במעבדת המגילות הגנוזות של רשות העתיקות זכה חובב הארכיאולוגיה המקראית שבי, שוחר ההיסטוריה של עם ישראל, לאחד הרגעים המרגשים בחייו. ממרחק סנטימטרים ספורים יכולתי לקרוא, על פני שני קרעי מגילות קלף, פסוקי תהילים שכתב סופר יהודי בימי הבית השני, לפני יותר מאלפיים שנה. דרישת שלום מיוחדת מהעבר של עמנו. את המגילות הציגה לי פנינה שור, שסיימה לפני כחודשיים קריירה ארכיאולוגית מרשימה בת 43 שנים – ראשיתה כחופרת בשטח ואחריתה כראש יחידת מגילות מדבר יהודה ברשות העתיקות. היא וטניה ביטלר, המשמרת הבכירה במעבדת המגילות, הוציאו את פיסות הקלף מהמחסן שהן מאובטחות ושמורות בו – בתנאי חושך ואקלים מתאימים, ובתוך קופסאות שחורות מיוחדות המגינות עליהן מפגעי תאורה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– סיפורים מן הגניזה: ההיסטוריה היהודית דרך הדפים הישנים

– יקב בוטיק עם מרכז מבקרים שיעסוק ביין ובמקדש

– משפט שלמה: המועמד המוביל לתפקיד פרקליט המדינה

ביטלר שולפת מתוך קופסה את "מגילת תהילים". במגילה הזו יש שלושה סוגים של מזמורים: פרקי תהילים בנוסח המוכר לנו בדיוק, נוסח המסורה; מזמורים הקיימים גם בספר התהילים שלנו, אבל בנוסח מעט שונה; ומזמורים "חיצוניים", כאלו שאינם מוכרים לנו כלל. שור – שעדיין מתנהלת במעבדה כמו בביתה השני – קוראת יחד איתי בקטע המגילה החביב עליה, תוך שהיא מורה באזמל ארכיאולוגים על כמה תופעות מרתקות. היא מצביעה למשל על כל אזכורי השם המפורש: הטקסט העתיק כתוב כולו באותיות עבריות דומות לאלה של ימינו, אבל המילה הזו מופיעה בכתב העברי הקדום דווקא. אנחנו מחליפים השערות בנוגע למשמעות התופעה. גם ההבדל בין הנוסח שלפנינו לנוסח המסורה הוא עניין מרתק – ולא רק עבור קורא טרי כמוני.

"בשנות החמישים החוקרים עוד השתמשו בנייר דבק, אבל בשנות השבעים הם הגדילו לעשות: הם פירקו את הסלוטייפ והדביקו את המגילות בפרספקס. ברגע שהשתמשת בפרספקס – בית דין לא יעזור, אין איך להמיס את זה"

שור, גם אחרי שנים רבות במקצוע, נרגשת עדיין מהעיסוק בקרעי המגילות העתיקות. היא בת 67, אם לארבעה וסבתא לארבעה. שאיפתה לעיסוק בשורשי הקיום שלנו כעם בארץ ישראל החלה עוד כשחיה עם הוריה מעבר לים. "נולדתי בחיפה, וכילדה יצאתי עם המשפחה שלי לשליחות", היא מספרת. "אבי היה נציג הסוכנות וקרן היסוד בקהילה היהודית ברומא, ואני משערת שהחיפוש אחר השורשים והמקורות שם הביא אותי לעולם הארכיאולוגיה". אחרי מלחמת ששת הימים חזרה המשפחה ארצה והתיישבה בירושלים, ופנינה למדה באוניברסיטה העברית שפות, ספרות אנגלית וצרפתית וארכיאולוגיה. "חיפשתי היסטוריה שמדברת, משהו שלא יהיה יבש. למזלי כבר אחרי שנה א', ממש אחרי החפירה הלימודית שלנו, קיבלתי הצעת עבודה מארכיאולוג מרחב דרום דאז, ד"ר רודולף כהן".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... P_08051308004-750x502.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כך החלה לעבוד ברשות העתיקות, שבעת העתיקה ההיא כונתה עדיין אגף העתיקות. "התחלתי בעבודה בשטח. עשינו סקרים וחפרנו בכל רחבי הנגב, במצודות מתקופת הברזל. החפירה המרכזית שלנו הייתה קדש ברנע, עוד לפני שהחזירו את סיני. יש שם מצודה מסוף תקופת הברזל, כלומר לפני חורבן הבית הראשון. ברגע שהקמתי משפחה חיפשתי עבודה שהיא פחות בשטח, והתחלתי לעבוד בעיבוד חומר ובפרסומו".

כל ממצא שנחפר, הופך אחרי הפרסום לרכוש המדינה: רשות העתיקות מנגישה אותו לחוקרים, או משאילה אותו לתצוגות בארץ ובעולם. אבל לפני כן, הממצאים צריכים לעבור טיפול שיבטיח את קיומם העתידי, וזאת הייתה משימתה של שור ברשות: האחריות על יחידת השימור, שהוקמה בשנות התשעים. "את הממצאים מחלקים למעבדות שונות – למשל, מטבעות ותכשיטים מזהב ומבדיל ומברונזה ומברזל, ילכו למעבדה שעוסקת במתכת. יש לנו גם מעבדות לכלי חרס, לכלי זכוכית ולאבן, ומעבדה שעוסקת בממצאים מחומרים אורגניים – אריגים, סנדלי עור, כלי עצם, כלי עץ וכדומה. אבל עבור מגילות מדבר יהודה היה צורך בהקמת מעבדה נפרדת".

גלגולה של מגילה

"התגלית הארכיאולוגית החשובה ביותר בארץ ישראל", כך מגדירה שור את המגילות – "בטח לדעתנו, אבל גם בסקרים שנערכו בקרב ארכיאולוגים יש הסכמה על כך". המגילות הללו מציבות אתגר שימור מרתק, לא רק בגלל עתיקותן המרהיבה והידע הרב האצור בהן, אלא גם בגלל התגלגלותן מאז גילוין ועד היום. סיפורן הסבוך מתחיל בשלהי שנות הארבעים במאה שעברה, וממשיך להיכתב גם בימינו אלה. "את המגילות הראשונות גילו בדווים ערב קום המדינה", אומרת שור. "הסיפור המוכר הוא על הרועה שהלך לחפש עז תועה, זרק אבנים למערות, וכך מצא את המגילות. אולי זה רק מיתוס, אבל אני אוהבת מיתוסים, אז אני נשארת עם הסיפור הזה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ck_1082981615-750x513.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"הבדווים הביאו לסוחר עתיקות בבית־לחם את ארבע המגילות שמצאו. הוא שלח אותם בחזרה למערה, והם הוציאו משם שלוש מגילות נוספות. אלו שבע המגילות הראשונות שהתגלו. שלוש מהן הצליח לרכוש פרופ' אליעזר ליפא סוקניק – אביו של יגאל ידין – עבור האוניברסיטה העברית. הוא ניסה לגייס את התקציב לרכישת ארבע המגילות האחרות, אך לא הצליח, ומי שקנתה אותן הייתה הכנסייה האשורית.

"ערב כ"ט בנובמבר 1947 סוקניק הבין איזו תגלית מרעישה נמצאת בידיו. ביומנו הוא מתאר איך הוא מחזיק את 'מגילת הַהוֹדָיוֹת' מסוף ימי הבית השני, בשעה שבנו יושב ומקשיב להצבעה באו"ם. הבן הזה, מתתיהו סוקניק, היה אחד הטייסים הראשונים של מדינת ישראל. בכ"ו באייר תש"ח הוא נפל בקרבות מלחמת השחרור, ואת הפרסום הראשון של המגילות אביו הקדיש לו. בהקדמה לספר כותב פרופ' סוקניק שלולא התגלית, השנה הזו הייתה השנה הנוראה בחייו".

ארבע המגילות הנותרות הוברחו ללבנון במהלך המלחמה, ומשם הן הגיעו לארצות הברית. כעבור שנים אחדות החליטו אנשי הכנסייה האשורית לעשות אקזיט: "במשך כמה שנים הם ניסו למכור את המגילות, הציגו אותן בכל מיני מוסדות בארצות הברית, ולמזלנו הם לא מצאו קונה. ביוני 1954 פרסמה הכנסייה מודעה קטנה בוול־סטריט ג'ורנל: 'ארבע מגילות למכירה, מתנה נאה למוסד דתי כלשהו'. דבר המודעה הגיע לידיעתו של יגאל ידין, ובאמצעות תרומה שגייס בסך 250 אלף דולר, ואיש קש שכינויו 'מיסטר גרין מסינסינטי', הוא הצליח לרכוש אותן".

כעת היו בידי ישראל כל השבע: שתי מגילות שבהן נכתב ספר ישעיהו; מגילת מלחמת בני אור בבני חושך, המתארת מערכה אפוקליפטית בין כוחות הטוב לכוחות הרע; "פשר חבקוק", המבארת את שני הפרקים הראשונים בספר חבקוק, ומספרת גם על חייהם של אנשי קומראן; "סרך היחד", המוקדשת גם היא לאורחותיה ולחוקיה של כת שחיה באזור ים המלח; המגילה החיצונית לבראשית, ובה סיפורים מקבילים לאלה המוכרים לנו מהתורה; ומגילת ההודיות, המכילה שירי שבח לאל.

"כשהמגילות הגיעו ארצה נבנה 'היכל הספר' שבו הן הוצגו. ההיכל נועד להיות חלק מהספרייה הלאומית, כי שלוש המגילות הראשונות היו שייכות לאוניברסיטה העברית, שהספרייה הייתה בניהולה. אבל טדי קולק – שכידוע היה מלך ירושלים האחרון – החליט שהרבה יותר מתאים שההיכל יהיה חלק ממוזיאון ישראל, ובאמת היום המבנה הזה הוא אחד מסמלי המוזיאון".

לשבע המגילות הצטרפה אחרי מלחמת ששת הימים מגילה שמינית, "מגילת המקדש", ובה אוסף הלכות הנוגעות לבית המקדש, לחגים ומועדים ועוד. "בשנות החמישים נעשה ניסיון למכור לידין את המגילה הזו, אך הוא לא הצליח לקנות אותה", אומרת שור. "במקור היא השתמרה טוב יותר מכל אחיותיה, והיא גם הייתה הארוכה ביותר". סוחר העתיקות שמכר את שבע המגילות הראשונות, החזיק את תשעת המטרים של מגילת המקדש מגולגלים בתוך קופסת נעלי "בטא" מתחת לרצפת ביתו. בכל פעם ששטף את הרצפה, המים חדרו לתוך הקופסה. "אתה יכול לתאר לעצמך איזה נזק נגרם למגילה. ידין ידע שהיא נמצאת אצל האיש הזה, ובמלחמת ששת הימים, בעוד הקרבות מתחוללים, הוא שלח קצין לבית־לחם כדי להביא את המגילה מהסוחר. בדיעבד המדינה שילמה לו את הסכום שהוא רצה. היום המגילה הזו במצב קטטוני. מרוב לחות, השכבות פשוט נדבקו זו לזו ואי אפשר להפריד אותן. זאת כמובן הדוגמה הטובה ביותר לצורך בשימור".

אסונות ומצילים

גם ממצאים אחרים שלא היו בידי ישראל, נפגעו קשות. בתום מלחמת השחרור שלטה ממלכת ירדן באזור שהמגילות נמצאו בו במדבר יהודה. אל המקום יצאה משלחת מחקר בינלאומית, בראשותם של האב רולאן דה־וו, כומר דומיניקני מבית הספר הצרפתי למקרא בירושלים, וג'רלד לנקסטר הרדינג, ארכיאולוג בריטי שהיה ממונה על ניהול העתיקות של ממלכת ירדן. "הם זיהו את המערה של המגילות הראשונות – 'מערה 1', כפי שכונתה מאז – ומצאו בה עוד קטעים משבע המגילות. אחר כך הם סקרו את כל האזור. 11 מערות שם הניבו עשרות אלפי קטעי מגילות, אבל רק במערה 1 ובמערה 11 נמצאו מגילות במובן שאנחנו מדמיינים – כמו הקטעים שאפשר לראות בהיכל הספר. כל שאר הממצאים הם קטעים קטנים, קרעי מגילות. חלק הארי שבהן נמצא במערה 4".

כל קטעי המגילות הללו הובאו למוזיאון רוקפלר בירושלים, באזור שהיה אז כבוש בידי הירדנים, מול שער שכם. במוזיאון הזה, שנבנה בשנות השלושים של המאה ה־20, שכנה עד מלחמת השחרור מחלקת העתיקות של המנדט הבריטי; לאחר מלחמת ששת הימים עבר אליו אגף העתיקות של ממשלת ישראל. בשנות הביניים נוהל המוזיאון בידי עמותה בינלאומית. האב דה־וו מינה שמונה חוקרי מקרא מרחבי העולם הנוצרי להתעמק במגילות, והמחקר התקדם בעצלתיים. במקביל התרחש שם המחדל הגדול של הטיפול בממצאים העתיקים.

"התערוכות בעולם מדהימות. תערוכה של שלושה חודשים מושכת מאות אלפי מבקרים, אנשים עומדים בתור כדי לראות את המגילות. בזכותן הנוצרים מבינים שהנצרות בראשיתה הייתה כיתה אחת בין הכיתות היהודיות של סוף ימי הבית השני"

"החוקרים שטחו את רבבות הקטעים הבודדים על שולחנות, וניסו לחבר ביניהם", מספרת שור. "כשליש מהחומר הוא מגילות מקראיות, שהעבודה עליהן פשוטה יחסית: אם אתה מוצא קטע מספר דברים אתה מזהה את הטקסט, ואז כשאתה מוצא עוד קטע מדברים אתה יכול לחבר ביניהם. אבל היו שם גם טקסטים מספרים שלא היו מוכרים קודם, והגאונות במקרה כזה היא למצוא קטעים מעותקים שונים של הספר ולהבין איך הטקסט משתלב. בכל פעם שהחוקרים מצאו שני קטעים שלדעתם השלימו זה את זה, הם הדביקו אותם בנייר דבק; כל קבוצת קטעים שנראתה כמשתייכת למגילה אחת, הונחה בין שני לוחות זכוכית. כך הם יצרו למעלה מ־1,260 לוחות שנערמו זה על זה.

"שמונת החוקרים היו באים בבוקר, מנסים להרכיב את התצרף, ואז יושבים לפענח כל קטע. למחרת הם היו מחליטים שקטע מסוים לא שייך ללוח הזה אלא ללוח אחר, ומעבירים אותו. 80 אחוזים מהמגילות נכתבו על קלף ו־20 אחוזים על פפירוס – שניהם חומרים אורגניים מתכלים – והן החלו להתפורר. ובכל הזמן הזה לא היה כמעט פרסום של הממצאים, ואף אחד בישראל ובעולם לא ידע מה קורה במחקר".

האיש שמנע אסון גמור היה נג'יב אלבינה, צלם ארמני שתיעד את תהליך המחקר, ולא הסתפק בצילום פשוט. "כבר אז, בשנות השישים, הוא ידע שבצילום אינפרא־אדום אפשר לגלות מה שהעין לא רואה. הוא צילם הכול באינפרא־אדום, והשאיר לנו נגטיבים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/F091118AS66-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מזל אחר היה ששבע המגילות "הישראליות" נתנו ייצוג לסוגות הכתיבה של מגילות מדבר יהודה בכללן. "מגילת ישעיהו הראשונה ומגילת ישעיהו השנייה הן שני טקסטים מקראיים; סרך היחד, סרך המלחמה ומגילת ההודיות מייצגים את ספרות הכתות של סוף ימי הבית השני; פשר חבקוק מייצג את הפשרים, ספרות כיתתית חיצונית מסוג אחר; ו'בראשית חיצונית' מייצגת את הספרות החיצונית. כל אלה פורסמו, חלקן במהדורות מדעיות וחלקן במהדורות פופולריות, כי הן היו בצד שלנו. אבל העולם שיווע לדעת מה יש במגילות שבצד הירדני, ומעט מאוד חומר שוחרר משם".

גם אחרי מלחמת ששת הימים, כשמוזיאון רוקפלר עבר לידי ישראל, המשיכו שם החוקרים של האב דה־וו במלאכתם בקצב שלהם. השינוי הגדול התחולל עם הקמת רשות העתיקות בשנת 1990. "אמיר דרורי ז"ל, מנהלנו הראשון ותלמידו של ידין, כינס ועדת מומחים שתייעץ לו מה לעשות. ישבו בה טובי החוקרים באותם ימים – שמריהו טלמון, מגן ברושי שהיה המנהל הראשון של היכל הספר ועוד. בהתחלה הושאר ניהול מחקר המגילות בידי אחד משמונת החוקרים של דה־וו, פרופ' ג'ון סטרגנל, אבל לאחר שסטרגנל פרסם מאמר אנטישמי, דרורי הוציא מידיו את הפרויקט. במקומו הוא לקח את פרופ' עמנואל טוב מהאוניברסיטה העברית, ומינה אותו לעורך הראשי של מפעל פרסום המגילות. דרורי הציב לו יעד: בתוך עשור כל החומר צריך להתפרסם בהתאם לחוק העתיקות. כעת כל אופן הטיפול במגילות השתנה. במקום שמונה מומחים, השתתפו במפעל למעלה משמונים חוקרים מכל העולם, שקיבלו הגדלות של כל הנגטיבים. כעבור עשור, הספר האחרון בסדרת פרסומי מגילות מדבר יהודה כבר היה בדפוס".

הכרך הראשון של פרסום המגילות שנמצאו בתקופה הירדנית ראה אור ב־1955; מאז ועד הקמת רשות העתיקות פורסמו בסך הכול שבעה כרכים נוספים; ובתוך קצת יותר מעשור הושלם כאמור הפרסום הרשמי, שכלל ארבעים כרכים. "החוקרים הצליחו לפרסם את כל הקטעים, חלקם פיסות קטנות מאוד של קלף או פפירוס וחלקם קטעים ניכרים יותר. לכל קטע הוצמד תעתיק והסבר. על המפעל הזה פרופ' טוב קיבל את פרס ישראל", מספרת שור.

במקביל לפרסום הטקסטים הלך והתברר המצב הקשה של המגילות עצמן. "דרורי ואנשי הרשות הבינו שאם לא נטפל במגילות – יהיה פרסום, אבל לא יהיו מגילות. לכן הוחלט להקים מעבדה מיוחדת לשימורן. בישראל לא היה ידע בתחום, ו'מכון גטי לשימור', הארגון המוביל בארה"ב לנושא הזה, גייס למעננו ועדת מומחים. בין חבריה היו מנהלת מעבדת השימור של ספריית הקונגרס בוושינגטון ועוד אישים ידועי שם, אבל אף אחד מהם לא התמודד אי פעם עם בעיה כזו. במצרים תמצא כתבי יד עתיקים מאוד, בסין יש כתבים עתיקים עוד יותר, אבל בשום מקום אין אוסף כזה, חשוב כל כך, שכולו הודבק כך ופשוט נהרס. בשנות החמישים עוד השתמשו בנייר דבק, אבל בשנות השבעים החוקרים הגדילו לעשות: הם פירקו את הסלוטייפ והדביקו את המגילות בפרספקס. ברגע שהשתמשת בפרספקס – בית דין לא יעזור, אין איך להמיס את זה.

"המזל שלנו היה שבתחילת שנות התשעים עלו ארצה מברית המועצות כמה מְשמרות שעבדו בספריות שם. יועצת השימור של יחידת המגילות, אסתר בויד־אלקלעי, אספה אותן בפינצטה. היה להן רקע בשימור ובעבודה עם כתבי יד, גם אם לא התנסו בבעיות כאלו. כל פעולה שלנו נעשתה תוך התייעצות בינלאומית, וכך זה גם היום. לכל אורך הדרך אנחנו עומדים בקשר עם ספריית הקונגרס, עם המכון לפתולוגיה של הספר באיטליה ועוד. בכל מקום שהגענו אליו לתערוכות, תמיד בדקנו אם יש דברים שאנחנו יכולים ללמוד ולנסות ליישם אצלנו".

מחיר התערוכה

ועדת השימור הראשונה הבינה שהמגילות זקוקות לתנאים ייחודיים כדי לשרוד. "הן השתמרו במערות אלפיים שנה בערך, כי התנאים בהן היו אופטימליים", מסבירה שור. "עד היום לא מצאנו כתבי יד מאותה תקופה במקומות אחרים – רק במדבר יהודה, ורק בתוך מערות. לכן מכון גטי לקח על עצמו להציב מכשירי ניטור במערות, ובעזרתם מדדנו את הטמפרטורה והלחות בקיץ ובחורף, ביום ובלילה. לפי הממצאים הקמנו מחסן מבוקר אקלים, שבו יש תנאים יציבים. אנחנו יודעים שטמפרטורה, לחות ואפילו אור משפיעים על המגילות, ולכן הן יושבות בחושך כפי שהיה במערות – אלא אם כן אנחנו מחליטים להציג אותן, וגם זה נעשה בצורה מבוקרת. התנאים המתאימים למגילות שוררים במעבדה, בסטודיו ובארונות התצוגה בהיכל הספר ובכל תערוכה אחרת.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/11/D503-093-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"ביומיום, משמרות המגילות עוברות לוח אחר לוח, קטע אחר קטע, ומנסות להשיב את הגלגל לאחור: לנקז מקטעי המגילות את כל הטיפולים הקודמים, במידת האפשר, ולייצב אותם בלי הלחץ של הזכוכיות, רק בחומרים ארכיבאיים, בתקן המקובל כיום. עד כה, בכ־25 שנות עבודה, טופלו כמחצית מ־1,260 הלוחות. אנחנו מדברים על המגילות, אבל במעבדה מטפלים גם בחומר מתקופת מרד בר כוכבא שנמצא בנחל חבר, בממצאים ממצדה ועוד. אנחנו מתקדמים לאט, אבל אחד הכללים שקבענו הוא שלא נעשה דברים שאנחנו לא בטוחים בהם. יש לוחות זכוכית שאי אפשר להפריד אותם בקלות, ואנחנו לא נוגעים בהם כדי לא לפגוע בקטעים שבתוכם".

אם הדבר הנכון ביותר למגילות הוא לשבת במחסן בחושך, למה בכלל מציגים אותן?

"אני תמיד אומרת שצריך למצוא איזון בין שמירת המגילות למען הדורות הבאים ובין שיתוף האוצר העולמי הזה עם הדור הנוכחי. היכל הספר נסגר לכמה שנים ושופץ, בעקבות דו"ח שלנו שהבהיר שצריך להתאים את התצוגה לתנאי השימור. בגרסה הראשונה של ההיכל, המגילות היו תלויות לאורך הקירות; היום הכול שוכב. שם ובתערוכות בעולם אנחנו מציגים כל קטע למשך לא יותר משלושה חודשים, באחוזי תאורה מותאמים, ואחר כך הוא נח במחסן במשך חמש שנים לפחות. בכל רגע אפשר לראות בהיכל קטעים משבע המגילות, אבל לא את כל המגילות.

"הראשונה שביקשה מאיתנו מגילות לתצוגה בחו"ל, כבר באמצע שנות התשעים, הייתה ספריית הקונגרס שכאמור גם עזרה לנו. התערוכות בעולם מדהימות. תערוכה של שלושה חודשים מושכת מאות אלפי מבקרים. אנשים עומדים בתור כדי לראות את המגילות, והן מרגשות בכל פעם מחדש. הן נוגעות בעיקר בעולם הנוצרי, אבל היינו גם ביפן ובעוד מקומות במזרח. המגילות האלה מדברות אל העולם המונותאיסטי כולו, כי הן נכתבו בתקופה שבה היהדות וגם הנצרות התגבשו כפי שאנחנו מכירים אותן כיום. אין בהן קטעים מהברית החדשה, אבל כל הקטעים המשיחיים והאפוקליפטיים העוסקים באחרית הימים מדברים מאוד אל הנוצרים. בזכות מגילות מדבר יהודה, הם מבינים שהנצרות בראשיתה הייתה כיתה אחת בין הכיתות היהודיות של סוף ימי הבית השני".

"באוגוסט לפני ארבע שנים, ברנט סילס הודיע לי: 'תראי מה הדוקטורנט שלי מצא'. הוא שלח לי את הצילום הראשון, ולא היה פה מישהו מאנשי המחשבים, אז שלחתי את זה לאיש שלי. הוא קרא 'בני ישראל', קרא 'מזבח', הלך לקונקורדנציה, בדק, חזר אליי ואמר: 'את לא מאמינה, זה פרק א' של ויקרא'"

גולת הכותרת של הנגשת המגילות לציבור הרחב היא מיזם הדיגיטציה המתקדם, שנולד מתוך העיסוק בשימור. "בשנות השישים והשבעים נעשו שני ניסיונות לשמר את המגילות, ובדיעבד אנחנו יודעים שהם גרמו יותר נזק מתועלת. המחסור שהיה אז בתקציב לעבודות השימור, פעל למעשה לטובת המגילות", מספרת שור. בעשור שעבר מחלקת השימור רצתה לבדוק את עצמה ולוודא שפעולותיה הנוכחיות לא מזיקות גם הן. ועדת מומחים בינלאומית שהוזמנה לארץ לבחון את תהליכי העבודה, המליצה לערוך למגילה בדיקות אנליטיות שיבהירו מהו מצבן הפיזי.

שור: "פרופ' סטיב ויינר ממכון ויצמן, שהתייעצתי איתו בהקשר מסוים, הציע לי לנסות לבדוק את המגילות בצילום מולטי־ספקטרלי (צילום שבו המגילות מוארות באור באורכי גל שונים, חלקם בתחום הנראה וחלקם בתחום שאינו נראה לעין – ש"פ). כשהוא הזכיר את המושג הזה הנורות האדומות אצלי נדלקו, כי כבר בשנות התשעים פגשתי יהודי טוב בשם גרג ברמן, אחד הפיזיקאים שפיתחו את הצילום המולטי־ספקטרלי בשביל נאס"א. ברמן בזמנו הציע לצלם את המגילות באמצעות הטכנולוגיה הזו, לצורכי קריאה. אחת המגילות הראשונות שצולמו כך, כבר בשנות התשעים, הייתה בראשית חיצונית, כי מצבה היה ממש קשה. יצרתי קשר עם גרג, שבדיוק פרש מנאס"א, והוא הפך ליועץ שלנו בנושא. הרעיון היה לבחור קטעים שיש בהם בעיות שימור, לצלם אותם בדיוק באותם פרמטרים אחת לכמה חודשים, ולהשוות את הצילומים. בניגוד לבדיקות אנליטיות אחרות, הצילום הזה עצמו לא גורם נזק.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ges-515302396-750x514.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"כינסנו ועדה שמתמחה בצילום ודיגיטציה, קיבלנו תרומה גדולה מקרן ליאון לוי ותרומה נוספת מקרן ארקדיה, וזכינו לייעוץ ותמיכה מקרן יד הנדיב שעוזרת לנו לבנות מחדש את אתר האינטרנט שלנו. אז הבנו שאנחנו יכולים לצלם את המגילות ברזולוציות שלא היו אפשריות בעבר, והחלטנו שמיזם השימור הזה ייערך לצד בניית ספרייה דיגיטלית של המגילות".

בצילום המולטי־ספקטרלי, מסבירה שור, אפשר להבחין בדברים שאינם נראים אפילו בצילומי אינפרא־אדום. "חוקרי מגילות צעירים שמשתמשים בצילומים העדכניים שפרסמנו, יכולים להגיע היום לתגליות חדשות. הספרייה המקוונת של מגילות מדבר יהודה על שם ליאון לוי, שנפתחה לכלל הציבור, הפכה לכלי המרכזי של מי שמעוניין לחקור את המגילות". על חלקה בפרויקט הדיגיטציה הוענק לשור תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת גטינגן בגרמניה, שהשתתפה במיזם. הטקס החגיגי נועד להיערך בחודש מאי 2020 ובוטל בשל הקורונה, אך התואר המכובד נשלח אליה לישראל.

ויקרא בסי־טי

בשנים האחרונות מתפתח גם המחקר הפיזי של המגילות, כלומר בחינת הגנטיקה של החומר שהן עשויות ממנו. הביולוג פרופ' עודד רכבי הביא בדרך זו לשינוי תפיסה של ממש. "במחקר הדי־אן־איי הראשוני התברר שרוב המגילות כתובות על עורות כבשים, ולא על עורות עיזים כמו שחשבו בעבר", מספרת שור. "החלק המעניין יותר הוא המשמעות של זה לגבי מחקר התוכן: קטעים שחשבנו שמקורם בכתב יד אחד מסוים של ספר יחזקאל, התגלו כשייכים לשני עותקים נפרדים של הספר. אחד הקטעים האלה נכתב על קלף מעור פרה והאחר על קלף מעור כבש, אז מובן שהם לא מאותה יריעה. ככל שהמחקר הזה יתקדם הוא צפוי לשנות את תצרף המגילות, ואולי אף להביא למסקנות חדשות".

טכנולוגיות מתקדמות אחרות אפשרו מחקר של קטעי מגילות מגולגלים, כאלה שעד כה נותרו חתומים בפני החוקרים משום שאי אפשר לפתוח אותם בלי שייהרסו כליל. "במערות מדבר יהודה נמצאו לא רק פרשיות של תפילין אלא גם בתי תפילין, והיה נדמה לנו שבתוכם יש יריעה. ערכנו להם סי־טי בבית החולים שערי צדק, וכשהתברר שבאמת יש משהו בתוך הבתים, דוברת הרשות יולי שוורץ דאגה שזה ידווח בתקשורת. בעקבות הפרסום פנה אליי דוד מרקל מאוניברסיטת בר־אילן והציע לערוך לבתי התפילין בדיקת מיקרו סי־טי, צילום ברזולוציה גבוהה המשמשת לחקר המוח. כשיצאנו לעשות את הבדיקה הזו החלטתי שניקח איתנו עוד ממצא, שהתגלה בעין גדי. באתר מהתקופה הביזנטית, שמאוחר בכ־300 שנה למגילות, היה בית כנסת יפהפה מעץ שנחרב בשרפה בשנת 600, מסיבה שאינה ידועה. מצאו שם פסיפס שמדבר על סוד הייצור של שמן האפרסמון, מצאו שם ארון קודש שרוף ותחתיו קופה עם מטבעות, ומצאו גם משהו שנראה כמו גללים מפוחמים של פרה או עז".

הארכיאולוג שגילה את הממצאים בשנות השבעים, ד"ר ספי פורת, הצמיד לקופסה של החפץ המפוחם פתק: "מגילה?". "כשהוא שמע שאני מתכוונת לעשות בדיקה של מיקרו סי־טי, הוא הופיע במשרד עם הקופסה ואמר לי: 'שמעתי שיש לך טכנולוגיה חדשה, את יכולה לצלם לי את זה?'. אמרתי למנהלת המעבדה דאז: תביאי לבר־אילן את אחד הגושים האלה, מה אכפת לך, נעביר גם את זה במערכת.

"את תוצאות הסריקה שלחנו לברנט סילס מאוניברסיטת קנטקי, חוקר מדעי המחשב שעוסק בשחזור תלת־ממדי וירטואלי. באוגוסט לפני ארבע שנים, סילס הודיע לי: 'חזרתי עכשיו מחופש, תראי מה הדוקטורנט שלי מצא'. הוא שלח לי את הצילום הראשון, ולא היה פה מישהו מאנשי המחשבים, אז שלחתי את זה לאיש שלי וביקשתי ממנו לנסות לראות מה יש שם. הוא קרא 'בני ישראל', קרא 'מזבח', הלך לקונקורדנציה, בדק, חזר אליי ואמר: 'את לא מאמינה, זה פרק א' של ויקרא'. זה היה ממש מרגש. סילס הצליח לבודד שתיים־שלוש שכבות שהשתמרו בהן פרק א' וב' של מגילת ויקרא. מתברר שמכל הממצאים שסרקנו שם, התוצאות הראשוניות של החומר מעין גדי היו המרשימות ביותר.

"המגילה הזו היא היחידה שיש לנו מהתקופה שבין מגילות מדבר יהודה ובין גניזת קהיר, שמתחילה במאה ה־9. לא היה לנו שום דבר מכל מאות השנים הללו. היום יש מיקרו סי־טי מתקדם יותר, ואנחנו מתחילים לפענח גם את תוכן המגילות שהפכו לגושי חומר, קלף מגולגל שאי אפשר לפתוח. המחקר הזה באמת לוקח את מדעי הטבע בשיא היכולות שלהם, ומשתמש בהם לממצא החשוב ביותר הזה".

The post הארכיאולוגית שפיצחה סודות יהודיים בני אלפי שנים appeared first on מקור ראשון.