צרחה שבקעה מפיה של המזכירה החרידה את מסדרונות בנק "שהרייאר". המנכ"ל, משה פור־רסתמיאן, שמע אותה ממשרדו המפואר והבין שהכול עומד להשתנות. הוא אמנם נהנה מקשרים בדרגים הגבוהים במשטר האייתוללות ונחשב לאחד האנשים המשפיעים ביותר על כלכלת איראן, אך בתקופה האחרונה כבר חש שהקרקע תחת רגליו נעשית בלתי יציבה. כעבור דקה התפרצו אל המשרד שבעה "קומיטהים", אנשי הוועדה העליונה של המהפכה האסלאמית, לראשיהם סרטים אדומים ובידיהם רובים. הם תפסו את פור־רסתמיאן בזרועותיו, הצמידו אותו אל הקיר והחלו להכותו באכזריות. הוא כבר היה בטוח שבעוד רגע יירו בו למוות. "לא חלמתי שאגיע למצב המחריד הזה", הוא משחזר באוזנינו. "אמנם הייתה לי הרגשה רעה, אך לא האמנתי שכך יקרה לי".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– "מדבר בכל כך הרבה שפות"

– מותו של אהוביה סנדק ז"ל היה רשום על הקיר

– דעה: בדיקת עובדות קפדנית תמנע ייסורים רבים בעולם העיתונות

אחרי שהפליאו בו את מכותיהם, לקחו אותו שבעת החמושים למעצר בית. כעבור זמן קצר זומן פור־רסתמיאן לעמוד לדין. רק כשנכנס לאולם בית המשפט, התברר לו מהם סעיפי האישום התלויים נגדו: בגידה במדינה וריגול למען ישראל. ליבו פעם בחוזקה. "לא הבנתי מה זה אומר – טופלים עליי תיק ריגול? מה כל הקרקס הזה? יש לי סיכוי למשפט הוגן? נאמר לי שלבית המשפט הוגש מסמך בן 400 עמודים, שמפרט כיצד פעלתי למען ישראל ומסרתי חומרים מסווגים על איראן. הבנתי שגזר הדין כבר נכתב, וכל השאר הוא סתם בזבוז זמן".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... mages-2659698-750x584.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

סיפור החיים רב־התהפוכות של משה פור־רסתמיאן, מוסא בפי מכריו, נחשף בספרו האוטוביוגרפי "הצללים והאורות", שראה אור בפרסית וצפוי לצאת בקרוב במהדורה עברית. הספר מגולל את ההיסטוריה של הקהילה היהודית באיספהאן ואת קורותיו של המחבר מאז ילדותו באיראן ועד עלייתו ארצה והחיים החדשים שבנה לו בישראל, אחרי שמשטר האייתוללות גזל ממנו את רכושו וכמעט גם את חייו.

הוא נולד באוקטובר 1939 למשפחה יהודית־איראנית שומרת מסורת. אביו ראובן היה סוחר בדים, אמו חנום הייתה עקרת בית. את ילדותו באיספהאן הוא מתאר כנעימה ושלווה. כשגדל מעט נשלח ללמוד בבית הספר אליאנס בטהרן. "בבית הספר שכן תלמוד תורה בשם 'אוצר התורה', ובו הנחילו לנו את לימוד הקריאה עוד בהיותנו ילדים רכים", הוא מספר.

כנער הוא היה חניך בתנועה ציונית מקומית בשם "חלוץ". כשראשיה פרשו לצורך לימודים אקדמיים, הגיע שליח מישראל כדי למלא את מקומם, ומוסא שימש כעוזרו. בגיל 16 החל לנהל בעצמו את התנועה. "ארגנתי טיולים וערבים מיוחדים", הוא נזכר. "כל חיי הנפתי בגאווה את דגלי הציונות".

כשהיה בן 18 מונה למנהל "אוצר התורה", תפקיד שמילא במשך שנתיים. אחר כך הקדיש חמש שנים ללימודי ראיית חשבון ולתואר בבנקאות ושוק ההון שאותו קיבל מאוניברסיטת טהרן. בסיום לימודיו ביקש להתקבל לעבודה בבנק הלאומי של איראן. את מבחן הכניסה הקשה צלח פור־רסתמיאן בהצטיינות, וכבר אז סומן כמטאור פיננסי. הוא החל לטפס בבטחה בסולם התפקידים – תחילה כבנקאי זוטר, אחר כך כמנהל סניף שבו כ־60 עובדים, ובהמשך כמנהל אחד הסניפים הגדולים ביותר של הבנק. בנוסף על כך ניהל משרד רואי חשבון, ובין לקוחותיו היו ארבעים מהחברות המובילות במשק האיראני. אבל לא רק העשירון העליון עניין אותו, אלא גם מעוטי היכולת: "בכל אותן שנים עזרתי ליהודים ומוסלמים כאחד. פעלתי עבור כל מי שהיה זקוק לכך, וסייעתי היכן שרק יכולתי".

אחרי 13 שנות עבודה בבנק הלאומי של איראן, נקרא מוסא לסייע בהקמת בנק שהרייאר, שנוסד ביוזמתו של השאה. הוא מונה למנהל מחלקת האשראי הארצית, ומשם התקדם לתפקיד ממלא מקום המנכ"ל. "בבנק הזה התנהלו הרבה מאוד חשבונות של אח"מים, ביניהם בני משפחתו של השאה. הוא סמך עליי באופן אישי והעריך את עבודתי. אני זוכר שפעם הוא נתן לי הוראה להעביר סכום עצום מכספי הבנק למישהו שעמד להקים עסק מסחרי באיראן. אני סברתי שזו טעות, וסירבתי להעביר את הכסף. הוזמנתי לארמונו של השאה לפגישה, מתוך הבנה ברורה שאני נמצא בבעיה. בפועל, הספיקה לי שיחה קצרה עם השאה כדי שהוא יקבל את עמדתי".

קרבתו של מוסא לשלטונות תרמה גם לקשרים בין ישראל ואיראן, שבאותם ימים שררו ביניהן יחסים דיפלומטיים. "כשנערכה תערוכת עסקים בפארק הירקון, הבאתי לשם יחד עם שגרירות איראן שלושים אנשי עסקים איראנים", הוא מספר.

בסוף שנות השבעים שלטון השאה הלך והתערער, בעוד המנהיג האסלאמיסטי רוחאללה ח'ומייני צבר הערצה ותמיכה בקרב הציבור האיראני. "ליבי ניבא לי רעות. ביקשתי מהמנכ"ל לצאת לחופשה משפחתית בחו"ל, כשלמעשה התכוונתי לעזוב את איראן ולא לחזור. נסעתי לארצות הברית, ובמקביל שלחתי את אשתי שאהין ואת ילדיי לישראל. מנכ"ל הבנק, גנרל עיזאתוללה מומתאז, לחץ עליי שאחזור: הוא אמר שהוא חבר טוב של ח'ומייני ושאין לי מה לחשוש, מה גם שהאייתוללה עדיין בצרפת. טסתי לאיראן ונשארתי שם, ללא בני משפחתי. עם הגעתו של ח'ומייני לאיראן שוב סידרתי לעצמי חופשה, והגעתי לישראל. היה ברור לי שהפרק האיראני בחיי הגיע לקיצו".

אך סיפורו של פור־רסתמיאן קיבל עד מהרה תפנית נוספת. בשעת לילה מאוחרת הגיעה אליו שיחת טלפון מידיד איראני, שסיפר לו כי לפי הדיווחים, ח'ומייני החליט למנות את גנרל מומתאז לתפקיד שר הביטחון – ומוסא אמור להתמנות למנכ"ל הבנק במקומו. טלפון בהול נוסף הגיע ממזכירתו של מוסא בבנק, שביקשה ממנו לסגת מהרעיון: אתה על הכוונת, מוטב שתיזהר. אם חייך יקרים לך, אל תחזור לכאן". היא סיפרה שעל קירות הבנק רוססו כתובות נאצה בנוסח "מוות לפור־רסתמיאן, היהודי הציוני של השאה". מוסא האזין בדאגה, וגמר אומר בליבו שלא לדרוך עוד על אדמת איראן. ובכל זאת, מכבש לחצים אדיר שהופעל עליו מצד שר הביטחון הטרי של הרפובליקה האסלאמית, גרם לו להיפרד שוב ממשפחתו ולחזור לטהרן. "אני מצר על ההחלטה הזאת עד היום, אבל צריך להבין שלא הבאתי לארץ שום דבר מההון שלי", הוא מסביר. "הגעתי לכאן בידיים ריקות, בעוד באיראן חייתי ברווחה. הדברים של מומתאז נשמעו משכנעים, והחלטתי לתת לזה צ'אנס".

נדר במרתף

כשירד מכבש המטוס בנמל התעופה באיראן, המתין לו שם רכב יוקרה שהסיע אותו היישר לבנק. מומתאז קיבל את פניו בחמימות, הגיש לו את כתב המינוי החתום בידי ח'ומייני, והוביל אותו למשרדו המפואר. "גם עובדי המקום קיבלו אותי בהערכה גדולה, העניקו לי פרחים ובירכו אותי. השולחן שלי הופצץ במכתבים מלקוחות מכובדים, ונדמה היה שאני עומד לפני תקופה של הצלחה ושגשוג מקצועי".

"כדי ליצור מתח ועניין, עלילת הסדרה טהרן מפארת את היכולת המודיעינית של המשטר מעבר לממדיה האמיתיים. לאיראן יש נחיתות מוכחת – צבאית, טכנולוגית ומודיעינית – מול ישראל. גם אזרחים מן השורה סבורים שהסדרה הזו לא מביאה לידי ביטוי מלא את השקפתם, את תרבותם ואת הלכי הרוח במדינה""סמך עליי אישית"

כולם בסביבתך ידעו שאתה יהודי?

"כן. החותמת שלי הייתה 'מוסא כלימי פור־רסתמיאן' ("כלימי" פירושו בפרסית "יהודי" – י"ב). הייתי גאה ביהדותי, ויחד עם זאת אמרתי כל הזמן שאם היא מפריעה – אעזוב את עבודתי ללא דיחוי. נהגתי בצורה דיפלומטית, והשתדלתי מאוד לא לדרוך לאחרים על נקודות רגישות".

כתובות הנאצה נמחקו, ונדמה היה שאין לפור־רסתמיאן ממה לחשוש. הוא אף הביא לאיראן את אשתו וילדיו, אך המשיך לעקוב בדריכות אחר ההתפתחויות הפוליטיות. חששותיו התעוררו מחדש לאחר שהיחסים בין מומתאז לבין צמרת הממשל עלו על שרטון, ושר הביטחון פוטר מתפקידו. "מדי פעם הגעתי לבקר בישראל. מכיוון שחששתי שהכול עשוי להתהפך עליי, נערכתי למצב חירום ובכל ביקור כזה העברתי חלק מהרכוש שלי לארץ".

ואכן, בבוקר בהיר אחד הוא הפך כאמור מבנקאי בכיר לאויב המדינה, נאשם בבגידה ובריגול. להוכחת אשמתו הצביעה התביעה על כך שבצעירותו ניהל מוסא תנועה ציונית. עוד נטען כי הוא העביר לשאה ולמשפחתו כספים רבים, ובכך הונה את הציבור והמדינה. לחובתו נזקפו גם הקשרים שקיים עם השגרירות הישראלית בטהרן כשזו הייתה קיימת, משלחות הסחר שהוציא לישראל, וחשבונות שפתח בבנקים ישראליים עבור אנשי עסקים איראנים. "עניתי להם שמעולם לא חרגתי מהחוק. אמרתי גם שארץ ישראל היא המקום הטבעי שלי; אמנם אני איראני, אבל כיהודי כל ההיסטוריה שלי מתנקזת לשם, משפחתי מתגוררת בישראל, וזה ממש לא קשור לריגול". במשך שעתיים רצופות שטח את טענותיו המשפטיות, שהיו מגובות במסמכים. "לאורך תקופת עבודתי בבנק חששתי שאצטרך לעמוד בפני מצב כזה, ולכן אספתי מסמכים שמתעדים את פעולותיי והתנהלותי", הוא מספר.

בית המשפט קיבל את הראיות שהציג הנאשם, ומוסא נחלץ בעור שיניו. בתום המשפט הוסרה עננת הריגול מעל לראשו, אך נאסר עליו לצאת מהמדינה והופסקה עבודתו בבנק. בתשעת החודשים הבאים הוא עבד כשכיר בחברה לייבוא מוצרי אלקטרוניקה. באותם ימים התרקם ניסיון להפיל את שלטון ח'ומייני: קבוצה של כ־600 איש תכננה הפיכה שלטונית, אלא שאחד מהם דיווח לממשל על ההתארגנות, וחברי הקבוצה הוצאו מיד להורג. בד בבד ניתנה הוראה לתפוס ולהוציא להורג את כל מי שהועמד למשפט באשמת בגידה ונמצא זכאי. סוכני המשטר הגיעו גם אל מוסא ולקחו אותו לכלא. הוא נזרק לתא מצחין, והבין שקלושים סיכוייו לראות שוב את אשתו וילדיו. שעות על גבי שעות ישב בתאו, שקוע בהרהורים נוגים שנקטעו מדי פעם עם הגעתו של סוהר אימתני בשם חלחלי. "הנבל הזה, בריון בעל פנים אכזריות, היה נכנס למבנה בשעה 3 בלילה ומכריז כמה מספרים אקראיים של תאים. הכלואים היו נלקחים מהם, מוכנסים לחדר צדדי ונעמדים לאורך 'קיר המוות'. אחרי כמה דקות היינו שומעים את קול היריות.

"בכל יום אמרתי וידוי, כי חשבתי שזה היום האחרון שלי. הייתי בטוח שבעוד רגע יעמידו גם אותי מול הקיר ויירו בי. הייתי על סף ייאוש, ומה שהחזיק אותי זה רק האמונה והביטחון בקדוש ברוך הוא. בכל רגע שבו נותרתי חי, ידעתי שיד ההשגחה בדבר".

הסיוע שהעניק למעוטי יכולת כשהיה בשיא הקריירה שלו, הוא זה שהציל את חייו כשירד אל התחתית. כבנקאי בכיר נרתם פור־רסתמיאן למען סטודנטים שביקשו את עזרתו במימון לימודיהם לתואר אקדמי, ואחד מהצעירים הללו הפך בחלוף השנים למנהל הכספים של בתי המשפט. כשהשמועה על מעצרו של מוסא התגלגלה לאוזניו, הוא החל להפעיל קשרים כדי לשחרר את מיטיבו. "באחד הלילות דלת תאי נפתחה, וכמה אנשים הורו לי לצאת", מספר פור־רסתמיאן. "קפאתי על מקומי. הייתי בטוח שהמוות שלי הגיע, אך הם הרגיעו אותי ובישרו לי שאני משוחרר לביתי, לעת עתה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ges-107730847-750x497.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אבל מוסא היה רחוק מלהגיע למנוחה ולנחלה. לביתו הוא לא חזר; היה ברור לו שזה רק עניין של זמן עד שייעצר פעם נוספת, ולכן נאלץ להישאר מרוחק מבני משפחתו. הוא שינה את חזותו ואת לבושו, ונאלץ לישון בפארקים ברחבי העיר, כשבכיסיו אין פרוטה למחייתו. "הגעתי לשפל המדרגה מכל בחינה", הוא מספר. "על אף שהייתי אדם אמיד, לא הייתה לי גישה אל הכסף. כל הזמן עסקתי רק בבריחה ובמציאת מקום מסתור. היו מכרים שהסכימו לארח אותי, אבל בכך הם לקחו סיכון, ולכן נאלצתי לעבור ממקום למקום מדי יום. בכל רגע שהסתובבתי ברחובות נשקפה סכנה לחיי, הייתי שרוי בפאניקה". למזלו פגש בו מכר שלא היה מסוגל לשאת את מצוקתו, ודאג לו למקום מסתור קבוע: בביתו של האיש הייתה קומה נסתרת, מרתף סודי שאפשר היה להיכנס אליו רק באמצעות פתח צר. "כשהתחבאתי שם נדרתי נדר שאם אני יוצא מאיראן – אני עולה לישראל ונותן את כל־כולי למען הנזקקים", מספר מוסא.

במשך כל הזמן הזה הוא עמד בקשר עם כמה חברים, אנשי דת מוסלמים בכירים, שעליהם סמך כי יסייעו לו לצאת מאיראן. "אחד מהאנשים שעזרו לי לברוח היה לא אחר מאשר סגן יו"ר בית המשפט העליון של המהפכה", הוא מגלה. "האיש הזה היה כוהן דת מוסלמי, אבל שאף לדמוקרטיה וכאב את שלטון האימים שח'ומייני הנהיג בארצו. הוא ואחרים סידרו לי דרכון מזויף ומסמכים, שבעזרתם יכולתי לעזוב את המדינה. העברתי להם 150 אלף דולר לצורך תשלומי שוחד – מחיר זול מאוד תמורת חופש".

רגע לפני שהשער נסגר

יום הבשורה היה תשעה באב תש"ם, 1980. "בשלוש בלילה, בעודי שרוי בצום, החבר שהסתיר אותי ירד אליי למרתף. הוא סיפר שהגיעו כמה אנשים במכונית מרצדס, הביאו מסמכים מזויפים וכסף בשבילי, והם ממתינים שאסע איתם. הייתי חשדן כלפי הכוונות שלהם: 'איך אתה יודע שזו לא מלכודת?', שאלתי אותו. הוא טפח על שכמי ואמר לי שאני יכול לסמוך עליהם".

מוסא נכנס למכונית, שנסעה משם במהירות ונעצרה בדרך לא סלולה. הנהג הורה לו לצאת. מחוץ לרכב חיכו לו אשתו ושלושת ילדיו, שנפלו על צווארו כשהם גועים בבכי. "את הרגע הזה אני אזכור כל החיים שלי", אומר פור־רסתמיאן כשדמעה נוצצת בזווית עינו.

משם הוא המשיך לשדה התעופה, כדי לעלות על טיסה לטורקיה. "כאשר עברתי את ביקורת הדרכונים חשתי את ליבי מפרפר. רק כשגלגלי המטוס ניתקו מהקרקע, פלטתי אנחת רווחה".

אשתו וילדיו עזבו את איראן חודשיים אחריו. המשפחה עברה לגור בהרצליה, בווילה שרכש מוסא במהלך ביקוריו בארץ. "חווינו נס נוסף בשרשרת הניסים, כשבני משפחתי הצליחו לצאת מאיראן יומיים לפני פרוץ מלחמת איראן־עיראק. מיד לאחר מכן הוטל איסור יציאה גורף, ואיש לא היה יכול לעזוב את המדינה במשך חמש שנים. איני רוצה לחשוב מה היה קורה אילו חלילה נשארו שם".

בשנותיו בארץ הפך מוסא לבעלים של אולמות אירועים בתל־אביב, והקים את המסעדה הפרסית "שחרזאד" בעיר. כיום הוא מתגורר ברחובות, אב לשלושה ילדים וסב לתשעה נכדים וארבעה נינים. הוא משמש כסגן וממלא מקום יו"ר ארגון־הגג של יוצאי איראן, אחרי שבעבר נשא בתפקיד היו"ר. על קיר ביתו מתנוססות תעודות הוקרה מטעם הסוכנות היהודית, משרד הקליטה, חיל האוויר ואוניברסיטת תל־אביב, המשבחות אותו על פעילותו למען מטרות חברתיות. "כשעזבתי את איראן, קיבלתי הצעות עבודה מרחיקות לכת מחבריי באמריקה", הוא מספר. "יכולתי להתפרנס שם היטב, אבל הייתי מחויב לקיום הנדר שלי – לעלות לארץ, לתמוך בחלשים ולעמוד לצידם ככל שאדרש. ערכתי רשימות של אנשים נזקקים בישראל, ורקמתי קשרים עם גבירים יוצאי איראן בעולם כדי להשיג תרומות. בדרך זו הצלחתי לעזור להרבה יהודים, וכך אני מוסיף לעשות עד היום".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _202012_41_44-750x492.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מהו תפקידו של ארגון־הגג שבו אתה פעיל?

"זו פלטפורמה שתומכת בעולים מאיראן. אנחנו מארגנים להם ערבי הרצאות, סמינרים וכן טיולים ברחבי הארץ כדי להכיר להם אתרי מורשת ולחבר אותם יותר להוויה הישראלית. בתפקידי כיו"ר גם ייסדתי קורסים מגוונים של הכשרה מקצועית, כדי לאפשר להם להשתלב בשוק העבודה. בתחילת הדרך היו לנו 17 סניפים ברחבי הארץ, והיום יש אפילו יותר, אבל לצערי הרב אין לארגון תקציבים גדולים, וכל אנשיו פועלים באופן וולונטרי. לקראת כל חג אנחנו מגייסים תרומות, ועוזרים לכמאה משפחות לחגוג בשמחה ובכבוד. מטרה נוספת שלנו היא להרים את קרנה של העדה הזו ולהקים בירושלים את בית מורשת יהודי איראן, שישמר את התרבות, החינוך וההיסטוריה המפוארת שלנו. אנו גם עושים מאמץ עילאי כדי שבבחירות הבאות נכניס נציגים לכנסת.

"לפעולות הסיוע שלנו יש הד גדול באיראן. בשנים האחרונות פנה אליי לא מעט פעמים ועד הקהילה שם, וביקש שאעזור ליהודים שסבלו ממחלות נדירות. הצלחתי לרתום ארגונים בחו"ל ועשירים יוצאי איראן שאני מיודד איתם, והטסנו את החולים לישראל לקבלת טיפול מתאים. תתפלא לשמוע שהיו גם אזרחים איראנים לא יהודים, שסבלו מסיבוכים רפואיים ופנו אלינו. הם הגיעו לטיפולים כאן בארץ, בתיווכו של ועד הקהילה היהודית ובידיעת השלטונות בטהרן".

היהודים יהפכו לבני ערובה

במסגרת פעילותו בארגון־הגג היה פור־רסתמיאן מעורב במבצע לחילוץ צעירה יהודייה שהוריה עלו לישראל בלעדיה לפני 21 שנה, והיא נותרה לבדה באיראן. כשבחור מוסלמי ביקש את ידה היא סירבה, אך לבסוף חיתנו אותה בכפייה והיא הפכה למעין אסירה בביתה. לפני שש שנים פנו הוריה הנואשים אל מוסא, שיצר קשר עם כמה מכרים מוסלמים וניהל איתם משא ומתן עיקש, עד שניאותו לדאוג לשחרורה תמורת כופר. מוסא פנה גם אל כמה ידידים עשירים, השיג את הסכום המבוקש, וכך הצליח לאפשר לצעירה ולילדיה שנולדו בינתיים לצאת מאיראן. "כעבור כמה חודשים קיבלתי מכתב מהמשפחה: הם דיווחו שהיא נמצאת במקום בטוח, בין יהודים טובים. הבן שלה הניח תפילין לראשונה בחייו, ובשמחת תורה הוא רקד עם ספרי התורה".

מההדים שמגיעים אליך מאיראן, איך מביטים שם על הסכם השלום בין ישראל לאמירויות?

"ההסכם הזה הרגיז מאוד את טהרן. האיומים שהיא נאלצה להשמיע מעידים על הכישלון החרוץ שלה, ועל חשיבות ההישג של מדינת ישראל. הרי ח'ומייני, כשעלה לשלטון, רצה להפוך את כל מדינות ערב השכנות לחלק מאימפריה דתית־אסלאמית. זה התחיל בראש ובראשונה בחתירה נגד נסיכויות הנפט במפרץ הפרסי – והנה עכשיו האיראנים רואים שלא זו בלבד שלא הצליחו לכבוש אותן, אלא במו ידיהם דחפו אותן לחיקה של מדינת ישראל. בנוסף לפן האידיאולוגי־דתי, כינון יחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות טומן בחובו סכנה ליציבות המשטר באיראן, ונותן מנוף הרתעה חשוב למדינת ישראל. כשם שאיראן הקימה את חזבאללה כדי לאיים עלינו מהגבול הצפוני, עכשיו היא רואה שישראל משיגה השפעה במדינות המפרץ שגובלות ברפובליקה האסלאמית. אפילו נשיא לבנון מישל עאון – שכיר חרב ותומך נלהב של משטר האייתוללות – אמר בריאיון בטלוויזיה שלא מן הנמנע שגם לבנון תכיר בישראל בקרוב, אחרי שהמחלוקות הקטנות בין שתי המדינות ייפתרו. האיומים החריפים מפי בכירי משמרות המהפכה נגד הצעד של איחוד האמירויות הם ניסיון נואש לעצור את הסחף. המשטר האיראני מבין שהשלום מעמיק את הבידוד שלו בזירה הבינלאומית והאזורית".

ומה הלך הרוחות בקרב הציבור האיראני בעקבות הסכמי אברהם?

"כמו בכל דבר באיראן, גם בנושא הזה יש פער בין העם לבין השלטונות. הציבור האיראני שמח מאוד ורואה בהסכמים האלה עוד צעד שמחליש ומערער את מעמדו של המשטר, שמדכא את העם וגורם לו סבל ומחסור כלכלי. מהלך כזה מגביר את הסיכוי שהציבור יתקומם וינסה להביא למהפך שלטוני".

כמי שמילא בעבר תפקיד בכיר במערכת הכלכלה האיראנית, הוא סבור כי איראן נמצאת כיום במשבר חסר תקדים. "זה נובע מארבעה גורמים: ירידת מחירי הנפט, הבעיות המובנות בכלכלה האיראנית, משבר הקורונה ולבסוף הסנקציות הכלכליות שמחלחלות עמוק למשק המקומי ומורגשות היטב אצל כל אזרח. הפגנות המחאה בשנתיים האחרונות והתורים הארוכים להמרת מטבע משקפים היטב את המצב. כלכלת איראן על סף קריסה".

האם ניצחונו של ג'ו ביידן בבחירות בארה"ב מסמל עבור המשטר האיראני סיכוי להקלה בסנקציות ולשיפור במצב הכלכלי?

"להערכתי, לא מדובר באור בקצה המנהרה מבחינת טהרן. בסופו של יום, כל ממשל אמריקני שיקום כעת ישאף לאותה מטרה – מניעת יכולת גרעינית מאיראן. השלטון בטהרן כבר הצהיר שביידן ייבחן אך ורק על פי מעשיו, ולעת עתה הוא לא נותן בו אמון ובטח לא ממהר לפתוח בשיחות. תנאי הפתיחה הנוקשים של המשטר האיראני דורשים שארצות הברית תחזור להסכם הגרעין הקודם ככתבו וכלשונו, תמלא את כל ההתחייבויות שלה במסגרתו ותבטל את כל הסנקציות – דבר שהוא בלתי אפשרי גם מבחינת ביידן. הנשיא הנבחר כבר הבהיר שהתנאים של היום לא דומים לאלה שהיו ערב חתימת ההסכם, ולכן חייבים להכניס שינויים ותוספות בנוגע לתוכנית הגרעין. ההפרות הבוטות של ההסכם מצד איראן וניסיונה האגרסיבי להשיג נשק גרעיני מטילים צל כבד על היכולת של ארה"ב להתגמש. אני אישית חושב שהסיכוי לפתיחת משא ומתן ולהגעה להסכם מתוקן הוא קלוש מאוד".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 12/000_1MK3G9-750x507.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ומה לגבי האופציה הצבאית של איראן? האם בעקבות חיסולו של מוחסן פח'ריזאדה, "אבי תוכנית הגרעין האיראנית", טהרן עשויה הפעם לשבור את הכלים ולצאת לפעולת נקם חריגה?

"החיסול משקף יותר מכול את החולשה של איראן ואת התפוררות המשטר. פח'ריזאדה היה אחד מהאנשים המאובטחים ביותר במדינה, ובכל זאת הצליחו לפגוע בו בלב־ליבה של איראן, תוך שימוש במודיעין מדויק במיוחד. זה הישג חסר תקדים. לכך מצטרפים חיסולים ואירועים נוספים, כמו הפיצוץ המסתורי בנתנז והוצאת ארכיון הגרעין. איראן במצבה הנוכחי לא מעוניינת להתעמת חזיתית עם ישראל, כי היא יודעת שזה יביא לסופו של משטר האייתוללות. לכן לדעתי הסיכויים לנקמה בתוך ישראל הם קלושים מאוד. עובדה היא שכבר שלוש שנים ישראל משמידה בסיסים איראניים בסוריה, ואיראן לא הגיבה עד עכשיו – או הסתפקה בתגובות מוגבלות מאוד וללא שום הצלחה. ניתן להסיק שההרתעה הישראלית תמנע מהם גם הפעם לשבור את הכלים".

דווקא הסדרה הישראלית "טהרן", שבמרכזה סוכנת מוסד שחודרת לאיראן לקראת הפצצת מתקני הגרעין, גרמה לדבריו מורת רוח לגורמי האופוזיציה במדינה. "לטענתם, כדי ליצור מתח ועניין, העלילה מפארת את היכולת המודיעינית של המשטר מעבר לממדיה האמיתיים. לאיראן יש נחיתות מוכחת – צבאית, טכנולוגית ומודיעינית – מול ישראל. גם אזרחים מן השורה סבורים שהסדרה הזו לא מביאה לידי ביטוי מלא את השקפתם, את תרבותם ואת הלכי הרוח במדינה".

מצבה של הקהילה היהודית־איראנית, המונה כיום כעשרת אלפים איש, מטריד אותו מאוד. "יש פרדוקס בהתנהלות היהודים שם: מצד אחד, הוועד שלהם חזק מאוד מול הממשל, הם נהנים מחיי קהילה תקינים ומקיימים תפילות ושמחות. נציגי ממשל מוזמנים להשתתף באירועים, ובכירי השלטון מקפידים לפני כל חג יהודי לפרסם סרטוני ברכה לקהילה. לכאורה היהודים גם מסודרים מבחינת תעסוקה ומצבם הכלכלי טוב. מאידך גיסא, החוק מטיל עליהם מגבלות: הם לא יכולים להתקדם במשרות ממשלתיות, באקדמיה וכמובן בצבא. לכן הרבה מהם עובדים כעצמאים ומחזיקים חנויות ועסקים משלהם. הם גם מקפידים לא להיות מעורבים בפוליטיקה, ובוודאי לא לקחת חלק בהפגנות".

הקהילה היהודית באיראן גם דואגת להחצין את נאמנותה למשטר. לאחר חיסולו של קאסם סולימאני הוציאה הקהילה הודעת גינוי חריפה, ושיגרה נציגות למסע הלוויה. משלחת מנחמים וביניהם הרב יהודה גראמי, רבה של טהרן, אף הגיעה לבית משפחתו של סולימאני. מוסא מסביר כי החשש הגדול של היהודים הוא שאם יתחולל באיראן ניסיון הפיכה, הם יהיו הראשונים להיפגע: משטר האייתוללות יחזיק בהם כבני ערובה, או אף יעשה בהם פוגרום. "אין תוכם כברם. למרבה הצער, על אף החיים הנוחים יחסית, הם נאלצים לכופף את עצמם לְמרוּת הדיקטטורה השלטונית. אני חוזר ומתריע בפני חברי כנסת ישראלים ובשיחות שאני מקיים עם אחיי היהודים באיראן: תלמדו מניסיוני המר. אל תתפתו לרווחה הזמנית, ותחסכו לעצמכם סבל וכאב. המקום שלכם הוא כאן, בארץ ישראל".

The post לבד בטהרן: הסיפור הבלתי נתפס של היהודי שניהל בנק באיראן appeared first on מקור ראשון.