את אחיה של המחבלת. הוא ידע על הריאיון של טוקטלי, אבל טוקטלי לא ידע עליו.

"זה היה נורא ואיום. אני לא מצליח להבין למה לעשות את זה, מה הרווח? מדברים על האובייקטיביות ולתת ייצוג לכל הצדדים, אבל בסיפור של טרור אין סימטריה, יש רוצח ויש נרצחים. להפוך את האי־סימטריה הזאת לסיפור אובייקטיבי וסימטרי על המסך, זה נורא".

הוא קופץ לסרט שהוא עובד עליו בימים אלו, על השופט מישאל חשין ז"ל. "מצאתי ציטוט שלו שבו הוא מדבר על כמה היה קשה לאמא שלו ולכל הדור שלה לומר את המילה שקר, ובאמת הם לא אמרו 'שקר' אלא שי"ן קו"ף רי"ש, כי זו מילה שיש לה כוח רע ומצמית, ובגלל זה לא גם לא כתבו אותה במלואה אלא הפרידו בנקודות – ש.ק.ר. היום לא אומרים שקר, מצאו לזה ביטוי קליל, 'פייק ניוז', וכשאומרים את זה, זה נשמע קליל, זורם, לא בעברית, ואומרים את זה בכל משפט שני, ואם חושבים על זה, זה בעצם הש.ק.ר של פעם.

"הטרגדיה של התקשורת בימינו, היא שההבחנה האלמנטרית כל כך בין שקר לאמת הופכת להיות משהו שנמס לנו מהידיים. בכל השנים של עובדה מה שעמד לנו מול העיניים זה לא ליפול בש.ק.ר. להפוך עולמות כדי לוודא שמה שאנחנו משדרים הוא כמה שיותר קרוב לאמת. אי אפשר להביא תמיד את האמת המלאה בטקסט, בתמונה, בפריים. האמת תמיד מתווכת לצופה או למאזין וצריך לראות שהתיווך הזה נעשה בדרך הכי מדויקת שאפשר. להיות סוכני אמת, זאת העבודה של אנשי התקשורת, ובמקרה הזה של האוסטרלים הם שיקרו ויצרו מרקחת נוראית".

חודש וחצי אחרי שהאייטם שודר באוסטרליה, קיבל טוקטלי קלטת של השידור. "אף אחד לא ראה אותה. מצלמים אותי ואת האח של המחבלת כפרטנרים לדיאלוג שלא קיים. הוא מגיב אליי ואני לא מגיב אליו, והתמצית של הסימטריה המעוותת הזאת באה לידי ביטוי במשפט האחרון כשהוא משווה בין שנינו – 'הוא איבד את אביו ואני את אחותי'. הסיפור הזה היה שיעור משמעותי לחיים".

"בריאיון עם אובמה עשיתי לו תעלול שגרר כעס מצד הצוות שלו. כתבנו שנביא מצלמה אחת שתהיה מכוונת על אילנה, ואחת נוספת שתהיה על הנשיא. מה שלא אמרתי זה שהמצלמה של הנשיא תהיה על מסילה. במשך הריאיון הזזתי את המצלמה בעדינות, עד שאחת העוזרות לחשה לי להפסיק, כי אני מוציא את הנשיא מריכוז"

מה הלקח המרכזי שהפקת מזה?

"להסיק מסקנות לגבי האופן שבו אני הולך לעבוד. אם מרואיינים מתקשרים אחרי שידור ואומרים 'מה עשיתם לנו', אז אנחנו יודעים שנכשלנו. גם כשאנחנו עושים כתבה על אנשים שעשו דברים לא טובים, כמעט לא קרה שהם התקשרו ואמרו 'איך העזתם לעשות את זה'. זה כמעט לא קרה. כשאתה בא לריאיון אתה מפקיד את הדבר הכי חשוב בחיים שלך – סיפור חייך – בידי הצוות. וכשאתה בא לעובדה אתה יודע שזה לא יעוּות. אם זה יתעוות, זה כישלון שלנו. אם מרואיין בא ואומר: 'עיוותם את התמונה כפי שהצגתם אותה'. כאמור, זה כמעט שלא קרה – וזו אינדיקציה לכך שאנחנו בסדר".

אחד העורכים שלי בעבר, שכבר לא נמצא בעולם העיתונות, אמר לי שאם המרואיין מתקשר ביום ראשון להחמיא לי, זה סימן שעשיתי משהו לא טוב. ששירתי אותו ולא את הקוראים שלי. מה אתה חושב על זה?

"אם המרואיין עף על זה, זה אומר שעשינו משהו לא טוב? אני לא מסכים. זו אחריות גדולה אם מישהו בא ומספר את הדבר הקרוב לליבו. ואם אני מעוות ומוציא את הסיפור מהקשרו ומקטין אותו, זה אומר שעשיתי עבודה טובה? אני ממש לא חושב כך. המילה כבוד היא סופר־חשובה, צריך לתת את הכבוד למי שעושה את הסיפור, גם אם הוא לא מהטובים".

אני זוכרת לפחות מקרה אחד של מרואיין שלא יצא מרוצה, והוא יעקב וינרוט ז"ל. יממה לאחר שידור הריאיון איתו בפתיחת העונה של עובדה ב־2017 הוא הוציא הודעה ובה כתב שהוא "מצר על כך שעשרות שעות של שיחותיו עם אילנה דיין, במשך ימים ארוכים של צילומים, נחתכו ונערכו באופן מגמתי כדי לנסות לפגוע בראש הממשלה בנימין נתניהו וברעייתו, להם הוא רוחש הערכה עצומה וחיבה עמוקה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... F3HG-2-e1605693037951.jpg 535w" sizes="(max-width: 433px) 100vw, 433px" />

"צריך להבחין בין מה שאמר וינרוט ז"ל לתקשורת ובין מה שהוא אמר לאילנה בטלפון למחרת השידור", הוא אומר ולא מפרט. "אני יכול לדבר כי הייתי שם לכל אורך הדרך, ואם יש משהו שהבנו במהלך השנים זה שיש סוג של מרואיינים שצריך לעבוד איתם בצורה אחרת. כשנכנס אלייך צוות צילום הביתה או למשרד זה כמו דחפור צבאי. מצלמות ענק, תאורה, הכול ממש ברוטלי. כשנכנסת הדיוויזיה הזאת הביתה יש כאלה שזה גורם להם לפרוח ויש כאלה שההפך, הם נרתעים. במקרה של יעקב וינרוט הוא הופיע שנים מול הטלוויזיה בבתי משפט, הוא ידע לומר תמיד את אותו משפט מדוד ושקול כדי שייכנס למהדורה בערב. בכתבה שעשינו רצינו לקבל וינרוט אחר, הכי רחוק מהקטעים המדודים שראינו אותו בהם בחדשות. רצינו להבין את המורכבות של האיש עם האקדמיה, המשפט, התורה. איש שייצג אנשים שעשו עבירות לא פשוטות, באמונה שלמה".

לצורך כך הם יצרו אינטימיות. שעות ארוכות של צילומים. חמישה מפגשים, רק הוא, דיין ועוזר צלם. "האיש כבר לא היה בריא, הוא ידע שהוא מפקיד את הדברים החשובים בחייו בידיים של אילנה, ועשה את זה בביטחון. אני חושב שצריך להפריד בין מה שאמר בסופו של דבר לאילנה אחרי השידור לבין ההודעה שהוציא לעיתונות. אני לא חושב שקרה משהו ל'חוזה' במירכאות בינו ובין אילנה".

וחשוב לו להדגיש שאין חוזה כזה: "עובדה היא אולי התוכנית היחידה שלא מחתימה את המרואיינים שלה על טופס ריליס (טופס שחרור מאחריות, ר"ר) שבו המרואיין נותן לנו את הזכויות לעשות בחומרים מה שאנחנו רוצים. עובדה מסרבת להחתים על זה כי החוזה בעל פה מול המרואיין מחייב יותר מטופס חתום".

מים סוערים

אחד התחקירים המהדהדים של עובדה בשנים האחרונות היה זה שעסק בפעיל השמאל עזרא נאווי, שתועד כשהוא מעביר למנגנוני הביטחון הפלסטיניים פרטים על סוחר קרקעות, בידיעה שהאיש יעונה בידיהם ואולי אף יירצח. נאווי אף התגאה כי פעל בצורה דומה כמה פעמים בעבר. החומרים הגיעו לתוכנית עובדה באמצעות ארגון "עד כאן", ששתל את אנשיו בתוך ארגוני שמאל קיצוניים. נגד דיין נפתח קמפיין חריף בעקבות השידור, ובשיאו אף הופצה תמונתה לבושה במדים נאציים. באופן חריג, טוקטלי אינו חתום על התחקיר הזה. "אני מכיר את נאווי מירושלים באופן אישי, ומהרגע הראשון, בגלל ההיכרות הזאת, ביקשתי להיות מורחק מהתחקיר ומהצילומים והשידור. זה לא קרה לי קודם לכן אף פעם. הכרתי והערכתי אותו כלוחם צדק גם אם הרבה אנשים לא אהבו את מה שהוא עשה, ובגלל זה בחרתי לא להיות חתום על התחקיר".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/11/עזרא-נאווי-בעובדה-2_צילום-מסך-e1605692808484-750x410.jpg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/11/עזרא-נאווי-בעובדה-2_צילום-מסך-e1605692808484-768x420.jpg 768w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/11/עזרא-נאווי-בעובדה-2_צילום-מסך-e1605692808484.jpg 936w" sizes="(max-width: 468px) 100vw, 468px" />

אחת הכתבות האחרונות שכן נעשו תחת פיקוחו היא התחקיר שהתיימר לחשוף שורת עדויות על הטרדה מינית לכאורה נגד שר הרווחה לשעבר, חבר הכנסת מאיר כהן מיש עתיד. בפועל לא ממש הובאו ראיות מוצקות, והושמטו או טושטשו ראיות הפוכות. "בתחקיר של 'עובדה' על מאיר כהן ישנה נקודת תורפה גדולה כמו הכור האטומי", כתבה על כך שני לייטמן בביקורת ב"הארץ".

שידרתם בפריים־טיים תחקיר שלא היה מבוסס דיו. יש מחשבות לפני שידור כזה על מה שזה הולך לעשות למושא התחקיר, לבני משפחתו?

"נוצר איזה בלבול מול התקשורת. אני לא חושב שהתקשורת היא זאת שהורסת למאיר כהן את החיים, מי שעשה את זה במו ידיו זה הוא. נדרשו לנו שמונה שנים להעלות את זה לשידור בגלל בעיות שונות, וזה התאפשר עכשיו. התפקיד של עובדה הוא לחשוף את הדברים האלה. אם עובדה תתחיל לשאול את עצמה מה יהיה עם אשתו וילדיו ועם המעגלים הרחוקים, נגיע למצב שלא נשדר דברים שצריכים לראות אור".

ועדיין, לא הצלחתם להביא עדויות שידברו על משהו פלילי.

"אין ויכוח שנעשו דברים שאסור לו לעשות, הוא נמצא בתפקיד ציבורי משמעותי וצריך לדעת מאיפה הוא מגיע".

אתה פחות חשוף ללחצים להוריד תחקירים או לגנוז אותם מאשר אילנה, מתוקף היותך איש של מאחורי הקלעים?

"בהחלט יש יתרון להיות מאחור. מי שמתמודד עם הלחצים האלו הן אילנה, שני דרורי העורכת הראשית, נעמה פרי ורותי שטיינברג, המפיקה הראשית. נפח גדול מזמנם של העובדים מופנה לטיפול בזה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201619_54_39-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אם יש תחקיר שלאורך זמן שאב משאבים וכוחות מאנשי המערכת זהו התחקיר על סרן ר'. בכתבה ששודרה ב־2004 נקבע שמפקד פלוגה בחטיבת גבעתי ביצע וידוא הריגה בנערה ערבייה שהתקרבה למוצב "גירית" ברצועת עזה. לאחר השידור נטען כלפי דיין שההקלטות "בושלו" ושהיא הצמידה זה לזה צילומים מהתקרית, קטעי ארכיון ממסיבה שערכו החיילים וצילומי אילוסטרציה של ירי במא"ג – הכול כדי ליצור אצל הצופה את התחושה שסרן ר' אכן ביצע את המעשה. בעקבות האירוע הועמד הקצין למשפט, אך בית הדין הצבאי זיכה אותו מכל אשמה. מיד לאחר מכן הגיש ר' תביעת דיבה נגד דיין, נגד עובדה ונגד הזכיינית טלעד, בטענה שהתוכנית והפרומו ששודר לפניה היו בגדר לשון הרע. שופט בית המשפט המחוזי בירושלים דאז, נעם סולברג, קיבל את התביעה ופסק לר' פיצויים בסך 300 אלף שקלים. שני הצדדים ערערו לבית המשפט העליון, ושם קיבלו השופטים את עמדתה של דיין. בית המשפט אימץ את תפיסת "אמת לשעתה", המתבססת על הנתונים שעיתונאי סביר היה יכול לדעת בעת הפרסום, וקבע שיש לספק הגנה נרחבת לפרסומים עיתונאיים. הרכב מורחב של תשעה שופטים, שנדרש גם הוא לתיק, לא שינה את ההכרעה. רק הזכיינית עדיין חויבה לשלם לר' פיצויים בגלל הקדימון, אם כי בסכום מופחת.

"לשמחתי רוב מוחלט של שופטי העליון הכריעו החלטה שמנקה את דיין", אומר טוקטלי. "היה לי עצוב לראות מה זה עשה לאילנה בחיים האישיים. מאבק קשה על משהו שידעה שקרה. אני שמח מאוד שזה הסתיים כמו שזה הסתיים".

"הטרגדיה של התקשורת בימינו היא שההבחנה האלמנטרית כל כך בין שקר לאמת הופכת להיות משהו שנמס לנו מהידיים. בכל השנים של עובדה מה שעמד לנו מול העיניים זה להפוך עולמות כדי לוודא שמה שאנחנו משדרים הוא כמה שיותר קרוב לאמת. האמת תמיד מתווכת לצופה או למאזין וצריך לראות שהתיווך הזה נעשה בדרך הכי מדויקת שאפשר"

אנחנו נפגשים ביום הבחירות בארצות־הברית, מה שמחייב אותנו לדבר על המפגש שלו עם שני נשיאים. הריאיון הראשון שערך יחד עם דיין היה עם לא אחר מאשר הנשיא דונלד טראמפ, בעידן שבו הוא היה "מולטי מיליונר צעיר ששלט בבנייני מנהטן". "קיבלנו הבטחה ל־45 דקות של ריאיון. הגענו למגדל טראמפ, הקמנו סט, ואז הוא נכנס לחדר לבוש בצורה מהודרת ושׂערו עשוי. אילנה יצאה לכיוונו, לחצה את ידו והוא אמר לה: 'אז את גברת דיין? כדאי שתתחילי מיד כי יש לך חמש דקות'. אילנה אמרה לו שתואמו 45 דקות מול הצוות שלו, אבל הוא ענה לה: 'גברת צעירה, כבר איבדת חצי דקה'. שנינו הלבנו. הבטחנו בארץ ריאיון ארוך איתו, ומה נביא איתנו? בסופו של דבר הוא נתן ריאיון של 47 דקות. זה טראמפ. הוא עשה הצגת כוח מבהילה מאוד, הבהיר את יחסי הכוחות ובסופו של דבר הציג את עצמו כמי שהולך מרצונו הטוב לתת יותר ממה שהוא התחייב".

את אובמה יצא לו לפגוש פעמיים, בשנה האחרונה לקדנציה שלו. "עשיתי שם תעלול שגרר כעס מצד הצוות שלו. צוות התקשורת של הנשיא מבקש מפרט מלא של כל הציוד שאנחנו מביאים איתנו. כתבנו שנביא מצלמה אחת שתהיה מכוונת על אילנה, ואחת נוספת שתהיה על הנשיא. מה שלא אמרתי זה שהמצלמה של הנשיא תהיה על מסילה שאני נוסע איתה. במשך הריאיון הזזתי את המצלמה בעדינות, וזה נתן אפקט מרשים לצילומים, עד שאחת העוזרות לחשה לי להפסיק, כי אני מוציא את הנשיא מריכוז".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... le-Chrome_v0.1-120x86.jpg 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... e-Chrome_v0.1-750x541.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

גם בארץ הם ראיינו פוליטיקאים במהלך השנים. ביניהם גם בנימין נתניהו שהתייצב מול המצלמה של עובדה בעבר, אולם נדמה שהכתבה המהדהדת יותר הייתה זו שבה הוא היה נוכח־נפקד. הכתבה על האקווריום של ראש הממשלה, ששודרה ב־2016, בסיומה זכורה סצנה שבה אילנה דיין מקריאה תגובה ארוכה מבית רה"מ. "זו הייתה תוכנית פתיחת העונה, והשקענו בה הרבה. ביקשנו שיתוף פעולה מהלשכה, ובסופו של דבר מה שקיבלנו זו תגובה קשה ואלימה שהוציאה את דיבתה של אילנה. הייתה חשיבות להחלטה לעמוד ולקרוא מול המצלמה את התגובה הזו, על כל אורכה. הבנו שזה רגע משמעותי, לא הבנו עד כמה. להקריא טקסט שכולו גידופים עלייך. זה אפקט נורא והיא עשתה את זה. ישבתי במוניטור ולא האמנתי שזה קורה לי מול העיניים".

ביזנס ופלז'ר

בשבוע שעבר ציין טוקטלי 54, מה שאומר שחצי מחייו הוא העביר ב"עובדה". העובדה הזאת הביאה אותו לרגע שבו הוא הבין שהגיע הזמן לאפשר לעצמו לעבוד בצורה נינוחה יותר, ולהתמקד בדבר שגורם לו רק הנאה – סרטים תיעודיים. "בעובדה עשיתי דברים מעניינים, אבל לא תמיד זו הייתה הנאה. התוכנית נוסעת בקצב של 160 קמ"ש, זו לא נסיעה על כביש, אלא דרך מפותלת בין הרים תלולים, תהומות ולעיתים נוף משגע. דרך מאתגרת. הקצב הכללי של הדהירה בכביש 'עובדה' הוא קצב שרציתי טיפה להוריד אותו. רציתי לעשות את הדברים בקצב שלי, ולא כשהם מוכתבים על ידי מערכת חיצונית".

בימים אלו הוא עובד על סרט המתאר את חייו של איש העסקים, היזם והפילנתרופ המיליארדר היהודי־אמריקני מורט מנדל שהלך לעולמו לפני כשנה. הסרט נעשה בהזמנת מקורביו.

אנחנו מכירים רק שעה, אבל אני מקווה שלא תיעלב אם אעלה השערה שאתה הולך לעשות סרטים על אנשים עשירים – שזה נחמד כי הם מסוגלים לשלם ולקבל מוצר באיכות מעולה, אבל זה קצת פחות כיף לחופש האמנותי.

"דבר ראשון, מורט מנדל לא היה סתם איש עשיר, אלא אדם ששינה מציאות. דבר שני, החופש האמנותי שלי הוא תנאי מפתח מבחינתי. אני לא עושה סרט מטעם, ולא תשדיר שירות. כל מי שמזמין ממני סרט יודע שאם הוא רוצה סרט שידבר לקהל הרחב, החופש האמנותי הוא חובה אצלי".

"אני לא חושב שהתקשורת היא זאת שהורסת למאיר כהן את החיים, מי שעשה את זה במו ידיו זה הוא. נדרשו שמונה שנים להעלות את זה לשידור. התפקיד של עובדה הוא לחשוף את הדברים האלה. אם עובדה תתחיל לשאול את עצמה מה יהיה עם אשתו וילדיו ועם המעגלים הרחוקים, לא נשדר דברים שצריכים לראות אור"

לאורך הקריירה הארוכה שלו הוא ביים בהפוגות בין עונה לעונה של עובדה שורה של סרטים דוקומנטריים. בין השאר יצר סרטים על הטייס אבי לניר, על הקמת מוזיאון ישראל, על שניאור חשין ועל דב יודקובסקי, העורך המיתולוגי של ידיעות אחרונות. הלימודים והכלים שקיבל בבית הספר סם שפיגל משמשים אותו עד היום, אבל הוא נושא איתו גם טראומה שבגללה הוא לא מסוגל עד היום לביים קולנוע עלילתי. "הייתי הראשון מהמחזור שאושר לו לצלם סרט על פי תסריט שכתבתי. זה היה סיפור על איש מבוגר ושחקנית צעירה, שמתרחש בהפסקת קפה על הגג של בניין טרה סנטה בירושלים, סרט של עשר דקות", הוא מספר. באותה תקופה היה בבית הספר חוק, שהסרט מוקרן בפני התלמידים והמורים ולכולם זכות הצבעה, והם מחליטים אם הסרט ראוי לשידור או נגנז. במקרה של טוקטלי הם החליטו שהוא אינו ראוי לשידור. "נכון, זה סרט שהיה בעייתי, אבל כשהקולגות שלך מחליטים שהסרט שלך לא ראוי, זו טראומה. טראומה שלא התעסקתי איתה עד היום, אבל בסופו של דבר הרווחתי המון מהעשייה הזאת ומהלימודים, כי למדתי את כל המקצועות, גם לצלם ולערוך ולהקליט, ואני חייב לומר שעובדה אפשרה לי לעשות את כל הדברים האלה ולגעת בכל קשת המקצועות".

אולי עכשיו, בעידן החדש של חייך, יש סיכוי שתעשה קולנוע עלילתי?

"אולי באמת הגיע הזמן שאני אחשוב על זה, זה פחד שלא השתחררתי ממנו".

כשאני שואלת את טוקטלי אם יש כתבה שהוא גאה בה במיוחד, הוא לוקח לעצמו רגע לחשוב. "אני גאה בנקודות בזמן שבהן הרגשנו שאנחנו מצליחים לשנות את השפה או לספר סיפור מיוחד. כמו זה של 'כנופיית ניו־יורק', כתבה שהכנתי ב־2008 יחד עם אבי זילברברג ובעז גאון ועסקה בכנופיית פשע ישראלית בניו־יורק, ובהדים שיש לה על גל רציחות בארץ. באותן שנים בתקופה ששידרנו, עוד לא רווח המושג של פשע אמיתי. הצלחנו להביא למסך סוג של שפה טלוויזיונית שלא הייתה עד אז. זו כתבה שהביאה הרבה צופים אל המסך. אנחנו מאוד גאים בה. ובקצה האחר לגמרי, רחוק מאוד מזה, אני גאה במיוחד בכתבה שעשינו על מיכל סלה, של הכתב רוני קובן. זה סרט שמראה איך כל הסימנים היו שם, ולְמה גורמת אלימות כזו, אנחנו יודעים על יותר ממאה נשים שקמו ועזבו מציאות אלימה כי הן ראו את זה על המסך, והשליכו על מה שקורה אצלן בבית".

מה הכתבה שאתה הכי פחות גאה בה?

"אין לי כתם כזה שאני מצטער עליו. מצד שני, אין כתבה שאני לא חוזר אליה ואומר 'כאן היינו יכולים להאט', או 'לדמות הזאת יכולנו לתת יותר זמן', זה תמיד נכון".

יש מרואיין שאתה מצטער שלא הצלחת להביא אותו אל מול המצלמה?

"כן, זה קרה מחוץ לעובדה. רציתי לעשות סדרה גדולה עם תמי ארד, וזה לא צלח. אבל הרווחתי הרבה שעות איתה. זו החלטה מאוד משמעותית ללכת לסדרה שאתה הכוכב שלה, וההסכמה להצטלם ולהתראיין לא פשוטה. בסופו של דבר אנחנו עובדים בשידול הזה – לשכנע את המרואיין שהוא יכול לתת בך אמון ושאתה תכבד אותו, ולעמוד בזה".

איזה פריים יסכם כתבה מצולמת על חייך?

הוא מחייך. "אני בשטח, מסתכל על המוניטור מתחת לבד שחור. זה המקום שאתה מבודד בו את עצמך בזמן שאתה מצלם. אני מסתכל על התמונה וחושב איך היא תיחתך בחדר עריכה, איך היא תיראה בטלוויזיה בבית מלא ילדים. עם הבד הזה אתה מבודד את עצמך מהעולם שאתה מתעד ואתה רואה אותו מיוצג במוניטור. זה אומר שאני עדיין חי ופעיל ועובד".

The post האיש מאחורי המצלמה: ריאיון פרישה עם במאי התוכנית "עובדה" appeared first on מקור ראשון.