על פי הנמסר בגב ספרו ובדף הפייסבוק שלו, יקותיאל (קותי) גוטמן חולֵק עם המספֵּר בספרו הראשון נתוני זמן ומקום: ילדותם עברה עליהם בבאר־שבע, במשפחה דתית, בשנות השישים־שבעים. עתה, כשהוא ומסַפרו חסר השם, ילידי שנת שישים, בני שישים, הוא מתפנה לפרסם לראשונה רומן המחייה את הזמן והמקום ההם; והניסיון האישי ניכר היטב ולטובה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– דעה: על העיוורון: כשהשמאל היהודי מתמקד בהתנגדות לישראל

– דעה: הפרסונליזציה של הפוליטיקה הישראלית יצאה משליטה

– "הרווחת ביושר את מנוחת העולמים": העולם סופד לאדלסון

"עד עקרה ילדה" מתרחש בקרב חמולה של עולי מרוקו המתנועעים במרחב שבין המסורתי לחרדי, ומשיקים, גם משפחתית, לקהילה החרדית־אשכנזית בעיר. הנער המספר עצמו הוא בן לאם מן החמולה ולאב אשכנזי; תא משפחתי שהוא אי של זוגיות מוצלחת ושל מיזוג גלויות שעלה יפה, בתוך ים של מתחים בין־עדתיים ובין־אישיים, של חֶברה רכלנית ושל כאבי חיים ובראשם ייסורי קליטה, חשדות בגידה ויגונות אי־היפקדות בבנים.

האווירה הסביבתית מוצגת בתצלום העטיפה באורח מתבקש: תה עם נענע בכוסיות זכוכית קטנות ובקבוק ערק ריק, עם כלי הנחושת הנלווים, וברקע, במרפסת, אישה־מחכה גנרית, שהמילה "עקרה" שבכותרת הספר מכסה את בטנה הצרה. בסיפור עצמו הדברים טריוויאליים פחות. זהו תיאור ריאלי, צבעוני, מקורי, תוסס, לא צפוי ובעיקר לא משעמם.

שכן המאורעות רודפים זה את זה: מהתהפכות כל הגיבורים באוטובוס בטיול, שספיחיה הם היעדרות, כמעט־אימוץ ואולי־אונס; דרך הרפתקאות נערים, בני המשפחה שנשלחו לישיבה חרדית בצרפת; עבור בפנטזיה משותפת למספר ולאחד הגיבורים בדבר מרגלים למען צרפת בקריה למחקר גרעיני בדימונה, המשבשת את שיקול דעתם ומטרללת את העלילה; ועד להודעה חדשה. רודפים זה את זה – ומכבירים מורכבות על ציר העלילה העיקרי, הציר של זו שאין לה צירים. רבקה שמה.

בכלל, התנ"ך על עקרותיו הגלויות ועֲקריו האפשריים רוחש בספר בגלוי וברמז, בהקשרים ובעיקר כציטטות בפי הגיבורים והגיבורות, גם הפשוטים שבהם, ובפי המספר, לצד מליצות ממקורות מאוחרים יותר, פתגמים במרוקאית ועוד. הדבר בסך הכול מועיל. הוא מוסיף הצללה לתמונה. אֲבָל… והאֲבָל גדול.

זה מתחיל מכך שהמליצות וההרמזים הבין־טקסטואליים אינם מוטמעים בספר, אלא מפגיזים אותו באקראי. יש בספר הזה משלבי שפה מליציים ועממיים, דיבוריים וספרותיים, תקניים ותקניים פחות, אבל אין כמעט מתאם בין השימוש בכל אחד מהם ובין תפקידו. הם יכולים להופיע בתוך דבריו של אדם אחד, אפילו בתוך אותו משפט, באורח החותר תחת האותנטיות של הספר. "אף אני חשבתי בכך רבות, ואיני יודעת, בהתחלה הייתי די בשוק" (עמ' 126), אומרת מישהי במקרה קיצוני אך לא בלתי־מייצג. מה זה הדבר הזה?

אך האקראיות אינה רק סגנונית. אף כי כאמור עלילת הספר רהוטה וסוחפת, נדמה לפעמים שמי שהעשיר אותה במקום אחד שכח לעבור על שאר הספר. אם אינני טועה, לאחיותיה של רבקה נוספת עוד אחת, עיישה, לקראת סוף הספר, כאילו הייתה שם תמיד וכל הזמן הייתה חלק מהחבורה. ביותר ממקום אחד שמש שוקעת רק כדי להאיר בתוקף במשפט הבא המתאר מה שקרה באותו זמן או מיד אחר כך. הריון חשוב אחד בספר אורך שנה וחצי לפחות. ובעייתי מכול, הספר מתקשה להחליט על טכניקת המסירה בו. הנער המספר הוא, בחלק מהפרקים, מצותת סדרתי לשיחות אחרים ושותף סוד למבוגרים, ומכאן המידע שהוא מוסר לנו; אך בפרקים אחרים הוא פשוט מספר יודע־כול שהכול גלוי וידוע לפניו, גם דברים מחדרי חדרים, חדרי מיטות וחדרי לב של אחרים שאין לו שום אפשרות לדעת.

צבא של עוזרים ושותפים ובעלי מלאכה נמנה ברשימות התודות והקרדיטים בספר. ייתכן שעצתו של כל אחד מהם התקבלה לגבי פסקה, משפט או חצי משפט אחר, וכך נוצר שעטנז. ועדיין, לפנינו ספר שהוא נזיד סמיך, עשיר בעלילה ובאווירה, בטעמים ובריחות, ובתערובת משכנעת של זיכרון ודמיון.

The post נזיד סמיך ועשיר: רומן המחייה את העבר appeared first on מקור ראשון.