בום!

אלפרד נובל מופתע לגלות שפצצות יכולות להרוג

את העיסוק בחומרי נפץ הכיר אלפרד נובל מקרוב. אביו, מהנדס שוודי שפשט רגל, היגר עם משפחתו לרוסיה ופתח שם מפעל מצליח לציוד צבאי. הרווחים שגרף אפשרו לו להעניק לילדיו השכלה גבוהה, ואת בנו העילוי אלפרד הוא שלח להתלמד במעבדות כימיה בעולם כדי שגם הוא יהיה למהנדס. באחד ממסעותיו באירופה התוודע הבן לניטרוגליצרין, תרכובת נוזלית נפיצה ובלתי יציבה – מה שהפך אותה גם לבלתי שמישה. נובל הבין שלחומר יכול להיות פוטנציאל אדיר, אם רק תימצא דרך לעשות אותו לבטיחותי יותר. הוא היה נחוש למצוא פתרון לבעיה, לייצב את הניטרוגליצרין, וכך לאפשר את השימוש בו לכריית תעלות ומנהרות, לפיצוץ סלעים, לפתיחת שבילים ולשאר משימות הנדסיות.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– ארה"ב איימה בעיצומים על לבנון, אם לא תתפשר עם ישראל

– שישה מדענים סינים נחשדים בריגול בארה"ב

– דעה: יד שמאל על ההגה: צריך להסתדר עם נתניהו

השנים חלפו, אלפרד חזר עם אביו ואחיו לשוודיה, שם הקים האב מפעל משפחתי שייצר חומרי נפץ. בבוקר אחד בשנת 1864 החריד לפתע פיצוץ אדיר את שטוקהולם. חמישה בני אדם נהרגו בתאונת העבודה, אחד מהם היה אמיל נובל, האח הצעיר. בעקבות האירוע אסרו השלטונות על עריכת ניסויים בחומר נפץ בתחומי העיר. שבור מצער אבל חדור מטרה, המשיך אלפרד נובל בניסוייו, שעכשיו התקיימו על גבי סירה בנהר אלבה. בשנים הבאות הוא בחן תערובות של ניטרוגליצרין וחומרים שונים, עד שלבסוף הצליח במשימתו: ייצור חומר נפץ יציב ובטיחותי. נובל רשם פטנט על ההמצאה, העניק לה את השם "דינמיט", והמשיך לפתח עוד מאות פטנטים שקשורים בחומר החדש. הוא היה משוכנע כי המצאתו תועיל לאנושות; כפציפיסט בנשמתו, לא האמין שהדינמיט ישמש בעיקר למלחמות.https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/12/ראשית-פרוינד-2-750x365.jpg 750w" sizes="(max-width: 1000px) 100vw, 1000px" />

ככל שהשימוש בדינמיט התרחב והשתכלל, כך הלך וגדל הונו האישי של נובל – אבל הכימאי עצמו, מספרים, שקע בדיכאון עמוק. כשאחיו לודוויג הלך לעולמו, נדהם אלפרד לקרוא בעיתון צרפתי ידיעה שגויה על מותו־שלו, תחת הכותרת "מת סוחר המוות. נובל היה המום: לא לזה כיוון, לא למורשת כזאת ייחל. אולי אז גמלה בליבו ההחלטה לשנות את צוואתו. למורת רוחם של בני משפחתו, הוא הוריש את הרוב המוחלט של הונו להקמת קרן "שבכל שנה תעניק חמישה פרסים למי שבמהלך אותה השנה הגיעו להישגים הגדולים ביותר לטובת האנושות".

ב־10 בדצמבר של שנת 1896 מת אלפרד נובל משבץ מוחי בביתו בסן־רמו, ונקבר בשטוקהולם. בן 63 היה במותו. טקס הענקת הפרס הקרוי על שמו נערך מדי שנה בתאריך זה.

נס רפואי

רלף סטיינמן מת בניגוד לתקנון

מי שקרא את "שטוקהולם" של נעה ידלין או צפה בסדרה המבוססת על הספר, בטח זוכר את העלילה המרכזית: כמה ימים לפני ההכרזה הגורלית על הזוכים בפרס נובל, אחד המועמדים נמצא מוטל במיטתו ללא רוח חיים. חבריו עמלים להסתיר את דבר מותו כדי שהכבוד הפוטנציאלי לא יילקח ממנו. נשמע מופרך? מתברר שסיפור דומה מאוד אירע במציאות, עם מדען קנדי־אמריקני בשם רלף סטיינמן.

סטיינמן נולד בשנת 1943 למשפחת מהגרים יהודית שהתיישבה במונטריאול. הוריו שאפו שילמד יהדות וימשיך בניהול העסק המשפחתי, אבל הוא התאהב בביולוגיה. תחילה למד באוניברסיטת מקגיל הקנדית וממנה המשיך להרווארד, ארה"ב. אחר כך שקד על פוסט־דוקטורט במרכז רוקפלר בניו־יורק, אצל הביולוג והאימונולוג היהודי החשוב זנוויל אלכסנדר כהן.

בשנת 1973 טלטל סטיינמן את עולם האימונולוגיה, כשגילה תאים בלתי מוכרים במערכת החיסון. כמו אצל זוכים אחרים בנובל, גם במקרה שלו חלפו שנים עד שהובן עד כמה גדולה תרומתו למדע. ב־3 באוקטובר של שנת 2011 הכריזה ועדת הנובל כי הוא זוכה בפרס בקטגוריית רפואה או פיזיולוגיה, יחד עם שני מדענים נוספים – חצי לו, ואת החצי האחר יחלקו השניים ביניהם. הוועדה ידעה לנמק ולפרט את תרומתו של סטיינמן למדע – גילוים של תאי הדנדריט ותפקידם במערכת החיסון הנרכשת. מה שהוועדה לא ידעה הוא שסטיינמן מת מסרטן שלושה ימים קודם להכרזה. במשך ארבע שנים נאבק במחלה, בעזרת טיפול המבוסס על מחקרו־שלו, והוכרע רק מעט לפני שקצר את פרי התהילה.

"לא השגתי את סטיינמן מסיבות מובנות, ולכן שלחתי מייל המעדכן על זכייתו", סיפר מזכיר הוועדה. "בתו קיבלה את המייל, עדכנה את מרכז רוקפלר, והם יצרו איתנו קשר והודיעו לנו על מותו". בגרון חנוק סיפרה הבת כי שבוע קודם לכן אמר אביה בצחוק שעליו להיאחז בחיים עד להכרזה.

מנגד, היו שטענו כי משפחתו של סטיינמן ומוקיריו ממרכז רוקפלר ידעו על זכייתו הצפויה, ובחרו שלא לעדכן את מי שיש לעדכן. הוועדה עצמה ניצבה חסרת אונים ולא ידעה איך לנהוג. על פי תקנון קרן הנובל, אין להכריז על הענקת הפרס לאדם לאחר מותו. אחרי ישיבת חירום, דיונים ארוכים ושקילת העניין בכובד הראש, יצאה מהקרן הודעה רשמית: "ההחלטה להעניק את הפרס לד"ר רלף סטיינמן נעשתה בתום לב, מתוך הנחה שהמועמד בחיים. האירועים שהתרחשו הם ייחודיים, וככל הידוע לנו אין להם תקדים בהיסטוריה של פרס נובל. עם זאת, התקנון מציין כי אם אדם זכה בפרס ומת בטרם קיבל אותו, על הפרס להינתן בכל מקרה". סטיינמן לא ענד לצווארו את המדליה היוקרתית, אבל נכנס לפנתיאון המדע כאחד האימונולוגים החשובים בני זמננו.

הזמן זורם גם לאחור

אלברט איינשטיין מתעלם מהוועדה שהתעלמה ממנו

"את הדברים החדשניים באמת ממציאים אך ורק בימי הנעורים", התלונן פעם אלברט איינשטיין בפני חבר, "אחר כך אדם נעשה מנוסה יותר, מפורסם יותר – ומטומטם יותר". ב"שנת הפלאות", הכינוי שניתן בזכותו לשנת 1905, פרסם הפיזיקאי ארבעה מאמרים ששינו את תמונת העולם המדעית מן הקצה אל הקצה. הוא היה אז בן 26 בלבד. את תורת היחסות הכללית פרסם כעבור עשור, אבל ההודעה על זכייתו בפרס נובל הגיעה רק בנובמבר של שנת 1922. גלי ההערצה למדען, שהפך שם נרדף לגאונות, חצו זה מכבר גבולות ויבשות. האיינשטיינמניה, כתב וולטר אייזקסון בביוגרפיה שהקדיש לו, הייתה בשיאה.

מספרים שאיינשטיין התבשר על הזכייה באמצעות מברק שנמסר לו כשהיה בדרכו ליפן, במסגרת מסע בן חצי שנה ברחבי אסיה. ככל הנראה, ראש ועדת הפרס טרח להדליף לו עוד קודם ש"סביר להניח שתרצה מאוד להגיע לשטוקהולם בדצמבר", וכשאומרים לפיזיקאי מהפכני להגיע לשטוקהולם בדצמבר, לא מתכוונים לעדכן אותו על מבצעי חג המולד בסקנדינביה.

איינשטיין לא התרגש ולא התכוון לסטות מטר ממסעו המתוכנן. למעשה, בשנים שקדמו לאותה הודעה, רבים כבר תהו מה לוקח לוועדה כל כך הרבה זמן. שמו של איינשטיין עלה כמועמד לנובל בפיזיקה כמה פעמים, אבל היו מי שדאגו בעקביות למנוע ממנו את הזכייה, אם מטעמים מקצועיים – התיאוריה עדיין נתפסה כלא מבוססת דייה – ואם מטעמי חוסר חיבה לדמותו הצבעונית ולמוצאו היהודי. ב־1921 אפילו החליטה הוועדה לוותר על הענקת הנובל בפיזיקה ולהפקיד את סכום הכסף, וזאת דווקא אחרי שתצפיות מסוימות בליקוי חמה אוששו חלקים מתורתו של איינשטיין. פלא שהאיש איבד עניין?

מי שהציע בשנת 1922 לבחור באיינשטיין היה פיזיקאי צרפתי בשם מרסל בריואן, שהזהיר – "דמיינו לרגע מה תהיה הדעה הכללית בעוד חמישים שנה מהיום, אם שמו של איינשטיין ייעדר מרשימת חתני פרס נובל". הוועדה, שכנראה חסה על שמה וכבודה, החליטה בסופו של דבר להעניק לו רטרואקטיבית את הפרס של שנת 1921, תוך ציון מפורש שהזכייה מתייחסת לעבודה מסוימת שפרסם. "לאמיתו של דבר, איינשטיין מעולם לא זכה בפרס נובל על עבודתו בתחום היחסות והכבידה, ולא על שום דבר אחר פרט לאפקט הפוטו־אלקטרי", כתב אייזקסון.

חתן הפרס מצידו המשיך במסע הגדול ביותר שערך בחייו. הוא התקבל בכל מקום כידוען, וסדרת ההרצאות שהעביר ביפן קצרה הצלחה. "שום בן תמותה לא ראוי לקבלת פנים שכזו", אמר לאשתו אלזה. הטקס הגדול בשטוקהולם התקיים בלעדיו. לאחר דיון ארוך וטעון בשאלה אם איינשטיין נחשב לאזרח שוויצרי או גרמני, נמסר הפרס לידיו של שגריר גרמניה, ארץ הולדתו של המדען היהודי המפורסם מכולם.

כשהכבוד ישן

פול מליגרום לא מהמיטה

כלכלה לא הייתה בין תחומי המדע שהוזכרו בצוואתו של אלפרד נובל. הענקת פרס נובל לכלכלה הייתה יוזמה מקורית שהעלה הבנק המלכותי השוודי ב־1969, במלאת 300 שנה להיווסדו. למעשה, השם הנכון והבלתי קליט הוא "פרס בנק שוודיה למדעי הכלכלה לזכרו של אלפרד נובל". פרס בנק שוודיה למדעי הכלכלה לזכרו של אלפרד מוענק השנה לרוברט וילסון ולתלמידו פול מילגרום, שני כלכלנים אמריקנים שעובדים יחד ומתגוררים זה לצד זה באוניברסיטת סטנפורד. תחום מחקרם נוגע בין השאר למכירות פומביות, ואלה "נמצאות בכל מקום ומשפיעות על חיי היומיום שלנו", כפי שכתבה ועדת הפרס בנימוקיה. "הזוכים במדעי הכלכלה השנה שיפרו את תיאוריית המכירות הפומביות והמציאו פורמטים חדשים של מכירות פומביות, מה שמועיל למוכרים, לקונים ולמשלמי מיסים ברחבי העולם".

לאחר שקיבלו את ההחלטה, הגיעו חברי הוועדה לשלב שבו הם משמשים אראלה של הנובל ומטלפנים לזוכים המאושרים כדי להודיע על הכבוד שנפל בחלקם.

באחד הימים, שעת צהריים בשעון שוודיה, הגיע תורם של הכלכלנים מסטנפורד. בארה"ב השעה היא שתיים בלילה ומילגרום שקוע בשינה עמוקה ולא עונה לטלפונים. וילסון דווקא היה זמין, ואחרי שכבר התבשר על זכייתו, התבקש לעדכן גם את השכן. מצלמות האבטחה של האוניברסיטה תיעדו את הפרופסור המבוגר שדופק בחוזקה על דלתו של עמיתו ומנסה להעירו. "פול, פול", הוא קורא לו שוב ושוב ומצלצל בפעמון. כשבוקע לבסוף קול מנומנם מהצד השני, וילסון מודיע: "פול, זכית בנובל, הם מנסים להשיג אותך. כנראה לא ידוע להם מספר הטלפון שלך". מילגרום נשמע הלום קלות כשהוא ממלמל "וואו, אוקיי".

סביר להניח שבבית פנימה, מחוץ לשדה הראייה של עדשות המצלמה, הרשו לעצמם שני הזוכים לחגוג. אחרי שנרגעו הם התיישבו מול מצלמות אחרות וסיפרו על עבודתם המשותפת ועל אהבתם לכלכלה. "זה דבר גדול עבורנו. אנחנו נלהבים מאוד ממה שאנחנו עושים, מרגש לחיות כך", חתמו צמד הפרופסורים.

ואז הגרעין התפצל לשניים

ליזה מייטנר לא מקבלת אפילו מילת תודה מהשותף שלה

אי אפשר להתעלם ממספרן הנמוך של הנשים בקרב זוכי פרס נובל. אי אפשר להתעלם ממספרן הנמוך במיוחד בתחומי המדע. ולא זו בלבד: לאורך ההיסטוריה נדחקו מדעניות דגולות על ידי שותפיהן הגברים, שקטפו את התהילה במקומן. ליזה מייטנר, פיזיקאית ממוצא יהודי־אוסטרי, הייתה אחת מהן. מייטנר, ילידת 1878, הייתה לאישה הראשונה שהתקבלה ללימודי פיזיקה באוניברסיטת וינה, שנים לא רבות אחרי שהוחלט פורמלית כי נשים יוכלו ללמוד באקדמיה. משרה אקדמית, עם זאת, לא הייתה אופציה, גם אם הדוקטורט הושלם בהצטיינות יתרה.

מייטנר ניסתה להתגבר בכל דרך על המכשול הנורא שעמד בדרכה כאישה בתחילת המאה ה־20: עובדת היותה אישה. בברלין פגשה כימאי בשם אוטו האן שחלק איתה תחומי עניין, וכך נולד שיתוף פעולה בן עשרות שנים שהניב עשרות מאמרים ונובל אחד – שניתן רק לצלע הגברית בצמד. הכתובת במידה מסוימת הייתה על הקיר: במאמרים החשובים שפרסמו השניים בנושא חקר הגרעין, הקרדיט הראשי היה של האן. על עבודתם במעבדה הוא קיבל משכורת נאה, היא הסתמכה על קצבה מאביה. מייטנר מצידה לא הקדישה תשומת לב לעניינים כאלה, רק בגרעין השקיעה את מרצה. היא התפרסמה כחוקרת פורייה בתחום הרדיואקטיביות, "מדאם קירי הגרמנייה" קראו לה. אבל הגרמניות לא עזרה כשהנאצים עלו לשלטון, גם לא המרת הדת בגיל צעיר. הסכנה שארבה למייטנר הביאה את האן לבקש משותפתו להשאיר את המעבדה מאחור.

בדרך לא דרך נמלטה מייטנר מטלפי הנאצים והגיעה לארצות הצפון. במהלך חופשת חג המולד, בכפר קטן לחוף הים בשוודיה, היא ישבה לצד אחיינה אוטו פריש, פיזיקאי וגולה כמותה. בסיעור מוחות משותף ניסו השניים להבין מה קורה כשחלקיקים פוגעים באטום של אורניום, ויסודות אחרים מופיעים לפתע. בקור הסקנדינבי באה האאוריקה – אטום האורניום מתפרק ליסודות קלים ממנו. המשמעות הפיזיקלית של המסקנה הזו עמדה לזעזע את העולם בשנים שיבואו. במאמר שכתבו מייטנר ופריש לכתב־העת nature, הופיע לראשונה המונח "ביקוע גרעיני".

בינתיים, ממעבדתו בגרמניה כתב האן על אותו ניסוי, מזווית של כימאי. בנובמבר של שנת 1945, שלושה חודשים אחרי הטלת פצצות האטום על יפן, התבשר האן כי זכה בפרס נובל על תרומתו לגילוי הביקוע. מייטנר לא הייתה ברשימת הזוכים. היא מחלה על כבודה וליוותה אותו לטקס, הוא מצידו לא הזכיר אותה במילה בנאומו. "אין כל ספק שלהאן הגיע לזכות בפרס", כתבה הפיזיקאית לחברתה, "אבל פריש ואני תרמנו תרומה לא זניחה להבנת תהליך הביקוע: איך הוא נוצר וכמויות האנרגיה שהוא מייצר. משהו שהאן היה רחוק ממנו".

למרות סביבת עבודה אפופת קרינה, האריכה מייטנר ימים. היא פעלה, חקרה וזכתה להכרה. בשנת 1968 הלכה לעולמה, ואחרי כשלושה עשורים הוענק לה כבוד השמור רק למעטים – יסוד 109 בטבלה המחזורית נקרא על שמה, מייטנריום.

חזית הסירוב

ז'אן פול סארטר לא רוצה פרס, רק כסף

היו גם שסירבו לקבל את הפרס היוקרתי. באוקטובר של שנת 1964 זמזמו סביב ז'אן פול סארטר שמועות עקשניות שלפיהן ייתכן כי הוא עומד לזכות בפרס נובל לספרות. ב־14 בחודש שיגר הפילוסוף והיוצר הצרפתי מכתב בהול לוועדה, שבו ביקש להסיר את מועמדותו. הוא אף הזהיר כי אם בכל זאת יבחרו בו, אין בכוונתו לקבל את הפרס. המכתב לא נפתח, או אולי לא הגיע לידיים הנכונות, וב־22 באוקטובר יצאה הכרזה רשמית על זכייתו של סארטר בנובל.

זה לא היה העיטור הראשון שסארטר דחה; כעשרים שנה קודם לכן הוא נמנע מלקבל את אות "לגיון הכבוד" היוקרתי, מייסודו של נפוליאון. סירובו להתכבד בפרס נובל עורר שערורייה והרמת גבות, וסארטר התיישב לכתוב הודעה רשמית שפורסמה מעל דפי העיתון "לה פיגארו". הפילוסוף הנודע הסביר כי הסיבה למכתב ששלח היא האופן שבו הוא תופס את תפקיד הכותב. לדידו, על איש המילים להיות חופשי מהכרה חיצונית ומהצטיינות רשמית ומוסדית. סארטר מנה את הכיבודים שהתנער מהם בעבר, וכן סירובים עתידיים אפשריים, למשל אם יציעו לו את פרס לנין. לכך הוסיף את משנתו הפוליטית: גם אם אין פסול בנובל עצמו, הפרס הזה משקף את ערכי המערב, ולא מייצג באופן שווה כותבים בני כל האומות ומכל האידיאולוגיות. כך או כך, סארטר הוכרז כזוכה.

עם הכסף הנלווה לפרס, לפילוסוף הצרפתי לא הייתה בעיה – נטען בספר שראה אור בשנת 2000. לדברי לארס גילנסטן, חבר האקדמיה השוודית למדעים, בשנת 1975 פנה סארטר או בא כוחו לבקש את סכום הזכייה. הפעם היה תורה של הוועדה לסרב.

The post הרגעים שוועדת פרס נובל תעדיף לשכוח appeared first on מקור ראשון.