בדיוק חצי שעה לפני שנכנסתי הוא עבר פה. סימֵן שהוא כאן מעלינו, והמשיך הלאה. איזה פספוס. במהלך השעתיים הבאות, עם המזל שלי, אני אזכה להחמיץ עוד דרישת שלום קטנה ממנו. בדיוק כשד"ר שמרית ממן תשטח בפניי את קורותיה בחיפוש אחר גרגר קוורץ בערבות אוזבקיסטן, יחלוף שוב הננו־לוויין המחקרי הראשון של מדינת ישראל מעל ראשינו ויסמן טריטוריה על צג המחשב. אחר כך, על כנפי הפאנלים הסולאריים שלו, ימשיך לדהור להנאתו במהירות של 7.5 ק"מ לשנייה לעבר שמי האוקיינוס השקט.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– "חזרה למוזיקה ששמעתי כילד"

– שרשרת פיגועים בהר ובשעריו

– התלבטות בוועד האולימפי האמריקני: האם להכריח ספורטאים להתחסן?

כבר שלוש שנים הוא מספק נתונים ל"מעבדה לחישה מרחוק והדמאה פלנטרית" באוניברסיטת בן־גוריון. לא סתם נקרא שמו BGUSAT (להלן ביג'י), אפילו תג המשימה הרשמי עוצב בצורת ראשו של ראש הממשלה הראשון, מוקף בקו כתום שמסמל את אדמת הנגב. הלוויין הזעיר – משקלו רק כחמישה קילוגרמים, וגודלו כקרטון חלב – נושא עמו מצלמת "אינפרא־אדום קצר גל", שיכולת ההבחנה שלה היא מעבר ליכולת הראייה של העין האנושית. גם כאן מחזיק ביג'י בבכורה, בהיותו הננו־לוויין הראשון שמצויד במצלמה מסוג זה. למעשה, אפילו אצל אחיו הגדולים טכנולוגיה כזו היא נדירה למדי: רק 11 מתוך 660 לווייני תצפית פעילים נהנים ממנה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ck_1330853852-750x563.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

העובדה שביג'י מתמיד במשימתו ומעביר נתונים לאנטנה על הגג שמעלינו, לא מובנת מאליה. ב־15 בפברואר של שנת 2017 תפס הלוויין הישראלי טרמפ על טיל שיגור הודי, לצד 103 לוויינים נוספים, ובשיגור כמו בשיגור תמיד חייבת להיות איזו דרמה. רק נזכיר ש"עמוס 6", לוויין שנועד לשמש לתקשורת ולצרכים ביטחוניים, התפוצץ כמה חודשים קודם לכן בזמן ההכנות לשיגורו, ואיתו התפוצצו לרסיסים כרבע מיליארד דולר והרבה מאוד יזע ודמעות. לא פלא שממן, מנהלת המעבדה לחישה מרחוק, חששה לשלום הננו שלה הממריא מהודו. בחמש בבוקר היא ישבה במעבדה הבאר־שבעית וכססה ציפורניים. איתה ישבו גם פרופ' דן בלומברג, ראש המעבדה, ואבירן סדון, מי שריכז את תוכנית הלוויין. "בשנים האחרונות אמנם יש מצלמות בצד הטיל המשוגר, אבל אין שידור חי של האירוע", מספרת ממן. "את רואה רק את הנתונים – איפה הלוויין נמצא, לאיזה גובה הוא מגיע. אחרי השיגור היו עשר דקות של חושך וחרדה שבהן לא ידענו אם הלוויין התפוצץ או שרד, ואז הגיעה מההודים הודעה יבשה בפאוור־פוינט מעפן, שהכריזה שכל הלוויינים 'אושרו'.

"כשלוויין יוצא לחלל לוקח לו זמן להתייצב, ואז לוקח זמן עד שהוא פורש את הלוחות הסולאריים שלו, ובכל שלב כזה אנחנו אמורים לקבל הודעה. 104 הלוויינים נזרקו משני צידי הטיל, ואנחנו קיבלנו מיקום משוער שבו הלוויין אמור להיות – אבל לא הצלחנו למצוא אותו. גם בתחנה הקרקעית הנוספת ב'מבת' (מפעל של התעשייה האווירית שייצר את הלוויין – י"א) לא קיבלו אות חיים. בדיעבד התברר שהמיקום שקיבלנו היה שגוי, אבל בינתיים היה פה תסכול אדיר. במשך שבועיים לא הצלחנו לתקשר עם הלוויין. שלושתנו מגיעים, יושבים על המערכות במקביל, ואין אות".

השלושה החליטו לפצל ביניהם את העבודה. "באחד מערבי שישי לקחתי את המשמרת עליי. הבאתי לפה את הילדים ואת ניצן, החצי שלי, התארגנו על אוכל וישבנו לארוחת שבת. בשלב מסוים התיישבתי לנסות לעקוב אחרי הלוויין. ידעתי שבעוד דקה הוא זורח – כלומר, נמצא מעל לתחנה – וזה הזמן שבו אמורים לקבל ממנו סימן חיים. פתאום על צג המחשב אני קולטת את האותות, ורואה כיתוב – from BGUSAT to BGU. לקחתי את שני הטלפונים, באוזן אחת אני עם דני ובשנייה עם אבירן, ואני צועקת להם כמו משוגעת: פָּקֵטות, פָּקֵטות!"

פקטות?!

"המידע שמגיע מהלוויין נקרא פקטה. הייתי כולי בהתרגשות, צרחתי מאושר. אבירן רצה למות מזה שהוא לא פה. אני מסתובבת אחורה וקולטת את יובל, שהייתה אז בת 7, מסתכלת עליי בפרצוף של 'מה נסגר איתך?'. מאז צוחקים עליי בבית. בכל פעם שאני מתרגשת הם אומרים לי: תעשי את ריקוד הפקטות שלך".

את הלוויין עצמו אני לא יכולה לראות – הוא הרי מסתובב בחלל – אבל דגם שלו בגודל טבעי אני זוכה להחזיק. לו רציתי לעשות אותו דבר לפני כמה עשרות שנים, סביר להניח שהייתי זקוקה למעט עזרה: משקל לווייני התצפית הגיע לכמה טונות, וגודלם היה בהתאם. Envisat, ששוגר לחלל בתחילת שנות האלפיים, שקל כ־8,000 קילוגרמים וגודלו היה כשל אוטובוס. הלוויין הישראלי־צרפתי "ונוס" הוא מיקרו־לוויין, שמשקלו מגיע ל־270 קילוגרמים בלבד. המהפכה בממדי הלוויינים קשורה במהפכת הנו־טכנולוגיה של שנות התשעים ובתהליך כללי של מזעור טכנולוגיה, שבא לידי ביטוי ברכיבי סלולר, מחשבים ועזרים רפואיים. במשימות חלל, משמעות הכיווץ היא קודם כול כלכלית. המרכיב הכי יקר במשימה, באופן דרמטי, הוא השיגור; ככל שהלוויין כבד יותר, כך נצטרך להוציא יותר כסף כדי לשלח אותו לחלל. כאן יש יתרון גדול לביג'י הצנום, שתוכנן בקפידה ונבנה בתעשייה האווירית בשיתוף עם סוכנות החלל הישראלית.

"יש חשיבות גדולה להדמאות לוויין לצורך טיפול באסון טבע. לא מספיק להוציא כוחות הצלה, יש חשיבות גם להבנת דרכי הגישה – איפה יש או אין כבישים, איפה יש חשמל. אנשים חושבים תמיד על התגובה המיידית באירועים כאלה, אבל יש גם תגובה של שיקום ושל טיפול בתשתיות, כדי להחזיר את החיים למסלולם"

מאז ריקוד הפקטות ההוא באו לעולם כבר 6,000 הדמאות, והמחקרים שנשענו על ביג'י ואחיו הראו מה כוחה ועוצמתה של הטכנולוגיה שהוענקה לו. "בלי להיכנס לעומק הפיזיקה, כשיש לך הדמאות של אורכי גל שונים – אדום, כחול, ירוק, אינפרא־אדום וכולי – מצטבר המון מידע שיכול לשמש למגוון רחב של יישומים", מסבירה ממן. "אני יכולה לראות מהחלל מינרלים בקרקע. אני יכולה לראות צמחייה. יש מחקרים של תצפיות מהחלל על מושבות טרמיטים באפריקה, שזה מטורף. ד"ר סיון איזקסון, בוגרת שלנו, בחנה בדוקטורט שלה את התמותה של עצי שיטים משני צידיה של הערבה, הישראלי והירדני. לעצי שיטים יש חשיבות אקולוגית גדולה: הם חיים באזור צחיח מאוד, ומקנים מחסה, מזון והגנה ליצורים רבים. סיון שמה לב שבצד הישראלי העצים נשארים בשטח המון שנים, גם אחרי מותם, ואילו בצד הירדני הם פשוט נעלמים. בעזרת לוויין היא בחנה מה משפיע על התופעה – האקלים, שינויים בנחלים. אבל מה שהכי מעניין הוא שבעזרת לוויין שמרוחק מאיתנו 500 ק"מ, את יכולה לדעת אם עץ חי או מת".

צלקת על פני הכוכב

כאן מולי בהדמאה נראים עצי השיטים מלמעלה; צריך להתרגל לכך שנקודת המבט היא ממעוף הציפור. על מסך גדול מראה לי ממן עוד ועוד תמונות לוויין ממחקרי המעבדה – אחת מ־17 מעבדות בעולם שעובדות עבור נאס"א. לא רק לוויינים משמשים לה כמקור לחומרים, אלא גם מטוסים ורחפנים. בעידן הקורונה אין כאן איש מלבדנו, אבל בזמנים אחרים הייתי נתקלת בפסיפס אקדמי מעניין של חוקרים מתחומים שונים לגמרי: גיאוגרפיה, כימיה, גיאולוגיה, הנדסת חשמל, הנדסת מכונות. "המעבדה היא מולטי־דיסציפלינרית במהותה, כי אנחנו מתעסקים בהמון תחומים. הקו המאחד הוא חישה מרחוק, כלומר מידע שנאסף ללא מגע פיזי", מסבירה ממן. "אנחנו גם לא מגבילים את עצמנו ללוויין אחד, או לסוג אחד של מידע, אחרת נאבד המון אינפורמציה". דא עקא, כיוון שלכל לוויין מאפיינים משלו ויתרונות משלו, כל הדמאה של אותו תא שטח עשויה להבליט אלמנטים שונים, והחוקר העייף צריך למזג את כל המידע במאמץ השוואתי רב. הדוקטורנט אלון טיירי שוקד בימים אלה במסגרת המעבדה על פיתוח אלגוריתם שיעשה את המלאכה באופן אוטומטי.

בשלט הכניסה למעבדה מופיע באותיות קטנות גם שמו של המכון לביטחון, חברה ומדינה. מטבע הדברים, למחקרים הנערכים כאן יש גם משמעות ביטחונית; היכולת לראות הכול עשויה להועיל מאוד כשמחפשים דברים מסוימים על פני הקרקע או מתחתיה. את רוב הסיפורים נאלצתי להשאיר על רצפת חדר העריכה, אבל אפשר לספר על השימוש בלוויינים לצורך פינוי מוקשים ישנים, למשל. "בקרקע של מדינת ישראל עדיין טמונים הרבה מוקשים, ואנחנו מנסים לפתח שיטות כדי לאתר אותם", אומרת ממן. "הבעיה גדלה כאשר יש שיטפון או אירוע גשם כבד, שיוצרים תזוזה בקרקע. אנחנו מנסים לזהות גורמים עקיפים וישירים לתזוזה של מוקשים, ולנסות למצוא מענה".

הלוויינים מספקים מידע לא רק על הנעשה בכדור הארץ. על פני שכנינו מאדים ונוגה לא הוקמו תחנות פלנטריות, אבל ההדמאות יכולות לתת תמונה של מה שקורה שם. החוקר אהרון אדם, למשל, שוקד במעבדה על אחת השאלות המסקרנות ששבות ועולות – האם קיימים מים זורמים על מאדים. אם יש יצורים חיים על הכוכב האדום, כנראה הם כבר מורגלים בחלליות ולוויינים שסובבים אותם בחיפוש אחר פתרון לחידה. עדויות להימצאות קרח בקטבים של מאדים כבר זוהו, ואדם שוקד על הדמאות לוויינים שמראות קווים המשתנים מעונה לעונה – "מה שמבסס את ההנחה שיש שם איזושהי תצורה נוזלית", מסבירה ממן. "אנחנו שואפים לדעת מה קורה בפלנטות אחרות, בפרט אם אנחנו רוצים להגיע לשם. מאדים הוא כוכב הלכת הכי קרוב אלינו בכל המאפיינים, והרבה תופעות שקיימות עליו מוכרות לנו גם מכדור הארץ. למשל, אפשר לראות על מאדים מעין צלקת בקו המשווה: זהו 'ואליס מרינריס',  קניון שגדול פי כמה וכמה מהגרנד קניון. הסברה הרווחת אומרת שהוא נוצר על ידי שבר טקטוני, אבל יש שם הרבה תופעות שמזכירות זרימת מים על כדור הארץ. אנחנו בעזרת חישה מרחוק מנסים להבין את הדמיון והשוני".

וכאן אני שואלת שאלה מתבקשת: אם אנחנו יכולים לראות טרמיט חמקמק באפריקה וזרימות חשודות במאדים, למה אין לנו יכולת לגלות אם יש חיים מחוץ לכדור הארץ? שאלת קיומן של צורות חיים אחרות עלתה לכותרות מחדש וביתר שאת בתחילת דצמבר, כשפרופ' חיים אשד, מי שעמד בעבר בראש תוכנית החלל הישראלית, קבע בריאיון נרחב כי חוצנים אכן קיימים, ואפילו יצרו קשר עם המין האנושי. "תראי, אשד הוא גאון", אומרת ממן. "הוא זכה שלוש פעמים בפרס ביטחון ישראל, זה לא מישהו שהייתי ממהרת לזלזל בו. אבל את עיתונאית, את מכירה קצת את המלאכה ואת העיתוי – הוא הרי משיק ספר חדש. האמירות שלו הצליחו לייצר רעש גם ברמה בינלאומית, ואפילו אנחנו התבקשנו מדי פעם להגיב לדברים. כשפונים אליי בנושא אני מקדימה ואומרת שכל מה שאת רואה כאן במעבדה שלנו ובחקר החלל בארץ, לא היה קורה לולא אשד. אני חושבת שאולי הוא ניסה להיכנס לראש של הדור הזה, ויותר מכך: לאתגר מחקרית את נושא חקר החלל".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/12/פרוינד-אינפו-750x703.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ואם נניח את האמירה שלו בצד – תיאורטית, לווייני חישה מרחוק יכולים לעזור לנו לענות על השאלות האלה?

"תיאורטית כן. כשאני מחפשת חיים, אני מחפשת חתימה ביולוגית שאני מכירה, אבל לפעמים יש זיהוי של אנומליות, משהו לא מוכר לנו, ואני יכולה לחשוד שזוהי צורת חיים אחרת. אם את לא מוצאת חיים בכוכבים אחרים, אולי הסיבה היא שאת מחפשת חיים בפורמט שקיים בכדור הארץ. את גם מוגבלת לתפיסת הטכנולוגיה שאת מכירה: אנחנו מתייחסים למשל לפיזיקה כאל מדע מבוסס ויציב, אבל גם בה היו שינויים. פעם התייחסו לאור כאל גל, היום יודעים שהאור לפעמים מתנהג גם כגל וגם כחלקיק. ומאחר שאנחנו מוגבלים לטכנולוגיה ולהבנה של חיים בהתאם למושגים שלנו כיום, זה מה שאנחנו מחפשים. כאן יש חשיבות רבה ליצירתיות מדעית".

בתוך הבור המכוסה

ממן (40) נשואה לניצן, פיזיקאי שיושב במרחק כמה בניינים מאיתנו, ואם לשניים – יהונתן ויובל. "אנחנו במעבדה באמת משפחה, וכשהייתי בהריון כתבו כאן על הלוח מתי אני צריכה ללדת. הבדיחה שלנו הייתה שאת ההריון שלי רואים גם מהלוויין. הייתי עצומה", היא צוחקת. ממן כאמור מנהלת את המעבדה וחוקרת בה, ולאחרונה התבשרה שבנוסף לכובעיה הרבים – שעליהם עוד נעמוד – היא תהיה גם אמונה על שיתוף פעולה חדש עם האו"ם. בתוכנית: הקמת משרד תמיכה לאומי לניהול מהחלל של אסונות ומצבי חירום. המעבדה לחישה מרחוק והדמאה פלנטרית בבאר־שבע היא הגוף ה־25 שמצטרף ליוזמה מבית UNOOSA, משרד האו"ם לענייני החלל החיצון.

שורשי הפרויקט נעוצים אי שם בשלהי שנת 2004, כשהאדמה במעמקי האוקיינוס ההודי התחילה לרעוד. קשה לשכוח את מה שאירע ב־26 בדצמבר, לפני 16 שנה בדיוק, ואת הצונאמי שעשה שמות. את גלי הענק שהתרוממו בקרבת החוף לא יכלו לדמיין גם טובי האנימטורים של הוליווד. סרט האסונות המציאותי גבה 280 אלף קורבנות לפחות, זרע חורבן אדיר, והותיר 1.5 מיליוני בני אדם ללא קורת גג. בארגון האומות המאוחדות הבינו כבר אז כי יש צורך להשתמש בפלטפורמות מגוונות כדי לנצח בצורה מוצלחת יותר על טיפול באסונות מעין אלה. בדיוק שנתיים אחר כך הוקם UN־SPIDER שהוא "במה המאפשרת שימוש בטכנולוגיות מבוססות־חלל לניהול אסון ותגובה בשעת חירום", כלשון האתר הרשמי.

"יש כאן רשת ענפה של מומחים בינלאומיים שהתאגדה במטרה לחקור ולקדם את תחום החישה מרחוק", מסבירה ממן. "המטרה היא למצוא איך מידע לווייני יכול לשדר אותות מצוקה, ואיך אנחנו יכולים לנצל את המידע המרחבי שבידינו כדי לנהל אירוע אסון. אחרי שנתיים של עבודה מאומצת, סוף־סוף חתמנו על הסכם להקמת מרכז לאומי כאן בארץ כחלק מהיוזמה של האו"ם. אני אישית כבר השתתפתי מטעמם בכמה משימות של ייעוץ לממשלות שונות, ואני שמחה מאוד שעלינו שלב".

באחת התמונות שמראה לי ממן, היא מצולמת לצד פרופ' בלומברג וד"ר שיריש ראבן קומר ממטה האו"ם בווינה, בפגישה בדרום־קוריאה. ממן נשלחה לשם כדי ללמד בתוכנית הכשרה בת שבועיים שמאגדת מומחים מכל העולם. תוכננו לה גם משימות ייעוץ במונגוליה, בברזיל ובסין, אך אלה נדחו בגלל הקורונה.

כדי להבין את חשיבותן של הדמאות חלל באסונות טבע ואחרים, נשוב רגע לצונאמי ההוא. תמונות שנלקחו מלוויינים מראות אזור פגוע קודם לאסון ולאחריו. כתם שחור גדול, המבטא בהדמאה את המים, ממלא שטח שהיה מיושב ומלמד על גודל הצרה. "גם אם בזמן אמת לא היה מה לעשות, יש חשיבות גדולה להדמאות לוויין לצורך טיפול באירוע. לא מספיק להוציא כוחות הצלה, יש חשיבות גם להבנת דרכי הגישה – איפה יש או אין כבישים, איפה יש חשמל. אנשים חושבים תמיד על התגובה המיידית באירועים כאלה, אבל יש גם תגובה של שיקום ותגובה של טיפול בתשתיות, כדי להחזיר את חיי התושבים למסלולם. שירן חביבי, חוקרת שלנו שכרגע בחופשת לידה, עובדת על שיפור אלגוריתם מיפוי שכבר משמש היום לתגובה מדויקת במקרי אסון. היא בדקה הדמאות לוויין שנעשו לפני אירוע ואחריו, וחיפשה איך לשלב הכול באלגוריתם אחד. כלומר, איך אנחנו יוצרים מפת סיכון לאזור, מבצעים הערכת נזקים, ואחר כך בונים את השיקום".

החיבור שלה לעולם הלוויינים נוצר כבר במהלך לימודיה לתואר ראשון בגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי. אחר כך היא המשיכה לתואר שני בפיזיקה סביבתית ואנרגיה סולארית בקמפוס שדה־בוקר. מושאי מחקרה בדוקטורט היו דיונות באוזבקיסטן, ולעבודת השטח הצטרף שותף בלתי צפוי: בנה בן השנתיים. "את הנסיעה הראשונה עשיתי בלעדיו, ואז אמרתי לעצמי שאני לא עוזבת יותר את הילדים שלי. גם אם אצא לעבודת שדה, הם יבואו איתי. הילדים שלי היו באוזבקיסטן, ביפן ובסרי־לנקה. כל מקום שאני צריכה לעבוד בו או לנסוע אליו לכנס – מתארגן לשם טיול משפחתי. זו העבודה הכי שווה בעולם".

"כשאני מחפשת חיים בכוכבים אחרים, אני מחפשת חתימה ביולוגית שאני מכירה, אבל לפעמים יש זיהוי של אנומליות, משהו לא מוכר לנו, ואני יכולה לחשוד שזוהי צורת חיים אחרת. מאחר שאנחנו מוגבלים לטכנולוגיה ולהבנה של חיים בהתאם למושגים שלנו כיום, זה מה שאנחנו מחפשים"

בדוקטורט היא בחנה את השפעת שינויי האקלים על נדידת החולות, ולשם כך הייתה צריכה להוציא גרגרי קוורץ מעומק הדיונות. "מצאתי כוח עבודה זול: ניצן היה חופר לי בורות בעומק מטר, ואז אני הייתי נכנסת וחופרת בקיר של הבור כדי לדלות את הגרגרים. כדי שלא ייכנס אור ויזהם את הדוגמה, הייתי פורשת מעליי סדין. הנהג שלנו חשב שאנחנו משוגעים, בכל פעם שירדנו מהאוטו הוא היה בטוח שניצן הולך לקבור אותנו איפשהו".

לא בנות אור ובני חושך

בין נסיעה לצ'ילה וגיחה לארה"ב, ממן גם לוקחת חלק בכמה וכמה יוזמות שקשורות בנשים וחלל. פגישתנו מתקיימת ביום השנה השני לפטירתה של רונה רמון ז"ל, וממן מדברת עליה בגרון חנוק. שנים היא משמשת כיועצת מדעית של "קרן רמון", עמותה המנציחה את האסטרונאוט אילן רמון ובנו הטייס אסף, ומקדמת תוכניות חינוכיות בנושאי מנהיגות, תעופה וחלל. "מכירה את הילדים שמתרגשים כשעובר כוכב קולנוע? ככה הייתי ליד רונה. היא באמת הייתה משהו אחר. גארט רייזמן, אסטרונאוט שהוא חבר של המשפחה, ניסח את זה בצורה הכי יפה – היא הייתה גיבורת־על, הייתה לה יכולת לראות לא רק את מי שאתה, אלא גם מי אתה יכול להיות. היא ממש ידעה לדחוף קדימה, והיה לה חזון ויכולת לחלום ולאפשר לאנשים אחרים לחלום הכי רחוק שאפשר. 'שבוע החלל הישראלי', שהפך לפסטיבל שנתי ענק, התחיל ממנה ומהטלפונים שהיא הרימה לחברים אסטרונאוטים וחוקרי חלל כדי להביא אותם לארץ. זה היה הכוח שלה".

בהשראתה של רמון הקימה ממן את תוכנית "AIR" לנשות קרן רמון. "הבנתי שנשות הקרן מגיעות מתחומים אקדמיים מגוונים, ולא לכולן יש רקע מדעי־טכנולוגי. זו תוכנית מנטורינג שמשלבת בין אילן שהיה בחלל, אסף שהיה באוויר, ורונה שתמיד הייתה כל כך עם הרגליים על הקרקע – ומה שקושר בין כולם הוא האטמוספירה שלנו. רק כשהחלטתי לקרוא לתוכנית AIR, פתאום קלטתי שאלה ראשי התיבות של שלושתם".

ממן גם נבחרה להיות אחת מ־35 מנטוריות ברשת Space4Women של האו"ם, המעודדת נשים ונערות ברחבי העולם לעסוק ולהתעניין בחקר החלל. תמונתה מופיעה לצד כמה נשים מפורסמות בתחום. בישראל הוקמה תוכנית בשם she־space, שתפסה תאוצה  והפכה למודל עולמי.

"במסגרת אג'נדה קהילתית של האוניברסיטה נערכת מדי שנה פעילות כלשהי שהמעבדה שלנו לוקחת בה חלק. יום אחד באה סיון איזקסון ואמרה לי שהיא רוצה לייצר תוכנית נפרדת של בנות. אמרתי לה שאנחנו במעבדה הרי עובדים יחד, נשים וגברים, וברגע שמגדירים תוכנית כ'מיועדת רק לבנות' זה בעייתי בעיניי. מצד שני היא רצתה את זה מאוד, אז אמרתי לה שאני זורמת. רק הזהרתי אותה שהיא הולכת להתבאס בשלב גיוס המשתתפות – אנחנו רגילים שבתוכניות שלנו יש 16־18 בנים, ורק שתי בנות אמיצות. אמרתי לה: לגייס עשרים בנות זה בלתי אפשרי, חבל לי על האנרגיה שלך. העלינו פוסט אחד בפייסבוק, ונרשמו שמונים בנות. הציפו אותנו. אז אחרי שאכלתי את הכובע, אמרתי לעצמי: וואלה, יש כאן משהו.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 00350666_v0.1-750x515.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"לי ולסיון מעולם לא שמו רגליים, להפך. אני זוכרת שדני אמר לי אחרי חופשת לידה, 'יש כאן לול, תגיעי מתי שבא לך ואם בא לך'. אבל נחשפתי גם לסיפורים מזעזעים, על נשים שספגו לא מעט ונעצרו בדרך. אנחנו רצינו לתפוס נערות בשלב שעוד אפשר להשפיע עליהן, כי בלימודים לתואר הראשון אולי כבר אין יכולת השפעה על הבחירה. הבנות הגיעו, וזאת הייתה הצלחה מטורפת".

משתתפות התוכנית, שנמשכה שנה, הוצמדו לחוקרים, למדו מהי חישה מרחוק, בחרו אזורי מחקר, ויצאו למדידות שדה כשעל גבן ציוד שממן מראה לי כאן. את הממצאים הן קישרו לנתוני הלוויין, במעין מלאכת כיול. גם את הדו"ח המכובד שממן מניחה לפניי הן כתבו. בספר שמאגד את פועלה של she־space נראות הבנות בשטח ובמשלחת שיצאה לגרמניה. דבר אחד לא היה בתוכנית הזו – שיעור בנושא מגדר. "לא אמרנו בשום שלב 'בואו, תראו נשים מובילות', אבל זה קרה מאליו. הן ביקרו בחברת סטארט־אפ ופגשו את ד"ר יעל קורצווייל־שגב, אם לשישה שנמצאת בתפקיד בכיר. הן באות לכאן למעבדה ורואות חוקרות בהריון, רואות נשים בתפקידים בכירים, נחשפות לשיחות העבודה שלנו ומבינות שזה אפשרי".

אני קצת אמביוולנטית, כי החזון בעיניי הוא שלא יהיו פסטיבלי נשים, העצמות נשים, ערבי נשים, שריון מקומות לנשים. אפליה מתקנת היא בסוף אפליה, היעד הוא השתלבות. אז למה בעצם אנחנו בורחות לשם כל הזמן?

"תסתכלי על הנתונים האלה", היא מציגה לי שקף. "יש כאן מספרים של גברים ונשים באקדמיה: שימי לב איך הנשים נעלמות ככל שמתקדמים כלפי מעלה. בשלב רכישת התארים יש יותר נשים, אבל בעמדות מפתח הנשים נעלמות מהנוף. כך קורה לא רק באקדמיה, אלא גם בתעשיית החלל ובמשק ובהיי־טק. לא יכול להיות שהנשים הן 60 אחוזים מהגוף הסטודנטיאלי, ושיעורן צונח לשלושים אחוזים ופחות כשאת מטפסת כלפי מעלה. זה לא רק כאן – גם בברזיל ובגרמניה המספר נע ל־30 אחוז. אנחנו מאבדים את הנשים בדרך.

"באותה רשת נשים של האו"ם, האתגר הכי גדול שאני מוצאת הוא הניסיון לשלב גברים ונשים בתוכנית משותפת להעצמת בנות, שלא תהיה תוכנית מופרדת מגדרית. זו לא מלחמת בני אור בבני חושך. המנחה שלי דני והחצי השני שלי ניצן – שאני לא רואה ביקום בנאדם יותר תומך ממנו – הם לא בני חושך. זה לא עניין של גברים ונשים, זו בעיה חברתית שצריך לטפל בה כחברה. אנחנו בשלב המודעות, עכשיו צריך לעבור לשלב הבא".

The post שומרת הגלקסיה: החוקרת שמגלה מה הורג עצים בעזרת לוויינים appeared first on מקור ראשון.