בדיוק כשאני מביימת אותו לתמונה תחת עץ אלון רענן, מכוונת אותו לבהות בטבעיות באחד מחללי העץ, הוא נוטש את העמדה ורץ להביא מהתיק משהו. מברשת שיניים. חשמלית. באמצע חורשת אלונים. "הכול טוב?", אני שואלת, ואיגור מסמן לי להתקרב ולראות מה העלה בחכתו. רשת קורי עכביש צפופה מתוחה מקצה לקצה בתוך חלל העץ. "יש לנו כאן קן של משפכן, בואי נראה אם הוא בבית", הוא מפעיל את המברשת. נשמע "בזזז", אבל העכביש משחק מיץ פטל. שוב "בזזז", ושוב אין קול ואין עונה. "אם הוא היה פה הוא כבר מזמן היה יוצא ונושך את המברשת. כנראה הוא לא בבית", אומר איגור והנה יוצא המשפכן הקטן, עושה שרירים ושב למחבוא. אנחנו מנסים להפעיל שוב את קסמי העולם הדנטלי, והמשפכן שוב נופל ברשת. בשלישית הוא כבר למד עם מי יש לו עסק ונעלם בחשכת העץ.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– רואות בעיניים: הצצה לליווי המשפחות במחלקת קורונה

– חולי סרטן צעירים דורשים הכרה והתייחסות הולמת מהמדינה

– מחנות שיקום וחינוך צבאי: התוכנית לילדי הרחוב במצרים

עכבישים מעסיקים את רוב ימיו של איגור ארמיאץ'־שטיינפרס (35). הוא דוקטורנט באוספי הטבע הלאומיים באוניברסיטה העברית, חוקר טקסונומיה של משפחת הזאבניים, עכבישי זאב. "טקסונום עוסק בהגדרות, באיזה פרט שייך לאיזה מין, האם שני מינים שחשבנו שהם נפרדים הם למעשה מין אחד, האם יש מינים חדשים למדע. אגב, תכף אני מסיים לכתוב על מין חדש של עכביש".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/01/IMG_5984-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אבל לא לשם כך התכנסנו. בתכנון המקורי היינו אמורים להיפגש בשמורת השיטה המלבינה ברחובות, עוד שטח קטן עמוס מינים ייחודיים במישור החוף, שספק אם יישאר איתנו. וכאן הגענו למה שאיגור עושה בלילות – לפחות כשגבע בנו בן השנה מאפשר – הוא מקדיש את זמנו להעלאת המודעות לעושר הביולוגי ולאיום המתמיד למעט שנשאר. אבל עם הסגר והגשם קבענו בסוף בחורשת אלונים עתיקים ברמות־השבים. שנינו תושבי כפר־סבא אז אנחנו פחות או יותר ברדיוס המותר.

"איזה מדהים לחשוב שחלק גדול מהשרון היה מכוסה ביער", אומר איגור כשאנחנו עומדים מתחת לשרידי הפליטה – אלון תבור גדול ספלולים. "אני זוכר שבגיל 12 חבר אמר לי שפעם היה פה בשרון יער אחד גדול, ולא האמנתי לו. זה היה משהו שהסתירו מאיתנו. לקחו אותנו לכרמל ולגליל ופיתחו אצלנו תסביך נחיתות מול צפון הארץ. זה היה יער כמו שאת מדמיינת, עם חיות של יער וצמחים של יער וחרקים מיוחדים שאוכלים אלונים ופטריות שצומחות על אלונים. אנחנו כמעט בגבול הדרומי העולמי של כל האלונים בעולם, לא כולל האלונים במזרח אסיה. היער היפהפה הזה נהרס, ובאופן מסודר מאוד".

בשלט חבוי שתלו כאן על עץ נכתב בפירוש שחור על גבי ירוק ש"הטורקים כרתו אלונים לצורך תעשיית הפחם להסקת קטרי הקיטור". ככל הידוע לי הטורקים כבר לא כאן, ואנחנו יכולים בשקט לשתול אלונים אצלנו ולהשתיל שיער אצלם. כרגע עם הפיתוח המואץ אנחנו בעיקר עוקרים נטוע. איגור מתמקד בשמירת טבע במישור החוף, והרבה מהשטחים שהוא מסייר בהם – לבד או עם אנשים – הם על אדמת חמרה כמו זו שאנחנו דורכים עליה עכשיו. "חמרה היא אדמה חולית דלת־סידן, שמתאימה לחקלאות. הצבע הכתום־אדום הזה נתן לה את שמה הערבי, והחמרה היא תופעה מיוחדת של מישור החוף הישראלי. זה לא שאין קרקעות דומות לה ברחבי העולם, אבל אין קרקע זהה לחמרה שלנו. בואי נגיד שאם שרלוק הולמס מוצא עכשיו פיסת חמרה על נעל של פושע, הוא יכול להגיד בדיוק מאיזה אזור גאוגרפי היא הגיעה. לא כל מישור החוף שלנו הוא אדמת חמרה, אבל יש כמה עשרות בעלי חיים וצמחים אנדמיים לחמרה של מישור החוף".

בשלט שתלו כאן על עץ נכתב בפירוש, שחור על גבי ירוק, ש"הטורקים כרתו אלונים לצורך תעשיית הפחם". ככל הידוע לי הטורקים כבר לא כאן, ואנחנו יכולים בשקט לשתול אלונים אצלנו ולהשתיל שיער אצלם

קבוצת הפייסבוק שלו, "ארצות החמרה", המוקדשת כנאמר שם ל"היכרות עם החי והצומח המיוחדים שלנו, עם התנאים הסביבתיים הייחודיים והמורשת התרבותית של השטחים הפתוחים במישור החוף". היא סוג של יומן טבע: בכל יום מעדכן איגור על חיי הטבע, ברזולוציה של איש עכבישים. זחל פלוסית צהובה על עלה לנטנה, חרציות שהקדימו לפרוח וחסרות מאביקים, גזעי איקליפטוס מתים שהפכו לבית חם למגוון פטריות, וגם עוד פיסות חמרה שהולכות ונעלמות מתחת לאף שלנו. ההסברים המעמיקים ותמונות התקריב היפות הם פרי ידיו – "את רוב התמונות אני מצלם בדרך לאוניברסיטה ומהאוניברסיטה. בירושלים אני לא מצלם כמובן כי זה לא עונה על הגדרת מישור החוף. כשגרתי ברמת־גן הייתי מעלה המון תמונות ממחלף מסובים. הייתה לי רבע שעה בין אוטובוסים וזה היה תמיד בזריחה, כך שצברתי המון תמונות זריחה. הייתי רץ, מצלם שבלול וחוזר לאוטובוס".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/01/IMG_6018-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"ארצות החמרה" הוקמה במקרה. איגור בסך הכול רצה לארגן אירוע שתכליתו שמירת טבע, להזמין את הקהל הרחב לאחת משמורות מישור החוף, ובדרך הסתבך עם הטכנולוגיה והביא לעולם קבוצה. "מדי פעם אני מזמין את הציבור לסיורים, וכבר קיימנו ארבעה אירועי ביו־בליץ".

ביו־בליץ?

"ביו זה חי, בליץ – מהיר. הרעיון הוא לאסוף אנשים – גם מומחים וגם חובבים – במקום אחד, ולערוך סקר של כל מגוון המינים: בעלי חיים, צמחים ופטריות שנמצאים באזור מסוים בזמן מסוים. במקום שמדענים יגלו את התגליות בשדה והקהל הרחב ישמע עליהן בבית, הקהל מוזמן להשתתף במחקר. מקציבים מסגרת זמן, 24 או 48 שעות, ואנשים מתחילים להתחיל לאסוף מינים. המומחים מתפזרים ועוזרים, ובכלל יש הרבה אינטראקציה בין חובבים למומחים. מי שהביא את הביו־בליץ לארץ בשנת 2014 הוא יורם צביק, שמוכר כאיש עקרבים. אני אולי הראשון שעשה ביו־בליץ במישור החוף. הוא התקיים בגבעת האירוסים בראשון־לציון, שהכרתי היטב כי היא קרובה לבאר־יעקב, היישוב שגדלתי בו. האירוע הראשון היה קטן וצנוע, אפילו לא הזמנתי מומחים, אבל אחרי שראיתי שזה עובד קיימתי עוד שלושה. הביו־בליץ החמישי היה אמור להתקיים במרץ 2020, ואנחנו יודעים מה קרה במרץ האחרון. ביטלתי אותו יומיים לפני האירוע".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/01/IMG_5995-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כאן בשמורה זכינו למצוא כמה תגליות שאיגור יוכל לשתף עם החברים. בזמן שהוא מחפש לנו זאבניים הוא מאתר עפץ, מעין נגע בצמח, שיצרו אורגניזמים בעזרת הורמונים מיוחדים. "את רואה את החורים? תראי כמה צרעות הגיחו ממנו, לא ייאמן". אני מצידי מגלה עוד ועוד בלוטים מחוררים. איגור ניגש להסתכל ואז חוכך בדעתו מה אנחנו רואים – "נראה לי שמישהו הגיח מכאן. צריך לקחת את הבלוטים הביתה, לשים בקופסה ולראות מה יוצא, אולי חדקוניות או חיפושיות אחרות. האמת שכאשר אני מסתכל על זה נראה לי שמסתתר בפנים רבגף". הוא מפצח את הבלוט, והפלא ופלא: רבגף, מה שאנחנו קוראים בעממית מרבה רגליים, מעורסל לו בפנים בניחותא.

רגע, הרסנו לו את הבית?

"זה למען המדע. הנה, גם בחור השני יש רבגף. החיפושית, מי שזאת לא תהיה, היא הנקר של עולם החרקים, והקידוח שלה מספק בתים לבעלי־חיים שלא מסוגלים לייצר את החורים של עצמם. בכלל יש שימוש משני בחורים בטבע. פעם אספתי קונכיות ריקות של חלזונות ושמתי בצנצנת. כעבור שבוע פתחתי וגיליתי דבורה. יש הרבה דבורים שמקננות בקונכיות ריקות של חלזונות. באחת אחרת מצאתי עכביש. לפעמים עכבישים בונים שם את המסתור שלהם. ככל שלומדים על טבע מגלים דברים מדהימים".

הסיור בשמורה הקטנטנה מתארך. אנחנו צועדים ואיגור מראה לי את תפרחת הלופית המצויה, צמח שזכה לכינוי "מטה אהרון" כי הוא מזכיר מקל מכופף. התפרחת מתבקעת אחרי שסיימה את תפקידה ובתוכה מתגלים הפירות המבשילים. איגור בוחן תפרחת אחר תפרחת, ובינתיים מוצא שצבתנים צעירים, שאנחנו מכירים כחרקי מספריים, הקימו פה בית. "חללים בצמחים הם נדל"ן מוערך בעולם הטבע", הוא מסביר.

הנקודה האחרונה היא פיקוס ענק, פיקוס השדרות ליתר דיוק. הרבה זמן לא ראיתי כזה באזורנו. "אני מעריך שהוא בן קרוב למאה שנה", איגור אומר, ואז מראה לי את החלק הכי מרתק בו: האדריכלות המופלאה שלו. העץ שולח שורשי אוויר, עמודי תמך של ממש, שנועדו לתמוך בענפיו הגדולים מאוד, שלא יישברו. הצרה מתחילה כשבאים גננים, כורתים את השורשים והורסים את כל הקונסטרוקציה. לא פלא שהפיקוסים עושים שמות. אני מצלמת אבל איגור כבר בוחן רשת קורים גלגלית של חוגית שהעניקה לעכביש את שמו. בהמשך הוא מרים בגדים שמישהו השליך ובוחן את השלל: מלאי של טחביות. לקינוח הוא מאתר רירית, גוש לבן וג'לטיני שתלוי על צמח. "יש לנו כאן אמבה, יצור חד תאי ענק שניזון מכל מיני בעלי חיים מיקרוסקופים. בתקופה מסוימת היא מטפסת למקום גבוה ומתחילה להתחלק. היא הופכת למיליוני נבגים, מעין גופי רבייה חד־תאיים, שימשיכו את המורשת ויתפזרו ברוח. אגב, הראו במחקרים שהיצור הזה מסוגל לפתור מבוכים. נתנו לו מקור מזון והוא למד למצוא אותו. הוא מאוד מתוחכם בשביל תא אחד ללא מוח".

תגיד, יישאר לנו משהו מהטבע המדהים הזה, מארצות החמרה?

"אני לא רואה עתיד ורוד לשמירת טבע, לא כאן ולא בעולם. אני עושה כל מה שאני יכול כדי שיישאר לנו טבע, אבל אם נציל אפילו אחוז אחד מהכול, אז זה שווה את זה".

The post סיבוב בעין פקוחה ברמות־השבים appeared first on מקור ראשון.