הטוויטר הישראלי ידוע כזירה עוקצנית במיוחד, אבל אפילו בה נדיר להיתקל במו"ל של עיתון קורא לצייצן "טיפוס מטונף". זה קרה לפני כשלושה שבועות: המו"ל הוא עמוס שוקן מעיתון הארץ, והצייצן הוא חנן עמיאור, העורך

הראשי של "פרספקטיבה", אתר שמתמקד בביקורת על התקשורת הישראלית ועל יחסה למדינת ישראל. כמה שעות קודם לכן פרסם עמיאור באתרו צמד תמ

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2000100164262-750x488.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/12/צילום-מסך-כאן-11-באדיבות-חדשות-13-e1608753267461-750x382.png 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/12/צילום-מסך-כאן-11-באדיבות-חדשות-13-e1608753267461-768x391.png 768w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/12/צילום-מסך-כאן-11-באדיבות-חדשות-13-e1608753267461.png 969w" sizes="(max-width: 300px) 100vw, 300px" />

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2/F180515MA78-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ונות: ידיעה חדשותית שהופיעה במהדורה העברית של עיתון הארץ, ואותה ידיעה כפי שהופיעה במהדורה האנגלית. הכותרת בעברית הייתה עניינית, ודיווחה על "עסקה היסטורית: איש עסקים מהאמירויות רכש מחצית מהבעלות על בית"ר ירושלים". באנגלית כבר נכתב משהו אחר: "שייח' מאבו־דאבי רכש חלק מבית"ר ירושלים, שמחרימה ערבים". מעל התמונות הוסיף עמיאור את הכיתוב: "קשה שלא להעריך את הדבקות שלהם במפעל ההשמצה הבלתי נדלה של ישראל בעולם".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– "ממרץ עד היום אני מובטל, זה מנוון את הנפש"

– "דקירה בוגדנית בעם הפלסטיני": הנייה זועם על מרוקו

– חברי קונגרס לפני קשישים: בארה"ב נאבקים על תיעדוף חיסונים

כאמור, מו"ל הארץ מאוד לא אהב את הציוץ. הוא הדביק לעמיאור כינויי גנאי, והגדיל לעשות כשהגן דווקא על המהדורה הבינלאומית: "הכותרת של האנגלית יותר מקצועית ואינפורמטיבית. הכותרת של העברית עלובה". עמיאור לא נותר חייב, והשיב לשוקן: "עמוס למה אתה כל כך מתרתח? שמא הקדמת לרכוש את ספרי וקראת את הפרק העוסק במפעל המפואר של עמוד הדעות שלכם?"

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 20/12/Capture-750x412.png 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"הסדנה להנדסת תודעה" (הוצאת סלע מאיר), כך נקרא ספרו של עמיאור. פרקיו מפרטים את הדרכים והשיטות שבאמצעותן מצליחים רבים מאנשי התקשורת הישראלית – כך לפי המחבר – למעול בתפקידם כמתווכים הוגנים וישרים של המציאות, ולדווח עליה מתוך הטיה שמאלית חריפה, שמשבשת את חושיהם העיתונאיים הבסיסיים. בין השמות המככבים בספר: נחום ברנע מידיעות אחרונות, בן כספית ממעריב ואמנון אברמוביץ' מחדשות 12. חלקם החליטו להפסיק להגיב לידיעות ב"פרספקטיבה" העוסקות בהם, ואילו אחרים עדיין מקיימים דיאלוג, לעיתים כזה שכולל הכפשות בסגנון עמוס שוקן. עמיאור רואה בהתנצחויות האלה שליחוּת, גם אם היא לא תמיד נעימה: "הספר, כמו העבודה שלי, מלא בכאסח וקטטות. ההתעסקות בשקרים קצת מרעילה את הנפש, ולא תמיד זה קל, אבל העבודה הזו חשובה ויש לי הזדהות מלאה עם המשימה שעומדת מאחוריה".

"הכלי שאנחנו מחזיקים ביד הוא בעיקר הרתעתי, ויש לכך אינספור סימנים. יש לנו מוניטין; אנחנו נכנסים חזיתית באמינות של עיתונאים, שהיא הנכס הכי חשוב שלהם, אבל לא הוגשה נגדנו אפילו תביעת דיבה אחת – ובגלל המוניטין הזה עיתונאים לא רוצים שנבקר אותם. הם מורתעים"

בספרו מפרט עמיאור שש דרכים שבאמצעותן התקשורת הישראלית מצליחה לדעתו "לעבוד עלינו": שימוש במקורות אנונימיים, סתימת פיות, לוחמה פסיכולוגית, שיתוף פעולה עם ארגוני תעמולה אזרחיים, זלזול בכללי האתיקה ופרק מיוחד שמוקדש לאידיאולוגיה העולה מעמודי הדעות בעיתון הארץ. השיטה הראשונה שמוצגת בספר, אני אומר לו, היא למעשה שיטה עיתונאית מקובלת. שימוש במקורות אנונימיים לא מאפיין תקשורת שמאל דווקא, וזה בוודאי לא הדבר הכי נורא שעיתונאי יכול לעשות.

"הפרק הכי חשוב בעיניי הוא אמנם הפרק שעוסק באתיקה, כי ממנה נובע השימוש בכל השיטות. כשרמת האתיקה נמוכה אפשר לבנות שיתופי פעולה עם ארגוני תעמולה, אפשר להזנות שימוש במקורות אנונימיים וכן הלאה. אבל החלטנו – בעיקר החליט בעז לוי, העורך המוכשר של הספר – לפתוח בסוגיית המקורות האנונימיים, כי זוהי טכניקה ערמומית שמי שלא בקיא בתחום עלול לא לקלוט אותה. ברגע שאתה שם אמירה בפיו של מקור אנונימי, אתה בעצם יכול לטעון כל דבר. לא אתה תשלם את המחיר, כי אי אפשר להוכיח ששיקרת, וגם לא המקור, כי הוא אנונימי. זהו פתח להחדרה של תעמולה במסווה של חדשות. קח למשל מקור אנונימי שאומר לברק רביד (הכתב המדיני של וואלה, ולפני כן של ערוץ 13 – א"ש) 'הרוסים הבטיחו לנתניהו שהכוחות האיראניים בסוריה ייסוגו עד קו של 60 ק"מ מגבול ישראל, אבל בפועל הם סיכמו עם האיראנים על דחיקתם לשישה עד עשרה ק"מ מהגבול בלבד'. בכך הוא למעשה גורם לצופה להניח, בהיגיון מתבקש, שראש הממשלה פשוט שיקר כשדיבר על דחיקה של עשרות קילומטרים, ובעצם נתניהו הפקיר את ביטחון המדינה. עכשיו, מה מפריע לרביד לשדר את זה אף שמדובר בשקר, כפי שהתברר? גם כשעיתונאי כמוהו אומר 'שלושה מקורות שונים בממסד הביטחוני אמרו לי' או 'ארבעה דיפלומטים בכירים אמרו', הצופה מניח שהוא דובר אמת – אבל קודם כול, כלל לא בטוח שהמקורות האלה קיימים, ואם הם קיימים, לא בטוח שדייקו".

אתה חושב שמישהו כמו רביד בודה מקורות מליבו?

"אני נותן לו את הקרדיט שהרבה פעמים אנשים אכן אומרים לו את הדברים שהוא מייחס להם, אבל קל להם לעשות זאת, כי יש מולם עיתונאי פראייר שמתעלם מכל האזהרות לגבי הפרקטיקה של שימוש במקורות אנונימיים. בספר אני מתאר את סלידת כלי התקשורת המכובדים בעולם משימוש מוגזם במקורות כאלה, ולא לחינם. יש להם בעיה מובנית באמינות. לברק רביד זה לא מפריע, כל עוד הדבר מסתדר עם האג'נדה שלו. מה אכפת למישהו מהאופוזיציה במועצה לביטחון לאומי או במשרד הביטחון להגיד בעילום שם 'עבדו על ביבי'? אף אחד לא יבוא חשבון איתו או עם העיתונאי" (ברק רביד מסר לנו בתגובה: "חנן עמיאור משקר, וקצרה היריעה מלפרט את כל שקריו").

"הרבה דיווחים שהתגלו בסופו של דבר כחדשות כזב, נשענו על מקורות אנונימיים", ממשיך עמיאור. "אם המידע היה עובר את שרשרת ההגבלות והרגולציה הפנימית שאמורה להתקיים בכלי תקשורת, הוא בכלל לא היה מגיע לשידור, או מגיע בהגשה אחרת. אבל הדברים שודרו, מכיוון שבארץ התחום הזה פרוץ לחלוטין. לכן התחלתי בו את הספר".

לא מקצוע של שמאלנים

חנן עמיאור (48) נולד ברובע היהודי בירושלים, השני בין חמישה אחים ואחיות. אחיו הצעיר עמיקם נפל בקרבות שפרצו אחרי פתיחת מנהרות הכותל בספטמבר 1996. כשחנן היה בן 13 עברה המשפחה לאפרת, ובשנות התיכון למד בישיבה התיכונית נווה שמואל ובתיכון הימלפרב בירושלים. לאחר מכן למד שנה אחת במכינה הקדם־צבאית בעלי, ואז התגייס לחה"ן צנחנים. כיום הוא גר באלעזר, נשוי לשירה ואב לחמישה ילדים.

ל"פרספקטיבה" הגיע עמיאור אחרי ששימש דובר משרד החינוך ומנהל הדרכה בעמותת "אור ירוק". "במהלך שירות מילואים ישבתי בג'יפ בקצה שדה חומוס בדרום הארץ, יחד עם מי שהיה אז עורך פרספקטיבה, חברי ישי גולדפלם", הוא משחזר. "אני זוכר את הרגע שהוא הציע לי לבוא לעבוד איתו, כי ממש באותה דקה הגיע מטוס שריסס את השדה. הוא התרומם כמה מטרים מעלינו, וחומר הריסוס נחת על השמשה הקדמית של הג'יפ. לקח לנו כמה דקות להוריד את השכבה העבה והירוקה הזו, ושני דברים נשארו איתי מהרגע ההוא ועד היום – אני לא אוכל פירות וירקות מרוססים, ואני עובד בפרספקטיבה".

פרספקטיבה היא השלוחה הישראלית של CAMERA – ראשי תיבות של "הוועדה לדיוק בדיווחים על המזרח התיכון באמריקה". הארגון שמושבו בבוסטון נוסד בארה"ב בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, ולאט־לאט התפתח למדינות ולשפות נוספות. ב־2006 הוקמה "פרספקטיבה" למעקב אחר כלי התקשורת הישראליים, ויש גם שלוחות שמנטרות את המדיה בבריטניה ובאמריקה הלטינית.

"אנחנו קמים בבוקר, קוראים את כל העיתונים, מקשיבים לתוכניות האקטואליה ברדיו ובטלוויזיה – ומחפשים שקרים, עובדות לא נכונות שעלולות להביא להכפשת מדינת ישראל", מסביר עמיאור את מהות עבודתו באתר, שהוא העורך הראשי בו כבר עשור. "עד הקורונה היינו שלושה עובדים, עכשיו ירדנו לשניים".

אתם ארגון ימין, אפשר לומר את זה בפה מלא.

"אנחנו לא מתעסקים בפוליטיקה – גם כי רבים מהתורמים של CAMERA הם אמריקנים דמוקרטים, וגם כי אנחנו לא רוצים. יש מספיק מי שמתעסק עם זה. תוכל למצוא אצלנו באתר גם ביקורת על גופי תקשורת מימין. אני רוצה ומחפש ביקורות כאלה, כדי להוריד את הקוף הזה מהכתף. ואחרי שאמרתי את זה, הייעוד של הארגון הוא להגן על ישראל מביקורת שנשענת על דיווחים כוזבים, ומטבע הדברים זה משהו שעיתונות הימין נופלת בו פחות. מה לעשות, את השקרים שמופצים במטרה להשמיץ את ישראל אתה קורא בעיקר בהארץ ורואה בעיקר בחדשות 13".

הארץ ללא ספק מככב בספר, וגם באתר פרספקטיבה, אבל בסופו של דבר מדובר בעיתון שהתפוצה שלו היא פחות מחמישה אחוזים. יש טעם להקדיש כל כך הרבה מאמצים כדי להיאבק בפרסומים שלו?

"נכון שלפחות מחצית מהאייטמים שלנו מקורם בהארץ, ואני יכול לתת שני הסברים. קודם כול, תשובה אישית: יש לי יחסי אהבה־שנאה עם העיתון הזה. עוד בנעוריי קראתי אותו בבית הוריי בכל שבת, ואני מרגיש שאני חייב לו חלק גדול מההשכלה הכללית שלי. בכל מה שלא נוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני ולהשפעותיו – השנאה העצמית, ההתכחשות לערכים היסודיים ביותר של הציונות והיהדות – זה עיתון שהוא בליגת־העל של התקשורת בישראל, לצד מקור ראשון. אני אוהב מאוד לקרוא אותו, ונאמנים פצעי אוהב. התשובה השנייה נוגעת למידת ההשפעה שלו. נתוני התפוצה לא מספרים את הכול, גם לגבי המהדורה בעברית ובטח לגבי המהדורה באנגלית. נכון שפחות מחמישה אחוזים מצרכני התקשורת בישראל חשופים לעיתון הזה, אבל כל האליטה במדינה – הצבאית, האקדמית, הציבורית, המשפטית, הפוליטית – קוראת אותו ומושפעת ממנו.

"יש ירידה בהשפעה הזו. כשחנוך מרמרי עזב את תפקידו כעורך העיתון, ראיינתי אותו והוא הודה שהארץ הפך משחקן במגרש למשקיף מהמרפסת. שפעם הייתה לו גישה לראשי המדינה והיום לא, כי הוא נסחף שמאלה. ולמרות זאת, הוא עדיין משפיע מאוד. כותרת בהארץ מהודהדת לאורך כל היום ברדיו, ותשפיע על מהדורות החדשות בערב בטלוויזיה. באנגלית ההשפעה מוכפלת פי כמה וכמה, כי בשביל דיפלומטים, מובילי דעה ועיתונאים זרים שמסקרים אותנו זהו מקור המידע העיקרי על ישראל. ממנו הם שואבים את המידע, ולכן לא נכון לחשוב שהוא זניח".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/12/צילום-מסך-כאן-11-באדיבות-חדשות-13-e1608753267461-750x382.png 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/12/צילום-מסך-כאן-11-באדיבות-חדשות-13-e1608753267461-300x153.png 300w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/12/צילום-מסך-כאן-11-באדיבות-חדשות-13-e1608753267461-768x391.png 768w" sizes="(max-width: 969px) 100vw, 969px" />

הימין נמצא הרבה שנים בשלטון, והוא רוב הציבור הישראלי. מה זה אומר, אם עיתון קטן משמאל עדיין מצליח לרכז בידיו כל כך הרבה השפעה? יכול להיות שהשמאל פשוט עושה תקשורת טובה יותר?

"בעבר נהגו לטעון שמקצוע העיתונות הוא הומניסטי, ולכן הוא מושך אליו באופן טבעי אנשים ליברלים. אני כופר בכך, כי ליברליזם לא שווה בעיניי לשמאלנות. יש הרבה אנשים בעלי השקפת עולם ימנית שהם ליברלים אמיתיים ובעלי נטייה לכתיבה ולמקצועות הומניסטיים. לכן התשובה לשאלתך היא אפקט תיבת התהודה. כלי התקשורת הימניים יכולים להביא סיפורים חזקים כאוות נפשם, אבל הם לא נכנסים למעגל הסגור של מערכת החדשות בישראל – מה שנקרא 'פולו', סיקור מעקב. חוקי ההדהוד קובעים מה יהיה נושא השיחה, למי יתנו לדבר ולמי לא. תראה איך מתעלמים מסיפורים של יואב יצחק, או של קלמן ליבסקינד במעריב, ואפילו מסיפורים של עמית סגל. העיתונות הימנית מיובשת בחוץ".

צומת הסרבנות

ליבת עיסוקו של עמיאור נוגעת אמנם בניטור ניסיונות להכפיש את ישראל, אבל כשאני מבקש ממנו להצביע על ההצלחה הגדולה ביותר שלו ושל פרספקטיבה בעשור האחרון, הוא יורה מיד את שמו של הרב אסף נאומבורג. תזכורת: באוגוסט 2019 פרסם עמרי מניב מחדשות 13 כתבה על התכנים הנלמדים לכאורה במכינה הקדם־צבאית "עֹצם". כוכב הדיווח היה הרב נאומבורג, שהוצג כבעל דעות קיצוניות: בקטעים שצולמו בשיעוריו הוא נראה מטיף להתבדלות מוחלטת מחילונים ואף להימנעות משירות בצבא. אלא שבפועל הכתבה הייתה "חדשות כזב": את המשפטים הקשים הללו – שהוגשו לצופים כשהם חתוכים וערוכים – השמיע הרב לא כעמדתו־שלו, אלא כדי להציג את השקפתם של החרדים, המנוגדת לתפיסת הציונות הדתית. הוא אמנם "התווכח" עם תלמידיו, אך זה היה תרגיל מתודי ותו לא. בעקבות חשיפת הסילוף הושעה מניב מעבודתו לכמה חודשים.

"כותרת בהארץ מהודהדת לאורך כל היום ברדיו, ותשפיע על מהדורות החדשות בערב בטלוויזיה. באנגלית ההשפעה מוכפלת פי כמה וכמה, כי בשביל דיפלומטים, מובילי דעה ועיתונאים זרים שמסקרים אותנו זהו מקור המידע העיקרי על ישראל. ממנו הם שואבים את המידע, ולכן לא נכון לחשוב שהוא זניח"

"הובלנו את גילוי העלילה", אומר עמיאור. "יש לי סנטימנט מיוחד לסיפור הזה, כי העוול שנעשה לרב היה עמוק במיוחד. האיש התמים והצדיק הזה נפגע, הוא ירד למחתרת ונכנס לדיכאון. המניפולציה הייתה מרושעת, לא מקצועית, וכל הכשלים באו כאן לידי ביטוי בעוצמות אדירות". הכשל שנמצא בשורש הפרשה הוא מה שעמיאור מכנה "שיתוף פעולה עם ארגוני תעמולה אזרחיים", כשבמקרה הזה הכתב קיבל מעו"ד יאיר נהוראי את החומרים ולא הטיל ספק באמינותם. "הייתה לי תחושה חזקה של תיקון כשחשפנו והבאנו לאוויר העולם את האמת. ואגב, זה כן קשור להכפשת ישראל בעולם, כי מי שעמד בראש המכינה הזו עד לא מזמן הוא הרב רפי פרץ, שר בממשלת ישראל שגם היה שר החינוך".

כשאני מבקש מעמיאור להצביע על דוגמה אחרת, שמתקשרת ישירות לזירת ההסברה הבינלאומית, הוא חוזר לעיתון הארץ: "אחרי מהומות בשכונת מעלה־הזיתים בירושלים (ראס־אל־עמוד, בשמה הערבי – א"ש), אתרי הארץ בעברית ובאנגלית דיווחו שכוחות הביטחון הישראליים ירו למוות במפגין פלסטיני במזרח ירושלים. הם אף צירפו תמונת ארכיון של שוטר מג"ב מכוון רובה של כדורי גומי לעבר אזרחים שבורחים ממנו. התמונה לא הייתה קשורה לאירוע, אלא באה בבירור לייצר נרטיב – חיילים ישראלים הורגים פלסטינים על לא עוול בכפם. לא הייתה מילת הסתייגות כמו 'על פי דיווחים' או 'לטענת תושבים' – פשוט ציון עובדה.

"מכיוון שאנחנו יודעים שלא יורים כאן סתם במפגינים, חקרתי את הסיפור וגיליתי מה קרה: פלסטינים התקשרו לעיתונאי הארץ ניר חסון ואמרו לו 'הרגו לנו חבר, ירו בו'. ככה הדבר הפך לכותרת בכל העולם. ומה אירע בתקרית עצמה? המשטרה מיד הלכה לחקור, ומצאה שהייתה רק אפשרות אחת לירי מידי ישראלי, אם היורה הוא מאבטח שהיה במקום. הנשק שלו נבדק, והאפשרות הזו נשללה. ההרוג, ככל הנראה, נפגע מזיקוק בכינון ישיר מחבריו. הפלסטינים מיהרו לקבור את הגופה כדי שהנסיבות המדויקות לא יתבררו. הטיפול התקשורתי היה מזעזע – החובבנות, הדריסה של כל ערך עיתונאי. אתה טוען את הדבר הכי גרוע, במגאפון הכי חזק שלך, באפס מקצועיות ובהתבסס על שקר מוחלט. מיד צייצתי על כך, ואז הארץ הוסיפו בכותרת 'מקורות פלסטיניים:' – כשהם כבר יודעים שהמשטרה ניקתה את המאבטח הישראלי מכל חשד".

זו "רוח המפקד", או שכל עיתונאי מתגייס לתעמולה הזו מטעם עצמו?

"גם וגם. באינתיפאדה השנייה עיתון הארץ הגיע לצומת, ובחר כיוון. זה קרה אחרי 'מכתב הטייסים' מ־2003 (27 אנשי חיל האוויר הודיעו כי הם "מתנגדים לביצוע פקודות תקיפה בלתי חוקיות ובלתי מוסריות, מהסוג שמבצעת מדינת ישראל" ו"מסרבים להמשיך ולפגוע באזרחים חפים מפשע" – א"ש). מאמר המערכת יצא נגד רוח הסרבנות שנשבה משם, אבל אחרי כמה ימים פורסם מאמר חתום של עמוס שוקן, שדווקא הצדיק את הטייסים. עד אז היו בהארץ שני מחנות, אחד ציוני והאחר פוסט־ציוני ואפילו אנטי־ציוני; שוקן החליט לקחת את כל העיתון לקצה השמאלי. כיום הכתבים מפנימים לגמרי את רוח המפקד, ורובם גם באים עם האידיאולוגיה הבסיסית מהבית".

ולכם יש כוח לשנות את זה?

"יש פער מתסכל בין איכות התוכן שאנחנו מייצרים בפרספקטיבה ובין מספר העוקבים בפייסבוק. הייתי רוצה שלא יהיו לנו 20 אלף עוקבים, אלא 100 אלף. אנחנו בהחלט צריכים לעבוד על זה. אבל מבחינת היעילות שלנו בדיון הישראלי, אני מרוצה. הבנתי עם הזמן שהכלי שאנחנו מחזיקים ביד הוא בעיקר הרתעתי, ויש לכך אינספור אינדיקציות. עיתונאים לא רוצים להיחשף כשקרנים. יש לנו מוניטין; אף שאנחנו נכנסים חזיתית באמינות של עיתונאים, שהיא הנכס הכי חשוב שלהם, לא הוגשה נגדנו אפילו תביעת דיבה אחת – ובגלל המוניטין הזה עיתונאים לא רוצים שנבקר אותם. הם מורתעים. ברק רביד למשל, לפני שניתק בזעם את היחסים איתי, היה מדבר איתי בטלפון לפעמים חצי שעה בניסיון לשכנע אותי לא לפרסם ביקורת עליו.

"הציבור הרחב מכיר אותנו פחות, אבל העיתונאים מכירים. יום אחד התקשר אליי יועץ התקשורת של שר בממשלה, וסיפר לי שרגע לפני כן הוא נתן סיפור מסוים לכתבת של הארץ. אותה עיתונאית אמרה לו – 'אני חייבת להיות סגורה על כל הפרטים, אחרת פרספקטיבה יפילו אותי'. הוא הוסיף שזה כבר קרה לו פעמיים. אם אתר אמין שעוסק בעיתונות מפרסם שעיוותת או שיקרת, שאתה עיתונאי לא טוב, שאתה מבקר את ישראל שלא בצדק מתוך רשלנות מקצועית או אפילו זדון – סביר להניח שבפעם הבאה תיזהר הרבה יותר".

אהוד פחד

את הקריירה שלו כמבקר תקשורת החל עמיאור כשהרשתות החברתיות עוד היו בחיתוליהן – גם פייסבוק ובוודאי טוויטר, שהפכה מאז לזירה המרכזית של פוליטיקאים ועיתונאים המבקשים להשמיע את דברם ולהתווכח עם עמיתיהם. "כשנכנסתי לטוויטר, הוא היה בשליטה מוחלטת של צייצני שמאל. המציאות הזו השתנתה מאוד בשנים האחרונות, והשמאל רואה את זה ולא אוהב את מה שקורה. כבר כתבו שהרשתות רוויות נאצים, או ש'כת הימין הקימה התנחלות ברשתות החברתיות'".

כל צייצן עם 500 עוקבים הוא גם מבקר תקשורת, ואפשר לומר שקצת דורכים לכם על האצבעות.

"אני שמח מאוד שיש היום הרבה אנשים שמתעסקים בחשיפת עוולות ושקרים בתקשורת שלנו. אם מישהו שרף לנו ידיעה כי צייץ לפנינו, לפעמים אנחנו עושים 'פולו' ולא מתביישים בכך. היתרון שלנו הוא הניסיון הרב – אנחנו בקיאים בנושאים שלא הרבה מבינים בהם, כמו הסכסוך על המים, הסכסוך על ההיסטוריה, פעילויות של קרנות וגופים זרים. יש לנו יכולת גבוהה בהרבה מזו של הצייצן הממוצע לתפוס את השקרים, לטפל בהם, לבקש תגובות ובעיקר למסמך את עצמנו כמו שצריך. לא אכתוב משהו אם אני לא מסוגל להוכיח בוודאות שהעיתונאי שאליו אני מתייחס אכן פרסם את הדברים שאני טוען שפרסם.

"לקרב על התודעה נכנסנו באיחור קטלני, אבל לפחות הגענו אליו, וטוב מאוד שאנחנו לא לבד. אשמח שעוד ועוד אנשים יצטרפו אליו. המערכה הצבאית נגד ישראל הוכרעה לטובתנו, אבל נפתחה מערכה על התודעה, והיא עדיין ניטשת. אפשר להמחיש את עוצמתה באמצעות סיפור קצר אחד: ב־30 באוקטובר 2000 נהרג הילד מוחמד א־דורה בצומת נצרים, אחרי שנקלע לחילופי אש בין צה"ל לפלסטינים. למחרת הופקר חייל מג"ב מדחת יוסף ודימם למוות בקבר יוסף. ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק היה צריך להחליט להכניס כוחות לשכם כדי להציל אותו, אבל במשך שעות רצו בתקשורת העולמית תמונות של א־דורה, שנהרג כביכול מאש צה"ל, וברק השתפן. הוא אמר 'אני סומך על ג'יבריל רג'וב שיוציא את החייל', כשלמעשה הוא פשוט פחד מעוד ניצחון תדמיתי של הפלסטינים. בכך ברק הפר את הערך הבסיסי של אי הפקרת פצוע. בסופו של דבר ההאשמות כלפי ישראל התבררו כהוצאת דיבה, מכיוון שלא הייתה שום הוכחה לכך שא־דורה נפגע מאש צה"ל, אבל בינתיים הפלסטינים רשמו ניצחון גדול בקרב על התודעה".

מצד אחד אתה אומר שיותר ויותר עיתונאים מורתעים ונזהרים מלהכפיש; מצד שני, נדמה שכלי התקשורת המזוהים עם השמאל הישראלי רק הולכים ונעשים קיצוניים ובוטים יותר ויותר.

"כשאני אומר שהעיתונאים מורתעים, אני מתכוון שברמה האישית, הם מקפידים יותר לדייק בעובדות. לגבי הסגנון, אני לא בטוח שיש קיטוב והקצנה. אני עובר על ארכיונים ורואה שבעבר הקרב התקשורתי בין ימין לשמאל לא היה הרבה יותר יפה. ברמת הלכידות החברתית, כל הנתונים והסקרים מראים שאין קיטוב. גם אני לא מרגיש קיטוב מול חבריי מהשמאל. במקרים מעטים וחריגים יש מתח קטן סביב 'כן ביבי לא ביבי', אבל לא יותר מכך. יש לשמאל אינטרס ליצור מצג של קיטוב כדי להראות כמה רע פה. בשבוע שעבר ישבתי ואכלתי סטייקים אצל חבר במודיעין, במרפסת שדגל שחור מתנוסס עליה. אני בא אליו והוא אליי לגוש עציון. איזה קיטוב יש כאן?"

אז מה עומד ביסוד "הנדסת התודעה" שעיתונאים המזוהים עם השמאל מנסים לעשות, לשיטתך? התנגדות לנתניהו, לא לחברה הישראלית?

"התשובה קלה – הגמוניה. הם באו מהשבט ההגמוני, איבדו את ההגמוניה ונלחמים להשיב אותה לידיהם בכל כלי אפשרי. לכן אני לא מאמין להם. הם הניפו דגל של מאבק בשחיתות – ואתרגו את אריאל שרון. הניפו את דגל השמירה על זכויות האדם – והריעו על רמיסתן בהתנתקות. הניפו דגל של שלום – ויצאו נגד הסכמי השלום שמביא נתניהו. הכול שטויות, הכול נובע מרצון להחליש את הקבוצה ההגמונית החדשה שהדיחה אותם".

הדרך להילחם בהגמוניה החדשה היא לכאורה מאבק בימין. מדוע שייאבקו במדינת ישראל?

"כי כשאתה מרגיש שהמדינה כבר לא שלך, ואתה לא בעל הבית שלה – אתה בועט בה. אם את 'שלום עכשיו' היו מקימים כדי להיאבק בכיבוש, זה היה צריך לקרות ב־1968, אחרי מלחמת ששת הימים. אבל התנועה הזו הוקמה ב־1978, אחרי השלום עם מצרים. והנה גם עכשיו השמאל רוקע ברגליים נגד הסכמי השלום עם האמירויות, בחריין ומרוקו. אני לא מאמין להם. אם היה אכפת להם באמת מזכויות אדם, הם היו מפגינים נגד שי ניצן כשבהתנתקות הוא הורה לעצור נערות בנות 16 עד תום ההליכים. בשלבים הראשונים אתה עוד מאמין שתצליח לנצח את ההגמוניה החדשה, ולכן אתה מוביל קמפיינים ומניף דגלים שיפגעו בה. כשזה לא הולך, אתה יורק לבאר כי אתה מרגיש שהיא לא שלך יותר. זו המוטיבציה שלהם לדעתי".

אתה חושש מכך שיום אחד אתה ופרספקטיבה תשיגו את ייעודכם, וכבר לא יצטרכו אתכם?

"אני סומך על העיתונאים הישראלים. לא יקרה שכולם יהיו מורתעים".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post "אני שמח שנוספו אנשים שחושפים עוולות בתקשורת" appeared first on מקור ראשון.