נטע אריאל

מנהלת בית הספר לקולנוע מעלה

בוגרת אולפנת בנ"ע סגולה

זיכרון משמעותי: שנות השבעים. הלימודים באולפנה היו התירוץ, אבל הצמיחה האמיתית היתה בעולם התרבות והבידור שיצרנו. אלה היו ימי השיא של הלהקות הצבאיות והעשור הראשון של מדורת השבט – ערוץ 1. חיקינו ויצקנו את העולם שלנו לפורמטים שלהם. לא היו ימים טובים באולפנה כימי חודש אדר, בהם הרגשתי שאני יכולה לבוא לידי ביטוי. הפקה, כתיבה, משחק ובימוי של מסיבת ראש חודש, טקס הכתרת רבנית פורים, ובעיקר – ההבנה שהעבודה מאחורי הקלעים מכילה כל כך הרבה יצירתיות, כוח להניע ויכולת לגרום הנאה ושמחה לקהל הצופים. מאז אני שם.

דמות משפיעה: מילכה בן חיים היתה המורה המיתולוגית לספורט. בימים ההם קראו לזה התעמלות. ג'ינג'ית, נמרצת וחמה, שהחזיקה אותנו קצר וניסתה להזיז אותנו כמענה לשעות הרביצה הארוכות בכיתה. ספורטאיות גדולות לא צמחו באולפנה. בשמינית, כשהתחלנו לחשוב על השנה הבאה, התברר שלראשונה בתולדות המקום, שמונה תלמידות מתוך כששים שוקלות להתגייס לצבא. ההנהלה וצוות ההוראה ניסו לשכנע אותנו  ללכת לשירות לאומי. היחידה שתמכה ועודדה אותנו ללכת עם הלב היתה מילכה, שאף הבטיחה שתגיע לטקס סיום הטירונות. באלבום התמונות שלי מתקופת השרות הצבאי ישנה תמונה משמעותית של מילכה בן חיים ז"ל, מחובקת על־ידי שמונה חיילות צעירות בטקס סיום הטירונות.

הרב זאביק הראל

רב אולפנת צביה חפץ חיים ומנהל ערוץ מאיר למבוגרים ונוער

בוגר יב"ע קריית הרצוג בני ברק

דמות משפיעה: הייתי בשנה הראשונה ללימודיי בישיבה ופתאום הודיעו שראש ישיבות בני עקיבא, הרב משה צבי נריה, נפטר. הייתה הסעה לחבר'ה הגדולים של הישיבה להלוויה ומשהו פנימי דחף אותי להצטרף. נסעתי להלוויה הראשונה בחיי. ההליכה בשבילי כפר הרא"ה אחרי המיטה ושמיעת ההספדים הותירה בי רושם עז. התחלתי לבלוע כל פיסת חומר שיצאה על הרב נריה אחרי פטירתו, ועל אף שלא זכיתי להכירו בחייו, דמותו ודרכו שהשתקפה גם בישיבה שלנו מפעמת בי עד היום.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/02/זאביק-הראל_קרדיט-לצלם_-אלעד-גולדברג-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

זכור לטובה: מורה למתמטיקה בשם בועז ביתן ז"ל, יהודי יקר שידע לקחת אותנו, הפחות ריאלים, וסייע לכולם להצליח בבגרות מתוך אמון עמוק ביכולות של כל אחד. מורה למופת.

זיכרון משמעותי שהולך איתי היה הקשר המיוחד לראש הישיבה, הרב משה צבי וקסלר. כבר בראיון הקבלה לישיבה הוא ידע להכיל אותי בחום ואהבה, למרות שהגעתי עם שרשרת וחולצה של להקת רוק. עברנו שעות של שיחות עומק בחדרו, והיה גם ביקור מפתיע ביום הולדת 18 באמצע מסיבה על גג של אחד החברים. פתאום הדלת נפתחת – וראש הישיבה נכנס עם  חיוך, חיבוק גדול ומתנה. לא מובן מאליו.

רועי אבקסיס

מזכ"ל בני עקיבא העולמית

בוגר יב"ע כפר הרא"ה

חוויה מכוננת: לאורך כל ארבע שנות הלימוד שלי בישיבה מצאתי את כל התירוצים האפשריים כדי לא להישאר בה ביום הכיפורים. אמנם היה מניין ספרדי, אך לא יכולתי לקחת את הסיכון שהתפילה תהיה שונה ממה שהורגלתי. כשהתחלתי את שנה א' בישיבת הר עציון שוב עמדתי בפני אותה דילמה, וחבר הציע לי להצטרף אליו, דווקא לישיבה שאותה סיימתי אך לפני מספר חודשים. לא אשכח את תפילות יום כיפור שם. התפילה אמנם לא הייתה דומה למה שהייתי מורגל אליו, אבל עוצמת התפילה המשותפת של עשרות בחורי הישיבה, הצוותא של מורים ותלמידים והעובדה שמאותו מקום שבו ישבנו ביום־יום בבית המדרש גם העתרנו את תפילת יום הכיפורים – כל אלו היו עבורי חוויה שנצרבה לשנים ארוכות.

דמות משפיעה: הרב מנשה וינר היה המחנך שלי בשמינית. הוא היה דמות אחרת לגמרי ממה שהייתי מורגל עד אז. באחת מצאתי דמות שסקרנה אותי ובקשתי להתקרב אליה עוד ועוד. אני זוכר לילות שישי בביתו כשהוא יושב עם התנ"ך בידו ואנחנו מוקסמים ממהלך מרתק ושותים בצמא את דבריו, את השיחות העמוקות ומרחיבות האופקים בצומת ההכרעה לאן הולכים בסיום התיכון, ואת היכולת המופלאה שלו ללמד ברצינות ולקרוץ בעליצות.

זיכרון משמעותי: החיים בפנימייה היו מלאי ריגושים, אך פסגת השנה הייתה ללא ספק תקופת פורים. היצירתיות, ההשקעה וההכנות לחג זה היו חוויה שלא תשכח. בשמינית נבחרתי להיות "רב פורים" של הישיבה, והמשימה להוביל את שבת זכור שהוטלה על כתפיי הייתה מרוממת וכיפית באופן מיוחד.

עמיחי סיבוני

חבר מועצת עיריית אשקלון

בוגר יב"ע אור עציון

דמות משפיעה: הרב יוסף כפיר, מ״מ ראש הישיבה ומחנך כיתה י״ב. הדמות שהכי האמינה בנו – בתלמידים, תמיד, ולא משנה מה השובב התורן עשה. הוא היה עד כדי כך משמעותי שהיה לישיבה גם שם לא רשמי – "קייטנת חסדי יוסף". עדינותו ודרכו ההומוריסטית גרמה לכולנו להעריכו, בעיקר ממרחק הזמן.

חוויה מכוננת: בהיותנו תלמידי כיתה י"ב ולאחר שנים רבות שבהן הנהלת הישיבה הצליחה למנוע טקס השבעה לכיתות ט', הצלחנו במבצע סודי להוציא את כל תלמידי השכבה הצעירה למסע השבעה משוגע (אולי משוגע מדי). ברוך השם החזרנו את כולם בשלום למיטתם עם אור ראשון.

זיכרון משמעותי: בזמן לימודיי בתיכון צה״ל שהה ברצועת הביטחון בלבנון. היה צורב ומרגש לראות את הרב זכריה ענקי מתקשה ללמד, לדבר או להתנהל מרוב צער לאחר נפילת חייל שעליה התבשרנו ברדיו. תחושת ההזדהות המלאה שלו פשוט עברה אלינו ללא מילים, בחינוך פשוט ואמיתי. הערכה ואהבה גדולה הייתה לנו לרב ענקי כבר אז, אבל היא ללא ספק מתעצמת עם השנים.

מרדכי (מוכי) בטר

מנהל המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון בניצן

בוגר יב"ע אור עציון

גדלתי באבן שמואל ומשם הגעתי לישיבה. כחלק מהחינוך הישיבתי התגייסתי לגרעין הנח"ל "הראל" לרמת מגשימים. מ־1979 ועד העקירה מגוש קטיף הייתי מנהל אגף החינוך של המועצה האזורית חוף עזה.

חוויה מכוננת שזכורה לי היא "הטיולים בעקבות לוחמים" שהיו מתקיימים ביום העצמאות. הרב דרוקמן אמר לנו שאין טעם להגיע לבמות שיבדרו אותנו ביום זה, העיקר זה התפילות החגיגיות, סעודת מצווה וכמובן הטיולים בעקבות הלוחמים, שזכורים לי עד היום.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/02/מוכי-בטר-קרדיט_-דוברות-מרכז-קטיף-750x563.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

זכרון משמעותי: בכל יום ראשון היה לנו מבחן על רש"י של פרשת השבוע, דבר שכמובן חייב אותנו לעבור על הפרשה עם רש"י בשבת. פתיחת השבוע בלימוד הזה ולאחר מכן המבחן זכורים לי ממש לטובה. הרבה מהפרשות שעליהן נבחנו ברש"י זכורות לי מאוד. בפרשות שנפלו על חופשות היה לי "חור" שהשתדלתי להשלים.

דמות משפיעה: בשנת תשכ"ח הישיבה הייתה קטנה מאוד ומנתה כמאה ועשרים תלמידים בסך הכל. הייתה השפעה חזקה של הרב דרוקמן, בעיקר בכל הנוגע לאהבת הארץ, באמצעות הטיולים הרבים שכללו את הנטיעות הראשונות בגוש עציון והמסר של חיבור לאדמה.

פרופ' מנחם בן ששון

החוג להיסטוריה של עם ישראל ונגיד האונ' העברית בירושלים

בוגר יב"ע נתיב מאיר

החוויה המכוננת שלי הייתה חווית הציפיה הלא מתפשרת למיצוי יכולת הלימוד, הן במקצועות הקודש והן במקצועות החול. זו הייתה חוויה שתחילתה בבחינות הכניסה שניהל ר' אליהו גרוסברג, וחתימתה בהכנה ובהשגחה הקפדנית על כשרות בחינות הבגרות. הרַף שהוצב בפני הבאים בתחילת שנת הלימודים הראשונה היה גבוה ללא פשרות. גם מי שהגיעו ממוסדות לימוד מאתגרים וטובים מצאו עצמם עמלים בלימוד בעומס שלא הורגלו בו וברמה שלא עמדו בפניה קודם לכן. לחוויה זו נוספה הציפייה למיצוי היכולות האישיות בלימוד עצמי (סדר ערב ובוקר). זו חוויית שהות במחנה אימונים מגוונים, שההישג המאוד מתגמל של אתמול הוא התשתית לעבודת היום הבא אחריו. החבורה שאתה עברנו את המסלול המאתגר בארבע השנים הייתה בעלת יכולות אינטלקטואליות וכישרונות נדירים. הללו העלו את הרף אבל חלק ממערך החינוך למיצוי היכולות היה הנחיה לעזרה ההדדית, וגם זו הייתה מנת חלקנו. יש להניח שיסודות אלו משמשים תשתית לחיים לרבים מהבוגרים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _200611_34_16-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />דמויות משפיעות: ר' דוד פוקס, ר' אריה בינה וד"ר יחזקאל כהן. המכנה המשותף ביניהם הוא השלמת מעגל הציפייה למיצוי היכולות הלימודיות והחינוכיות. כולם דיברו על חינוך אבל שלושה אלה גם הראו מופת בדרכי ההתנהלות שלהם. ר' דוד חינך להכרת הזמן והשימוש הנאות בו, לאומץ לשאול ולהשיב מתוך ביקורת (ובכללה ביקורת עצמית); ר' אריה הציע מופת שמשלב תורה ועבודה במובנן הבסיסי (ובכללה עבודת כפיים שלו עבורנו). ד"ר כהן הציע אופק ועומק בדרך ביקורתית בטקסטים ספרותיים ובענייני חברה.

זיכרון משמעותי: זיכרונות רבים מלווים כל מי שהתחנך ארבע שנות התבגרות בנתיב מאיר. המפתיע מכולם עבורי הייתה הזמנה לפגישה עם ר' דוד בסוף השליש השני של שנת הלימודים הראשונה. בפגישה התבקשתי לפנות זמן לשם הדרכה בבני עקיבא. בעידוד הצוות החינוכי אכן זכיתי להדריך חניכים עד סוף כתה י"ב.

הרב דוד סתיו

רב העיר שוהם,  יו"ר ארגון רבני צהר

בוגר יב"ע נתיב מאיר

הזיכרון, החוויה והדמות מתערבבים כולם לאדם אחד – הרב אריה בינה. ומעשה שהיה כך היה: תלמידים בשכבתי ביקשו לארגן שהחבר'ה ילבשו חולצות לבנות בארוחת צהריים בראש חודש. על מנת לגבות את היוזמה נשלחתי להביא מקורות בפוסקים על חשיבות לבישת בגדי חג בראש חודש, וכך עשיתי. ר' אריה ראה את זה ושלח את כולם להחליף את החולצות ולהפסיק את השירה. החל דיון בין הר"מים על ההחלטה ועל דעתו של הרב אריה. הלכתי עם אחד מהם לרב אלישיב זצ"ל והסכמנו מראש לקבל את הכרעתו. פרשתי את מקורותיי והרב הנהן בראשו – לכאורה טענה חזקה. ומה אומר הרב בינה על זה? הר"מ השיב – "ר' אריה טוען שזה יתחיל בשירים וחולצות לבנות, יעבור לביטול שיעור באנגלית ומתמטיקה ובסוף יוביל ליומא פגרא דרבנן". הרב בינה צודק, חתך הרב אלישיב, והדיון נסגר. כולנו זכינו לראות את בהירות המחשבה של ראש הישיבה, ואת האומץ והענווה שהיו בו להביא את הדיון להכרעת אחרים. כך למדנו כולנו שיעור באהבת תורה וחינוך.

ד"ר יעל אראלי

יו"ר פורום המדרשות התורניות לבנות

בוגרת אולפנית בנ"ע תל אביב

החוויה המכוננת שלי הייתה התפילה הכללית של כל האולפנה (מאות רבות של בנות מכיתה ז' עד י"ב) מדי בוקר. שורות שורות לפי כיתות, כאשר הצעירות מקדימה והבוגרות מאחורה. שירת "אבינו אב הרחמן" העוצמתית בוקר בוקר, תמידים כסדרם. ובסיומה, דבר תורה קצר של הרב והרבנית מגנס היקרים. מי שלא ראה ושמע תפילה באולפנית, לא שמע תפילה עוצמתית מימיו.

הדמויות המשפיעות הן הרב יהושע והרבנית יפה מגנס שליט"א, מוריי ורבותיי שהתוו לי דרך ברורה של אמונה, חיי תורה, מצוינות, בניית משפחה ומימוש עצמי – הכל בדרך של חיבור מתמיד לתורת ישראל, לארץ ישראל, לעם ישראל ולמדינת ישראל. עד היום אני רואה בהם דמויות מאירות את דרכי.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/02/תמונה-יעל-אראלי.jpg_צילום-ישראל-ווייל-150x150.jpg 150w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/02/תמונה-יעל-אראלי.jpg_צילום-ישראל-ווייל-75x75.jpg 75w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/02/תמונה-יעל-אראלי.jpg_צילום-ישראל-ווייל-750x750.jpg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/02/תמונה-יעל-אראלי.jpg_צילום-ישראל-ווייל-90x90.jpg 90w" sizes="(max-width: 960px) 100vw, 960px" />

זיכרון משמעותי: ישנם הרבה זכרונות כמו חודש אדר באולפנית, שיעורים על המהר"ל והרב קוק, המסדרונות שהזכירו לנו תמיד את ייעודו המקורי של הבניין מימי המנדט הבריטי, ועוד. עבורי, הזיכרון המשמעותי הוא השיחה האחרונה לפני יום הכיפורים שהיה נותן הרב מגנס לכלל התלמידות. שיחה מרטיטה ומרוממת שעימה יצאנו בתחושת אימת הדין הביתה אל היום הקדוש.

הזיכרון המשמעותי ביותר הוא ממלחמת יום הכיפורים. היא פרצה כשהייתי עם כל תלמידי הישיבה באולם בית המדרש בישיבת הדרום, כתלמיד כיתה י'. הרב שמחה הכהן קוק, רבה הראשי של רחובות, הורה לעצור מיד את מהלך התפילה הרגיל. הוא פתח את ארון הקודש, נעמד מולו, ובקול רועם – ספק זועק בקול ספק בוכה – קרא פרק תהלים פסוק אחר פסוק, כשכולם חוזרים אחריו בקול רם.

דמות משפיעה: את היותי פרופסור למדעי המדינה אני חייב במידה רבה למורה להיסטוריה ולאזרחות בישיבת הדרום, גדי רוזנברג ז"ל, שנפטר לפני כשנה. גדי לא "לימד חומר" ולא "העביר תכנים". אינספור דיונים וויכוחים שניהלתי איתו היו חלק מהלימוד. ממנו למדתי שאין מניעה ללמוד וללמד בדרך מחקרית, ובמקביל לנהל ויכוח שבמוקדו עמדות אישיות באותם נושאים. 37 שנים חלפו מהשיעור האחרון בישיבה עם המורה גדי. ב־2013 הוזמנתי להרצות לפני חוג חברים, מאנשי הציונות הדתית ברחובות, על תוצאות הבחירות והבית היהודי. המעגל נסגר כאשר בין האנשים שהאזינו לי ישב המורה גדי ז"ל.

משה בר חיים

משנה למנכ"ל מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

בוגר יב"ע הדרום, רחובות

התחלתי את לימודיי בישיבת בני עקיבא הדרום בכיתה ט' במסגרת פנימיה לפני עשרות שנים.

מגיע ראש חודש אלול, אך איפה הסליחות? רק שבוע לפני ראש השנה מתחילים סליחות בישיבה. אני יושב בבית המדרש, לא מוצא את ידיי ורגליי בסידור והמחשבות לוקחות אותי לזכרונות מהבית:

ההליכה עם אבא בחשיכה לבית הכנסת, ריח התה המתקתק שקיבלנו בכניסה, ובעיקר המנגינות המופלאות. ומה יקרה בר"ה? אולי בכלל כדאי לעבור לישיבה אחרת? פה נכנס לתמונה הרב שלמה ריינר, הר"מ שלי, שבחוש מיוחד מבחין במצוקה ששידרתי. בהמשך היום הוא קורא לי לביתו, מכבד אותי בכוס תה, מעניק לי סידור אשכנזי לימים נוראים ומתחיל להוביל אותי בנבכי התפילות תוך שהוא מסמן לי בסידור את הקטעים לדילוג ומנגן את חלקם האחר.

בתפילות ראש השנה הוא ניגש אליי לוודא שאני בעניינים, בחיוך רחב שהביע את קורת רוחו. פעולות אלה של הר"מ נתנו לי תחושת שייכות לתפילות ימים נוראים בסגנון שלא הכרתי עד אז, תחושה שמלווה אותי עד היום. הרגישות שגילה הרב ריינר במעשה זה ובמעשים אחרים מלווה אותי לאורך השנים בעבודתי החינוכית ובהכוונת פרחי הוראה. כמה קריטי וכמה חשוב שנגלה רגישות למתרחש בלב תלמידינו.

The post זיכרון שנשאר: בוגרי מוסדות בני עקיבא חוזרים לכיתות appeared first on מקור ראשון.