במדינת ישראל ובעולם מתקיים דיון סוער סביב קבלת מנה שנייה של חיסון נגד קורונה. במבט לאחור, מתברר שהשאלה הזו בדיוק הייתה גם נחלת עשורים אחרים ומגפות אחרות. במכתב ששלח זאב ז'בוטינסקי למחלקת הבריאות של המנדט הבריטי בירושלים ב-1928, הבהיר כי הוא אינו מתכוון להיענות לדרישה לקבל את מנת החיסון השנייה לקדחת. זאת, משום שהיה סבור שמנת החיסון הראשונה אמורה להספיק לו לאותה נקודת זמן.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– בירה בלבן: השלג שהחזיר את ירושלים לימי המצור

– רשות מקרקעי ישראל תשווק קרקעות במחיר מופחת לבנייה ביו"ש

– "לא רוצים לגדל אותו": בליכוד בוחרים להתעלם מסער

"אדוני הנכבד!", פתח ז'בוטינסקי במכתב שתאריכו 16 באוקטובר 1928, ב' מרחשוון תרפ"ט. "בתשובה למכתבו מס' 4320 הנני מתכבד להודיע: א. לא יכולתי עתה להתייצב לפני המחלקה מפני שכתוב בתעודה שניתנה לי ע"י רופא במחלקת ההסגר של יפו שאני מחויב להביא איתי את תעודת המסע שלי (passport). התעודה הזו עודנה בידי מחלקת העלייה ואין לי כל דוקומנט המאשר את אישיותי. ב. היות ולא יכולתי להתייצב לפני מחלקת הבריאות, שמתי את עצמי תחת השגחתו של הרופא ד"ר י.ל. רוקח והנני מתכבד לצרף בזה את תעודתו שמצב בריאותי הוא טוב בהחלט.

"ג. מה שנוגע לזריקה השנייה נגד קדחת הטיפוס, הנני מתכבד להודיע – כאשר הודעתי גם לרופא בנמל יפו שאני קיבלתי בחודש אוגוסט העבר את אמצעי השמירה נגד קדחת הטיפוס הנקרא Bilivaccine על פי שיטת Professor Besredka. אמצעי זה מקובל עתה בצבא הצרפתי ונחשב לשמירה מספיקה במשך שנה אחת. קיבלתי את האמצעי הזה תחת השגחתו של הד"ר Dr. Jacque Segal, 26 Boulevard Sevastopol, Paris ואם תדרוש המחלקה אקבל ממנו תעודה ואשלח אותה למ(ח)לקה. מה שנוגע לקבלת שני אנטידיטים ממין זה במשך זמן כל כך קצר אינני יכול להסכים לכך ואינני חושב כי תדרוש זאת המחלקה הנכבדה. בכבוד גמור".

בדברי ההסבר למכתב שנכתבו בארכיון ז'בוטינסקי מתואר כי ז'בוטינסקי למעשה "מודיע שאינו יכול להתייצב בפני הנמען מפני שהדרכון שלו עודנו בידי מחלקת העלייה; מוסיף שהעמיד את עצמו תחת השגחתו של ד"ר י"ל רוקח, ומצרף תעודת רופא המעידה שמצב בריאותו טוב. מודיע שקיבל מד"ר ז'אק סגל בפריז זריקת ביליוואקסין הנהוגה בצבא הצרפתי לחיסון נגד טיפוס וכוחה יפה לשנה שלמה; אם נחוץ הדבר יוכל לבקש תעודה מהרופא הנ"ל וישלח אותה למחלקה, אך אינו מוכן לקבל חיסון פעם שנייה אחרי זמן כה קצר.

על פי הערכה מקצועית, ז'בוטינסקי הקליד את המכתב במכונת הכתיבה וזהו העותק שהשאיר אצלו ולכן הוא אינו חתום. מכון ז'בוטינסקי, כולל הארכיון, ממשיכים לפעול לאורך כל השנה מאז ראשית מצב הקורונה, כולל איתור והעלאת חומרים. את המכתב איתרה הארכיונאית מירי יהלום שממשיכה גם בימי הסגר לנבור בארכיון ולדלות ממנו פנינים שיהדהדו לימינו. "ז'בוטינסקי קיבל חיסון נגד קדחת הטיפוס ב'שיטת בסרדקה'", מסבירה יהלום. "מדובר בשיטה של המדען פרופ' אלכסנדר בסרדקה והחיסון היה אמור להגן עליו מפני המחלה למשך שנה שלמה, לכן סירב להתחסן גם בחיסון השני".

עיתונות התקופה מראה כי בשנת 1928 נפוצו בין השאר בארץ ישראל מקרים של קדחת מלטה, קדחת "שהייתה שכיחה בארצות שעל שפת הים התיכון", אשר מקורה בחלב עיזים. "לכל תושבי ירושלים ידועה היטב התמונה הרגילה כל כך, שהשכם והערב חונים עדרי צאן ועיזים בשכונות וחצרות ירושלם", תואר בעיתון "דואר היום" במאי 1928. "והערבי החולב את העזים במעמד הצרכנים, מחלק את חלב העזים לאזרחים… התושבים אינם שמים לב לעזים ואינם יודעים שהן עלולות להיות גורם להפצת מחלה מדבקת קשה. ואם גם התמותה במחלה זו לא גדולה היא (3-2 אחוזים) נמשכת לפעמים מחלה זו חודשים ושנין ומחלישה את גוף האדם עד שהוא נעשה בלתי מסוגל לעבודה". באותה שנה גם הזהירו מפני מגפת קדחת שמתפשטת ביוון ובעיתון "דבר" תואר בחודש אוגוסט כיצד חולים בה 50,000 איש וכי "רבים מתו".

"מקריאת המכתב התרשמתי שמערכת הבריאות הייתה טובה גם אז", מסביר יוסף קיסטר, היסטוריון ממכון ז'בוטינסקי. "אנשים נקראו להתחסן והיה רישום ופיקוח. ז'בוטינסקי עצמו גם היה אדם מסודר ועדכן את המערכת במה שכבר קיבל".

בתוך כך, איתרה יהלום בארכיון ז'בוטינסקי מאמר נוסף מתקופה אחרת, שגם הוא נוגע למגפות ולצורך בחיסונים: מאמרו של ד"ר אליהו סגל, איש תנועת ז'בוטינסקי, שמדבר על חשיבות החיסון נגד מחלת השחפת. סגל, ניצול שואה מגטו קובנה ומדכאו, גויס כבר במלחמת העולם הראשונה על ידי הגרמנים להילחם במגפת טיפוס הבהרות. הוא היה רופא ואיש חינוך שרבים ביישוב פנו אליו לקבל את עצות הבריאות שלו, בין השאר באמצעות שאלות ששלחו לעיתונים בהם כתב, ובהם "המשקיף" ו"חרות".

המאמר המדובר פורסם בכתב העת "בריאות לכל" של קופת חולים לאומית בשבט תש"י (1950) תחת הכותרת: "חיסון המוני נגד שחפת" ובעקבות בואה של משלחת רפואית של הצלב האדום הדני לישראל. במאמרו כותב ד"ר סגל בין השאר: "במקרה שעל אדם עוברת הדבקות בחידקי שחפת ואין המחלה נוטלת את חייו של האדם, מתפתח בתוכו חוסן טבעי מסוים, שעלול להיות לו למגן נגד הישנות המחלה, אבל לא באותה המידה המלאה שהחוסן משיג למשל, נגד חצבת אבעבועות. החיידקים אינם נהרסים כולם. מקצתם נסגרים במצור. הגוף בונה מסביב להם מעין בית כלא מסיד, לבל יוכלו לפרוץ את הקירות ולצאת לפעלם המזיק".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/01/קטע-עיתונות-e1611584514336-257x300.png 257w" sizes="(max-width: 592px) 100vw, 592px" />

על הצורך בחיסון ועל תופעות הלוואי האפשריות הוא כותב: "תמיסה מהחומרים שלו, כשהיא נזרקת אל תוך אדם מחוסר חיסון טבעי, היא מוליכה בתוכו חיסון דומה לחיסון טבעי אבל מבלי להכניס אל תוך הגוף חידקים, שנשארים בתוכו כאורבים במחתרת בדומה לתהליך התהוות החיסון הטבעי. אמנם זרק זה הוא כה בלתי מזיק שגם אם מזריקים אותו למגיב חיובי (טבעי) או אפילו למשוחף ממש, אינו גורם להם אי נעימות רצינית אבל לבעלי חיסון טבעי אינו דורש כלל ומשום כך תיעשנה ההרכבות רק לכל המגיבים השליליים – לשם הקדמת רפואה למחלה ולשם עשיית תגובה חיובית טבעית לבלתי נחוצה להם. אצל שמונים אחוז, בערך, של כל המקבלים את הזרק, כוחו של החיסון משתמר בתקפו במשך ארבע-חמש שנים.

"…ישראל זקוקה עכשיו ביותר להרכבת החיסון. עם בואם של פליטים רוויי מדוה וסבל מתרבה, כמובן, גם אחוז חולי השחפת באוכלוסיה. יחד עם זה גודלת מידת האחריות כלפי הבריאים המגיבים עדיין בשלילה על בדיקת מנטו (בדיקה לגילוי שחפת, מ"פ). על בריאותם צריך לשמור ולהם וטובתם מכוון המפעל האנושי, האציל, רב החשיבות של המשלחת הרפואית הדנית שאת פניה אנחנו מקבלים בהכרת תודה ובברכה לבבית".

The post "אינני יכול להסכים": כשז'בוטינסקי סירב להתחסן בשנייה appeared first on מקור ראשון.