פרופ' אבי רביצקי טען כי המגע בין התרבות היהודית ובין התרבות החיצונית לה הוא אחד ממאפייני היסוד של המחשבה ההלכתית והתיאולוגית היהודית לדורותיה. ואכן, כל מי שבקי בתרבות הכללית והיהודית יבחין בנקל בזיקות ההדוקות שבין התוכן, הטקסטים והריטואלים היהודיים, ובין הפילוסופיה הכללית.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– רות אור ז"ל – השופטת היחידה שסירבה להתיישר עם איסור הפולחן בהר הבית

– דעה: מבחן הנורמטיביות: חיסון האסירים הוא הכרח מוסרי

– הו גאולה: מהנחשים בפוליטיקה לחיים עצמם

דוגמה מובהקת לכך היא ההגות היהודית בימי הביניים, אשר התעצבה במידה רבה מתוך המפגש עם הפילוסופיה היוונית. באופן דומה, רבים מן ההוגים היהודים המודרניים דוגמת הרמן כהן, פרנץ רוזנצווייג ואף הרב קוק והרב יוסף דב סולובייצ'יק, פיתחו ועיצבו את הגותם בעקבות מפגש עם הפילוסופיה האירופית בת זמנם – הפילוסופיה הניאו־קאנטיאנית והאידיאליזם הגרמני.

במאמר זה ברצוני לאמץ נקודת מבט זו כדי להצביע על מפגש חדש ומרתק אשר מתרחש בימינו – המפגש של הגות יהודית עם הפילוסופיה האנליטית.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /134019_print-750x626.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

עקב בצד אגודל

במפנה המאות ה־19 וה־20 צמחה תנועה פילוסופית חדשה, על רקע התפתחויות חדשות בתחום הלוגיקה. עד אותה עת, הלוגיקה הייתה כלי מרכזי וחשוב אך מוגבל למדי בעולם הפילוסופיה, והשימוש בה היה חלקי ביותר. בסוף המאה ה־19 פיתחו כמה פילוסופים לוגיקה חדשה שאפשרה טיפול מעמיק יותר במגוון רחב של טענות וטיעונים, ובעקבות זאת צמח זרם פילוסופי חדש המכונה "פילוסופיה אנליטית". השינוי במתודה הפילוסופית הביא עמו פריחה בעיסוק ובכתיבה מחודשת על נושאים ישנים וחדשים כאחד. דוגמה לכך היא העיסוק המחודש בקשר שבין גוף ונפש. לצד זאת עסקה הפילוסופיה האנליטית גם בלא מעט נושאים חדשים, במיוחד בכל הנוגע לפילוסופיה של השפה ולקשר שבין שפה למציאות.

עם הזמן קנה לו זרם זה אחיזה ניכרת בעולם האקדמי האנגלו־סקסי, עד שבימינו ניתן לקבוע כי זהו הזרם הפילוסופי המרכזי ביותר בתרבות המערב, לצד הזרם הקונטיננטלי במסורת הפילוסופית הצרפתית־גרמנית.

באילו אופנים עיצבה המתודה הלוגית את הפילוסופיה האנליטית וייחדה אותה משאר הזרמים הפילוסופיים?

ראשית, כפי שאולי ניתן להבין מעצם הגדרתה, הפילוסופיה האנליטית מדגישה מתודה ולא תכנים. בכך שונה זרם זה מזרמים פילוסופיים מוכרים אחרים, אשר מוגדרים ומובחנים באמצעות התכנים שהם קידמו. הפילוסופים האנליטיים מתייחדים בשיטה ולא במסקנות, ועל כן, אין תחום פילוסופי שהוא "מעבר" לטווח העיסוק שלהם. כמו כן, הפילוסופיה האנליטית איננה אוחזת בעמדות פילוסופיות מסוימות. ניתן למצוא פילוסופים אנליטיים בכל טווח הקשת הפילוסופית.

הכלים והחשיבה הלוגית הסדורה העומדים בבסיס החשיבה האנליטית, מעמידים את מרכז הכובד שלה על ניסוח "טיעונים", בחינה מדוקדקת של ההנחות והמסקנה, וניתוח הדרך שבה המסקנה נובעת מן ההנחות. אם ניקח למשל את ההקשר הדתי, נוכל לראות עיסוק פילוסופי ער בשאלה אם קיימת סתירה של ממש בין שתי הטענות הבאות: (א) יש א־לוהים כול־יכול והוא טוב; (ב) יש רוע. הפילוסופים האנליטיים יתמקדו בין השאר בשאלה האם שתי טענות אלה יכולות להתיישב מבחינה לוגית זו עם זו.

בכך מתאפיינת הפילוסופיה האנליטית בבהירות וזהירות. היא נהירה במובן זה שהיא נרתעת מז'רגון מסורבל ומניסוחים מעורפלים. הפילוסופים האנליטיים משתדלים לכתוב בצורה שלא תקשה על הקורא להבין בדיוק את משמעות מילותיהם, מהי בדיוק טענתם, ובאיזו דרך הם מבססים אותה; זאת בשונה מזרמים פילוסופיים אחרים, ישנים וחדשים כאחד, אשר כתיבתם סבוכה עד שלעיתים כלל אין הסכמה על משמעות הטקסטים.

היא "זהירה" במובן זה שהיא מתקדמת עקב בצד אגודל, ואינה קופצת למסקנות מרחיקות לכת על בסיס לא איתן. היא בוחנת באופן מתמיד את השלבים בדרך לביסוס המסקנה, ומשתדלת לנמק ולבסס אותה בצורה שיטתית ושקולה. אין זה אומר שפילוסופים אנליטיים אינם מגיעים למסקנות רדיקליות, חדשניות או מהפכניות, אך הדרך אליהן זהירה ושקולה.

לא מתיימרים לפתור הכול

מאפיין שני של הפילוסופיה האנליטית הוא שהיא עוסקת בפתרון בעיות ולא בתפיסות עולם חובקות כול. הפילוסופים הגדולים של העבר נטו לשרטט תפיסות עולם רחבות היקף ולהציג תמונת עולם שלמה, המספקת תשובות לשאלות מכל תחומי הפילוסופיה. כך, למשל, היא הגותם של הרמב"ם או של שפינוזה, אשר ביקשו להציג תפיסת עולם שתענה על כל סוגי השאלות הפילוסופיות – משאלות אתיות ופוליטיות ועד שאלות מטפיזיות, תיאולוגיות ואפיסטמולוגיות.

פילוסופים אנליטיים, לעומתם, מעדיפים לפתור בעיה מוגדרת אחת בכל דיון. פילוסוף אנליטי שעוסק בשאלה אתית כגון "האם יש חובה להיות טבעוני", לא יידרש בהכרח לענות על שאלה מתחום הפילוסופיה של המדע, דוגמת "מדוע עליי לבטוח במתודה המדעית". במובן זה יש משהו צנוע בעיסוק הפילוסופי האנליטי, שאינו מתיימר לפתור את כל השאלות הגדולות במחי יד.

רבים חשים נתק וניכור כלפי ההגות הדתית. הפילוסוף הדתי נתפס כ"מתפלסף", ולא כאדם החותר לחיות חיים דתיים שלמים וכנים. המישורים השונים שבהם פוגשת הפילוסופיה האנליטית את העולם היהודי יכולים לתת מענה לאתגר זה

מאפיין שלישי ואחרון של הפילוסופיה האנליטית שאליו אתייחס כאן הוא היותה א־היסטורית. יחסו של הפילוסוף האנליטי לפילוסופים שקדמו לו דומה ליחסו של המדען או המתמטיקאי לאלו שקדמו לו. כלומר, הוא עושה שימוש נרחב בדבריו של קודמיו, אך אין כל הילה בעצם ההיתלות בדברי הקדמונים. במובן זה הוא מאמץ את הקביעה המפורסמת של הרמב"ם "שמע האמת ממי שאמרה", בין אם הוא קדמון ובין אם הוא חי ופועל בעולמנו.

זו הסיבה שפילוסופים אנליטיים אינם מרבים להפנות לפילוסופים מן העבר, ובוודאי שלא להסתמך על דבריהם בלא לבחון אותם היטב. ייתכן שמשתמע כאן שמץ של התנשאות: כיצד הפילוסופים האנליטיים שמים עצמם כשווים לקודמיהם? אך גישה זו נובעת דווקא מענווה וספקנות ביחס ליכולת האנושית המוגבלת של כל אדם, גדול ככל שיהיה, להגיע לבדו לחקר האמת.

כלים חדשים לפוסק

בשנים האחרונות לא מעט פילוסופים וחוקרים יהודים שולחים את ידם בפילוסופיה האנליטית. בהקשר זה אציין כי שלושה מהם – אהרון־דוד סיגל, סם לבנס ודני רבינוביץ' – הקימו את האיגוד לפילוסופיה של היהדות (APJ – Association for the Philosophy of Judaism), שנועד, בין השאר, לקדם פילוסופיה אנליטית יהודית בארץ ובעולם. בנוסף הם הקימו אתר המרכֵּז חומרים בנושא ואף הוציאו לאור את הספר Jewish Philosophy in an Analytic Age. נקווה כי בעתיד יתורגמו לעברית כתבים מרכזיים בתחום, משום שברובה הפילוסופיה האנליטית, ובתוכה גם זו היהודית, נכתבת באנגלית ואיננה נגישה לקורא העברי.

בקליפת אגוז, תרומתה של הפילוסופיה האנליטית במפגשה עם עולם הרוח היהודי מתבטאת בשלושה מישורים:

היא תורמת במישור ההיסטורי־מחקרי, משום שכאמור היא מספקת דרך חשיבה וכלים חדשים לבחינה של סוגיות פילוסופיות. כך בין השאר, הפילוסופים האנליטיים עוסקים בניתוח פילוסופים שקדמו להם בעזרת כלים אנליטיים. הם "מתרגמים" אותם ובכך משלבים אותם בתוך השיח האנליטי. בדרך זו נחשפים ממדים ותובנות בהגותם של אותם פילוסופים, שלא היו מוכרים עד כה. פילוסופים אנליטיים יהודים יכולים בדרך זו לחשוף תובנות חדשות מתוך הטקסטים הקנוניים. כלומר, הפילוסופיה האנליטית מאפשרת לנו להבין את הטקסטים הקדומים בצורה חדשה ורלוונטית לחיינו.

תרומה נוספת היא במישור ההגותי. כפי שהרמב"ם יצר פילוסופיה יהודית־יוונית־ערבית, הרב קוק יצר הגות יהודית־הגליאנית והרב סולובייצ'יק יצר הגות יהודית־קאנטיאנית – כך גם הפילוסוף האנליטי היהודי יוצר פילוסופיה אנליטית־יהודית חדשה. אלא שמכיוון שכאמור, הוא אינו נוטה כמותם לפתח פילוסופיות חובקות־כול, הוא מציג פתרונות לבעיות מרכזיות ואף אקוטיות בעולם הרוח היהודי מבלי להתיימר לפתור את כל הבעיות כולן. ואכן, בשנים האחרונות נעשו לא מעט ניסיונות להציג פתרונות ברוח האנליטית לאתגרים ושאלות יהודיות כבדות משקל, כמו שאלת סמכותם של חכמים, סוגיית הרוע והשואה, ואף תפקידו ומקומו של הפמיניזם ביהדות.

התרומה השלישית היא במישור ההלכתי. השיח האנליטי משוחח בשפה דומה לזו של השיח התלמודי וההלכתי, משום ששניהם נוטים לעשות שימוש נרחב בכלים לוגיים ולפתור שאלות נקודתיות. החיבור בין עולם ההלכה לפילוסופיה האנליטית הוא טבעי ומפרה לשני הצדדים.

כמו במישור ההגותי כך במישור ההלכתי, החיבור בין העולמות מתבצע הן בהקשר ההיסטורי הן בהקשר המעשי. בפן ההיסטורי, הפילוסופיה האנליטית עשויה לסייע לנו להבין ולחשוף את דרכי החשיבה התלמודית וההלכתית ואת ההנחות האתיות, האפיסטמיות, המטפיזיות וכדומה, המובלעות בתפיסה של פוסק זה או אחר.

פרופ' אלי הירש מאוניברסיטת ברנדייס, אשר לימד במשך שנים קורסים במטפיזיקה, עסק בשאלה "אילו שינויים נדרשים כדי שאובייקט יפסיק להיות אותו אובייקט". לדבריו, הוא חש כי התלמידים כלל אינם מתעניינים בשאלות כאלה משום שהן אינן רלוונטיות לחייהם. מה אכפת להם אם המחשב שלהם הוא באמת אותו מחשב שהיה להם אתמול, העיקר שהוא ממשיך לשרת אותם. אך אז הירש שם לב שדווקא בעולם התלמוד יש מקום לשאלות היפותטיות אלו, משום שלפתע התבהרה חשיבות השאלה מתי חפץ מפסיק להיות אותו חפץ, למשל בדיני טהרה או דיני גזל. דוגמה זו ממחישה היטב את השפה המשותפת של החשיבה ההלכתית והחשיבה האנליטית, ואת הפוטנציאל והחידוש הגלומים בחיבור ביניהן.

בפן המעשי, הפילוסופיה האנליטית עשויה לספק לפוסק ההלכה בימינו כלים חדשים לניתוח וניסוח גישתו ההלכתית, ובכך לסייע לו לפסוק במקרים חדשים העומדים לפתחו. הדגמה לכך נמצא בכתביו של הרב מיכאל אברהם, מחלוצי השימוש במתודה האנליטית בתחום ההלכה, אשר ניסח בספרו החדש, "מהלכים בין העומדים", גישה הלכתית (או מטא־הלכתית), המאפשרת, בין היתר, להגדיר את המושגים החמקמקים של "שמרנות" מול "חדשנות" ולהגדיר מודלים של שינויים בהלכה בדרך שאינה נבהלת מעצם השינוי.

האם המרק הוא בעיקר מים

כדי להמחיש את הדברים נתבונן על דו־שיח פילוסופי שהתקיים בין פרופ' ישעיהו ליבוביץ לתלמידו, פרופ' מאיר בוזגלו. דו־שיח זה מאפיין במידה רבה את הפילוסופיה האנליטית וממחיש כיצד היא נראית בשטח. שני ההוגים האלו העידו על עצמם כי הושפעו באופן עמוק מהפילוסופיה האנליטית.

בשנות החמישים של המאה הקודמת פרסם ליבוביץ מאמר בשם "מצוות מעשיות", ובו טען כי "ההלכה אינה הקליפה של הדת או של האמונה היהודית, אלא היא הצורה ההולמת היחידה של התגלמותה בפועל, והיא הגילוי הקולקטיבי של היהדות". במילים אחרות, לפי ליבוביץ, "היהדות… אינה אלא ההלכה". המתודה שבה השתמש ליבוביץ כדי לבסס את טענתו, היא מתודה פילוסופית מקובלת לבחינת מהותם של דברים: אם ברצונך לבדוק מהות של דבר, כל שעליך לעשות הוא לבדוק איזה חלק מאותו דבר הוא חיוני לו ולא ניתן להשילו. אם נשיל מאדם את איברי גופו השונים, הוא יישאר הוא; אך אם נחליף את מוחו, הוא כבר יהיה בעינינו אדם אחר. מסקנה: מהותו של אדם היא מוחו.

בדרך זו בוחן ליבוביץ את מהות היהדות וטוען כי "היהדות כתופעה היסטורית ספציפית ובעלת זהות ורציפות של שלושת אלפים שנה לא התגלמה אלא בדבר אחד – במצוות מעשיות". לשיטתו, כל מרכיב אחר, דוגמת תורת הקבלה או מוסר הנביאים, איננו מהותי ליהדות שכן התקיימו זרמים יהודיים שהמרכיבים הללו נעדרו מהם. אך כל זרם שניסה להשיל את ההלכה יצא מחיק היהדות.

פרופ' מאיר בוזגלו, אשר הושפע עמוקות מהגותו של ליבוביץ, פרסם מאמר תגובה ובו הציג את הכשל הטמון לדעתו במתודה לעיל. לדבריו, לשיטת ליבוביץ אפשר להסיק כי "מרק אינו אלא מים", משום שהמרכיב המשותף וההכרחי לכל מרק הוא המים. ואולם, אף כי מים הם מרכיב הכרחי במרק, הם אינם הופכים אותו לכזה. לטענת בוזגלו, ההלכה היא אכן מרכיב הכרחי ביהדות, אך אין להסיק מכך ש"יהדות היא הלכה".

לפנינו דוגמה נפלאה לאופן שבו פילוסופיה אנליטית משוחחת. שני הפילוסופים חלקו בסוגיה בוערת וחשובה. האחד הציג טיעון ברור וסדור שנועד להוכיח את עמדתו, והאחר חשף פגם לוגי בעצם המתודה של הראשון ובכך החליש את נחרצות המסקנה ואת יומרנותה.

זרמים פילוסופיים רבים בעבר ובהווה מתאפיינים בכתיבה מתארכת, מסורבלת וגדושה בז'רגון סתום. דבר זה גרם לרתיעה כללית מהפילוסופיה בכלל, ואף להאשמתה בהיותה בלתי נגישה, בלתי רלוונטית, והחמור מכול – שהיא הפכה לשעשוע אינטלקטואלי ותו לא; משחקי מילים שאיבדו את ייעודם לרדיפת האמת. על רקע זה צמחה הפילוסופיה האנליטית שהציעה פשטות ויושרה בבחינת טענות מסוגים שונים.

לדעתי, זוהי תחושה רווחת בימינו גם בקרב רבים בציבור היהודי, החשים נתק וניכור כלפי ההגות הדתית, בעולם היהודי ומחוצה לו. הפילוסוף הדתי נתפס כ"מתפלסף", ולא כאדם החותר לחיות חיים דתיים שלמים וכנים. המישורים השונים שבהם פוגשת הפילוסופיה האנליטית את העולם היהודי יכולים לתת מענה לאתגר זה. אני מאמין ומקווה שהמפגש החדש בין העולם היהודי לפילוסופיה האנליטית יצית עניין מחודש ופורה בהגות היהודית, ואף יצמיח כיווני חשיבה חדשים לשאלות בוערות בחיינו היהודיים ובכך יעשיר את עולמנו האינטלקטואלי והרוחני.

The post פגישה עם היהדות: פילוסופיה של בהירות וזהירות appeared first on מקור ראשון.