היציאה הנסערת מהאולם החשוך גרמה לי לצאת בעקבותיה. במסדרון מצאתי אותה, את אחת ממשתתפות הסדנה, ממררת בבכי, מטולטלת כולה מעוצמת פרץ הרגשות שגעשו בתוכה. משנרגעה מעט, חשפה בפניי המשתאות עולמות תוכן של יצירה ודמיון, ואת עולמה הפנימי של יוצרת שפיתחה קשר עמוק כלפי יצירי רוחה במשך תקופה ארוכה. מה שהתרחש לפני דקות באולם, נגע, מבלי שתכננתי, במקומות כמוסים, רגישים ומורכבים. בהמשך השנה יתברר שסכר נסתר ומכוסה בסבך בן שנים נפתח באותו אולם, ברגע נדיר של הארה, שהאיר דרך למוצא מן הסבך ולהשלמת היצירה שציפתה זמן כה רב להתגבש ולצאת אל האור. אבל כבר באותו מסדרון הבנתי את כוחם האדיר של סיפורים, ואת המפץ המתרחש כשמילים עתיקות נפגשות בעולם דימויים חדש, ושילובם יחד מצית זרם חשמלי כשהוא בא במגע עם נפש הזקוקה להארה, השראה או פתרון למצוקתה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

הרב זקס כבש את העולם אך התקשה לפנות לישראלים בשפתם

50 שנה למבצע הדרמטי שסדק את מסך הברזל

חיג'אב בשחקים: חברת ארקיע מכשירה דיילות ערביות לקו לדובאי

שתי דמויות ריחפו באולם שאליו הבאתי את משתתפי הסדנה: דמותו של משה רבנו ודמותו של הרולד קריק. משה שומע קול המדבר אליו, קולו של הקב"ה, המבשר לו את סופו על הר נבו. משה מתחנן על חייו, וחכמי המדרש הוסיפו לו תחינות על תחינות ויציאה למאבק קוסמי של המנהיג המבקש לחיות עוד ולא להימחות מהספר. וכשמגיע הרגע הקשה עצמו ומשה מחזיר את נשמתו, תוהים חכמים: "אפשר שמת משה וכותב 'וימת שם משה'"?! ועל כך משיב המדרש: "עד כאן הקב"ה אומר ומשה כותב בדיו, מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 190709_185012-750x563.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הרולד קריק הוא פקיד אפרורי של מס הכנסה, השומע יום אחד קול המתאר את תנועותיו, מעשיו ומחשבותיו. קריק הוא גם דמות בסרטו של מרק פורסטר, "מעבר לכל דמיון" (2006). הוא מגלה שמדובר בקולה של הסופרת שכותבת את גורלו ושלמעשה הוא דמות בספרה. כשיעלה בידו לפגוש את הסופרת הוא ילמד שכבר שנים היא כותבת את הספר, אך אינה יודעת איך לסיים אותו, ובמילים אחרות, איך בדיוק להרוג את הדמות הראשית. מעתה ואילך יתחנן הרולד על חייו ויעשה הכול כדי לחיות עוד ולא להימחות מספר חייו. המפגש בין דמותו הבדיונית של הפקיד לדמותו המדרשית של הנביא יחד עם דמותה הממשית של היוצרת בסדנה ברא השראה, שהולידה יצירה.

מייצרי הנמענים

נוהגים להמעיט בערכה של השראה. בכתבות הקודמות בסדרה עלו מושגים כגון חדשנות, יזמות, יצירתיות. כולם נקשרים לעשייה. לעומתם, השראה נשמעת כמותרות. כמושג ערטילאי שלכל היותר קשור בעולמם של אמנים יוצרים, אם איננו מיתוס מוחלט; או שהוא נקשר לעולמות הרוחניים המדיטטיביים של תרבות הניו־אייג'. אבל השראה יכולה להפוך עולמות. היא אותו קלט שנחווה ברגע של תזמון מושלם בין מחשבות ותחושות קיימות ובין הארה פנימית עמוקה. אינטליגנציה מסוג שונה מזו השכלית או הרגשית המוכרות לנו, החוברת אליהן ומעצימה כוחות פנימיים חיוביים.

חוויות שליליות מסוימות עלולות לערער משהו בעולמנו הפנימי ולהותיר אותנו מדוכדכים ונטולי כוחות ורצון לפעול. היפוכן היא ההשראה, שמחזקת את הכוח הפנימי, מעוררת תחושת חיוּת ונגיעה בטעם החיים, מעודדת מוטיבציה, ממקדת את הרצון ומאפשרת לבצע פעולות ולקבל החלטות. היא אמנם מגיעה מבחוץ, אבל מפעילה את הפְּנים ומגלה לאדם את עוצמותיו הנשגבות, החותרות לטוב. בעולמנו הנוכחי, הממהר ואחוז התזזית, ההשראה נחוצה שבעתיים. הן משום שאנו מחמיצים את עצמנו וממשיכים לרוץ במעגלי התבניות הקבועות של חיינו, והן כי המרוץ דורש מאיתנו פתרונות מיידיים, הברקות יצירתיות, רעיונות טריים והסתגלות מהירה ומתחדשת.

התכנים של סיפורי האגדה שבהם אני עוסק מעוררים השראה. ולא מפני שהם מציגים דמויות של מלאכי עליון ומציבים מודל אנושי בלתי מושג. דגמים כאלה גורמים להקטנה עצמית ולחלישות הדעת, בעוד השראה היא חוויית התחברות לכוחות פנימיים. סיפורי החכמים – המרחיבים את סיפורי המקרא או את עולמם שלהם – מציגים דמויות בשר ודם, שחולשותיהם ופגיעותם הן חלק מגדולתם. אלה הם סיפורי התמודדות, המעוררים הזדהות והתחברות לרצון ולעוצמה פנימית.

לאחר שנים של למידה והוראה, אני מאמין היום שהמודל האמיתי של סיפור, שיצר מעין די־אן־איי תרבותי של יהודים פעלתנים, יצירתיים, יוזמים, מתחדשים ומתגמשים, איננו נעוץ בדמות או בעלילותיה בלבד. הוא נעוץ בדגם של הסיפור שסופר עליה. מספר הסיפור התלמודי לא יוצר סיפור בלבד, הוא גם יוצר נמען – זה ששומע או קורא את הסיפור.

אם הסיפור יהיה כולו הגיוגרפי, מסוג ספרות שבחי הקדושים, הוא ייַצר נמענים קטנים, כנועים וצייתנים, המשפילים מבט ביראה מול דמויות הקדושים הנשגבים מהם. אם הסיפור יבקש להאכיל בכף מקערת מסריו הדידקטיים לבל תוחמץ ולו טיפה אחת, הוא ייצר נמען פסיבי, דקלמן, חף מעצמאות מחשבתית ומיצירתיות. אם הסיפור תבניתי ולינארי, וכולל בקביעות סדורה התחלה, אמצע וסוף קתרטי, הוא מַבְנה קהל צפוי, מקובע ומתובנת. אם הסיפור חד־ממדי וחד־רובדי, הוא ייצר תלמידים שטוחים ושטחיים. ואם הסיפור חמור־סבר, הוא ייצר שומעים נטולי הומור, ביקורת ואירוניה עצמיים.

הסיפור התלמודי הפוך מכל אלה. הוא גדוש בביקורת עצמית ובמבט אירוני ומאפשר הזדהות עם גיבוריו; הוא חידתי, מפתיע, רב־משמעי, מזמין קריאות שונות ופענוחים מגוונים; הוא סולד מקיבעונות ומטלטל עמדות ותפיסות; הוא מעמת את קוראיו עם אלטרנטיבות למעשה, למחשבה, לאמונה ולהשקפת עולם; הפערים המכוונים שבו קוראים לקוראים להשתתף במלאכת הסיפור, להשלים את מסריו ואת כוונותיו הנסתרות בעצמם. הנמען המקורי של סיפורי התלמוד אמור אפוא להיות ביקורתי, אקטיבי, וכחן, לעומתי, אמיץ, מתמודד, נוקט עמדה. הוא נדרש לקרוא בין השורות, לחשוב אחרת, להשתעשע; להיות יצירתי, שותף פעיל במעשה היצירה והחשיבה, להשלים חוסרים מדעתו ומדמיונו.

הסיפורים התלמודיים והמדרשיים אינם רק טקסט. הם בראש ובראשונה תורה שבעל פה. כינוים סיפורי "אגדה" אינו אלא ההיגוי הבבלי של המילה הארץ־ישראלית "הגדה". את הסיפורים הללו, יחד עם הדרשות, הגידו באירועים דתיים ומשפחתיים מגוונים. ולהגדה שבעל פה יש "פרפורמנס" משלה. המספר והדרשן יוצר דרמה ומתח, סקרנות ושעשוע, קונפליקט וחידה, מסתייע בשפת הגוף ובמימיקה ובמילות קוד שמפעילות את קהלו. כמו בבדיחה משובחת, העוצמה וההישג של הסיפור שבעל פה טמונים בתגובת הקהל, המשלים מדעתו את הפאנצ', את החידוד, את מוסר ההשכל.

סוגה מדרשית רלוונטית אחרת, שטרם נגעתי בה כאן, היא המשל. מדרשי חז"ל משופעים במשלים. באופן חריף הרבה יותר מן הסיפור התלמודי, המשל מפעיל את מאזיניו כדי להפיק ממנו משמעות. המאזין שומע סיפור על אריה או על שועל או על עצים ביער או על "מלך בשר ודם", ואת ההקבלות לעולם הריאלי והאקטואלי שלו הוא עושה בעצמו. המשל לא מפרש את עצמו, לא מדגים את אמת כוונתו ולא מאכיל בכפית. הוא רומז באופן מתוחכם ומכריח את שומעיו לאתר את המסרים בין הרמיזות, במרווח שבין הסיפור לנמשל.

כך נראה בית המדרש של יוצרי התלמוד והמדרש. בית היוצר לנשמת האומה, כפי שכינהו ביאליק. והיצירות הספרותיות שנוצרו בו – דרשות, סיפורים ומשלים – מניעות את צרכניהן לפעולה ולהתחדשות ומאפשרות להם את רגע ההארה הרעיונית, הניצוץ הרוחני, ההכרעה המוסרית, ההברקה האינטלקטואלית, ההנעה לפעולה הבאה. הן מעוררות בהם ה ש ר א ה.

סולל בונה

באתר נופש קהילתי וירוק־עד במחוז בראשוב שברומניה, בסמוך לרכס הקרפטים הדרומיים המושלגים, ישבו אנשי אקדמיה, פסיכולוגים, עיתונאים ובעלי מקצועות חופשיים, לראשונה בחייהם ללמידה "בית מדרשית" שהצעתי בפניהם. התכנים – סיפורי גֵרים וניסיונות התקבלותם אצל שמאי והלל – נגעו בהם ועוררו אותם לדיון; אבל אופן הלמידה – לימוד עצמאי, הצעת זוויות מבט שונות, היפוך מפתיע של המשמעויות שחשבו עליהם, יצירת חיבורים לעולמות מגוונים ועוד – הוא שהלהיב אותם. חלקם באו אלי לאחר מכן בעיניים נוצצות עם מילה אחת משמחת בפיהם, כסיכום הלמידה – היא עוררה בהם השראה.

המשותף לנשות ואנשי עסקים, חינוך, פיתוח טכנולוגי, חקלאים ויוצרים שמגיעים לסדנאות ולי, הוא שאיש מאיתנו אינו יודע מה ילד יום המפגש. כל אחת ואחד מהם מגיע עם מטרות מגוונות, שלפעמים אינן נהירות להם עצמם. הם רוכשים ידע חדש, אך במקרה הזה החשוב יותר הוא הרגע שבו הפרשנות האישית שלהם לנלמד נפגשת באופן עמוק עם מאוויים ויכולות, ונדלק ניצוץ שמניע לפעולה.

זה יכול לקרות כשפוגשים במקורות העתיקים עצמם, וזה יכול לקרות כשמשתמשים בטקסטים שהביאו איתם בדרך מדרשית. ולאו דווקא טקסטים ספרותיים. לפעמים אלה יכולים להיות סעיפי תקנון יבשים. את התקנון הזה, או את תיאור המוצר או את החזון הארגוני או העסקי, אפשר לקרוא באותן עיניים שבהן קראו אותו שוב ושוב, ואפשר "לדרוש" אותו. אפשר לנסות לקרוא בין השורות. להבין מה מפריע בו, לחשוף את הפגמים, הכשלים, הסתירות הפנימיות, או לזהות את כוונתו ואת החוכמה המשוקעת בו, לדייק ולזקק את המטרות. ולא טקסטים בלבד; אפשר גם לתאר דרכי התנהלות במצבים שונים ולדרוש אותן באותו אופן. תהליך שבסופו יבהיר מהו ה"פשט" הגלוי לעין ומהו ה"דרש" העמוק או המחודש יותר. כאן אין מדובר בהשראה, אלא בהנהרה. סבך נפתל וחשוך יכול להפוך סלול ובהיר, ולסלול את הדרך לפתרונות ולפעולות יצירתיים.

בדרך הזאת, של סולל ובונה, כלים מדרשיים נוספים הם כלי פירוק והרכבה. לפרק את הטקסט או את התופעה לגורמים, לאו דווקא הגורמים הצפויים, לבודד אותם, ולבנות אותם מחדש בדרך שונה ומפתיעה. לפעמים נעזוב את הטקסט או את התיאור וניזרק, כדרך הפתיחתאות שבמדרש הקדום, למקום "רחוק" אחר: טקסט או תיאור מעולמות אחרים, שלכאורה אין כל קשר בינם לבין הנדרש. מאמץ החיבור היצירתי ביניהם הוא שעשוי להוליד תובנה חדשה לאוויר העולם. בנפרד מדרכי הדרשה, דרכי הסיפור והמשל – המזמנות השתתפות פרשנית פעילה סותמת פרצות ומחפשת משמעות – יימצאו יעילות ביותר בתהליכים מקבילים.

באמצע הדרך

סדרת הכתבות הזו איננה סיכום של מסע, אלא תיעוד של מקטע דינמי מתוכו. בשבועות האחרונים, תוך כדי כתיבה ופרסום, פגשתי בדרך אנשים טובים נוספים, שעוסקים בדרכם בזיקוקם של כלים מן המקורות העתיקים לשימוש בשדות המודרניים של יצירתיות, חדשנות ויזמות. בבתי מדרש להתחדשות יהודית מבקשים לבחון את הכיוונים שהוצעו כאפשרות ל"שלב הבא" המיוחל בלימודי בית המדרש.

"העפת לי את הסכך", התקשר אלי איש התקשורת ואמן הסיפור ג'קי לוי, למחרת פרסום הכתבה הראשונה בסדרה. זמן רב התבשלו בראשו מחשבות ביחס לסיפורים תלמודיים ותכניהם ובמיוחד בנוגע לאופן שבו הם מסופרים במשך מאות בשנים, עם אפשרויות הפרשנות האינסופיות המצויות בצורות שבהן אפשר לספרם כל פעם מחדש. המחשבות התלכדו עם רעיונות וניסוחיהם שמצא בכתבה, שלהבו את הגחלת והדליקו ניצוץ. אפשר אולי לקרוא למפגש הזה "השראה"…

מזה תקופה ארוכה לוי רואה בסיפורים הללו חידוש והפתעה ביחס לסוגי החשיבה והסיפור המקובלים, ובשורה להתחדשות בשלל תחומים. הוא מוצא את זה ביחס לדמויות הגיבורים, בסטייה מדגם הקתרזיס ההכרחי שטבע אריסטו, בקריצה ובחתרנות המאפיינות רבים מהסיפורים. ג'קי מאמין שכשמספרים את האגדות התלמודיות בקול ובעל פה אפשר לזקק מהן את הגרעין התוסס וחסר המנוחה שלהן, שיכול לחשוף את סוד ההתחדשות הטמון בהן. אני מעיד על עצמי שסיפורים תלמודיים, גם כאלה המוכרים לי היטב, ששמעתי אותם מסופרים על פה מפי ג'קי, לא רק הפיקו צחוק מתגלגל, אלא גם העניקו פרשנויות מבריקות וזוויות ראייה רעננות ומדויקות.

איש המדיה הוותיק אודי ליאון, ממייסדי בית הספר לקולנוע "מעלה", שעבד בשידורי קשת של ערוץ 2, היה ונשאר איש חינוך, שצמח בישיבת מרכז הרב ולמד גמרא אצל הרב שטיינזלץ והרב שג"ר. הוא מספר לי שעוד בתחילת דרכו במדיה גילה שההבחנה בין כלים לתכנים איננה רלוונטית, כדברי חוקר המדיה מרשל מקלוהן, "המדיום הוא המסר".

"המדיה הישנה – קולנוע, טלוויזיה, רדיו, ספרים – תמיד תסכלה אותי בכך שהיא אינדיווידואלית וחד־כיוונית. כלומר, יחידים יוצרים והקהל הוא צרכן פסיבי. באופן כמעט פרדוקסלי, לעומת המדיה הישנה, ה'מדיה' היהודית העתיקה של בית המדרש התלמודי היא מהפכנית. היצירה היא תמיד מתוך דיאלוג ואף עימות של מורים ותלמידים, היוצרים יחד את הסוגיה המשותפת".

מתוך רצון להמשיך את הדיאלוג התלמודי, שנדמה שקפא בזמן, ייסד ליאון לפני כמה שנים את פלטפורמת "סוגיא", שהפכה לכלי שיכול לשמש בכל תחום שהוא. הוא מסביר לי ש"סוגיא" היא מודל חשיבה, למידה ויצירה, שמנסה לשחזר את התהליך התלמודי בסביבת המדיה החדשה. דווקא העולם הדיגיטלי ועידן הרשתות החברתיות מאפשרים את חידושו של התהליך העתיק בימינו. הפלטפורמה הזאת לוקחת את הכלים הקיימים של השיח האינטרנטי, בונה על גביהם קומות של קישור למקורות הרלוונטיים לדיונים ומאפשרת עריכה וזיקוק של ה"פרוטוקולים" הדיוניים.

כשאודי מדגים לי את מה שעושה "סוגיא", אפשר לראות שהמודל של יצירת קישורים ועריכת דיונים ממקורות ומזמנים שונים, באמת מזכיר מאוד את הדינמיקה של עריכת הסוגיה התלמודית. המעניין הוא שהיא מתגלה ככזאת שיכולה לתרום לכל סביבת לימוד או דיון בשאלות מסוגים שונים. לשאלתי לאילו סוגים של דיונים כבר משמשת "סוגיא" בפועל, אודי מציין לדוגמה את המרכז הטכנולוגי לב, "שם עסקנו בשאלת תעדוף חולים במיטות אשפוז ומכונות הנשמה כחלק מדיון הלכתי־אקטואלי" ואת האגודה הישראלית לגרונטולוגיה, "שם אנו עוסקים בשאלת כפיית החיסונים על האוכלוסייה המבוגרת כחלק מדיון רב־תחומי בשאלות של גיל הזקנה. מעבר לכך, מודל ההפעלה בלימודים ובקורסים אקדמיים כבר מצוי בפעילות פדגוגית עשירה, החל מדילמת שיימינג בכיתה ח' בשיעורים בינתחומיים של תרבות ישראל ואזרחות, ועד לשאלת מס הירושה בקורס לפסיכולוגיה כלכלית באוניברסיטת מנהיים שבגרמניה, שגם הם נעזרים בבית מדרש 'סוגיא'".

שטיבל, רכבת וסטארט־אפ

הרעיון שבבסיס הסדרה "חדשנות יהודית" הוא הפריצה המפתיעה אל החדש, שנובעת מתוך יניקה של כלים ממקורות העבר. אין בעיניי מתאים יותר לסיכומה, הזמני, מאשר לפנות אל העבר הלא־מאוד־רחוק, מן המאה הקודמת, שנעוצים בו סיפורו ותורתו של הפרופ' מרדכי רוטנברג. מי שבוודאי הקדים את כולנו בחדשנותו ומוסיף ומתחדש כל העת.

בפתח ספרם המשותף של מרדכי רוטנברג ותלמידו ברוך כהנא, "השטיבל והסטארט־אפ" (ידיעות ספרים, 2018), מתאר כהנא את מורו כך:

לא "תיאוריה" מייחדת אותו כי אם משהו גדול בהרבה – יש כאן צורת חשיבה, סגנון שאינו מקבל על עצמו שום צורה גמורה. עשה אוזנך כאפרכסת, והקשב לקולות הרבים הסובבים אותך. אל תהסס לפתור בעיות מתחום אחד בעזרת מושגים מתחום אחר לגמרי. אפשר להסביר יסודות מרכזיים בפסיכופתולוגיה, או לנתח את חולייה של הדמוקרטיה המודרנית למשל, באמצעות תורות יהודיות עתיקות.

בשנות השישים היה מרדכי רוטנברג דוקטורנט ישראלי צעיר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. הימים ההיפיים היו סוערים, ברקלי הייתה במוקד המהפכות החברתיות והאינטלקטואליות, וכחלק ממאבק נגד סטיגמות בכלל, התחילה להתפתח שם התנועה האנטי־פסיכיאטרית. רוטנברג הזדהה עם התנועה, ודבריו הלא־מקובלים בשיעורים הביאו להפסקת המלגה שלו וכמעט לזריקתו מהמחלקה. למזלו הוא מצא לו פטרון אקדמי שחלק עימו את אותה גישה, והחל להתעניין בשורשיה הנוצריים־פרוטסטנטיים של הפסיכיאטריה. במקביל להסתייגותו מהדטרמיניזם שגילה בנצרות הקלוויניסטית, שבעיניו הייתה שורש הבעיה, החל לצוץ במוחו פתרון מכיוון אחר לגמרי של חשיבה על אותן בעיות עצמן.

רוטנברג חש וידע שמהמקום שממנו הוא בא העניין שונה, החשיבה היא הפוכה. הוא נזכר באבי אבותיו, רבי יצחק מאיר אלתר רוטנברג, האדמו"ר מגור בעל "חידושי הרי"ם", שהתנגד לחיטוט בעבר וראה בו מעשה אגואיסטי חסר תועלת, והציע לחדול מכך ולהתמקד בבניית העתיד. רוטנברג קלט שכאן אפשר לפתח תפיסה פסיכולוגית משמעותית ורלוונטית מתוך כתבי החסידות, לעומתית לתפיסה המקובלת. שנים לאחר מכן, בעת שבתון באוניברסיטת פנסילבניה, עלה על רכבת כשהוא מדוכדך ומרגיש תקוע ופתאום נחה עליו ההשראה: "סוד הצמצום". מושג המפתח בהגותו הפסיכולוגית. התיאוריה שפיתח כתוצאה מהתובנות הללו מי שלימים יהיה לפרופסור באוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל, הפכה אותו ל"אבי הפסיכולוגיה היהודית", ולענייננו, גם לאבי תפיסת החדשנות היהודית.

התפיסה שלמקורות היהודיים כמדרשי חז"ל, קבלה ותורות חסידיות, יש מה לומר לחיים המודרניים, פותחה אצל רוטנברג לכדי תיאוריות מקוריות וליישום בתחומי אקדמיה, חינוך, חברה וטיפול; כמו גם לדיאלוג ולשיח בין־דתי ואף לניסיונות לטיפול בשורשי השאהידיזם יוצר החורבן וההרס. הוא הקים את מכון רוטנברג, המרכז לפסיכולוגיה יהודית, על שם בנו בעז שנפל בפעילות מבצעית של הצנחנים, ושלמד שנתון מתחתיי בבית הספר, ויום נפילתו ולווייתו צרובים בי היטב. בשנים האחרונות, לעדותו, הוא חש שהגיע הזמן להרחיב את מהפכת החשיבה הפסיכולוגית למקומות חדשים לגמרי:

מאחר שכבר שנים אני עוסק בחילוץ מודלים חברתיים מן המקורות היהודיים, החלטתי להרים את הכפפה. כמו שהיה ויש צורך לפתח פסיכולוגיה יהודית, כך קיים עכשיו צורך לא פחות דחוף לפתח פילוסופיה יהודית של ההייטק. הייטקיזם יהודי. כשחושבים על כך לעומק, הדבר אינו נשמע מופרך כלל ועיקר. ההייטקיזם בנוי על יסודות נפשיים שהיהדות עשירה בהם: יוזמה, חשיבה מקורית, סוג של "איפכא מיסתברא".

רוטנברג, שמוחו מכיל ידע רב־תחומי עצום, מיליוני חוטי מחשבה וסלילי אסוציאציות, עסוק מזה שנים בשאלת יישומה של תורה שאינה קופאת על שמריה. מה שהוא מכנה "מצוות עשה": חיבור בין האנרגיה הנפשית והרוחנית הגלומה באמונה הדתית ומקורותיה הטקסטואליים, ובין פעולה בעולם ופיתוח יצירתי בכל הכלים העומדים לרשותנו היום. כך, "כי תצא למלחמה על אויביך" היא מצוות עשה עכשווית של פיתוח הסייבר והטכנולוגיה של עשיית מלחמה; "רפא ירפא" היא מצוות עשה ללימוד רפואה ולפיתוח רפואי; "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ" היא מצוות עשה של לימוד ופיתוח חקלאי. ברוח זו פרסם בעבר מעל דפי מוסף זה את מאמרו "בין אפוד לאייפוד: פרשנות צופה פני עתיד" (ז' בחשון תשע"ב, 4.11.2011).

כמדומני שרוטנברג אינו משתמש במושג "השראה" כשהוא מדבר על "הפחת נשמה" בתעשייה ההייטקיסטית, הטכנולוגית והמדעית. אבל לא זו בלבד שכל דרכו ופועלו בעולם הם תוצאה של "השראות" מגוונות שתקפו אותו ברגעים שונים בחייו והביאו להישגיו הווירטואוזיים, אלא שלטעמי הוא מדבר בדיוק על זה כשהוא פורש את משנתו האקטואלית. הוא מבקש להצביע על "משמעות מרוממת נפש" החוברת לעשייה בעולם ומניעה אותה כשהוא שואל על "המקור הרוחני שממנו שואב הווירטואוז המוזיקלי או הספורטיבי את העוצמה הדרושה להישגיו. הרי אנשים וירטואוזיים אינם מקבלים את הקדושה הקיימת כבר בתוך המציאות, אלא הם עמלים לשנותה ולהביאה לפסגות חדשות".

דווקא במקומות האלה, של השאפתנות והמשיגנות, מציב רוטנברג את סוד הצמצום. מול ההתרחבות וההתפשטות האישית, האימפריאליסטית, הכוחנית כמעט, מציעה החסידות את כוחו של הצמצום. כי כשאדם מצמצם את עצמו תמיד נפתח לו פתח ללמידה חדשה, לחשיבה אחרת ולפתרונות יצירתיים.

*

פרופסור אחר מברקלי, המרצה להיסטוריה יורי סלזקין, טען בחיבורו "המאה היהודית" שהעידן המודרני הוא העידן היהודי. עידן של מוביליות חברתית, יזמות כלכלית, מורכבות אינטלקטואלית, גמישות, פרגמטיות ונכונות לנפץ דפוסי חשיבה מסורתיים. "מודרניזציה, במילים אחרות, פירושה שכולם הופכים ליהודים… היהודים היו פשוט המוכשרים ביותר ובעלי הניסיון הגדול ביותר בלהיות יהודים". להיות יהודים, לפי הגדרה זו, משמעו להיות בתנועה, להתקדם, ליזום, להיות יצירתי ונכון לחשוב אחרת. במילים אחרות, להיות חלק מחדשנות יהודית תמידית.

אני מבקש להודות למי שתרמו למסעי האישי בעקבות היצירתיות היהודית והחדשנות התלמודית, למי שצירפו אותי אליהם ולמי שהצטרפו אלי בדרך, ולבמה האהובה של מוסף שבת. ומזמין אתכם להיות שותפים למסע ולפירותיו. להיות יהודים.

לתגובות:

faust.mr@gmail.com

The post הסיפור היהודי כהשראה לחדשנות appeared first on מקור ראשון.