הריני מסתכל באילן. אני יכול להביט בו כבתמונה: עמוד קפוא, אפוף נהרה, מתיז ענוות חן ירוקה וכחולה על רקיע הכסף.

אני יכול לחוות אותו כתנועה: גיד משתרג לגזע הדבק ושואף אל על.

אני יכול לחוש את יניקתם של השורשים, את נשימת העלים, את המגע והמשא הבלתי פוסק עם האדמה, עם האוויר – ואף לחוש את הגדילה עצמה שבחביון האפלה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– דעה: על העיוורון: כשהשמאל היהודי מתמקד בהתנגדות לישראל

– משוויץ של המזה"ת לקן טרור: מה צריך ללמוד מלבנון?

– בג"ץ דן בדרישת משפחת סנדק לשנות את צוות החקירה

אני יכול לשייך את האילן למינו ולסוגו ולהתבונן בו כעובדה יחידה, לתהות על מבנהו ואורחות חייו. באותה מידה אני יכול לפסוח פסיחה גמורה על ייחודיותו וצביונו, ולראות באילן ביטוי של חוק הטבע הכללי בלבד – דוגמה לחוקים שלפיהם החומרים מתערבים או מתפרדים.

אני יכול להקליש את העץ לכדי מספר, לכדי יחס טהור בין נתונים ומספרים.

בכל אלה אין האילן אלא מושא כנגדי. מקומו לו וזמנו לו, סוג לו ומצב. אולם יכול גם שיתרחש, כאשר רצון וחסד חוברים יחדיו, שעם הסתכלותי באילן אמצא לפתע פתאום כרוך בזיקת יחסים אליו – והוא שוב לא יהיה דבר בלבד (מרטין בובר, בסוד שיח).

לפני מאה שנה פרסם מרטין בובר את מאמרו הפנומנלי "אני ואתה", הפורס את עיקרי משנתו הדיאלוגית. מאמר זה נחקר לאורך השנים בהקשרים שונים. אנו מעוניינים להוסיף את הפן הסביבתי בהגותו, ולנסות להבין את היחס בין הגותו הסביבתית ובין הגותו הכללית והיהודית.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 210106_122255-750x563.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בכמה מקומות בכתביו עוסק בובר ביכולת לכונן מפגש לא רק עם בני אדם, אלא גם עם הבריאה עצמה. בטקסט שבו פתחנו, למשל, מתאר בובר דרכים שונות שבהן ניתן להתבונן באילן, כשהאחרונה שבהן, "כשרצון וחסד חוברים יחדיו", מתארת מערכת יחסים של ממש.

המפגשים עם תופעות מעולם הטבע, המופיעים במאמר זה של בובר ובמאמרים נוספים, מציעים כי ניתן לכונן מפגש אמיתי – יחסי אני־אתה – עם הטבע, שיש בו סוג של שיחה, כדברי ש"ה ברגמן בהקדמה לספר:

אין צורך כלל שהעצם שנתוודע ללבי יהיה אדם. יכול להיות שתהיה זו חיה, יהיה צמח, אבן; שום תופעה מן התופעות, שום מהווה מן המהווים, אינם יוצאים בדרך כלל מן המערכה של דברים שעל ידיהם מוגד לי והולך בזמן מן הזמנים משהו.

הבריאה מדברת אלינו

לפי המסורת היהודית העולם נברא בדיבור: "בעשרה מאמרות נברא העולם" (אבות ה, א). וספר היצירה נפתח במילים: "בשלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י־ה צבאות את עולמו בשלושה ספרים, בספר ספר וספור". לבחירה האלוהית לברוא דווקא על ידי דיבור ולא על ידי בנייה או פיסול, קיימת משמעות מטאפיזית, והיא שהדיבור האלוהי משוקע בתוך הבריאה עצמה כניצוצות אלוהיים. ייתכן כי עם יסוד זה נפגש האדם המבקש דיאלוג עם הטבע על פי בובר, והוא זה המהווה שער למפגש עם הבורא, הממשיך ומדבר אלינו דרך הטבע תמיד.

דהיינו, בשל הדיבור המשוקע בכל התופעות, כל אחת מהן יכולה להיות כלי דיבור, וכל מאורע המתארע לאדם יכול להיות גם הוא קריאת דיבור המכוונת אליו. המאורעות השונים משמשים עבור האדם הפתוח להאזין להם כאותות, כפי שאומר בובר במאמרו:

אותות מתרגשים ובאים אלינו תמיד ללא הפסק, חיים משמעם להיות נקרא, ואין אנו צריכים אלא להיות מוכנים ומזומנים, אלא להאזין.

למעלה מכך, בובר מציין במפורש כי המשימה האמיתית שלנו היא להיענות לדיבור זה באמצעות לקיחת אחריות: "אין אחריות אמיתית אלא במקום עניה אמיתית". בובר רואה את הבריאה המתרחשת והולכת בבחינת דיבור המופנה אל האדם, כאשר המענה של האדם מחזיק בתוכו לקיחת אחריות על העולם. למעשה יש כאן קריאה ברורה ללקיחת אחריות סביבתית כדרך למימוש עבודת הבורא, באמצעות מפגש קונקרטי עם הבריאה ומתן מענה למה שהיא מבקשת מאיתנו.

נקודה זו מהדהדת דברים שאמר בובר, בהקשר אחר, בנאום לכבוד האחד במאי:

אמונתנו בגאולת העולם לא זו משמעה שהעולם הזה יוחלף באחר. אלא האמונה בעולם חדש על האדמה הזאת (והרי המושגים "העולם הזה" ו"העולם הבא" אינם קיימים כלל בלשון העברית). תקווה זו הכוללת את כל העולם כולו, משמעה שאין אנו עוזבים את העולם לנפשו. אין אנו רשאים לפנות אליו אלא אם כן אנו חובקים בזרועותינו את העולם כפי יכולתנו, כלומר: מביאים את אמתו ואת צדקתו של א־לוהים בכל דבר… אין להפריד בין דת לפוליטיקה. האמונה האמיתית חייבת לבא על ביטוייה בכל שטחי החיים… על כל אחד מאיתנו מוטל קיומו של הצו האלוהי, על פי האחריות המוטלת עליו.

משבר האקלים כאירוע דתי

תקופה זו, על ההתפתחות הטכנולוגית האדירה שלה, ושאר תהליכים גלובליים המאפיינים אותה, מכונה על ידי חוקרים רבים בשם האנתרופוקן – עידן האדם. הכוונה בכינוי זה היא כי אנחנו נמצאים בפתח עידן גיאולוגי ואבולוציוני חדש, שבו האנושות היא הכוח המעצב המרכזי של האטמוספירה ולפיכך של הגיאולוגיה של כדור הארץ (למשל, דלדול המשאבים הטבעיים ושינוי האקלים, המוביל לאירועי מזג אוויר חריגים). בעידן זה, שבו האדם נתפס כ"כוח טבע" ממש, דבריו של בובר על כך שנאסר עלינו, כיהודים, "לעזוב את העולם לנפשו", וקריאתו לנו לחבוק בזרועותינו את העולם כפי יכולתנו, נראים רלוונטיים מתמיד. זאת ועוד, בובר קורא לנו לא להפריד בין דת ופוליטיקה, בין תפיסתנו לגבי מהות העולם ותפקידנו בו ובין מימושה במציאות.

תפיסה זו של בובר יכולה לאפשר תיקון גם בין שני תחומים נוספים הנתפסים כמצויים במחלוקת – יהדות וסביבתנות. פעמים רבות, מנהיגים דתיים וקהילות שמרניות בישראל מתרחקים מהתנועה הסביבתית בשל חשש כי גישת האקולוגיה העמוקה – התייחסות אל האדם כאל חלק מקהילת הטבע – היא תפיסה ביוצנטרית קיצונית הגובלת בניאו־פגאניות.

כך, למשל, התבטא הרב ישראל רוזן במאמר בנושא אקולוגיה, כי "בהאלהת הטבע קיימת סכנה של הורדת האדם למדרגת בעל חיים". התפיסה המוצגת כאן, שלפיה בטבע ישנה קדושה, הנובעת מהדיבור האלוהי המוטבע בו, כמו גם הקריאה להתבוננות בתופעות הטבע כאל דיבור אלוהי התובע אחריות, עשויה להרחיב את המבט הדתי־סביבתי, כך שיוכל לקחת חלק פעיל ואף מוביל בתנועה הסביבתית. בכך למעשה מצטרף בובר להוגי דעות מתחום האקו־תיאולוגיה, המנסים ללמוד את הדתות באופן שיעזור ליצור, ללוות ולבנות הזדמנויות סביבתיות־חברתיות.

למעלה מכך, התפיסה הרווחת היום היא כי נדרש שינוי תרבותי והתנהלותי עמוק מחברת בני האדם על מנת למנוע, להסתגל ולהתמודד עם שינויי האקלים. מגוון רחב של חוקרים מתייחסים למשבר האקלים כאל אירוע דתי־תרבותי, בשל הדרך שבה הוא משפיע על התודעה והשאלות שהוא מעלה. התייחסות אל גורמי ותופעות טבע כאל מי שמחזיקים דיבור אלוהי, מאפשרת לנו להרחיב את המבט מההסתכלות הדתית ה"מקובלת" של "השמים מספרים כבוד אל", אל הסתכלות המבקשת לשמוע מהו דבר ה' שהם מבקשים מאיתנו, ולהיענות לקריאה הטבועה בהם בכל יום – של לקיחת אחריות.

The post לחבוק בזרועותינו את העולם: הפילוסופיה של בובר appeared first on מקור ראשון.