עשרים שנה חלפו מיום שסיימה רעיה ברוקנטל את "בצלאל", אבל היא עדיין זוכרת את המרצה שדימה את א־לוהים למיקי מאוס, שהרי שניהם "דמויות שאינן קיימות". ברוקנטל, אולי היוצרת הדתית המוכרת ביותר בעולם האמנות המקומי, הייתה בין הסטודנטים הדתיים הראשונים שלמדו באקדמיה לאמנות ועיצוב. בן זוגה שלום הגר, במאי ותסריטאי שלמד ב"סם שפיגל", זוכר את עצמו מתרץ שוב ושוב בתחילת דרכו בבית הספר לקולנוע למה הגיבורים שלו חובשים כיפה. האמנית הדסה גולדויכט שלמדה בבצלאל לפני 20 שנה והשלימה תואר ראשון באמנות מביה״ס לעיצוב ברוד־איילנד ותואר שני מביה״ס לאמנות חזותית בניו־יורק, מספרת שהייתה צריכה להתמודד עם כל הסטריאוטיפים שיש על נשים דתיות. כשהשתלמה בחו"ל הייתה חיה שבועות ארוכים על פירות וירקות. כשאודהליה ברלין למדה ב"רימון", היא לא השתתפה בתחרות "שירימון", שכן לא רצתה להופיע בפני גברים, ונמנעה מהסצנה החברתית שכוללת לא מעט חיבוקים ונשיקות כדבר שבשגרה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מתחמקים מאחריות: נבחרינו מנהלים ועד עמותה במקום מדינה

– מרוסיה באהבה: ארוחה עם טעם של געגוע

– ורד בורוכובסקי: "ההצלחה בשחייה חנקה אותי במובן מסוים"

כיום צעירי המגזר הדתי אינם מחזה נדיר כל כך בבתי הספר הגבוהים לאמנות, ומספרם הולך וגדל. הם מגיעים לשם כדי ללמוד במקומות המקצועיים והוותיקים, ולא מפחדים מהמפגש עם הזר, מה שמוביל לשאלה האם יש צורך בבתי הספר המגזריים לאמנות. בראשית הייתה מכללת "אמונה" לאמנויות וחינוך, אחר כך אורי אליצור ז"ל יזם את הקמתו של בית הספר לתקשורת (ולימים לקולנוע) "מעלה". באותן שנים התעוררה התעניינות בתחום, בין השאר בעקבות מאמרו של הרב יעקב מדן "וכיתתו חרבותם לעטים" וקריאתו של אורי אורבך ז"ל "הטובים לתקשורת". שנים אחרי כן הגיע "מזמור" למוזיקה, ולימים הוקמו "פרדס" לאמנות חזותית ובתי ספר מגזריים נוספים.

הרב מרדכי ורדי: "ההצדקה של בית ספר ייעודי לקולנוע היא רק אם מתפתחת בו אסכולה של אמנות מסוג אחר, ונוצרים שם סרטים שמוטבעים בחותם ייחודי. זו צריכה להיות המדיניות, כי אם המקום רק מבטיח מעטפת דתית כדי לשמור על התלמידים, זה לא מחזיק"

"אני חושבת שבתי ספר מגזריים מתאימים לשלבים התחלתיים של התפתחות אמנותית ויכולים להיות משמעותיים בתור שלב מעבר. שלב זה הוא לעיתים קרובות נצרך ממש ובלעדיו סטודנטיות וסטודנטים רבים לא יקבלו את האישור מסביבתם הקרובה ללמוד אמנות", אומרת הדסה גולדויכט, שמלמדת במוסדות מגזריים וכלליים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0_201811_59_53-120x86.jpg 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201811_59_53-750x544.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אלירן מלכה, יוצר "שבאבניקים" ובוגר ביה"ס מעלה, אומר שיש יתרון ללימוד ב"חממה" מגזרית: "לימודי קולנוע זה לא הנדסה או משפטים, זה לא ללמוד ידע ולפלוט ידע, אלא לעבור תהליך אישי שדורש התבגרות אישית וחשיפה, וצריך לעשות את זה במסגרת שתרגיש בה מוגן כדי לצאת אותנטי". ואילו רעיה ברוקנטל אומרת: "אני מרגישה שבבתי ספר שמתנהלים מקצועית באופן אחראי ואמנותי, ובאופן שדורש מהתלמידים לעמוד בקריטריונים של יצירה ומחויבות ליצירה, יש סיכוי טוב יותר לאנשים לצאת יוצרים, ואני לא בטוחה שכל המקומות כאלו".

מגבלה או מנוע יצירתי?

"השנה הבן שלי התחיל ללמוד קולנוע במכללת ספיר. הוא מוזיקאי ויש שם מסלול ייחודי של מוזיקה ופסקול לסרטים, ואני עודדתי אותו ללמוד שם, כי אני לא רואה בעיה בכך שזה לא מקום דתי" – את הדברים המפתיעים אומר הרב מרדכי ורדי, רב היישוב ראש־צורים בגוש עציון, מנהל אמנותי של קרן הקולנוע "שומרון" וממייסדי בתי הספר הגבוהים לאמנות במגזר הדתי. הוא שימש ראש מגמת תסריטאות בביה"ס לקולנוע מעלה במשך 20 שנה (עד 2019), והיה ממקימי בית הספר למוזיקה "מזמור", בית הספר לאמנות "פרדס" והאולפנה לאמנויות "הללי". הוא עצמו במאי, תסריטאי ומפיק, ונמצא כעת בשלבי עריכה של סרט עלילתי באורך מלא. "ההצדקה של בית ספר ייעודי לקולנוע היא רק אם מתפתחת בו אסכולה של אמנות מסוג אחר, ונוצרים שם סרטים שמוטבעים בחותם ייחודי. זו צריכה להיות המדיניות, כי אם המקום רק מבטיח מעטפת דתית כדי לשמור על התלמידים, זה לא מחזיק".

רעיה ברוקנטל (מימין): "בעיניי מי שבוחר מקום דתי צריך לראות בו הזדמנות ולא רק פשרה או מקום לפתור לך בעיות כיוצר. יש שם אווירה מיוחדת, ואתה לא חייב לעסוק דווקא בנושאים דתיים, אלא להפך, יש כר פורה של ניואנסים ודיוקים ואפשרות ליצור בתוך מרחב שאתה לא צריך לנמק"

היית שותף בהקמת בתי ספר מגזריים לאמנויות. מה השתנה?

"המוטיבציה העיקרית מבחינתי הייתה להקים בתי ספר לאמנות שמותאמים לצעירים דתיים כדי להצמיח יצירה יהודית אותנטית. לשם כך צריך מקום לאמנים שיש להם בסיס רוחני משותף, והנהלה ומורים שמעוררים השראה, שמכוונים לפתח את הכיוון הזה. התקווה שלי הייתה שתיווצר אסכולה של אמנים שמחוברים אל המקורות. הדוגמה הכי טובה לזה היא חבורת השירה 'משיב הרוח'. בעיניי הם דוגמה להצלחה של אסכולה שצומחת מתוך המגזר וגם הצליחה להביא משהו חדש ומרענן".

מה בעיניך הקושי של סטודנט דתי לקולנוע בבית ספר כללי? הרי אין לנו בית ספר נפרד לראיית חשבון, ולא בית ספר נפרד למשפטים. למה אמנות היא "בעייתית" יותר?

"זה לא העניין של הקושי. אני עשיתי תואר שני בקולנוע באוניברסיטת תל־אביב. אני זוכר שהייתה לי תחושה שאני 'האחר' בסביבה הלימודית הזו. אחד התרגילים הראשונים בחוג היה לביים סרט קצר בנושא '40 שנה לכיבוש'. הסתכלתי ימינה ושמאלה ואני המתנחל היחיד בכיתה. אבל הייתי כבר אחרי גיל 40 ולכן יכולתי אפילו לחגוג עם המעמד הזה של 'האחר', כי הייתי מגובש בתפיסת העולם שלי ובכיוון היצירתי. גם היה מסקרן להכיר את 'מדינת תל־אביב', וגם הם הסתקרנו להכיר אחד כמוני. מבחינה לימודית ומקצועית החוויה בתל־אביב הייתה טובה מאוד, הבאתי משם כלים ליישום במעלה וגם נוצרו חיבורים אישיים מיוחדים, אבל מבחינת החוויה של חבורה יצירתית זה לא היה שם".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02009_44_22-3-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

איך מלמדים אמנות "מצונזרת"? כשאי אפשר להראות כל סרט/סדרה, או אפילו לדון על סדרות בעלות אופי מיני וכו'?

"זו שאלה לא נכונה, כי בכל מקום אמנות היא מצונזרת כך או אחרת, לפי מה שמקובל באותה סביבה תרבותית. למשל בסרט האחרון שצילמתי לאחרונה, סרט עלילתי באורך מלא, לא קיבלתי אישור לצלם סצנת 'כפרות' עם תרנגול, בטענה לפגיעה בבעלי חיים, למרות שרק מדובר בהחזקת תרנגול מעל הראש. לכל סביבה תרבותית יש גבולות משלה. לפני שנים ישבתי בפאנל עם יאיר גרבוז וגדי טאוב. גרבוז טען שאמן דתי זה דבר והיפוכו כי יש לו צנזורה עצמית, ואמן חייב חופש מוחלט. אז גדי טאוב שאל אותו האם החופש האמנותי שלו יוכל לאפשר לו לצייר ערבי כרוצח. בעניין שלנו, ברור לי שערך הצניעות בכלל לא מפריע לעשות קולנוע. במאים איראנים שאני עוקב אחריהם כמו מג'יד מג'ידי שעשה את 'ילדי גן העדן', עבאס קיארוסטמי שעשה את 'טעם הדובדבן' או אסגאר פרהאדי שהסרט שלו 'פרידה' זכה באוסקר מול 'הערת שוליים', ובצדק, עושים סרטים נפלאים עם קודים נוקשים מאוד של צניעות. הבמאי הרוסי אנדריי טרקובסקי כתב בספר 'לפסל את הזמן' שרק אמן דתי יכול לעשות אמנות בעלת ערך. אז בעיניי דווקא הדת והאמונה הם מנוע יצירתי. זה ברור לכל מי שמכיר קולנוע לעומק".

אם נתייחס לבית ספר מעלה שעבדת בו שנים רבות, כמעט 30 שנה אחרי שהוקם, לא צריך יותר משתי ידיים כדי לספור את כמות הבוגרים שהגיעו לעמדות בכירות. למה בעצם לא ראינו יותר בוגרים מצליחים? זה בגלל חוסר מקצועיות של בית הספר או שמא מדובר בקושי להשתלב בברנז'ה סגורה?

"אמרתי כבר שאני היום בכלל לא קשור ל'מעלה', ואני מעדיף לא להתייחס למה שקורה שם. אבל לגבי השתלבות דתיים בתעשייה, יש לי ניסיון אישי, ומאז סיום התואר השני בתל־אביב אני עושה סרטים בשרשרת וגם הייתי לקטור בקרנות הקולנוע. לא מצאתי בתעשייה אפליה מכוונת נגד יוצרים דתיים. נכון שלדתיים יש אתגר במיוחד בתחום הקולנוע, שזה תחום שדורש תקציבים גבוהים, והבמאים נדרשים להיות קומוניקטיביים גם מול צופים חילונים. זה דורש יצירתיות, צריך לתווך את עולם התורה לקהל שאינו מכיר את המושגים, בעוד שהבמאי החילוני מביא עולם שמוכר לכולם. זה יכול גם להגביל לפעמים, כי צריך להסביר הרבה דברים שבתוך החברה הדתית מובנים מאליהם. נכון שכדי לשכנע לקטורים לתמוך בתסריט דתי זה חייב להיות תסריט ממש־ממש טוב. במקום שבו אני נמצא היום, כמנהל אמנותי של קרן הקולנוע 'שומרון', גם יוצר קולנוע דתי יקבל את כל ההבנה והתמיכה".

לדבריו, "במזמור ובפרדס יש הכוונה של אמנות יהודית על ידי מנהלים שהם אמנים תורניים, ורואים את זה בקונצרטים ובתערוכות. לאיציק וייס ב'מזמור' קל יותר כי יש מסורת של מוזיקה יהודית, וגם יש הרבה מוזיקאים דתיים ברמה גבוהה מאוד. ב'פרדס', המנהל פורת סלומון ממש חוצב דרך חדשה לחבר את האמנות הפלסטית ליהדות, וזו ממש שליחות קדושה בעיניי".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 01917_37_00-3-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

גולדויכט, אמנית ומרצה לאמנות, יוצרת מתוך העולם שבו גדלה, והעולם היהודי־דתי נוכח ביצירתה. אין לה תשובה מוחלטת לשאלה האם יש צורך בבתי ספר מגזריים, אבל מתוך עבודתה עם לא מעט נשים דתיות וחרדיות, היא מאמינה שיש להם מקום.

"נשים רבות בעולם הדתי והחרדי שיש להן צורך וכישרון אמנותי אדיר זקוקות לאישור ותמיכה של הוריהן או של בני הזוג שלהן, שלא לדבר על עזרה כלכלית, כדי שיוכלו בכלל לבחור בתחום הזה. כך שבתי ספר מגזריים צריכים להיות מרחב משמעותי שבו סטודנטית יכולה להתנסות ולהתפתח בתחום שללא בתי הספר האלה לא יותר לה להיכנס אליו. גם מבחינה אמנותית וגם בהקשר של היכולת להתפרנס מאמנות לאחר הלימודים, צריך להבין את השדה לעומק, ובוודאי אם הכוונה העתידית היא ללמד ולתווך את הנושאים הלאה. היו לי כמה וכמה סטודנטיות במשך השנים שהתחילו בבית ספר מגזרי ועברו לבצלאל בשלב כלשהו. סטודנטים דתיים בבצלאל זה כבר ממש לא עניין נדיר כפי שהיה בעבר. כדי לקבל השכלה שתהיה משמעותית וטובה מספיק, חשוב וצריך לצאת החוצה. ואגב, זו עצה שאני נותנת גם לבוגרי בצלאל. בכל מקום שאתה נמצא בו, חשוב לא להישאר בתוך בועה אלא להרחיבה שוב ושוב. אמנות היא תהליך לימוד מתמשך שלוקח חיים שלמים".

שאלה שלא מפסיקה להישאל

ברוקנטל, בת 45, היא בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל. היא רושמת ויוצרת מיצבים ועבודות וידאו הנוגעים בזהות יהודית, בנושאים כמו כשרות, גוף ולבוש. בן זוגה, הבמאי והתסריטאי שלום הגר (46), הוא בוגר סם שפיגל ובעל תואר שני בקולנוע. השניים נשואים מ־2003 והורים לשלושה ילדים. הם לימדו במהלך הקריירה שלהם במגוון מוסדות, מה שנותן להם פרספקטיבה רחבה על הנושא. ברוקנטל לימדה במעלה, במכללת תלפיות, במכללה בבית וגן ובסם שפיגל; כיום היא מלמדת במכללת אמונה וב"פרדס".

ד"ר אפרת גרוסמן: "לימוד אמנויות שונה מאוד מלימודי משפטים, חינוך או כל מקצוע אחר שפופולרי במגזר. הלימודים במקצועות האלה דורשים צלילה אל האדם פנימה והבאת עולמו האישי אל הזרקורים"

"השאלה האם ללכת ללמוד במקום מגזרי או ללמוד במקום כללי היא שאלה שלא מפסיקה להישאל", היא אומרת. "יש משהו בדבר הזה שהוא דינמי. קודם כול, מטבע הדברים, כל אחד בוחר את מה שטוב לו. כל יוצר מגיע מעולם משלו, מהרכב משפחתי, רוחני, מכל מיני מצבים, ובסופו של דבר כל אחד עושה מה שמתאים לו. כנקודת מוצא, אמנים באופן כללי יכולים לצאת מכל מיני מקומות, מהמרכז של הדברים, ומהאזוטריה – המקומות המגזריים יכולים להיחשב כאזוטריה מול המקומות המרכזיים – אבל אף פעם לא אגיד 'רק סטודנט במקומות האלו והאלו יצליח'. אם אני אומרת משפט כזה זה חוטא לכל מחשבה על יצירה באופן כללי. מצד שני, אי אפשר להכחיש שכשאתה נמצא בליבה של האמנות, אז חבריך לכיתה הופכים להיות הקולגות שלך, ויש בנייה נכונה של קריירה כשאתה לומד במוסדות המרכזיים. בעבר ההכוונה המגזרית במוסדות הדתיים לאמנות הייתה למקצועות הוראה ופחות לאמנות, יותר לגידול משפחה ופחות לחיי יצירה שיש להם מחירים מסוימים. היום יש סינתזות, וקל יותר לשלב בין הדברים. בגלל שהמגזר נכנס למקומות רוחניים ויצירתיים כיעד משנות התשעים, יש אפשרות לחיות בסינתזה ולהיעשות אמנית גם אם את באה ממקום מסוים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2018/08/פורת-סלומון-150x150.jpg 150w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2018/08/פורת-סלומון-75x75.jpg 75w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2018/08/פורת-סלומון-750x751.jpg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2018/08/פורת-סלומון-90x90.jpg 90w" sizes="(max-width: 959px) 100vw, 959px" />

כשהיא עצמה הייתה צריכה לבחור מוסד, לא הייתה לה התלבטות – למרות שהגיעה מאולפנה וממדרשה. "הגישה שלי כסטודנטית הייתה 'חס וחלילה מקום מגזרי', קודם כול חיפשתי את המקצועי. נמשכתי לאווירה הבוהמיינית. גם אני וגם שלום גדלנו על ערכי 'תורה עם דרך ארץ', והבנו שאם מבחינה מקצועית אנחנו רוצים להגיע לרמה הגבוהה ביותר, נבחר במוסד שהוא הטוב ביותר ולשם נשאף, ונשמור על זהותנו".

הגר מציין: "השאלה אם ללמוד במקום מגזרי או כללי היא דבר מאוד אישי ושונה אצל כל אחד. זו לא החלטה גורפת, ואין כאן טוב או לא".

הגר למד קולנוע בסם שפיגל ובאוניברסיטת תל־אביב, ולימד שנים רבות במעלה. "לקראת השיחה שלנו נזכרתי בשבוע הראשון שלי בטירונות במסגרת ההסדר, כשהביאו לנו הופעה של להקה צבאית. התיישבנו בהופעה, ובלהקה היו שתי זמרות, אז מישהו מהמחלקה קם ואמר 'כולם החוצה' וכולנו התיישרנו איתו ויצאנו. המפקדים כעסו וקיבלנו עונש והיה בלגן. כשאתה נמצא במסגרת דתית עם חבר'ה דתיים, אתה מתיישר לפי המחמיר. אם אני אגיע לבית ספר מגזרי ויהיו נושאים שמבחינתי מרתק לעסוק בהם, אבל מבחינת מישהו אחר הם טאבו, ארגיש הרבה יותר מוגבל. כשהתחלתי ללמוד, 'סם שפיגל' היה כבר בית ספר מצוין ו'מעלה' היה בחיתוליו. הבחירה שלי הייתה להגיע למקום שבו אני אתמודד עם השאלות שלי בעצמי ואבין את הגבולות שלי בעצמי".

אודהליה ברלין: "בציבור הכללי היחס לאמנות כבר בתיכון הוא אחר, באים בוגרי 'תלמה ילין' שאכלו אותי בלי מלח. הם מאוד־מאוד מכווני מטרה, זה קורה פחות בציבור הדתי. הרמה של המוסד גבוהה לא רק בגלל המורים אלא גם בגלל התלמידים"

כאיש קולנוע, הגר מרבה לצפות בסרטי סטודנטים, ולתחושתו "הסטודנטים של סם שפיגל כבר עושים את הסרטים של מעלה טוב יותר. הרוח של מעלה מהבחינה זו לצערי די נעלמה. כי את רואה במקומות אחרים סרטים שעוסקים בנושאים שלכאורה עבורם מעלה הוקם".

בשנה השנייה של הגר בסם שפיגל, מנהל ההפקה קבע עבורו הפקה בשבת. "היה ויכוח קצר שנגמר מהר, והוא הבין שאני לא אעבוד בשבת. זה היה ברור". אירוע קצת יותר מורכב היה כשהציג את סרטו הראשון בפני ועדת הוראה, וחבריה שאלו אותו 'למה הגיבור שלך דתי'. "מבחינתי אני לא צריך להסביר למה הגיבור שלי דתי, כמו שבמאי חילוני לא יסביר למה הגיבור שלו חילוני, כי זה העולם שלו. מבחינתם אני צריך לתת סיבה תסריטאית לזה, ומבחינתי זה היה מובן מאליו. זה חוזר אליי הרבה. אם אני בוחר גיבור דתי, תמיד יש שאלה סביב זה. היום זה פחות מעורר שאלה, יש יותר סדרות על דתיים, וכבר פחות שואלים על זה. בסופו של דבר אם אתה כותב יפה, יש לך דמויות יפות ושחקנים שמאמינים בך ומוכנים להשתתף בהפקה שלך, אז השאר מצטרפים".

ברוקנטל גדלה במשפחה דתית בלב תל־אביב, והיא זוכרת את ההלם הגדול שלה כשנכנסה לבצלאל והבינה שהיא פשוט לא דוברת את השפה: "זה לא שהגעתי מאיזה מקום סגור שלא מכיר חילונים, ועדיין הייתי צריכה ללמוד את השפה האמנותית". נוסף על כך היא זוכרת את האתגר נוכח החברה המעורבת, למרות שלא גדלה בחברה עם הפרדה קפדנית. "עדיין זו הייתה ממש כמו חוויית הגירה. ללמוד שפה, ללמוד קודים חברתיים. בסופו של דבר, היותי מיעוט זה דבר שקרה בעיקר בראש שלי, אף אחד לא התייחס אליי לא יפה ולהפך – חברויות נפלאות וקשרי יצירה נוצרו. גיליתי בדיעבד שהיה אפילו מורה שלא הכניס מודליסטים גברים כי ידע שאני בכיתה. הוא לא אמר לי ופשוט הביא רק נשים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/01/קרדיט-מכללת-אמונה-750x596.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אחד הדברים שכן הרגיזו אותה היה העניין הפוליטי של ימין־שמאל. היא למדה בתקופה הסוערת שאחרי רצח רבין, והאווירה הייתה טעונה מאוד. היא עדיין זוכרת את השפה האלימה והבוטה שאחד מהמרצים השתמש בה בטקס רשמי כשדיבר על הרצח.

"שנינו סיימנו ללמוד בראשית שנות האלפיים, לא הייתה הזהות האחרת של דתי כזהות מובחנת מבחינה תרבותית בשיח. היום כשסטודנט דתי מגיע למקום אמנותי כמיעוט הוא מביא את הזהות וה'אחרות' שלו. אגב, כשמדברים על האחר זה יכול להיות מבחינת זהות מינית, מגדרית, מגזרית, לאומית או דתית. סטודנטיות דתיות בבצלאל חוו את הלימודים ב'אחרות' שיש לה רקע, הסבר ולגיטימיות, גם אם זו אחרות. אצלנו בימים ההם זו לא הייתה זהות, אלא זרות. זה היה יותר קשוח".

לדברי ברוקנטל, עשור אחרי שהיא סיימה את בצלאל, היא כבר פגשה במסדרונות הרבה יותר יוצרות דתיות. "זה השתנה מאוד מזמני, תהליך שפשוט קרה". לצד זאת היא מעריכה בתי ספר מגזריים כמו פרדס ומכללת אמונה, שהיא מלמדת בהם. "בעיניי מי שבוחר מקום כזה צריך לראות בו הזדמנות ולא רק פשרה או מקום לפתור לך בעיות כיוצר דתי. יש שם אווירה מיוחדת, ואתה לא חייב לעסוק דווקא בנושאים דתיים, אלא להפך, יש כר פורה של ניואנסים ודיוקים ואפשרות ליצור בתוך מרחב שאתה לא צריך לנמק. נניח שהייתי מציירת פורטרט של שלום והייתי מציירת גם כיפה. הכיפה שם כי זה הפורטרט, אני לא צריכה לנמק. במובן הזה יש התקדמות גדולה במקומות כמו מכללת אמונה ופרדס. יש מקום ליצירה במרחב, ולא רק לשרוד את התחום.

"אם סטודנט דתי ישאל אותי לאן ללכת, אני לא אענה לו. אני אשמח שיש מקומות שהם דתיים, שהם לא חייבים להתפרק ולחוש קושי, כי לי בהחלט היו רגעים מורכבים. לכן אני לא בטוחה שהדרך שלי היא הדרך היחידה. אני שמחה שיש מקומות שמאפשרים לא רק להתמודד, אלא גם לאפשר לדון בחוויה הדתית. נפתחה כאן פלֶטה של אפשרויות שאפשר לפתח אותן. עם סטודנטים בפרדס אני עוברת חוויית למידה מדהימה, עם עולם רוחני מפותח".

ד"ר אפרת גרוסמן, ראש המחלקה לתקשורת חזותית והמסלול הבינתחומי ב"אמונה"-האקדמיה לאמנויות ועיצוב בירושלים, אומרת: "לימוד אמנויות שונה מאוד מלימודי משפטים, חינוך או כל מקצוע אחר שפופולרי במגזר. הלימודים במקצועות האלה דורשים צלילה אל האדם פנימה והבאת עולמו האישי אל הזרקורים, ויש משהו נוח בחברה שמקבלת אותך כמו שאתה, שמבינה את ההתלבטויות, הקשיים, השפה, אורח החיים והלבוש. הסביבה הנוחה מאפשרת לעסוק ביצירה מבלי להסביר, להתנצל או להיות איש השיווק של המגזר, המגדר או הקב"ה".

"המשורר אברהם שלונסקי כתב: 'כותלי ביתי אינם כחיץ לי ביני לבין עולם'. בשום צורה אין כאן התרחקות מהתמודדות ומנושאים שנויים במחלוקת", מדגישה גרוסמן, בעצמה בוגרת המחלקה. "הנושא המגזרי עולה לא אחת והמתח בין הקול הייחודי והאישי לקול המגזרי הדורש ליישר קו נראה בעבודות. היצירות פעמים רבות מעלות שאלות על משמעות החיבור למגזר הדתי – האם הוא גזירת גורל בעלת נקודת מוצא אחידה ויעד מוגדר, או שהוא משא שלעיתים יש לסחוב ולעיתים אפשר להרפות ממנו.

"כמי שלימדה הרבה שנים במוסדות שאינם מגזריים, יכולתי לראות את הקשיים של הסטודנטים הדתיים לפני הגשות גדולות בימי ראשון, השתתפות באירועים של המחלקה, מרתוני רישום, פיסול ועוד. אני מאמינה שהלימודים ב'אמונה' מאפשרים סוג של אינקובציה שהכרחי לעולם היצירה האישי".

בראש ובראשונה בגרות

את אלירן מלכה, הבמאי והתסריטאי של "שבאבניקים" ו"הבלתי רשמיים", אני תופסת באמצע צילומי העונה השנייה של הסדרה המצליחה. היום הוא ללא ספק מהשמות המוכרים שהצמיח בית הספר מעלה בתעשייה, אולי המוכר שבהם. כשאני מספרת לו שהתלבטתי בין שיחה איתו ובין שיחה עם חוה דיבון ולייזי שפירא שיצרו את "סרוגים" או שיחה עם אורי אלון שיצר את "שטיסל", כי הם אולי ארבעת השמות הכי מוכרים שהצמיח בית הספר, הוא אומר שלא נכון יהיה לשפוט את "מעלה" בצורה הזאת. "קולנוע זו תעשייה גדולה עם הרבה עובדים, שם כולל להרבה סוגי עבודות. גם בבתי ספר כלליים לא כולם מגיעים ליצור סדרה או סרט שמגיעים לקהל הרחב. זו תעשייה שיש בה מעט מקום, ובהרבה בתי ספר תראי מעט מאוד אנשים שהגיעו להכרה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201815_39_56-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הוא עצמו התלבט היכן ללמוד. "אני מאמין בגישה של חיים מעורבים. אני לא מאמין בשכונות לדתיים לבד, אבל יחד עם זאת יכול להיות שבקולנוע כן יש חשיבות לבית ספר מגזרי. בית ספר לקולנוע צריך להיות מקום שלאדם נוח מאוד בו. אתה צריך לעשות את זה במסגרת שתרגיש בה מוגן כדי לצאת אותנטי".

וככה הרגשת ב"מעלה"?

"הרגשתי שם טוב מאוד, לא תחרותי. הרגשתי שיש שם קבוצת אנשים שיכולה להיפתח ולדבר זה עם זה. אמנות זה תחום שאתה צריך להרגיש בו מוגן, וכך הרגשתי שם. המוקש הברור שצריך להיזהר ממנו הוא לא ללכת לתוך אג'נדה מוכרת, לא להתעסק רק בדתיוּת, אלא ללכת על משהו מעבר לזה. בגדול הייתה לי שם חוויה טובה ואני ממליץ עליה".

אתה לא חושב שיוצר צריך לחוות יותר מפגש עם האחר?

"מצד אחד יוצר צריך להיפגש עם הרבה דברים כדי לאוורר את עצמו, ומצד שני הוא צריך להרגיש מוגן ובטוח. אם הייתי הולך למקום אחר ומשקיע אנרגיה ב'להתערבב' הייתי מרגיש פחות בטוח. כל אחד צריך לשאול את עצמו איפה הוא נמצא. ברור שצריך לא להצטמצם, אבל מהחוויה שלי דווקא ההצטמצמות עזרה לי יותר.

"מעבר לכל זה אני חושב שלימודי קולנוע מצריכים בגרות. לא צריך ללמוד קולנוע בגיל 20. נכנסתי למעלה בגיל 26 עם שני ילדים וסיימתי בן 30 עם ארבעה. לא כל האמנויות הן כאלה. קולנוע מצריך יותר בגרות, כתפיים, סבלנות ומתינות. בסופו של דבר אני חושב שהסיבה לכך שאנשים מסוימים מצליחים בתחום ואחרים לא קשורה לשאלה אם כוח הרצון שלהם חזק מאוד. מי שהולך ללמוד קולנוע בגלל לחץ חברתי או כי הוא למד את זה בתיכון וזה נראה לו נחמד, אני לא בטוח שיצליח".

אלירן מלכה: "מצד אחד יוצר צריך להיפגש עם הרבה דברים כדי לאוורר את עצמו, ומצד שני הוא צריך להרגיש מוגן ובטוח. אם הייתי הולך ללמוד במקום אחר ומשקיע אנרגיה ב'להתערבב', הייתי מרגיש פחות בטוח. כל אחד צריך לשאול את עצמו איפה הוא נמצא"

נטע אריאל, מנהלת בית הספר "מעלה", מזדהה עם הדברים שאומר מלכה. "אני חושבת שכשאתה יוצר אמנות וכשאתה לומד אמנות, מעבר למרחב המקצועי אתה צריך להיות במרחב שיאפשר לך להרגיש טוב עם עצמך, שאנשים סביבך יבינו אותך, שלא תהיה אאוטסיידר. כשאתה יוצר בסביבה לא מוכרת, הרבה פעמים מלווה את העשייה שלך חוסר ביטחון עצמי. אתה מרגיש אאוטסיידר, הגעת מעולם אחר, הסיפורים שלך אחרים".

ובכל זאת יצירה דורשת גם להכיר את האחר, להיפתח לעולם.

"לפני 30 שנה למדו במעלה רק אנשי הציונות הדתית, אבל הוא צמח לבית ספר מקצועי לקולנוע שמחובר לעולם התוכן הדתי. לומדים כאן אנשים על הרצף מדתל"שים ועד חרדים, כשלכל אחד ההזדמנות לספר את הסיפור שלו, וגם לכבד את המקום".

טוב שיש אפשרות בחירה

אודהליה ברלין היא יוצרת ומוזיקאית מוכרת במגזר שממלאת אולמות, ובכל זאת, בגיל 36 היא החליטה להתמקצע והלכה ללמוד בבית הספר "רימון" למוזיקה. היא רצתה להגיע למקום שבו לא תישא על גבה את הטייטל "הבת של מוסא ברלין" ו"היוצרת המגזרית", לכן בחרה דווקא ברימון ולא במקום מגזרי. מהר מאוד היא גילתה שאף על פי שהיא כבר יוצרת מוכרת ומוערכת, יש לה מה ללמוד מחבריה ללימודים. "בציבור הכללי היחס לאמנות כבר בתיכון הוא אחר, באים בוגרי 'תלמה ילין' שאכלו אותי בלי מלח. הם מאוד־מאוד מכווני מטרה, זה קורה פחות בציבור הדתי. הרמה של המוסד גבוהה לא רק בגלל המורים אלא גם בגלל התלמידים. אישית חיפשתי גיוון; רציתי ללמוד עם אנשים שונים ממני בחשיבה וברקע. אם הייתי בת 20 הייתי בוחרת ללמוד במזמור, זה גיל שצריך בו את החיבוק וההכוונה, אבל בגילי אפשרתי לעצמי לשחרר".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 11_46_33_v0.1-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

העניין ההלכתי, לשיר בפני גברים, לא היה מבחינתך בעיה?

"כשלומדים זה חלק מהלימוד. לא הופעתי שם בהופעות שהיו בפני קהל, אלא למדתי. באתי ממוקדת מאוד. הקריירה שלי היא לנשים ואני אוהבת את האנרגיה בהופעה מול נשים, מבחינתי להיכנס לתחום של הופעות מעורבות זה לחצות את הגבול. מעבר לכך מי שרוצה לשמור נגיעה זו בעיה בשבילו, כל התרבות של חיבוקים ונשיקות, זו שפה שהיא שגורה מאוד שם. אגב, בתור צעירה, אם הייתי באה, הייתי חושבת שאין לי עתיד. בתור בוגרת את מבינה שיש אנשים שטובים יותר, אבל לי יש את המקום שלי. לאנשים צעירים זה יכול להיות ממש מבלבל".

היא זוכרת גם חוויות לא פשוטות, כמו הפעם שבה התבקשו לכתוב מתוך דמות, "וכל הדמויות שהמרצה נתן היו אנסים או רוצחים. החלטתי שאני לא מגישה את התרגיל. יום קודם מישהי אמרה לי, 'למה את חושבת שאת מהדוגמאות שלו, תביאי מהעולם שלך'. כתבתי על אחי שעם תסמונת דאון, הרגשתי שזה פורץ משהו מתוכי. בגלל שבאתי לא בגיל שבאים בו לסצנה חברתית, אז לא ישבתי על הדשא כל היום. אם הייתי בסצנה, היו יותר התמודדויות – לטוב ולרע".

ברלין מאמינה שיש מקום ללמוד בכל סוגי המוסדות, ועצם קיומם של מוסדות דתיים מבורך. "אני רואה במוסדות המגזריים ברכה גדולה, זה נותן מקום לכל אחד לבחור. ב'מזמור' למשל עושים דברים מדהימים, הם שינו את המוזיקה. למרות ש'רימון' קיימים 40 שנה והם עשור, הם עשו מהפכה במוזיקה הישראלית וגם ביהודית. בסוף כולנו הולכים קדימה, לכן טוב שיש בחירה, היא מאפשרת לכל אחד למצוא את המקום שלו".

The post האם עדיין צריך בתי ספר מגזריים לאומנויות? appeared first on מקור ראשון.