צבי לוז, סופר וחוקר ספרות עברית שנפטר לאחרונה, נולד בדגניה, והיה בנם של שניים ממייסדי הקבוצה, רחל וקדיש לוז (לוּזִ'ינְסקי), שהיה מבכירי מפא"י ויו"ר הכנסת במהלך שנות השישים. במלחמת העצמאות לחם צבי כקצין, ולאחריה עבד כחקלאי בקיבוץ והיה מחלוצי ההתיישבות בערבה בהיאחזות יטבתה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מה קורה במודיעין עילית? כשמוטציית השקרים כבשה את החדשות

– יום חדש-ישן: הפלסטינים מחדשים קשרים עם ארה"ב

– הצצה ראשונית ליומניו של מושקו ז"ל

אף שיועד ללימודי מתמטיקה, למד לוז ספרות עברית ומדעי היהדות באוניברסיטת בר־אילן, והיה מורה בתיכון האזורי בית־ירח. בשנת 1968 קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת בר־אילן, ואחר כך לימד בה ספרות עברית עד יציאתו לגמלאות בשנת 1998. במקביל לימד ספרות עברית במכללה האקדמית כנרת בעמק הירדן, ובה המשיך בהוראה גם לאחר צאתו לגמלאות. בשנת 1965 ראה אור ספרו הראשון, "מקום שהנחלים הולכים", קובץ סיפורים קצרים, שזיכה אותו בפרס קוגל לספרות יפה. מאז הוציא לאור עוד ספרים רבים; הוא כתב ארבעים ספרים וערך שישה. בשנת 2011 זכה בפרס רמת גן לספרות על מפעל חיים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 200904-WA0036-750x498.jpg 750w" sizes="(max-width: 1000px) 100vw, 1000px" />

פגשתי את צבי לוז במקום הטבעי לנו ביותר, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הכנתי אז לדפוס את ספרי "שירי אורפאה", והוא עבר על פני חדרה של לאה שניר, עורכת ספרי השירה באותם ימים. הציגו אותנו זה לזו. צבי פנה אלי כאילו כבר הכיר אותי, ואכן הוא הכיר את ספריי הקודמים ובאותם ימים עבד על מאמר שבו התייחס לשירתי. כך הכרנו, בפרוזדור, כאשר הוא יודע על עבודתי ואני עדיין לא הכרתי אותו.

זו הייתה שיחה "על הדרך", שבעקבותיה הגעתי פעמים רבות לביתם של אהובה וצבי, לפעמים לבד ולפעמים עם בנותיי. רציתי שיכירו את משפחת לוז ואת דגניה ב', את אנשי עמק הירדן. אשתו, אהובה לוז, כבשה את ליבי באנרגיה המתפרצת שלה, באהבת האדם וברגישות האינסופית לזולת. יותר מכול אהבתי את אהבתם זה לזו, את הדאגה שלה לצבי ואת הדרך שלה לעשות את החיים המורכבים לפשוטים יותר. כל שיחה שלנו במטבח או במרפסת הבית בדגניה הייתה מתחילה מזוטות והופכת לשיחה ספרותית מעמיקה, כולל הצצה לחייהן של דמויות משוררים וסופרים שצבי הכיר וכתב עליהם.

 חיפש את הגורם המכונן

כאשר הכרתי אותו, צבי לוז היה כבר פרופסור אמריטוס בבר־אילן. מאחוריו היו כמה ספרי סיפורים קצרים, רומנים וספרי מחקר ומונוגרפיות על משוררים עבריים. הוא הרבה לדבר על המשורר יוסף צבי רמון, על שירתו – שירה דתית סוערת, ועל חייו יוצאי הדופן שפרק מהם טבוע בעמק הירדן.

בכל עשרת ספרי המונוגרפיה שלו – על אברהם חלפי, נתן יונתן, עוזר רבין, ע. הלל, אסתר ראב, יוסף צבי רימון, פנחס שדה, יעקב פיכמן ואורי ברנשטיין – ובתחילת כל מחקר הציב צבי שאלה: מהו ציר התעניינות שדרכו המשורר/הסופר נכנס לנושאי כתיבתו, מהו הגורם המכונן; אותו הדבר שמכתיב ליצירה את "החוקיות הפנימית", את ייחודה הניתן לזיהוי על ידי הקורא.

הרבה לפני שהתחילו לדבר על "שירה אמונית" או שהופיעו משוררים ישראלים שומרי מצוות, צבי עסק בשאלות מהי כתיבה דתית, מיהו משורר דתי ומהו היסוד התיאולוגי בכתיבה

הרבה לפני שהתחילו לדבר על "שירה אמונית" או שהופיעו משוררים ישראלים שומרי מצוות, צבי עסק בשאלות מהי כתיבה דתית, מיהו משורר דתי ומהו היסוד התיאולוגי בכתיבה

ב"אור חוזר", ספר מסות שכתב בהיותו בן שמונים, הוא מסכם יובל שנים של פעילות ספרותית. הוא קרא כך לספר, כמי שמביט באופן רפלקטיבי אל תובנות ונושאים שהעסיקו אותו בכתביו – במחקרים, בביקורות, במונוגרפיות ובמסות. הוא מערער שם על כמה ממושגי היסוד הביקורתיים שהושרשו על ידי חוקרים בני דורו. צבי לוז היה בכל זהותו סופר וחוקר, הנע בין שני קצוות המרחב הספרותי. לכן היה ביכולתו להעמיד זה מול זה, ולעיתים זה לצד זה, את המניע ליצירה של הכותב ואת המניע הביקורתי, ולבדוק את מקורותיהם.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ges-544232075-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

וכך הוא כותב בספר:

מדובר במקור התוקף השירי, באותם דחפי נפש סמויים שמעוררים תגובת ביטוי גלויה ואף מכוונים אותה להמשיך ולהתקדם ודווקא בכיוון שנתבשר מבלי שנתגלה בהם. אך רק משנערכת התגובה במערכת, יחד עם שאר התגובות שבאו מאותם דחפים, נודע יתרונן כמכוננת – בעצם החוקיות המערכתית, המתקיימת ומתמידה בתוך כל התמורות ומעידה על התמדת מקורה. כחוקיות היא המכתיבה את ה"אחדות שבתוך הריבוי", היא המחברת יחדיו ערכי אמנות עם ערכי הגות וכך – ורק כך! – מייפה את כוח ההרשמה של אותה הבעה.

בהמשך הוא מסביר את המהלך בלשון שמושגיה לקוחים מהעולם הדתי ומהתיאולוגיה:

ואילו מקרים של התעלמות מאותם דחפים סמויים, שעלו מעומק הנפש ומבקשים "תיקון" בדברים, הרי נאחזו בעניינים מזדמנים, חשובים ככל שיהיו, והחליפו את התוקף הלירי ב"מקרה" – ואיבדו את צביונם כליריים.

בכתיבתו כסופר וכחוקר, אני מוצאת שני גורמים מכוננים המוליכים את כתיבתו ואת מחקריו: האחד הוא "המקום" – הקשר בין המקום ובין הדמויות והחברה שבו, כאשר בדרך כלל מדובר בקיבוץ ובעמק הירדן. הנושא השני המהווה ציר להתעניינות וכתיבה, הוא הנושא התיאולוגי־דתי. צבי עסק בשאלות הללו הרבה לפני שהתחילו לדבר על "שירה אמונית" או הופיעו משוררים מהעולם הישראלי שומר המצוות. מהי כתיבה דתית, מיהו משורר דתי, מהו היסוד התיאולוגי בכתיבה – כל אלה העסיקו אותו מאוד. אך צבי לא עסק בתיוגים ותיוקים, אלא חשף דווקא את השניות, את הבלתי צפוי שמעבר להגדרות.

בית השורשים של הנפש היהודית

בספרו האחרון "פרשות פתוחות", שראה אור ב־2016, ריכז צבי מסות ומאמרים בניסיון להעמיד את הסוגיות שהעסיקו אותו בשנות עבודתו למכלול אחד. שם הספר מלמד שאלו הן פרשיות פתוחות, כלומר נושאים שאין לסגור אותם אלא תמיד תישאר לצידם שאלה. בספרו זה, המסכם את מפעלו הספרותי, חוזר צבי אל המקרא, "בית השורשים של הנפש היהודית", ואל הנושא שעלה אצלו מאז ספר המסות הפרטיות שלו, "מריבה עם האלוהים".

ללוז יש שיחה עם האל. הוא בא איתו חשבון בשאלות תיאולוגיות ופילוסופיות שבדרך כלל אנו קוראים אודותיהן אצל אנשי הלכה ורבנים. משאלת משמעותו של צלם א־לוהים, ועד שאלת השאלות: על מי מוטלת האחריות לחטאיו של האדם המביאים לתגובתו הזועמת של האל, כמו במבול או בחטא העגל, שבהם ביקש להשמיד את הכול ולהתחיל מהתחלה. במריבה האינסופית שלו עם האל, צבי לוז עסוק בחיפוש הגורם המכונן של א־לוהים כבורא העולם, בורא האדם ויוצר העם. מה הוביל את האל לכל מפעל היצירה הגדול שלו.

בצורה מאוד אישית וספרותית כותב לוז:

לטעמי, כשוחר ספרות ואמנות, יש לראות גם בנסים ובנפלאות, כמו בעלילות המופלאות של הבריאה ובספורים המופתיים על אישים ומאורעות, מערכות של סמלים גדולים – וכדרכם של סמלים הם פתוחים להבנות שונות ומשתנות.

לוז מעוניין להרחיב את פרשנות המקרא מעבר לפירוש התיאולוגי והאורתודוקסי, ולראות בטקסט המקראי יצירה אנושית גדולה המבוססת על חוויות אנושיות עוצמתיות, שבדרכן לספרות הן הופכות למיתוסים גדולים. בין אם מדובר בסיפורי המקרא, באגדות חז"ל או בסיפורי חסידים – כל אלה אינם אלא ספרות. בעיניו, הספרות היא הציר של כל התרבות היהודית.

בהקדמה לספרו האחרון מביע לוז תקווה שאותן בשורות יקרות, שבלשונו "גנוזות" במקורות היהודיים, ייגעו בחיים המתחדשים בימינו וישפיעו עליהם, ואז יושג מה שאין להשיגו אלא בסמלים.

חומר הגלם של השירה

אהבתו הגדולה של צבי לוז הייתה לשירה בכלל ולשירה העברית בפרט, ולה הקדיש את מיטב יצירתו. מחקרו הספרותי כולל עשר מונוגרפיות על עשרה משוררים עבריים. בספרו האחרון הוא מקדיש מסות לשירה בכלל ולשירה העברית, מראשיתה ועד הדור הצעיר ביותר. גם בספרו זה הוא לא ראה שום דופי בהגדרת השירה, ושח על פי תומו בשאלת היסוד של מה מבחין בינה ובין אומנויות אחרות.

חומר הגלם שממנו נבנית שירה, המילים, לא נועד רק לשימושה, לא הותאם דווקא לצרכיה הבלעדיים, הליריים… בעוד שיצירת אומנות אמורה להשתמע כחידוש חד פעמי. לכן מלכתחילה עליה להפקיע את המילים מערכיהן השגורים ולהטעינן בערכים "אחרים" (פרשיות פתוחות, עמ' 111).

למרות ההיכרות המוקדמת שלי עם כתביו על השירה, לא יכולתי שלא להתפעל מחדש מההגדרות הבהירות והמדויקות השוות לכל נפש, מהניתוח המרתק שלו לשיר השירים כאחת מפסגות השירה העברית, ומהליכתו בדרך המיוחדת לו שברוב המקרים הייתה נגד הזרם הפרשני לשירה העכשווית. מביתו הצנוע בדגניה ב' בעמק הירדן, העמיד צבי לוז תורה שלמה על ספרות ישראלית־יהודית ששורשיה בעומק הספרות העברית העתיקה, והיא רלוונטית ועוקבת אחר הכאן ועכשיו, אחר היחסים שבין המקום, השפה והזמן.

בעשור האחרון לחייו ראייתו של צבי כבר הייתה לקויה אך הוא המשיך לקרוא ולכתוב, נסמך על המחשב שהגדיל את הטקסט, על זיכרונו ועל הספרייה העשירה במוחו. צבי זכר עשרות שירים של משוררים שונים בעל פה. כאשר הבאתי לו את אחרון ספריי, הוא ביקש שאקרא לו בקול רם ובחר שירים מסוימים מתוך הספר לכתוב ולזכור על מנת להתייחס אליהם. איני יודעת האם כתב משהו על השירים או על הספר, אבל די לי בחוויה של לשבת עם צבי לוז במטבח הבית בדגניה, ולראות את מצוקות הזקנה נשכחות לרגע מול השיחה הספרותית, האבחנות, השאלות והתשובות. אלה רגעי חסד שלא יישכחו.

חוה פנחס־כהן היא משוררת, עורכת ומתרגמת. מנהלת אמנותית של כנס "כיסופים" לסופרים ומשוררים יהודים מכל העולם

The post החוקר מדגניה ומקורותיה היהודיים של השירה העברית appeared first on מקור ראשון.