מחקרים רבים נכתבו, ועוד ייכתבו, על הציונות הדתית. המגזר הזה מעניין מאוד את חוקרי החברה הישראלית של הדור האחרון, בעיקר בגלל חשיבותו הסוציולוגית והפוליטית: מיעוט מספרי שהצליח להפוך עצמו מסרח עודף של ההגמוניה החילונית־סוציאליסטית בדור הקודם, למרכז הרעיוני של הימין השמרני בדור הנוכחי.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– תנו לגדל בשקט: פקודת הזקנים של צה"ל מגיעה לבג"ץ

– דעה: שתיקת הציפורים: חסימת טראמפ היא צנזורה אחת יותר מדי

– הלבנת מאחזים פלסטינים ללא אישור הקבינט

כעת בא ד"ר נעם חדד, ובספר חדש שהוציא לאור לאחרונה, "הציונות הדתית: דת, לאומיות ופוליטיקה" (הוצאת כרמל), שהוא עיבוד של עבודת הדוקטורט שלו, הוא מעלה תהייה ראשונית הרבה יותר: מהי בכלל זהותה הרעיונית של הציונות הדתית? מה טיבו של השילוב לכאורה בין דתיות ולאומיות, קל וחומר בין מה שנראה כשילוב בלתי אפשרי בין תפיסת עולם דתית לנורמות חיים המאמצות הרבה מדפוסי החילוניות המערבית?

נקודת המוצא של חדד היא תזה עקרונית, שלדבריו רווחת מאוד במדעי המדינה והחברה במערב, אם כי גם שם היא שנויה במחלוקת, אבל בישראל כמעט איננה מוכרת. זו תזה הכופרת בעצם השימוש בשמות התואר "דתי" ו"חילוני" כמושגים שיכולים לתאר באופן אובייקטיבי הגדרות זהות של תנועות או של אנשים פרטיים בעידן המודרני. כמיטב המסורת הפוסט־מודרניסטית, התזה הזו איננה מקבלת את הגדרתם העצמית של אותם אנשים וארגונים, ואפילו לא את אורחות החיים המעשיים שלהם, כמצדיקים הגדרת זהות מסוימת. על פי התפיסה הזו, המושגים "דתי" ו"חילוני" הם בהגדרה מושגים שיפוטיים, ועל כן אינם יכולים במהותם לשמש כשמות תואר אובייקטיביים.

"אנחנו רגילים להתייחס אליהם כתיאורים אובייקטיביים של מציאות, אבל דת וחילוניות אלה מונחים מומצאים", אומר חדד. "הם התפתחו בעידן המודרני, ולפניו הם לא היו קיימים בכלל. יותר מזה, המצאתם בעידן המודרני נושאת איתה מלכתחילה מטען שיפוטי. חילוניות נתפסת כערך חיובי וכמבטאת סובלנות וחופש, ואילו דת נתפסת כשלילית, נוטה לאלימות ומסוכנת. זה לא שהדתות עצמן חדשות, והיהדות בוודאי קיימת יותר מ־3,000 שנה. מה שחדש זו ההכנסה של היהדות לקטגוריה שיפוטית של דת, ואז באים ואומרים לך שדת היא מושג שלילי וחייבים להפריד אותו מהמדינה, שהיא היחידה שצריכה להיות בעלת סמכות לעיצוב נורמות ברשות הרבים. לדת יכולה להיות משמעות רק בתחום הפרט והקהילה. זו התפיסה המודרנית, שבוודאי לא מתאימה לאופן שבו היהדות רואה את עצמה".

מתוך נקודת המוצא הזו קובע חדד שגם האופן שבו הציונות הדתית בוחנת את זהותה הוא מעוות מיסודו: "הציונות הדתית עסוקה כל שנותיה בבחינת המתח שבין היסוד הדתי והיסוד החילוני בזהות שלה. אבל אם אנחנו מבינים ששני התארים האלה הם שיפוטיים ושגויים, ברור שאנחנו צריכים לחפש פרמטרים אחרים להגדרת הזהות המכונה 'ציונית דתית'".

כישלון ערכי

כדי לחפש את המטבע האבודה, בחר חדד בפנס יוצא דופן. מחקרים חברתיים משלבים בדרך כלל בין "ירידה לשטח", כלומר דיווח על מה שמתרחש בקבוצה הנחקרת, ובין המשגת התיאורים העובדתיים האלה לפי מודלים שטבעו חוקרים קודמים. חדד לא רצה, וגם לא היה יכול, להשתמש במודלים שעיצבו חוקרים שהשתמשו במושגים ה"אסורים" דתי וחילוני, וגם ה"שטח" שאותו בחן היה טקסטואלי ולא עובדתי. הוא סקר אלפי מאמרים שהתפרסמו בעיתונות הדתית־לאומית מאז מלחמת ששת הימים ועד מבצע צוק איתן, תקופה של קרוב לחמישים שנה, כדי לבחון מהו הנרטיב הדומיננטי שלהם.

והוא אכן מצא: "מקריאת אלפי המאמרים, שרק כמה מאות מהם מצוטטים בספר, הבנתי בבירור שהציונות הדתית היא תנועה ציונית־לאומית לכל דבר, דומה מאוד לציונות החילונית של שנות החמישים והשישים, בימיה הטובים. מה שמעסיק אותה הם נושאים לאומיים־מדיניים: התיישבות, ביטחון, ריבונות על כל חלקי ארץ ישראל, מעמד ישראל בעולם. נושאים דתיים נטו מעסיקים אותה מעט מאוד. נאמר זאת כך: כשהם שהציונות הכללית אינה חילונית במהותה, גם הציונות הדתית אינה דתית במהותה. שתיהן תנועות לאומיות ותו לא.

"יותר מזה: ככל שעוברות השנים, התהליך שאני מדבר עליו רק מתעצם. אם בתחילת התקופה שחקרתי, בשנים הסמוכות למלחמת ששת הימים, עדיין נעשה מאמץ לשלב, לפחות באופן רטורי, בין היסוד הדתי והיסוד הלאומי, הרי שככל שעברו השנים יש ויתור אפילו על המאמץ הזה. הציונות הדתית הופכת להיות תנועה בעלת אופי פרוטסטנטי, שבו הדת היא עניינם של הפרט ושל הקהילה, אבל לא נושא לפעילות פוליטית. אם ניקח את מנהיג הציונות הדתית העכשווית, נפתלי בנט, הוא אומר בגלוי ששאלות דת ומדינה ממש לא מעניינות אותו. הוא מוכן לתת את הבכורה בשאלות האלה לחרדים, ואותו מעניינות השאלות הלאומיות והמדינתיות הכלליות".

אבל יש בציונות הדתית גם זרמים חזקים אחרים, כמו החרד"לים, וגם חלק גדול מדתיי הזרם המרכזי, שרוצים חקיקה דתית ושואפים להשפעה דתית על האופן שבו נראית המדינה כולה.

"נכון. אבל אם תבחן את הטקסטים החרד"ליים תראה שבסוף, גם אצלם מה שעומד במרכז זו המדינה. יכולים לעסוק הרבה בצניעות, בשבת או בכשרות, אבל בסוף זה הערך המשני לעומת המדינה והלאומיות. על המדינה והלאומיות מוסרים את החיים ומפרקים ממשלות, לא על צניעות ושבת.

"יותר מזה: אומרים שארץ ישראל עומדת במרכז עולמה של הציונות הדתית. מהטקסטים שאני בחנתי עולה בבירור שארץ ישראל נחשבה תמיד כאמצעי למטרה המרכזית, שהיא מדינת ישראל ושגשוגה. כשיש עימות בין המדינה והארץ, תמיד הנאמנות למדינה היא שמכריעה, וגם הטיעונים ביחס לארץ הם טיעונים לאומיים־חילוניים: בעיות הביטחון, הקשר הלאומי שלנו לארץ וכדומה. למרות הרטוריקה הדתית, לא מתייחסים לארץ כאל מצווה דתית. לכן, גם עניין הריבונות על יו"ש חשוב כל־כך לציונות הדתית. כי ריבונות זה מושג לאומי־מדינתי. לאדם דתי לא אמורה להיות חשובה הריבונות, רק עצם החיים בארץ".

אז אין שום הבדל מהותי בין ציוני דתי לציוני חילוני? רק הרטוריקה שונה?

"נכון. כשאתה בוחן מה עומד מאחורי המילים והטיעונים הדתיים, אתה מגלה שאלה בדיוק אותם רעיונות של הציוני החילוני. בשביל המדינה חיילים דתיים מוסרים את הנפש, לא בשביל השבת. זה לא שאין יהדות בציונות הדתית. בהחלט מנהלים אורח חיים יהודי מסורתי. אבל בסוף, הערך העליון הוא הלאומיות והמדינה".

הרבה חוקרים כבר הגיעו בשנים האחרונות למסקנה שהיסוד הלאומי הוא הדומיננטי בזהות הציונית־דתית. הם הגיעו למסקנה הזו בדרך המקובלת של סקרים ושאלות מנחות. מה מחדש המחקר שלך שלא יכולנו לדעת בלעדיו?

"אולי המסקנה לא חדשה, אבל מבחינתי יש לה משמעות שונה מזו של חוקר אקדמי. אני הרי מגיע מהציונות הדתית, ומבחינתי הזהות שאנחנו מדברים עליה היא כישלון ערכי מובהק. כי פירושו של דבר שהציונות הדתית התרחקה מהמסורת היהודית ארוכת השנים. במסורת הזו א־לוהים הוא מרכז ההוויה, ואילו בציונות הדתית המדינה והלאומיות נמצאות במרכז. אני לא רוצה לדבר בסגנון פרובוקטיבי על 'פשיזם', אבל עצם העמדת המדינה במקומו של א־לוהים כערך המרכזי יש בה התנתקות מדרכה של היהדות המסורתית".

כשאני שואל את חדד מה השם החלופי, המדויק יותר, שהיה מכנה בו את תפיסת העולם הציונית־דתית, הוא מתקשה לאתר שם כזה. כיוון שלשיטתו הוא איננו מתעניין בסוציולוגיה של המגזר, הוא גם לא מרגיש צורך למצוא הגדרה חלופית. מבחינתו מספיקים רק הממצאים המעידים על תכניה של תפיסת העולם. כשאני מציע לו את ההגדרה "לאומיות של שומרי מצוות", שהרי לפחות מבחינת אורחות חייהם בכל זאת מדובר באנשים שונים מכלל אנשי הימין החילוני של היום או תנועת העבודה של פעם, הוא מסכים: "כן, זה שם טוב כי מדובר בקבוצה של אנשים שלמרות שהם שומרי מצוות, לא א־לוהים נמצא אצלם במרכז אלא המדינה והלאומיות. אגב, לדעתי אנשי הציונות הדתית צריכים להיות מרוצים מהמסקנות שלי, כי זה מפריך את החשש החילוני שמדובר בקבוצה פונדמנטליסטית שהולכת להשליט את ההלכה על המדינה. בפועל, זו קבוצה שהמדינה הרבה יותר חשובה לה מן ההלכה".

נשאר בפריפריה

חדד, 39, הוא יוצא דופן בעולם חוקרי הציונות הדתית גם מצד הביוגרפיה שלו. הוא נולד כמעט הכי רחוק שאפשר, הן ממרכזי הבורגנות הציונית־דתית שבמרכז הארץ, והן מהמרכזים האידיאולוגיים של החרד"לים והליברלים גם יחד. ילדותו עברה עליו במושב צוריאל שבגליל המערבי, סמוך לגבול לבנון. גם שם הייתה משפחתו יוצאת דופן: משפחה דתית כמעט יחידה, ומשפחה של יוצאי תוניס במושב שרובו מאוכלס בעולים ממרוקו.

המסלול הלימודי שלו כבר היה דומה לזה של אחיו למגזר: בית ספר יסודי במעלות, ישיבה תיכונית בנהריה, ואחריה שירות צבאי קרבי של שלוש שנים. הוא מספר שבסוף התיכון דווקא נרשם לישיבת הסדר, אבל לבסוף החליט לוותר עליה ופנה לשירות צבאי מיידי. אחרי הצבא למד תואר ראשון ושני בתקשורת ובמדע המדינה באוניברסיטת חיפה, אבל את הדוקטורט כבר עשה ב"אוניברסיטה של המגזר", הלא היא אוניברסיטת בר־אילן, אצל הפרופ' יעקב ידגר, שמלמד כיום באוקספורד שבאנגליה.

בשנים האחרונות עולה טענה נוקבת מבני הציונות הדתית המזרחיים, שלפיה הרגישו עצמם זרים במוסדות החינוך של המגזר, ואפילו בתנועת בני עקיבא. הטענה היא שברוח כור ההיתוך של בן־גוריון, גם בציונות הדתית המשמעות של הזהות הישראלית הייתה בפועל זהות אשכנזית, ולמסורות המזרחיות, כמו למשל בסידור התפילה או אפילו במוזיקה ובמאכלים, כמעט שלא ניתן ביטוי.

חדד אומר שלא חש במהלך לימודיו תחושה כזו, "מהסיבה הפשוטה שעד הצבא עשיתי את כל לימודיי במוסדות חינוך בפריפריה, ושם ממילא היה רוב מזרחי. כשהגעתי לבר־אילן חשתי לראשונה תחושה של זרות, אבל גם היא לא היתה ממוקדת במזרחיות שלי אלא בעובדה שבאתי מהפריפריה. גם אשכנזים שהגיעו מהפריפריה חשו תחושה דומה. עולם המושגים שלי, סדרי העדיפויות, היו שונים לגמרי מאלה שפגשתי אצל הדתיים במרכז".

ויחד עם זה, הוא בהחלט מבקר את הפוליטיקה הדתית ש"גם כששילבה אנשים מזרחיים בצמרת שלה, וצריך לומר שמשלב די מוקדם היו בצמרת ההנהגה הדתית־לאומית אישים מזרחיים (אהרן אבוחצירא, פרופ' אבנר שאקי, הרב יצחק לוי, ועוד; י"ש), היא לא נתנה לגיטימציה לזהות המזרחית".

כיום חדד ומשפחתו ממשיכים לחיות בנהריה, אליה עקרה המשפחה עוד בימי נעוריו. גם ילדיו לומדים במוסדות חינוך של הציונות הדתית. אבל חדד עצמו, ברוח מחקרו, מתקשה להגדיר את עצמו כציוני־דתי: "אני בהחלט שומר מצוות ובהחלט רואה את עצמי כאדם שאוהב את המדינה, ויחד עם זה קשה לי להגדיר את עצמי בצירוף ציוני־דתי. גם הכיפה שלי, כיפה סרוגה שחורה, מבטאת את הקושי הזה".

הוא אאוטסיידר גם בעולם הדוקטורנטים: רוב האנשים שמתאמצים לכתוב דוקטורט עושים זאת כדי לנסות ולהשתלב בעולם האקדמי. לא תמיד הם מצליחים, במיוחד כשהביקוש גדול בהרבה מן ההיצע, ולרבים יש מפחי נפש קשים, אבל חדד אפילו לא ניסה: "את דרכי המקצועית התחלתי כעיתונאי ברשת המקומונים של ידיעות אחרונות. אחר כך עבדתי קצת גם בעיתון הארצי. בשנים האחרונות עברתי מעיתונות לדוברות. אבל בשום שלב לא חשבתי לנסות ולהפוך את הדוקטורט לבסיס לקריירה אקדמית. הבנתי שהגעתי לעבודה האקדמית מאוחר מדי, ואין לי סיכוי אמיתי להשתלב בה".

אז למה בכלל להשקיע עבודת מחקר של שנים בדוקטורט, כשאין לה מבחינתך משמעות מעשית?

"כי שאלת הזהות של הציונות הדתית הטרידה אותי מגיל צעיר, והרגשתי צורך עמוק לעסוק בה".

The post "המדינה חשובה בציונות הדתית יותר מהדת" appeared first on מקור ראשון.