לפני כחודש שהה אביחי הולנדר לצד אשתו אלכס בלידת בתם, ליה. בזמן שהיה בחדר לידה, הוא קיבל את הבשורה ששירו "לא נרגע" נכנס לפלייליסטים של גלגלצ וכאן גימל. "התפרקתי. לידה זו חוויה משוגעת לגמרי, אי אפשר להישאר אדיש לדבר הזה. באתי עם המון חששות, איך נתמודד עם הדבר הזה, גם עם השיר שאני מוציא, ועם זה יש פתאום שני ילדים", הוא מספר, "אלכס גילתה כוחות נפש מדהימים, וליה הביאה איתה איזושהי נחת. גם הכניסה של השיר לפלייליסט הביאה לי נחת. כשרואים שהתגובות חיוביות סביב השיר, זו הקלה גדולה".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– שר בחצי משרה: כיצד ישפיע גנץ על משרד המשפטים

– ויקטור אורבן: איסור השחיטה – "מתקפה" על חופש הדת

– הממונה על מו"מ עם איראן לשעבר תכהן כסגנית מזכיר המדינה

הולנדר שירת כלוחם ביחידת אגוז. הוא נכנס לעזה עם חבריו במסגרת מבצע צוק איתן ב־2014 והשתתף בקרב הקשה בשכונת סג'עייה. השיר למעשה מנסה לתווך את ההתמודדות עם פוסט־טראומה לבנו בן השנתיים, ארי. הוא מלווה בקליפ אנימציה מושקע שיצר נדי חביב, והתבסס על ציורים שהולנדר צייר בעצמו. "אבא עוד נלחם / בראש צבעי פחם / ירוק ואש / בזיכרונות שוקע", שר הולנדר, ובפזמון הוא מהדהד את השאלה: "למה אבא לא נרגע?"

ארי כבר מזמזם את השיר?

"בטח. הציורים בקליפ מתייחסים לתקופת הקורונה, ובאמת הציגו את מה שקורה בבית שלי. ארי לא מבין את המילים, והוא רוקד את השיר הזה, קופץ על הספה. הוא גם ילד שאוהב לראות קליפים. נועה קירל, אביתר בנאי, ביונסה – זה לא משנה; אם יש משהו שהוא נתפס אליו, הוא רוקד איתו. הרגשתי שאני רוצה ללכת על קליפ שארי יוכל לראות, גם אם הוא לא יבין הכול".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -9774aa529973-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"לא נרגע" נגע בעצב חשוף בחברה הישראלית, ואולי לא מפתיע שהשיר הכה גלים. אחרי הכול, הלהיט הגדול של התקופה הוא "רסיסים" של רביב כנר, שמתקשר גם הוא לחייל שסוחב טראומה מהשירות הצבאי. בחודשיים הראשונים מאז שעלה ליוטיוב הספיק הקליפ לצבור יותר מ־200 אלף צפיות. הולנדר זכה למחמאות גם בתוך תעשיית המוזיקה, וחנן בן־ארי הגדיר אותו כתגלית השנה. הוא הוזמן להופיע בפני נשיא המדינה ריבלין, באירוע שנערך בבית הנשיא לציון יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, והופיע עם השיר גם בכאן 11 ב"אחרי נעילה" – תוכנית האולפן ששודרה אחרי פרקי הסדרה המדוברת "שעת נעילה".

"אני עדיין מתבייש. אני עדיין צועק על אנשים 'אני לא הלום קרב'. בסוף אני לוחם, הלכתי ונלחמתי עם החברים האמיצים שלי, וחזרתי. חשבתי: אני לא איזה פצוע שצריך שירחמו עליו. אבל כתבתי בשיר: 'רסיסים לא פגעו בגוף, רק בנשמה'"

הצלחת לצפות ב"שעת נעילה"?

"לא. ראיתי קטע אחד מהסדרה כשהם עבדו על המוזיקה באולפן, עוד לפני שהיא עלתה לאוויר, וכבר אז החלטתי שאני לא רוצה לצפות בה".

היו מחירים לחשיפה האישית?

"הייתי בטוח שיהיה לי הרבה יותר קשה להיחשף, אבל גם מבחינת התהליך הנפשי שלי זה עשה לי טוב. פתאום אתה רואה שיש המון אנשים שהם כמוך. עד היום עשיתי מוזיקה במחשכים וכמעט לא הוצאתי דברים, אז לא קיבלתי פידבק מאנשים. פתאום הוצאתי וגיליתי שיש הרבה אנשים שהם שותפים לחוויה שלי. אני חולם על זה שנים ומתכונן לזה. אני נאחז באנשים הקרובים אליי, ומרגיש שזה מה שמחזיק אותי יציב".

מה התגובות הכי מרגשות שקיבלת על השיר?

"תמיד מרגש שאנשים מספרים לי ש'כל המשפחה שומעת את השיר בלופים'. בסוף הרצון שלי כאמן הוא להיכנס לאנשים לתוך הבית ולהיות חלק מהפסקול שלהם. מישהי אמרה לי שכל אישה שמתמודדת עם הלום קרב צריכה שיר כזה כדי לא להרגיש לבד. מישהו כתב לי: 'משרד הביטחון הכיר בי, אבל אשתי לא הכירה בי עד היום. היום כשהיא שמעה את השיר, היא הכירה בי והבינה יותר'. זה נותן משמעות לעשייה. בסוף החלומות שלי הם לא לקנות איזו מרצדס. הרצון שלי הוא להיות משמעותי לאנשים בחיים, וזה מה שקורה. זה סיפוק גדול מאוד".

הופתעת מההצלחה הזו?

"צוות שלם עבד על השיר, וכולם עשו כל שביכולתם כדי שזה יצליח, אבל חד־משמעית הופתעתי. אני והמנהל האישי שלי דביר פסקוביץ דיברנו בינינו ואמרנו לפני שזה יצא – או שזה יהיה בום, או שייקח המון זמן עד שיגלו את השיר הזה. הסכמנו שמתישהו זה יגיע לקהל, כי זה באמת חזק מאוד בחוויה הישראלית. כן הופתעתי מהקצב שבו זה קרה. פתאום אביב אלוש שיתף את השיר, והיה פרגון מכל מיני אמנים גדולים בארץ – חנן בן־ארי, עדן חסון, רביב כנר ואחרים. לזה ממש לא ציפיתי. עבדתי פעם אצל איילת שקד, הייתי מאבטח שלה והייתי כותב שירים בעמדה. חשבתי שאולי היא תשתף את השיר, אבל פתאום כל מיני מובילי דעת קהל אחרים הגיעו אליו".

האגו לא מעניין יותר

הוא בן 28. את "לא נרגע" כתב בעצמו. השיר הולחן יחד עם אחיו ישי (גילוי נאות: עורך "יומן" ועמודי החדשות במקור ראשון, ש"מ) והופק בידי תומר בירן. במבצע בעזה הוא איבד שני חברים מהפלוגה, יובל דגן וטל יפרח ז"ל.

מתי הבנת שאתה סובל מהפרעת דחק פוסט־טראומטית?

"תמיד היו סימנים, אבל לא חשבתי בהתחלה שיש איזו בעיה שצריך לטפל בה. חשבתי: בסדר, עברת משהו, אז דברים מסוימים מבהילים אותך. מבחינתי זה היה מחיר שמשלמים בתור לוחם. זה היה שלי, ואף אחד לא ידע על זה. לפני כמה שנים התחתנתי. בהיריון של אשתי, שהוא גם ככה זמן מתוח, התחלתי להקשיב לאנשים סביבי. בתקופה שבה היה לי שיפוץ בבית הייתי עצבני וצעקתי על ההורים שלי, וצעקתי על אלכס. אחרי זה, כשארי נולד, הבכי שלו הטריף אותי. היום אני מתקן את זה עם ליה, וכשהיא בוכה אני נותן אותה לאלכס. אני פחות מנסה להיות מאצ'ו שמצליח בכל דבר ומדחיק. עבר לי, התבגרתי מהדבר הזה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /Screenshot_2-750x409.png 750w" sizes="(max-width: 1136px) 100vw, 1136px" />

"היה לי חבר שאמר לי בשיחה יומיומית 'אם תהיה מלחמה עכשיו', ואיך שהוא אמר את זה התחלתי להזיע. הבכי היה הטריגר הסופי שהבהיר שיש בעיה, והבנתי שצריך להתנהל נכון יותר. יצאתי להילחם על הנפש, כמו שיצאתי להילחם על הדרום – מתוך הבנה שהאגו לא מעניין יותר".

הרגשת שהבושה לספר ולשתף קשורה לאגו?

"עד היום. גם עכשיו, כשאנחנו מדברים, יש בי פחד שאצא בכתבה פצוע מסכן כזה – ובסוף זה לא המצב, יש לי את רוב מה שאני צריך, ואני מתפקד. קשה להגיד את זה שיש לי פגיעה נפשית. זה לא דבר נוח. כשהבנתי את הלוגיקה מאחורי הדברים, היה לי נוח יותר; כשהבנתי מה זה אמיגדלה, האזור במוח שאחראי על התגובות שלנו, ומהם התסמינים המדעיים והקליניים של פוסט־טראומה, כשהוויסות של התגובות שלנו משתנה. המודעות נתנה לי הרבה כוח. חשוב גם למצוא את האנשים שיכולים להתמודד עם זה, כי לא כולם יכולים".

"מישהו כתב לי: 'משרד הביטחון הכיר בי, אבל אשתי לא. היום כשהיא שמעה את השיר, היא הכירה בי והבינה יותר'. בסוף החלומות שלי הם לא לקנות איזו מרצדס, אלא להיות משמעותי"

יש כאלה שקוראים לישראל "מדינה בפוסט־טראומה". מעבר למערכות הצבאיות, גם החברה האזרחית נפגעה לא מעט. השיר כנראה עונה על צורך מסוים.

"אני חושב שלא דיברו על זה בעבר, כי לא הייתה מודעות או רצון לפתוח את העניין. יש כל כך הרבה אנשים שנפגעו במדינה הזו בצורה דומה. הבנתי שזה כבר לא שלי, השיר הוא כבר לא שלי. הרבה חברים אמרו לי שזה שיר חשוב. אני רגיש במיוחד לאחריות שלי על המשפחה. הדבר שהכי פגע בי הוא הזעם שהפניתי כלפי האנשים הקרובים אליי. זה הכי הפריע לי, ולך תסביר להם.

"למה להוציא שיר כזה? למאיר אריאל יש משפט: 'משורר לוקח את המצב הכי ירוד בחיים ועושה מזה שיא של אמנות'. החלטתי שאני לוקח את זה לקצה. תראה, אני עדיין מתבייש. אני עדיין צועק על אנשים 'אני לא הלום קרב'. בסוף אני לוחם, הלכתי ונלחמתי עם החברים האמיצים שלי, וחזרתי. חשבתי: אני לא איזה פצוע שצריך שירחמו עליו. אבל כתבתי בשיר: 'רסיסים לא פגעו בגוף, רק בנשמה'. זה סוג של פגיעה, וככה אני מתייחס לזה".

לנקות את רגשות האשמה

הולנדר גדל בבית דתי בפתח־תקווה, ולמד בישיבה התיכונית המוזיקלית "כינור דוד". "החיבור למוזיקה מגיע מהבית, אמא שלי הייתה מורה למוזיקה והיא החדירה את זה לכל הילדים", הוא מספר בחיוך, "היה בית מוזיקלי, אבל מעולם לא חשבתי שאעסוק בזה. עד היום ההורים שלי אומרים לי שאני צריך ללמוד פיזיותרפיה".

יומיים לפני שהוא היה צריך להתחיל לימודים בישיבה תיכונית, עוד לא היה לו איפה ללמוד. "בהתחלה אמרתי לאמא שלי שאני בא רק לשבוע ניסיון בכינור דוד כדי לעשות לה טובה, ואחרי יום שם אמרתי לה: 'נתראה בעוד ארבע שנים'", הוא מספר, "התאהבתי במקום ברמות קשות. למדתי תופים, ובשלב מסוים גיליתי שם את הפסנתר. כתבתי קטעי ג'אז, אבל עוד לא הייתה לי אז מודעות לכך שאני אוהב לעסוק ביצירה".

"פתאום אביב אלוש שיתף את השיר, והיה פרגון מכל מיני אמנים גדולים בארץ – חנן בן־ארי, עדן חסון, רביב כנר ואחרים. שיערנו שמתישהו השיר יגיע לקהל, כי הנושא באמת חזק בחוויה הישראלית, אבל הופתעתי מהקצב שבו זה קרה"

לאחר תקופה במכינה בקשת הוא התגייס. בתום השירות הצבאי הסוער הוא נסע לטיול של ארבעה חודשים בדרום אמריקה. שם התגלו הסימנים הראשונים להשלכות הנפשיות של השירות. "לא ידעתי מה עובר עליי. היו כל מיני רעשים ורעידות שהכניסו אותי לסטרס", לדבריו. "שם גם הבנתי את המוזיקה. חבר הוריש לי את הגיטרה שלו, והתחלתי לנגן שם בדרכים. הייתי יושב עם שני אנשים ומנגן, ופתאום קלטתי שאני מוקף בשלושים איש. בכל הזדמנות הוצאתי גיטרה. שם הבנתי כמה אני אוהב את זה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02112_26_39-3-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בדרום אמריקה הוא גם התחיל לכתוב שירים. "שלחתי שיר לאמא של יובי, יובל דגן, שנהרג. הוא נקרא 'ישנים'. כשהגעתי לארץ הלחנתי את השיר והיא שמעה אותו. היא אמרה לי בדמעות: 'תשמע, אתה צריך לעשות מוזיקה'".

אחרי הטיול הגדול הוא נפרד מהכיפה ויצא בשאלה. "בסוף נשארתי עם עולם הערכים הדתי שגדלתי וחונכתי עליו, מלשון הרע ועד 'האם נשאת ונתת באמונה'. מהיושרה ועד המוסר", הוא אומר, "אני עדיין לא יודע להסביר עד הסוף את היציאה שלי בשאלה, כי אני אדם שיש בו המון רוחניות ורצון להשתפר כל הזמן. אני מבין את הרצון לשמור על המסורת, אבל אני לא מצליח להבין את חוסר הפתיחות שיש לפעמים בדת".

הייתה תקופה שהוא הופיע בבמות פתוחות, כדי להרגיש מוכן. "היינו במקומות הכי הזויים שאפשר לדמיין", הוא מספר, "שם הבנתי את הכוח של השיר 'לא נרגע'. הייתי מופיע ברקע, קשה לקחת את תשומת הלב במצבים כאלה, והוא תפס את האנשים. בשלב מסוים התחלתי לספר את הסיפור שלי תוך כדי שאני מופיע. הרבה פעמים זה זעזע את האנשים, ואני לומד לעדן את הדברים. זה קשה לי, אבל אני מרגיש שצריך לדבר. די עם הבושה הזו".

יש תחושה שבמהלך הזה יש גם רצון שלך להיות קצת יותר סלחן כלפי עצמך.

"נכון. אני חושב שזה תהליך שאני עובר גם בלי קשר לפוסט־טראומה – לנקות את רגשות האשמה האלה, ולהבין שאני מנסה לעשות טוב".

ואם אתה מאבד את השלווה פתאום, זה בסדר.

"כן. אני עושה את זה פחות ופחות. ברגע שאתה מודע למה שיש לך, והאדם שלידך מודע, יודעים מתי צריך לקחת הפסקה ולהירגע".

הולנדר משתתף בתוכנית "מפתח סול" (Soul) של הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה בתל־אביב, לחינוך מוזיקלי למתמודדים עם הלם קרב. לאחרונה התגייס לטובת גיוס מימון נוסף למיזם, הפועל ללא תמיכה ממסדית ומתבסס על תרומות – ובימים אלה של משבר הקורונה מרחפת מעל ראשו סכנת סגירה. "יש במקום הזה שיעורי נגינה פרטיים של מורים, לומדים כתיבה והלחנה, ומעבר לכך זה פשוט מקום שאפשר לנגן בו", הוא מספר, "יש סדנאות, שיעורים וכיתות אמן עם אמנים מהמובחרים בארץ. הגעתי לתוכנית הזו דרך הטיפול האישי שלי, אחרי שהשמעתי לפסיכיאטרית שלי את 'לא נרגע', הרבה לפני שהוא יצא. התאהבתי במקום הזה, הוא גם הזכיר לי את הישיבה התיכונית, עם הצלילים ששומעים מהחדרים השונים. התחלתי שיעורי פסנתר כדי להשתפר.

"בשלב כלשהו הבנתי שיש הרבה אנשים שרוצים להיכנס לפרויקט וממתינים, כי אין מספיק מקום ומלגות. שכנענו את אנשי המקום לצאת לקמפיין של גיוס כספים, כדי שאנשים שזקוקים לזה אפילו יותר ממני יוכלו להשתתף".

בימים אלה הוא כבר עובד על חומרים חדשים. "אחרי ששברתי את הלב לאנשים, יש רצון להביא טיפה יותר אופטימיות", הוא אומר ומחייך, "לא בהכרח יראו אותה בכל השירים – ברוב השירים לא – אבל אלכס עוזרת לי לכתוב גם על הדברים החיוביים בחיים".

The post "יצאתי להילחם על הנפש, כמו שיצאתי להילחם על הדרום" appeared first on מקור ראשון.