אם אתם הורים לילדים בגיל הרלוונטי, אתם בוודאי זוכרים אותם חוזרים הביתה מהגן בימי שישי עם שקית אל־בד כחולה ובתוכה ספר מוכר או חדש בכריכה רכה. לא פעם הם הושיבו אתכם בכוח לקרוא את הספר, אחרי שהגננת כבר קראה להם אותו בגן.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– עמוק, באדמה: מנהרות של קומיקסים

– רגעי חולין קדושים: שירה יפנית עתיקה

– אנשי השכבות החלשות הם הנפגעים העיקריים בקורונה

קצת פחות סביר להניח שהכרתם את גלינה פרומן, האישה שעומדת מאחורי המיזם של ספריית פיג'מה שהעניקה להם את הספרים הללו חינם אין כסף, ובקרוב צפויה לפרוש מתפקידה אחרי 12 שנים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/12/ראשית-פיגמה-750x365.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אנחנו נפגשות במשרדי הקרן שבמתחם הבורסה, ובחדר ההמתנה אני מבחינה בספרייה גדושה בספרים. "כמה ספרים כבר הספקתם להוציא?" אני שואלת את אחת העובדות, והיא עונה: "לא, אלה הספרים שלא התקבלו".

כך, כבדרך אגב, קיבלתי הצצה מהירה לעבודה הסיזיפית שמתרחשת עד שספר נבחר ומודפס ויוצא לגנים ולכיתות. וכן, מדובר בעשרות שעות של דיונים בוועדות מומחים, אינספור התלבטויות לגבי התאמתו של הספר לילדים.

"בסוף אנחנו בונים תפריט", מסבירה פרומן, "ילד בגן יקבל שמונה ספרים בשנה וילדים בכיתה א'־ב' יקבלו ארבעה ספרים בשנה. לכן חשוב שזה יהיה מגוון. צריך להיות איזון בין שירה לפרוזה ובין סיפורי עם לקלאסיקה. הייתה לנו שנה אחת שזה היה ממש נורא, בכל הספרים שאהבנו היו תרנגולות. כמה ספרים את יכולה לשלוח הביתה עם תרנגולות?"

בין פיג'מה לביג'מה

כבר 18 שנה שפרומן עובדת בקרן גרינספון, שנוסדה על ידי הנדבן הרולד גרינספון במסצ'וסטס ומפעילה את הפרויקט. מאז היווסדה הקרן תומכת בעשרות תוכניות חינוכיות, וגם את הרעיון להעניק ספרים בחינם לילדים שאלו משם.

"הרעיון היה של הרולד", מספרת פרומן, "יש תוכנית בארצות־הברית שקוראים לה imagination library (ספריית דמיון) והיא מחלקת ספרים למשפחות עניות. המימון שלה מגיע מנדבנים בכל מיני קהילות, והרולד מימן תוכנית לאנשים עניים באזור שלו. יום אחד הוא אמר 'אולי זה יכול לעניין גם יהודים', כי אין הרבה ספרים עם תוכן יהודי. זה התחבר לו למחקר שהוא נתקל בו, על כך שמשפחות יהודיות מחליטות על הזהות שלהן מהלידה של הילד הראשון עד גיל חמש. זו התקופה שבה הן יחליטו אם להדליק נרות שבת, אם להיות חלק מהקהילה ומבית הכנסת והאם ישלחו את הילד לגן יהודי או אחר.

"ממש זכינו כתרבות שהסופרים הכי גדולים בארץ כתבו גם לילדים. זה לא קורה בעולם. שייקספיר לא כתב לילדים קטנים, גם מולייר עד כמה שאנחנו יודעים, ובארץ הסופרים הגדולים כתבו לילדים. האוצר הזה הוא חלק מהתפתחות השפה והתרבות שלנו"

"הרולד אמר 'אנחנו חייבים לגעת במשפחות דווקא בתקופה הזו, כדי שהמשפחה תזהה את עצמה כיהודית ותישאר עם קשר ערכי ליהדות'. ואז עלה הרעיון שהספרים יגיעו אליהן הביתה ודרכם הן ידברו על ה'אני מאמין' שלהן. אנשים שהיו מעוניינים נרשמו כדי לקבל את הספרים והם נשלחו אליהם בדואר".

פרומן, שאז עוד עבדה במיזמים של הקרן בארה"ב, חזרה לארץ בשנת 2008 והתגוררה בשפרעם משום שהיא ובעלה רצו ללמוד ערבית. שנה לאחר מכן הקימה את ספריית פיג'מה מחדר השינה שלה, למרות שמעולם לא קראה אף ספר ילדים בעברית לפני כן, ותמיד קראה לבנה ספרים באנגלית. "לפני שחזרתי לארץ הרולד אמר לי: 'כשתהיי שם תראי אם את יכולה לעשות את זה גם בישראל. לא בטוח שאעסיק אותך הרבה זמן, אולי חצי שנה, ואחר כך תדאגי לעצמך. הגעתי לארץ וזה לא היה משהו שהתכוונתי לבנות, זה התחיל והתגלגל. כשרצינו להתחיל את זה הסברתי להרולד שתיבות הדואר בישראל קטנות מדי, ואם אנשים יצטרכו ללכת לבית דואר כדי לקבל ספר זה לא יעבוד. הבנו שהדבר הנכון הוא לעבוד עם מערכת החינוך בחלוקת הספרים. מה שהיה ממש משמעותי הוא שמשרד החינוך אהב את התוכנית. הם רצו אותה. עשינו את הפיילוט בעפולה, בגלבוע ובנצרת־עילית, אזורים שלקרן היה כבר קשר איתם ביוזמות קודמות. בשנה השנייה משרד החינוך נכנס לתמונה".

הקרן מפעילה שתי תוכניות מקבילות להענקת ספרים בחינם לילדי מערכת החינוך: ספריית פיג'מה לילדים יהודים, ומכתבת אלפאנוס לילדי המגזר הערבי. "היה קצת קשה לתרגם את המילה פיג'מה לערבית", אומרת פרומן, "ולא רצינו שזה יישמע כמו 'ביג'מה', אז החלטנו על אלפאנוס – ספריית העששית".

למה החלטת לפרוש?

"אני בקרן 18 שנה, ובתוכנית הזאת 12 שנה, ואני חושבת שזה עניין של אישיות. אף פעם לא ראיתי את עצמי כאדמיניסטרטור. לקחתי אחריות על התוכנית ולא הייתי בכיוון הזה בכלל. לא ראיתי את עצמי כמנהלת צוות ומשרד. אני מרגישה שאני צריכה את הרענון וחושבת שגם הארגון צריך אותו. יבואו אנשים חדשים עם רעיונות חדשים, וזה נכון לארגון".

תמיד סקרן אותי לדעת איך הסופרים מסכימים לשתף פעולה, הרי מהלך כזה די הורג את הספר שלהם בחנויות.

"זה פשוט מאוד – אנחנו משלמים על הספרים. במקום שהספר יימכר בסטימצקי ויקבל אחוזי מכירה של 5,000 ספרים, הוא מקבל אחוזים על 140,000 עותקים. זה אמנם פחות תגמול לכל ספר, אבל עדיין משתלם. יש הרבה ספרים שלא היו יוצאים בלעדינו, כלומר שיצאו מההתחלה דרכנו, והמו"ל החליט ללכת עליהם כי ספריית פיג'מה לקחה את הספר. זה תהליך שאנחנו רואים יותר ויותר, מפני שהענף במצב די קשה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... c-sultan-6403-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"נוסף על כך, אנחנו לא משתמשים באותם ספרים שנה אחרי שנה. ספר שיוצא בספריית פיג'מה לא יצא שוב לפחות ארבע שנים. אז אם מישהו אהב את הספר ורוצה לתת אותו למישהו אחר כמתנה הוא יצטרך לקנות אותו בכריכה קשה, במקרה שהוא קיים אצל המו"ל. זה נכון שבאותה שנה הספר לא יימכר, אבל זה לא בהכרח אומר שזה סופו. המו"לים אמרו לי שלפעמים בשבוע הספר ילדים יגיעו לדוכן של ההוצאה לאור מפני שהם זיהו שם ספרים שהם מכירים, ואז יקנו עוד. אז יש מו"לים שאמרו שהם ממשיכים למכור ספרים מסוימים, ויש מקרים שבהם זה כן הרג את הספר".

איך מחליטים על תפריט שיתאים לציבורים שונים?

"מהיום הראשון ישבה נציגות של משרד החינוך בפיילוט, והם היו מעורבים בבחירת הספרים. זה באמת היה אתגר, למצוא ספרים שמתאימים לכולם ושהספר לא יתאים רק למשפחה דתית או רק למשפחה חילונית. בשנים הראשונות חיפשנו ספר על שבת, זה היה בלתי אפשרי. היו ספרים על משפחות שהולכות לבית כנסת וספרים על משפחות שעושות טיול בשבת. אחד הספרים הראשונים שיצאו בנושא השבת היה 'התבלין החסר' של דבורה עומר, שמדבר על הייחוד של שבת בלי להגדיר מה עושה אותה מיוחדת".

נשמע קצת פוליטיקלי קורקט.

"זה לא פוליטיקלי קורקט, זה מאפשר לכל משפחה ולכל גננת להגדיר את ה'אני מאמין' שלהן, וזה באמת המקום שאנחנו רוצים להיות בו. אנחנו רוצים בעצם לגרום לשיחות בתוך המשפחה על מה עושה את השבת מיוחדת בשבילם, ולא 'מה צריך לעשות'. בגדול, אפשר לומר שכל הספרים נבחרים בקפדנות כדי לקדם תרבות ישראלית יהודית, והישראלית לא פחות חשובה מהיהודית בהקשר הזה".

"כשרצינו להתחיל את היוזמה הבנתי שתיבות הדואר בישראל קטנות מדי, ואם אנשים יצטרכו ללכת לבית דואר כדי לקבל ספר זה לא יעבוד. הבנו שהדבר הנכון הוא לעבוד עם מערכת החינוך בחלוקת הספרים, ומשרד החינוך אהב את התוכנית"

באיזה מובן?

"אנחנו רואים למשל את ביאליק ולאה גולדברג וע' הלל. הרבה ישראלים לא יודעים את זה, אבל ממש זכינו כתרבות שהסופרים הכי גדולים בארץ כתבו גם לילדים. זה לא קורה בעולם. שייקספיר לא כתב לילדים קטנים, גם מולייר עד כמה שאנחנו יודעים, ובארץ הסופרים הגדולים כתבו לילדים. האוצר הזה הוא חלק מהתפתחות השפה והתרבות שלנו, וחשוב לנו שהספרים האלה יהיו כלולים בתוכו. חלק מהם זו באמת קלאסיקה, וחלק עוסקים בקשת הגדולה של שאלת הזהות היהודית, וכמה שהכול פוליטי כאן בארץ – אנחנו חושבים איך בכל זאת מוצאים את המשותף".

רגעי קסם

בין הספרים שיצאו לאור מחדש דרך ספריית פיג'מה תוכלו למצוא כמה מהנכסים הוותיקים כמו "מעשה בשלושה אגוזים" של לאה גולדברג, "והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס, "איך זה להיות עץ" של דתיה בן־דור, וגם ספרות מתורגמת איכותית. פרומן טוענת שיש משפחות שאצלן אלו הספרים היחידים שתמצאו בבית. "כן, יש לא מעט ילדים כאלה", היא מגלה. "במגזר הערבי אנחנו הספרים היחידים בערך ב־90 אחוז מהבתים. במגזר היהודי בארץ, בכ־40 אחוז מהמשפחות שמקבלות את הספרים, אלה הספרים היחידים או כמעט היחידים בבית. זה די הדהים אותנו, אבל זה מה שעולה ממחקר שערך משרד החינוך לפני כמה שנים".

התהליך סביב הספר שמגיע הביתה לא מסתכם רק בקריאה. בסופו יש המלצות לשיח משותף או פעילות סביב נושא הסיפור. "אחד הדברים שהבנו הוא שעל מנת שילד ירצה לקרוא הוא צריך שתהיה לו היסטוריה של חוויה חיובית עם ספרים. אחרת למה לו לעשות את זה? זה הרבה מאמץ. החיבור האמוציונלי שנוצר בין ההורה והילד סביב ההתכרבלות הזאת עם הספר, סביב השיחה שנוצרת, רגעי הקסם האלה – הם אלו שמובילים אותו אחר כך לרצות לקרוא ולרכוש את המיומנות הזו. לכן בכל הספרים יש הצעות לפעילות משפחתית שאפשר לעשות, ואנחנו מנסים לעשות את זה במגוון אפשרויות – לא רק בשיחה אלא גם בדרכים אחרות. יש ילדים שלא רוצים לדבר אלא רוצים לעשות, וזו יכולה להיות גם פעילות בחוץ. התוכנית הזאת בעצם מורכבת ממשולש שכולל את המסגרת החינוכית, הבית והילד, והרצון לחבר ביניהם".

ויש גם הכנה בגן או בכיתה לפני שמחלקים את הספרים?

"לא רצינו להעמיס על הגננות והמורות, כדי שלא ירגישו שזה עוד משהו שחייבים לעשות עם הילדים. רצינו שיראו את זה כהזדמנות או מתנה. אז יש כאלה שבונות משימות ושולחות להורים, יש כאלה שעושות את זה רק מדי פעם ויש כאלה שבכלל לא. אבל אנחנו כן יודעים שלפחות שני שליש מהגננות יוזמות פעילות סביב הספרים, ודי לנו בזה".

פרומן מודה שהרבה ספרים טובים לא נכנסים לתפריט שלהם, מכל מיני סיבות. "הגישה שלנו היא לשים את הדגש על ערכים אוניברסליים או יהודיים, והרבה פעמים הם חופפים. למשל הכנסת אורחים, ביקור חולים, כבוד לאחר. אבל הרעיון הוא למצוא ספרים שיכולים להעלות שיחה משמעותית בנושאים שבין אדם לחברו, או שמביאים הסתכלות רעננה על סיפורי עם או סיפורי חז"ל".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/12/turaan-2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

יש לפעמים ביקורת מהורים, שאולי יכולים לראות בספרים כאלו הדתה?

"יש הכול. יש כאלה שרואים את זה ככה, אבל הספר הוא הספר, ויש גם סיבה שההצעות להורים מגיעות בסופו. אנחנו לא יכולים לרצות את כולם כל הזמן. להנאה של ההורה והילד מהספר יש ערך בפני עצמה. אני לא מצפה מכל הורה או מורה או גננת לאהוב את כל הספרים שלנו, זה עניין של טעם וריח, אבל בסך הכול אנחנו מנסים לשמח כמה שיותר אנשים במכנה המשותף הכי רחב שאפשר להגיע אליו. לא במכנה המשותף הנמוך. מצד שני אנחנו גם לא אוונגרדיים".

אילו תגובות אתם מקבלים מההורים?

"יש מגוון. הייתה משפחה שקראה את הספר 'כנף שבורה', ובסוף השבוע הם יצאו לטיול ומה שקרה בסיפור התרחש גם במציאות. הם מצאו ציפור, לקחו אותה הביתה, טיפלו בה, שיקמו אותה ושחררו אותה. זה ממש היה לפי הספר. יש גם מקומות שאנחנו שומעים שמתארגנות בהם פעילויות סביב הספרים. למשל כשחילקנו את הספר 'סבא בישל מרק', הייתה מועצה שבה כל הגנים בישלו מרקים והכינו אחר כך ספר מתכונים שריכז אליו את כולם. זה היה ממש מקסים".

פרומן (66) היא בת לפליטים שעלו לארץ מאירופה בשנות הארבעים והתיישבו בחיפה. כשהייתה בת שנתיים היגרה המשפחה לארה"ב, ושם גדלה במהלך ילדותה. בגיל 17 חזרה לישראל במסגרת תוכנית שנתית של המכון למדריכי חו"ל מטעם הסוכנות היהודית, ואף העבירה תקופה קצרה ביישוב דקלה שבחצי האי סיני, שלימים הפך לימית. "אני זוכרת בעיקר את הסוסים של הצבא שהיו מסיירים שם. בשבת הם לא עבדו, אז היינו לוקחים את הסוסים והולכים לבקר את הבדואים. זו ממש הייתה תחושה אחרת. כולם היו צעירים, לא היה שם אף אחד מעל גיל 26. היו שמים אותנו בשטח כלשהו ואומרים לנו 'פה נגדל מנגו, אז תתחילו לתכנן שדה עם מרחק של שלושה מטרים בין המקלות'. לא ידענו איפה ההתחלה ואיפה הסוף, פשוט עשינו את זה. לפעמים היינו משתתפים בקטיף בצלים, ופשוט בכינו במשך שלושה ימים, פיזית, בכל התקופה של הקטיף".

בגיל 27 עלתה רשמית לישראל, והחלה להשתלב בתחום העיתונות. תחילה בסוכנות הידיעות AP, ולאחר מכן ברויטרס, שם הייתה אחראית על סיקור תחומי הפוליטיקה, הכלכלה ואזור יהודה ושומרון והרשות הפלסטינית. היא סיקרה את מלחמת לבנון הראשונה, מלחמת המפרץ ומשפט דמיאניוק, ובין לבין גם מצאה את עצמה בשליחויות מטעם הסוכנות בהולנד ובלונדון.

"זה היה אתגר למצוא ספרים שמתאימים לכולם ושהספר לא יתאים רק למשפחה דתית או רק לחילונית. בשנים הראשונות חיפשנו ספר על שבת, זה היה בלתי אפשרי. היו ספרים על משפחות שהולכות לבית כנסת וספרים על משפחות שעושות טיול בשבת"

מה את זוכרת מהתקופה ההיא?

"הגעתי ללבנון קצת אחרי סברה ושתילה. באותה תקופה הציבור בארץ היה עדיין מזועזע וכואב ממה שקרה שם ומהחסות שישראל פרשׂה עליהם בלי הסכמה של האוכלוסייה, אבל בלבנון הייתה די אדישות. הייתי מופתעת מהפער הגדול מאוד בין תחושות הבושה שהיו בארץ לאדישות של הלבנונים. אם היו אלה הדרוזים או המוסלמים הלא־פלסטינים וגם הנוצרים שם – הייתה ממש אווירה של 'טוב, זה קורה', ואני הייתי פשוט מזועזעת. התחושה הייתה שישראל מנסה לשלוט על החיים האזרחיים שם בלי לדעת מה היא עושה. זה היה בלגן אחד גדול, וגם ההרס היה עצום. אני ממש זוכרת את הבתים שכל הצד הקדמי שלהם קרס, ואת הרהיטים שנותרו בתוך הדירות, כמו בתי בובות כאלה. אחרי שהצטרפתי לצוות הבינלאומי של הסוכנות ונשלחתי להולנד, זה היה מעבר כל כך חד. מבקרים שמתחילים באירועים של מחבלים וישיבות ממשלה עד השעות הקטנות של הלילה, עברתי לחדשות על שיקום זונות, מקלט לתוכים או איך מנקים את התעלות של אמסטרדם".

סיפור נשאר סיפור

פרומן נשואה לדורון, מרצה בנושא פתרון סכסוכים, ובנה בן השלושים מתגורר בארה"ב. לתחום ספרות הילדים הגיעה לגמרי במקרה. "אני תמיד אומרת שאין לי הרקע המתאים למה שאני עושה היום, ובמובן מסוים הצלחתי להפוך את זה ליתרון, כי זה אומר שאני מהאו"ם – אין לי תאוריות בחינוך. אני מקשיבה לצוות שלי, ומרכזת סביבי מומחים שונים בלי להיות מומחית בשום דבר. אבל עם השנים גיליתי שיש הרבה דמיון בין מה שאני עושה היום לעיתונות, כשאת צריכה להחליט לאן הולך הכסף. מה שקורה הוא שכולם מספרים לך סיפור, ואת אמורה להבין מה נכון. גם כעיתונאית את צריכה להבין למי יש אינטרס להגיד לך את האמת. אז אם מישהו מבקש לעשות תוכנית בעפולה, איך תדעי שהיא באמת עובדת? אני תמיד מתעקשת להיות בקשר גם עם הצד המפעיל וגם עם הצד שמקבל את השירות. כמו בעיתונות, כשאת צריכה לקבל אימות משני מקורות, גם פה חשוב לי לשמוע את שני הצדדים ולראות שזה עובד".

כשאת מסתכלת על ילדי המסכים והגירוי שהם מקבלים משם, את באמת מאמינה שאפשר להחזיר אותם לעולמות של קריאה?

"אני חושבת שהחשיבות של סיפור תמיד נשארת איתנו. כל חברה התחילה מאיזשהו סיפור, וזה דבר שמעולם לא השתנה. לפעמים מקבלים אותו דרך המסך ולפעמים דרך ספר. גם הקשר בין ההורה לילד הוא דבר שלא השתנה. אני עוד לא נתקלתי בילד שתשאלי אותו אם הוא רוצה ללכת לישון או לקרוא סיפור, והוא יגיד שהוא רוצה ללכת לישון. אז אני חושבת שלפני שאנחנו מאשימים את הילדים כדאי שנשאל קודם איפה אנחנו, ההורים.

"הדבר הכי פתטי שראיתי בחיי התרחש כשישבתי עם חברה בגן שעשועים. ראיתי שם ילדה מטפסת על אחד המתקנים וסבתא שלה ישבה בספסל עם הסלולרי. הילדה כל הזמן אמרה 'סבתא, תסתכלי', והסבתא המשיכה לגלוש בנייד. ואז הילדה התחילה לעשות קולות של טלפון, גלין־גלין, כדי שהסבתא תסתכל עליה. אז אני באמת חושבת שזו קצת התרבות של ההורים. אפילו היה שלב שבו שקלנו להכין שק שינה לסמארטפון בשביל ההורים, שישימו אותו בצד כשהם מקריאים לילד סיפור, אבל הבנו שזה פטרוני מדי וויתרנו על זה. בסוף, הרעיון הוא שאם ההורה מפנה את הזמן לילד עם סיפור, הוא יהיה איתו. הוא ירצה את זה. זה לא שילדים רוצים להיות במסך, הם שם כי אין להם תשומת לב".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/12/הילד-הזה-750x708.jpg 750w" sizes="(max-width: 1017px) 100vw, 1017px" />

ואת מרגישה שאפשר לגמול אותם מההתמכרות הזאת?

"אני חושבת שכן. אם לא מנסים ולא עושים את זה, זה לא יקרה. אם מסתכלים על ההיסטוריה של הקריאה, בסך הכול זו היסטוריה של פחות מ־200 שנה. אצל היהודים זה קצת יותר עתיק אבל באופן כללי, בתרבות המערבית, רק לפני 200 שנה עברנו מתרבות של תמונות ואיורים לקריאה, ואני חושבת שבמובנים רבים אנחנו קצת חוזרים לעידן הוויזואלי. הרי היום מי עושה מצגת פאוור פוינט בלי תמונות? העיקרון הוא לשים כמה שפחות מלל וכמה שיותר תמונות. זה לא בהכרח חייב להיות נורא, אבל מצד שני – היכולת שלנו להתבטא נשארה חשובה. סיפור יכול לעבור בכתב או בדיבור, אבל היכולת להתבטא קשורה ביכולת לדמיין ולחשוב, ואם אנחנו לומדים לחשוב ברור אנחנו יודעים גם להתבטא ברור. לכן השליטה על השפה והטמעת אוצר מילים היא מהותית".

את תפקידה של פרומן, שבדצמבר הקרוב צפויה לפרוש מתפקידה, תמלא אנדריאה ארבל, שעבדה 18 שנה בסוכנות היהודית והיום היא מנכ"לית קרן גרינספון ישראל. פרומן השאירה מאחוריה צוות מגוון מאוד, ובמסדרונות נתקלנו בדתיים, חילונים, מוסלמים וחרדים.

אפרופו מגוון, ניסיתם להכניס את הספרים גם למגזר החרדי?

"היו כמה ניסיונות בעבר, התחלנו מהלכים בעקבות בקשה של משרד החינוך והרעיון היה לבנות תוכנית מכל הספרים שיצאו בספריית פיג'מה שתתאים גם למגזר החרדי. התחלנו לעבוד על רשימה, והם עצרו את זה. אני חושבת שהם חששו מאיתנו, כלומר לא היה ברור להם מי זה הגורם הזה, מה האינטרסים שלנו. אבל מבחינת הקרן הנכונות הייתה, ואני חושבת שהיא ממשיכה. אם מישהו יאמר שהוא רוצה בתוכנית ומוכן לדאוג שזה יתקבל, אנחנו נהיה מוכנים לעשות את זה".

ומה אם החרדים יבואו בדרישות, למשל שלא יופיעו ילדות בספרים?

"אנחנו לא נהיה מוכנים לקחת ספרים אחרים. הסכמנו לאתר מתוך רשימה של 300 ומשהו ספרים שיצאו עד עכשיו, שהם יגידו כמה מהם מתאימים להם, ומזה נבנה תוכנית. אפשר לקחת חלק מהספרים, אבל לא ספרים אחרים. כל הרעיון הוא שילדים יקראו את אותם ספרים בכל המגזרים, זה חלק מהערכים שלנו, אנחנו לא משנים את הספר".

"החיבור האמוציונלי שנוצר בין ההורה והילד סביב ההתכרבלות הזאת עם הספר, סביב השיחה שנוצרת, רגעי הקסם האלה – הם אלו שמובילים אותו אחר כך לרצות לקרוא, ולרכוש את המיומנות הזו. לכן בכל הספרים יש הצעות לפעילות משפחתית"

ואחרי הפרישה, לאן את ממשיכה מכאן?

"אני חושבת לחזור לכתיבה, יש גם ספר שאני עובדת עליו עשר שנים וחייבת לסיים אותו כדי להיות שלמה עם עצמי, וסביר להניח שכל מה שקשור בעריכה, תרגום וביקורת ספרים ידבר אליי, אז כנראה זה יהיה הכיוון. זה ומטקות. אני ממש אוהבת לשחק מטקות בחוף הים בבוקר".

The post סיפור לפני השינה: סיכום קדנציה כראש המיזם שמנחיל אהבת ספרים appeared first on מקור ראשון.