נתנאל אלישיב // מנהל הוצאות הספרים "מכוח בניין התורה" וספרי נגה, ומחבר הספר "חלק מהפתרון" על סוגיות חברתיות וכלכליות

המאמר המלא של אמנון שפירא – חופשית ומוסרית: לא על הכלכלה לבדה

עם הערכים שהניעו את אמנון שפירא לכתוב את מאמרו אי אפשר שלא להזדהות, אבל על מסקנותיו ובעיקר על הגדרותיו יש ויש מקום לחלוק.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– הפרעה טובה: כנס בנושא הפרעות קשב וריכוז

– דובאי, הגרסה הכשרה: ביקור קולינרי בידידה החדשה

– "הרגשתי שנפלתי על אוצר"

המאמר מבוסס על קלישאה רווחת, ולפיה קיימים שני צדדים: צד היעילות הכלכלית, שבו היתרון המוכח הוא לגישה הקפיטליסטית, וצד שני של ערכים, חמלה ודאגה לחלש, שבו יש יתרון לגישה הסוציאליסטית. על כן המסקנה היא שיש ליצור סינתזה, שזוכה בכל פעם לשמות שונים: קפיטליזם סוציאליסטי, סוציאליזם קפיטליסטי, חצי קפה חצי תה. כשהכותב הוא אדם תורני, כשפירא, הצד השני יתובל גם בפסוקים, מצוות וציטטות מחז"ל.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ck_672163609--750x497.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

זוהי בעיניי תפיסה שגויה של הגישה הקפיטליסטית. הדוגלים בה אינם בהכרח רגישים פחות לערכים ולצורכי החברה מאחרים, אלא שהם סבורים שכלכלה חופשית תקדם ערכים אלו בצורה הטובה ביותר. לצידם עומדת העובדה ששום שיטה כלכלית אחרת לא הצליחה להושיע את ההמונים ממארת העוני והשעבוד. לא ניתן לקרוא את כתביהם של כלכלנים דוגמת האייק, פרידמן או סואל, ולא לחוש את העוצמה המוסרית והשאיפות הערכיות שהם ספוגים בהן.

קפיטליסט רציני אינו סבור שכל התערבות בפעילות הכלכלית היא פסולה, או שאין תפקיד למדינה. התערבות דרושה לשם הגנה על זכויות הקניין, תיקון כשלי שוק, וכן, גם בשל סיבות ערכיות. חניות נכים, לדוגמה, אינן יעילות מבחינה כלכלית, שכן לעיתים קרובות אנו יכולים לראות חניון מלא וגדוש אך חניות הנכים בו פנויות, ולמרות זאת אנו מקצים אותן, משום שערך הסיוע לנכה גובר על הרצון ביעילות כלכלית.

לעיתים עולה השאלה האם קיים קשר בין ימין מדיני לימין כלכלי. בעיניי התשובה חיובית, שכן בשתי הזירות אנו מזהים בשמאל חשיבה לא רציונלית. כשם שדיבור על שלום לא בהכרח מביא לשלום, ולעיתים אף מביא להפך, כך גם דיבור על חמלה ועל "חברתיות" אינו תמיד מקדם שאיפות אציליות אלו. כשלמדתי מדיניות ציבורית באוניברסיטת תל־אביב, היו לנו שני סוגים של קורסים: כאלו שעסקו במבנה הכלכלה באופן מקצועי, ונטו בבירור לצד ימין, וכאלו שעסקו ב"צדק חברתי", "צדק חלוקתי", "עוני ומגדר" וכדומה, ונטו לצד שמאל. היה הבדל ברור בין שני הסוגים: הקורסים הכלכליים היו מבוססים על נתונים, משוואות ועובדות, ואילו הקורסים האחרים היו מבוססים בעיקר על משאלות לב, אמירות לא מבוססות וקביעות לא מנומקות.

הגדלת הגירעון, שמשמעותה היא שבמקום שהדור שלנו יתאמץ וידאג לילדיו, הוא עושה את ההפך וחי על חשבונם – היא לא רק בעיה כלכלית, אלא גם בעיה מוסרית. יוקר המחיה בישראל, שנובע במידה רבה מפרוטקציוניזם, מכסות ייצור ומכסי יבוא מופרזים, אינו רק בעיה כלכלית, הוא בעיה מוסרית. הקושי של הדור הצעיר לרכוש דירה, בין השאר בשל כך שהוטל עליו לממן פנסיות תקציביות לשכבה גדולה של בני העשירונים העליונים בישראל, הוא לא רק בעיה כלכלית, הוא בעיה מוסרית. ויצירת תמריצים לא לעבוד אף היא בעיה מוסרית, בין אם מדובר בהיקף תקציבי ההעברה בישראל עד לשנת 2003, ובין אם מדובר בחלוקת נדיבה מדי של דמי אבטלה במסגרת משבר הקורונה.

אף שאני איש של בית המדרש, איני מנסה לכפות על התורה את השקפותיי הכלכליות. מן התורה ניתן ללמוד בעיקר שני עקרונות גדולים: שעושר ושגשוג הם ברכה לאדם ולאומה, ושיש לנו חובה קדושה לדאוג למי שגורלם הכלכלי לא שפר עליהם. כיצד לעשות זאת? אין בתורה הדרכה ברורה, אף שבהחלט ניתן למצוא בה חיזוק לחלק מיסודות השוק החופשי, כגון אחריות אישית של האדם, יוזמה וחריצות, חירות ועוד.

בדבר אחד אני כן מסכים עם רוח דבריו של שפירא. מאז שהימין החל לאמץ גישה יותר קפיטליסטית בכלכלה, קמו מקרבו גם דוברים שמבקשים לקדם גישה זו באופן פופוליסטי ולא מבוסס. לעיתים הם מבקשים לקדם מדיניות ליברטיאנית קיצונית שאינה קיימת באף מדינה בעולם, ולא במקרה, ולפעמים ניתן לזהות בדבריהם הקשחת לב ואפילו אכזריות ביחס למצוקות חברתיות אותנטיות. דוברים מסוג זה גורמים נזק למחנה שאותו הם מבקשים לחזק, וטוב יעשו אם ילמדו יותר לפני שהם ממהרים לקפוץ לעגלת השיח הציבורי.

אין קיצורי דרך // אהרן אריאל לביא

הדיכוטומיה שלפיה ל"קפיטליסטים" אכפת מכסף ואילו ל"סוציאליסטים" אכפת מבני אדם, רחוקה מן האמת. בפועל, מה שהוציא יותר עניים מעוני אי־פעם זו כלכלת שוק ולא כלכלה מתוכננת או מנגנוני רווחה, שלרוב כולאים עניים בעוניים. בנוסף, אין שחר לטענה כאילו ישנן מספר תיאוריות כלכליות מקבילות. למעשה ישנה תיאוריה כלכלית מרכזית והגמונית למדי, ובתוכה מתנהלים ויכוחים לגבי סוגיות ספציפיות (שלא כמו מדעי החיים, בכלכלה לא ניתן לבצע ניסוי מבוקר, ומכאן הוויכוחים).

אך הבעיה המרכזית במאמרו של שפירא היא האוטופיזם שבו הוא מסתיים: "ואז, הימין יוביל את מדינת ישראל לייעודה הנכסף: חברת מופת, שעליה חלמו דורות ראשונים". מאז חטא אדם הראשון אנחנו חיים בעולם בלתי־מושלם באופן מובנה, ואין מנגנון ממשלתי "שיפתור" את כל הבעיות החברתיות. יש כמובן שאיפה מתמדת לשיפור, אבל זו דרך ארוכה והדרגתית מאוד, שעיקרה תיקון חברתי־קהילתי מלמטה ולא כפייה ממשלתית מלמעלה. כל ניסיון לקצר אותה יהפוך אותה לארוכה עוד יותר. ניסיונות ממשלתיים חסרי בסיס שכאלו מסתיימים במפח נפש במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב יוצרים בעיות חמורות יותר מהבעיה שאותה באו לפתור – בירוקרטיה מסואבת, קיפאון כלכלי, מינויי מקורבים, תגמול על לחץ פוליטי במקום על חדשנות ויזמות ועוד. אין קיצורי דרך.

הציבור הדתי מאס בשחיתות המפא"יניקית // עזריאל אריאל, רב היישוב עטרת ועומד בראש מרכז "אחווה" למדיניות חברתית יהודית 

ידידי פרופ' אמנון שפירא הצטרף למבכים את אובדן החזון הסוציאליסטי בציונות הדתית, תוך שהוא מציע חזון חדש ומאוזן יותר. אך מדוע השינוי הזה קורה? הרי הציבור הציוני־דתי לא נעשה אדיש יותר למצוקות החברתיות, והדבר מתבטא בעשייה חברתית רבה, ההולכת ומתרחבת. הסיבה היא אחרת, והיא המפגש הבלתי אמצעי עם חולייה של הכלכלה הריכוזית, שלא רק חוסמת את היוזמה הפרטית אלא מחלקת משאבים רבים בצורה לא הוגנת ולא יעילה, כאשר הכוח הנתון בידי פקידים ואנשי ציבור מנוצל לא אחת לטובת מקורביהם ולביצור שלטונם. במילים בוטות יותר, הציבור הציוני־דתי מאס בשחיתות מבית מפא"י שהשתמשה בכלכלה הריכוזית למטרות אחרות לחלוטין מאשר חלוקה הוגנת יותר של העושר, ואף יצרה "מלכודות עוני" שהנציחו מוקדים של מצוקה.

ומכאן לטענה המרכזית של שפירא, על התפיסה החברתית־כלכלית של היהדות. אי אפשר לחלוק על קביעתו כי התורה לא אוחזת באף אחד מן הקצוות. אולם הוא שוגה שתי שגיאות בזיהוי של החלופה שהיא מציעה. השגיאה הראשונה היא הטענה שהתורה פשוט הולכת ב"דרך האמצע", בין ערכי החירות והאחריות האישית של הקפיטליזם ובין ערכי השוויון והסולידריות של הסוציאליזם. התורה לא מזכירה את השוויון הכלכלי בשום מקום. הערך שעליו היא מבססת את המצוות החברתיות הוא ערך האחווה. ערך זה מכיל בתוכו אחריות חברתית רבה, לצד רמה גבוהה של חירות ואחריות אישית, מבלי לחתור לשוויון.

שגיאה זו נובעת מטעות בהבנת מצוות היובל. בשל מורכבות השיטה של חלוקת הנחלות, כבר החלוקה הראשונית של הארץ לא הייתה שוויונית בין באי הארץ (ראו תוספתא בבא בתרא ז, ג), ואף לא כללה את הגרים שהצטרפו לעם ישראל. מסיבה זו היובל מעולם לא יצר שוויון, ולפעמים הוא אף העמיק את הפערים בכך שגר שרכש קרקע נדרש להשיב אותה לבעליה המקוריים ונשאר חסר קרקע. צמצום הפערים לא הוגדר בשום מקום בתורה ובחז"ל כמטרה אידיאולוגית, אף שהוא מהווה תוצאה של חברה המתנהלת באחווה.

השגיאה השנייה של שפירא היא העתקת מרכז הכובד של האחריות החברתית מן הפרט, המשפחה והקהילה אל המדינה. כל המצוות החברתיות בתורה מוטלות במפורש על הפרט, האחראי לדאוג לקרוביו, לשכניו, לבני עמו, ואף לגר צדק ולגר תושב. התפיסה הסוציאליסטית ניסתה לפתור את מצוקתם של העניים על ידי שינוי מן השורש של הסדר החברתי, בעזרת כלכלה ריכוזית. התורה הלכה בדרך אחרת, והטילה את האחריות בעיקר על הפרט, על המשפחה ועל הקהילה. בהחלט יש לראות בחיוב את השימוש בכלים הארגוניים המשוכללים העומדים לרשות המדינה כדי לטפל בבעיות שהמגזר הפרטי לא יכול לטפל בהן ביעילות, אולם זו לא ברירת המחדל.

הדוגמה היחידה בתנ"ך לכלכלה ריכוזית היא המדיניות הכלכלית של יוסף בשנות השובע והרעב במצרים, בשעת חירום לאומית. לתפיסה הזאת של התורה, שאינה מטילה את האחריות החברתית העיקרית על המדינה, ניתן לראות שני נימוקים: האחד הוא מעשי, ולשם כך אצטט את פרופ' משה קופל: "צדקה קהילתית מעודדת אחריות אישית וערבות הדדית; צדקה ממלכתית מעודדת טפילות ותחמנות". הנימוק השני הוא עקרוני. התורה לא מתמקדת בתיקון חיצוני של הסדר החברתי, אלא בתיקון פנימי של האדם עצמו. חברה מתוקנת היא חברה שכל אחד מחבריה חדור בתודעה של אכפתיות, אחווה ונדיבות. תודעה זו תיבנה בין השאר על מידה מסוימת של התמוססות תחושת הבעלות על הרכוש הפרטי, ויותר מכך, על התמוססות מה של האנוכיות הפרטית אל תוך ה"אנחנו" הציבורי. בחברה כזאת כל אחד ירגיש אחריות אישית כלפי זולתו. חברה כזאת תשתמש מידי פעם, בהעדר דרכים אחרות, גם במשאביה הארגוניים של המדינה, הן למטרות חברתיות והן למטרות ערכיות נוספות.

עמדה לא מוסרית // פרופ' אמנון שפירא משיב:

מקוצר היריעה אשיב לשלושת המגיבים, כך:

התורה השכילה להציג, בנושאים שונים, מערכות איזונים מלכתחילה ולא כפשרה. התורה, שציוותה אחת לשבע שנים לשמוט את הקרקע ולהפקירה (בחברה שכמעט כולה הייתה חקלאית), ואחת לחמישים שנה לחלק שווה בשווה את כל הנדל"ן הלאומי, אינה יכולה להיות "קפיטליסטית" (וזו הייתה טענתו המרכזית של הרב שאול ישראלי). ואותה תורה שקידשה את הקניין הפרטי ואת הרכוש, אינה יכולה להיות "סוציאליסטית".

לכן הצעתי להשתמש במושג יהודי ישן־חדש, "כלכלה מוסרית", שלוקח את הטוב משני העולמות: את השוק החופשי מהקפיטליזם, ואת הרגישות החברתית, המותאמת לזמן ולמקום, מהסוציאליזם. הבאתי גם את "המודל הנורדי", כדי להצביע על כיוון אפשרי למימוש נוסחה זו בימינו.

שלושת הכותבים התעלמו לגמרי מתופעה מטרידה: אנשים מהציונות הדתית מציגים לאחרונה עמדה כלכלית, שבעיניי, כיהודי, היא בלתי מוסרית: הכול כלכלה והכול כסף. אפשר לקנות חלב וירקות בטורקיה ובסין, ואפשר לסגור בארץ הקודש את החקלאות ואת הפריפריה. נציג רמ"י (רשות מקרקעי ישראל), אמר בפירוש: "מטרתי למכור כמה שיותר אדמות מדינה".

נושא ה"אחווה" כגורם מכוון־חיים בין היהודים הוא אכן קריטי, ובחיבורי בכתובים "מה חידשה היהדות בעולם? התנ"ך: 70 מהפכות", אני מקדיש לנושא זה פרק שלם בשמו של ד"ר בני פורת, ראש המכון לחקר המשפט העברי באוניברסיטה העברית.

ולבסוף, צודק אהרן אריאל לביא שהפתרון הראוי יגיע (בעיקרו, ואף פעם לא כולו) "מלמטה", מהקהילה, ולא מהשלטון המרכזי. לנושא קריטי זה הקדשתי חיבור בן 800 עמודים: "'אנרכיזם' יהודי דתי: האם קידשה הדת היהודית את השלטון המדיני?, עיון פנורמי בגלגולו של רעיון, מימי המקרא וחז"ל, דרך אברבנאל ועד העת החדשה" (אוניברסיטת אריאל, 2015). עיקרו של החיבור הוא בחופש הפרט ובמרכזיות הקהילה, הלא־ריכוזית, במחשבה היהודית לדורותיה. נדמה לי שארבעתנו מתעקשים על ניסוחים שונים, אבל בסוף חושבים די דומה.

The post הערכים בצד של השוק החופשי appeared first on מקור ראשון.