אחרי שנים של חיפוש, ורד בורוכובסקי כבר מוכנה להוציא את המילים "חזרה בתשובה" מהפה. "מבחינתי חזרה בתשובה זו חזרה לעצמך, ואני רוצה לגלות מי זו ורד באמת. אני רואה המון דברים יפים בדת היהודית ומחפשת דברים שקשורים יותר לרוח ולנפש", היא מספרת היום. לתהליך ההתקרבות לדת קדמו טלטלות רבות שחוותה שחיינית העבר, זו שנחשבה למטאור בשמי הענף בישראל ורשמה קריירה מצליחה אבל קצרה יחסית.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– דיפלומטים מדורות: קיצור תולדות היהודים המשפיעים

– השיטה החדשה של הפוליטיקה פועלת נגד ממציאיה

– פטיש יפוצץ סלע: כתבי חז"ל הנסתרים נחשפים

העפלה למשחקים האולימפיים היא חלומם של ספורטאים רבים. המקרה של בורוכובסקי – ששלטה בבריכה הישראלית בתחילת שנות האלפיים, החזיקה בו־זמנית בשישה שיאי ישראל וייצגה את המדינה בשתי אולימפיאדות – הוא יוצא דופן מהבחינה הזו. "בגלל העובדה שהייתי רק בת 16 לא הספקתי אפילו לחלום להגיע למשחקים האולימפיים, זה פשוט קרה לי", היא משחזרת את דרכה למשחקי סידני 2000, "הייתה לי עונה טובה מאוד באותה שנה. בקיץ סיימתי שמינית בגמר אליפות אירופה בהלסינקי במשחה ל־100 מטר פרפר, שם השגתי את הקריטריון האולימפי ושברתי את השיא שלי, ופשוט שלחו אותי למשחקים".

"עכשיו כשאני רחוקה כל כך משם ואין לי שוב מוטיבציה להתחרות בכלום, אני מנסה להבין מה דחף אותי כל כך בימים האלה. אני חושבת שבסופו של דבר מה שמניע אותך זה האגו. אתה מצליח, אתה והאגו שלך מרגישים טוב, אתה ממשיך, אתה מרגיש שיש לך משמעות ומטרה, אבל זה בעצם הכול כדי שוב למלא את הריקנות הזו"

בסידני השתתפה בורוכובסקי בשני משחים. היא סיימה במקום ה־19 במשחה ל־100 מטר פרפר ו־21 ב־200 מטר מעורב אישי. "הגעתי לשם בלי שהיו ממני הרבה ציפיות, זה היה כמו בונוס שקיבלתי, מה שהקל עליי מאוד", היא נזכרת, "ועדיין, הרגשתי שם ממש קטנה בים גדול והייתי מבוהלת. הייתי עדיין חסרת ניסיון והגעתי לתחרות הכי חשובה בעולם, עם רעש תקשורתי מטורף שלא הכרתי לפני כן ולא אהבתי. הייתי פשוט בהלם מהגודל של הדבר הזה. אני זוכרת שכולם התייחסו אליי יפה מאוד ושבכפר האולימפי היו כמויות אוכל עצומות, ובכל פינה חילקו מתנות לספורטאים. אף פעם לא ראיתי דבר כזה. מבחינה מנטלית היה לי קשה מאוד במשחים עצמם, היו רגעים שבהם סבלתי, אבל החוויה כולה זכורה לי היום באופן חיובי".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... es-1050955852-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בורוכובסקי, היום בת 36, נולדה וגדלה באשדוד, והיא חיה בעיר עד היום. הוריה עלו כילדים מברית־המועצות בסוף שנות ה־70, אביה היה מתאבק בסגנון רומי ויש לה שלושה אחים ואחות. "הייתי ילדה ביישנית והייתה לי ילדות כיפית", היא מספרת, "השתתפתי בהרבה חוגים, בין השאר בגלגיליות, בלט והתעמלות אמנותית, ותמיד היינו משפחה פעילה; יצאנו לטיולים, רכבנו על אופניים, האחים שלי שיחקו כדורסל, ועד היום כולם שוחים ועוסקים בספורט. ההורים שלי היו מדברים בבית ברוסית רק כשרצו שלא נבין אותם, מה שגרם לכך שאף אחד מהילדים לא דובר היום את השפה. אנחנו משפחה מאוד ישראלית וציונית, וגדלנו פחות על התרבות הרוסית".

לשחייה הגיעה בורוכובסקי בגיל תשע. "התחלתי לשחות במסגרת חוג של הקאנטרי המקומי, ואחרי שזכיתי בתחרות, ולדימיר סופר, שהפך למאמן שלי, הציע לי להצטרף לקבוצה שלו במכבי אשדוד וממש שמחתי", לדבריה, "ההתחלה זכורה לי ככיף אחד גדול. התאמנו שלוש־ארבע פעמים בשבוע, בנים ובנות יחד, ונהניתי מאוד. עם הזמן זה כבר הפך לרציני יותר, ובגיל 13 כבר התאמנתי תשע פעמים בשבוע, כולל אימוני בוקר".

בורוכובסקי החלה להראות דומיננטיות בבריכה ולנפץ שיאים לגילה. בקיץ 1998, בגיל 13 ועשרה חודשים, במסגרת אולימפיאדת הנוער במוסקבה, שברה לראשונה שיא ישראלי לבוגרות כשקבעה 1:03 דקות במקצה ל־‏100 פרפר. היא המשיכה לנפץ שיאים מקומיים ולשפר תוצאות בקצב גבוה, ובשיאה החזיקה בתוצאות הטובות ביותר לישראלית במשחים ל־50, 100 ו־200 מטר פרפר, 200 ו־400 מטר מעורב אישי ו־200 מטר גב. "לשבור שיא זו תחושה עילאית, כמו הפתעה כזו שהגוף שלך נתן מעבר למה שציפית ממנו. זה מרגש וקשה מאוד לתאר את זה. הבעיה הייתה שאת התחושה העילאית הזו החליפה מהר מאוד תחושה של ריקנות, של בור שצריך שוב למלא", היא נזכרת, "למרות ההצלחה אף פעם לא הרגשתי שאני באמת טובה, אלא שאני כל הזמן צריכה להמשיך להוכיח לעצמי ולאחרים. גם אם השגתי תוצאה טובה לפני חודש, כלום לא הבטיח לי שבשבוע הבא אצליח שוב. היום אני מבינה שההצלחה הזו גם חנקה אותי במובן מסוים. הייתי ביקורתית מדי ולקחתי את הדברים למקום יותר מדי נוקשה. לפעמים הייתי מנצחת בתחרות אבל לא בתוצאה שרציתי, ובמקום לשמוח הייתי בוכה. פשוט לא ידעתי להתמודד עם כישלונות".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/01/אבי-אוחיון-לעמ.jpgכגע-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

במקביל לפריחה בזירה המקומית וההתמודדות עם קשיים שהחלו לבצבץ, החלה בורוכובסקי להפגין את יכולותיה גם בתחרויות בינלאומיות. כשהייתה בת 15 היא זכתה בשתי מדליות באליפות אירופה לנוער שנערכה במוסקבה: מדליית כסף במקצה ל־100 מטר פרפר וארד בחצי המרחק. שנה לאחר מכן, בצרפת, כבר הייתה אלופת אירופה לנוער ב־50 מטר פרפר, לצד מדליית כסף במרחק הכפול ומדליית ארד ב־200 מעורב אישי.

להרגיש אבודה ולשתוק

לאחר משחקי סידני המשיכה בורוכובסקי להתקדם. ב־2001 היא סיימה במקום השביעי בגמר אליפות העולם ב־100 מטר פרפר. שנה לאחר מכן הגיעה לשיאה המקצועי, כשזכתה במדליית הארד ב־50 מטר פרפר באליפות העולם במוסקבה (בבריכה חצי אולימפית של 25 מטר, ד"מ), המדליה הראשונה והיחידה עד היום של שחיינית ישראלית באליפות העולם. באותה אליפות היא סיימה שישית בגמר ל־100 מטר פרפר ושברה עוד שיא ישראלי. ב־2003 היא שוב העפילה לגמר אליפות עולם, הפעם בברצלונה, שם סיימה שישית במקצה ל־50 מטר פרפר – שוב בבריכה חצי אולימפית.

"היום אני מבינה שההצלחה גם חנקה אותי במובן מסוים. הייתי ביקורתית מדי ולקחתי את הדברים למקום יותר מדי נוקשה. לפעמים הייתי מנצחת בתחרות אבל לא בתוצאה שרציתי, ובמקום לשמוח הייתי בוכה. פשוט לא ידעתי להתמודד עם כישלונות"

היא המשיכה לנפץ שיאים, ולקראת המשחקים האולימפיים באתונה ב־2004 הייתה מועמדת בכירה להעפיל לפחות לגמר אולימפי, אבל מאחורי הקלעים התנהל מאבק אחר שמעטים, אם בכלל, ידעו עליו. "ככל שעבר הזמן, ההנאה שלי משחייה הפכה לחרדה להצלחה, ובמקום ליהנות מהדרך פשוט הייתי מתוחה ולחוצה מדי. כל זה הוביל לכך שפיתחתי הפרעת אכילה, תופעה שעד היום ממשיכה רק לגדול בענף השחייה, גם אצל גברים וגם אצל נשים, ולצערי לא מדברים עליה", היא משתפת, "ככל שהדברים הפכו למקצועניים יותר, ככל שהצלחתי יותר, כך הייתי בודדה יותר. הייתי נוסעת למחנות אימונים כמעט לבד וחוזרת אחרי כמה שבועות, אבודה. התמודדתי עם הרבה מצבים קשים, אבל כנראה בגלל שרציתי להראות שאני חזקה, לא דיברתי על זה ולא היה לי איפה לפרוק את הקשיים שהתמודדתי איתם".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2000070531347-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

באיגוד השחייה ניסו לעזור לך?

"הם ניסו, המאמן שלי עודד אותי בלי סוף וגם הייתה לי פגישה אחת עם פסיכולוג אבל זה לא היה זה, כי הייתי סגורה מדי ולא שיתפתי מה באמת עבר עליי. היום אני יודעת שהייתי צריכה לדבר יותר".

כשהייתה בת 18 נשלחה בורוכובסקי לשישה חודשי אימון באוסטרליה, באחת מתוכניות השחייה הטובות בעולם, אבל אחרי שלושה חודשים החליטה לשוב הביתה. "כשלא טוב לך, לא משנה איפה אתה", היא מסבירה, "אני לא אדם שמתחבר בקלות, וגם שם הייתי בודדה מאוד והתגעגעתי הביתה. כשחזרתי לארץ ניסיתי לעבור לשחות במכון וינגייט, אבל גם זה לא הסתדר לי. הפרעת האכילה הקשתה עליי מאוד, ניהלתי את הדברים לא נכון ופשוט נכנסתי ללופ לא בריא. אז כבר התחלתי להתנהל על אוטומט. המשכתי להתאמן אבל הדלק שלי לא היה חיובי, זה בא כי אני חייבת ולא כי אני רוצה".

איך את מסתכלת על זה היום?

"היום, כשאני רחוקה כל כך משם ואין לי שום מוטיבציה להתחרות בכלום, אני מנסה להבין מה דחף אותי כל כך בימים האלה. אני חושבת שבסופו של דבר מה שמניע אותך זה האגו. אתה מצליח, אתה והאגו שלך מרגישים טוב, אתה ממשיך, אתה מרגיש שיש לך משמעות ומטרה, אבל זה בעצם הכול כדי שוב למלא את הריקנות הזו, מה שיוצר מעין מעגל בלתי נגמר".

בבריכה המשיכה בורוכובסקי להשיג תוצאות. ב־2004 היא סיימה חמישית באליפות אירופה במקצה ל־50 מטר פרפר והצליחה להבטיח את מקומה במשחקי אתונה 2004. "רציתי לפרוש עוד לפני האולימפיאדה כי לא הייתי מסוגלת יותר, פשוט נשברתי", היא מפתיעה ומספרת, "ועדיין, הייתי הישראלית היחידה שהשיגה את הקריטריון, אז ניסיתי בכל הכוח להחזיר לעצמי את המוטיבציה לעבודה קשה לפני האולימפיאדה. אבל זה פשוט כבר לא היה זה וכל מה שרציתי זה להיות שמחה".

בלי רחמים

למרות הכול הגיעה בורוכובסקי לאתונה בתור תקווה אולימפית, אף שהיא ידעה שאינה בכושר שיא. כאילו כל זה לא מספיק, במקצה הראשון שלה במוקדמות 200 מטר מעורב אישי היא נאלצה לשחות ללא משקפת שחייה, כי המשקפת שלה נקרעה רגע לפני שזינקה למים. התקרית הובילה למתקפה תקשורתית עצומה כלפיה בישראל. "זה היה הדבר הכי מעליב ומבייש שקרה לי בחיים", היא מודה, "בחיים שלי לא הלכתי לשום משחה עם משקפת רזרבית, ועד אותו יום מעולם לא נקרעה לי משקפת לפני תחילת משחה. זה קרה לי ברגע הכי גרוע שיכול להיות. אני זוכרת שחזרתי לארץ וראיתי מערכון בארץ נהדרת שצחק עליי, ולא האמנתי. אנשים עושים טעויות, דברים קורים, אבל לא ריחמו עליי, ולקחתי את זה ממש קשה. בדיעבד, לא הפריעה לי העובדה ששחיתי בלי משקפת או התוצאה שהגעתי אליה. מה שבאמת הפריע לי זה שלא הייתי שם בלב שלם. הרגשתי שנסעתי לתחרות רק כי אני ואחרים מצפים ממני, לא מרצון פנימי אמיתי".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/01/אבי-אוחיון-לעמ2-750x489.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

את אולימפיאדת אתונה היא סיימה במקומות מאכזבים, 24 ב־200 מטר מעורב אישי ו־26 ב־100 מטר פרפר. בסיום התחרות חזרה לישראל והפסיקה לשחות. "לא החלטתי לפרוש, פשוט לא יכולתי לראות את הבריכה יותר. רציתי להיות בשקט, להיות לבד, לטפל בנפש שלי. שם פעם ראשונה גם ביקשתי עזרה מההורים שלי", היא מגלה.

איך התמודדת כשהפסקת לשחות?

"חוויתי אז ריק גדול והייתי מאוד מבולבלת. השתחררתי מהצבא, לא הייתה לי שום מסגרת ופשוט הייתי אבודה בחלל. עד אז כל העולם שלי היה סביב השחייה, חייתי בתוך בועה כמו סוס שרץ ומסתכל קדימה, ושאר הדברים פחות עניינו אותי. עד אז מעולם לא עבדתי במשהו והייתי ילדה בת 20 שלא ידעה שום דבר אחר. במשך תקופה ישבתי בבית וניסיתי להבין מה אני יכולה לעשות עכשיו, מה יהיה הצעד הבא. הרגשתי אז שאני לא שווה אם אני לא בבריכה, וזה גרם לי להרבה כאב. היום אני מבינה שזה לא דבר טוב, להתרכז רק בדבר אחד. בתור ספורטאי צריך לעבוד קשה, אבל לא צריך להיות קיצוני. חשוב לצאת מעצמך, להתנתק, להסתכל על העולם ולהתפתח גם בדברים אחרים".

"לאורך השנים חיפשתי את הזיקה ליהדות, אבל הרגשתי שזה לא טבעי ולא שייך לי, הרגשתי שאני מתחזה. עם השנים אני חווה חיפוש עצמי עמוק יותר. החלום שלי הוא למצוא בן זוג שהעולם היהודי מעניין אותו וירצה להקים בית רוחני שומר שבת"

שנה לאחר שפרשה החליטה בורוכובסקי לתת לשחייה הזדמנות נוספת ושבה למים, הפעם במסגרת המרכז למצוינות בחוות הנוער הציוני בירושלים, בהדרכת ליאוניד שייחט, שאימן את הנבחרת במשך 12 שנה. "העזיבה שלי לא נעשתה בלב שלם, כי למרות שהנפש שלי אמרה 'מספיק' המוח לא הסכים, אז ניסיתי לחזור", היא מסבירה, "הבעיה היא שכשאתה לא רוצה משהו בלב שלם, זה לא באמת יכול לקרות. היה לי קשה לוותר על המקום המוכר הזה, לא הכרתי ורד אחרת ולא ידעתי מי אני חוץ מזה, אבל בשלב מסוים הבנתי שזה כבר לא זה, והפסקתי לתמיד".

איך קריירת השחייה שלך נראית לך היום במרחק הזמן?

"מאחר שזה היה כל כך קצר, קשה לי להגדיר את זה כקריירה. במשך שנים נמנעתי מלדבר על השחייה. הייתה לי תחושה חמוצה של פספוס, אולי כעס על עצמי שלא הייתי מספיק חזקה. היום אני מסתכלת אחרת על הילדה שהייתי עם יותר חמלה, ואני לא מצטערת על כלום. התמודדתי מול דברים לא פשוטים אבל גם אהבתי את תחושת הסיפוק אחרי הצלחות או אחרי אימון טוב. אני חושבת שזה דבר בריא לכולם בכל גיל, לחוות הישגים – אבל גם יודעת שהמטרה צריכה להיות רק חלק מהמסלול והחוויה, וחשוב שהדרך תהיה מהנה. אני לא יודעת מי הייתי היום אם לא הייתי עוברת את כל זה, והתקופה הזו עיצבה אותי".

הקסם שביהדות

בגיל 22 יצאה בורוכובסקי לראשונה לחיים עצמם. "המטרה שלי הייתה להפוך להיות באמת צעירה בגיל שלי", היא משחזרת, "הבנתי את הפער שנוצר אצלי עם השנים ואת כל מה שפספסתי, והתחלתי להשלים פערים. השלמתי בגרויות, טסתי לחוץ לארץ ועם הזמן התווספו רצונות חדשים".

בורוכובסקי נרשמה ללימודי פיזיותרפיה באוניברסיטת תל־אביב, ובימינו היא משקמת מטופלים בבית החולים ברזילי ובאופן פרטי. "לשקם אנשים זו עבודה מספקת מאוד", היא אומרת, "אני עוסקת גם בפילאטיס וביוגה, ומשלבת מרכיבים משם גם כשאני מטפלת באנשים. בתור סטודנטית הדרכתי במשך תקופה שיעורי שחייה כדי להתפרנס, אבל מעולם לא היה לי רצון לאמן. למאמן צריכה להיות תשוקה להצלחה ולהישגיות, ואני לא חושבת שאני יכולה לחנך דור להיות במקום הזה".

בורוכובסקי, מתברר, התנתקה מעולם השחייה לחלוטין. "אני לא עוקבת ולא מכירה שמות או תוצאות", היא מודה, "במשך תקופה אחרי שהפסקתי, אבא שלי המשיך לצפות בתחרויות שחייה בטלוויזיה, ופשוט לא יכולתי להסתכל וביקשתי ממנו לעבור חדר. זה פשוט כאב. היום אני פשוט לא מתעניינת".

השיאים הישראליים של בורוכובסקי שרדו בבריכה הרבה יותר ממה שהיא שרדה שם, ואחד מהם, ב־200 מטר פרפר, נשבר רק אחרי 13 שנה – ב־2014 בידי קרן זיבנר. באחרים מחזיקות היום עמית עברי (50 ו־100 פרפר), אביב ברזילי (200 גב) והצעירה המוכשרת, אנסטסיה גורבנקו, שיאנית ישראל ב־200 וב־400 מטר מעורב. "לאורך השנים כששמעתי ששברו שיא שלי דווקא הפתעתי את עצמי ושמחתי שמשהו מתקדם", היא מספרת, "עד היום אני אוהבת מאוד את המים, אבל מעדיפה את הים על הבריכה. מדי פעם אניה גוסטומלסקי (שחיינית עבר מצטיינת, ד"מ) מזמינה אותי לשחות איתה, אבל זה קורה לעיתים רחוקות".

"ככל שעבר הזמן ההנאה שלי משחייה הפכה לחרדה, הייתי מתוחה ולחוצה מדי. כל זה הוביל לכך שפיתחתי הפרעת אכילה, תופעה שעד היום ממשיכה רק לגדול בענף השחייה, גם אצל גברים וגם אצל נשים, ולצערי לא מדברים עליה"

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02012_15_46-5-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בשנים האחרונות נמצאת בורוכובסקי בתהליך של התקרבות לדת. "אחותי חזרה בתשובה לפני שנתיים, היא זו שהביאה את זה הביתה ונתנה לי רוח גבית לתהליך החיפוש שאני עוברת", היא מספרת, "אני קוראת הרבה, מקשיבה לשיעורים ועושה את הדברים שאני מרגישה שהם נכונים בקצב שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי היהדות קסמה לי, אני זוכרת שהיה לי חבר שהניח תפילין והיה בזה משהו מיוחד מאוד בעיניי. לאורך השנים חיפשתי את הזיקה שלי ליהדות, את השורשים, אבל במשך הרבה זמן הרגשתי שזה לא טבעי ולא שייך לי, הרגשתי שאני מתחזה. עם השנים ואחרי דברים שעברתי בחיים, אני חווה שינויים וחיפוש עצמי עמוק יותר".

על מה את חולמת?

"החלום שלי הוא למצוא בן זוג שיהיה בראש שלי, שהעולם היהודי מעניין אותו וירצה להקים בית רוחני שומר שבת, בתקווה שזה יהיה במקום שקט כלשהו עם טבע, שאני כל כך אוהבת. יש משהו קסום שגיליתי בשבת, ומבחינתי זו מתנה. מעבר לזה אני רוצה להמשיך לשקם אנשים, להעמיק בתחום הפסיכודרמה שהתחלתי ללמוד ולעזור לאנשים להיות שמחים ומאושרים יותר, בזמן שאני מפתחת את היכולת לעזור גם לעצמי".

בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?

"אני סקרנית מאוד לגבי האושר, זה תחום שאני חוקרת אותו. אני מודה על מה שיש לי ויודעת ליהנות מהחיים. ממה שהבנתי, רגע שאני מאושרת בו לא חייב להיות רגע גרנדיוזי, זה רגע שבו אני פשוט קיימת ולא עסוקה בשום דאגה, בעבר או בהווה. כשאני ברגע כזה אני אדם די מאושר. המטרה היא באמת להגיע לרגעים האלה כמה שיותר, ויש לי עוד דרך ארוכה בדרך לשם. אין לי מספר לזה".

The post ורד בורוכובסקי: "ההצלחה בשחייה חנקה אותי במובן מסוים" appeared first on מקור ראשון.