טבעו של משבר שהוא חושף את הגרעין הקשה והמיוחד, אצל היחיד והחברה. לאור זאת מרתק לראות את השונוּת העצומה בדרכי ההתמודדות של עמים שונים עם משבר הקורונה, שפגע בכולם בשווה – מטיוואן, כדוגמה קיצונית למדינות־תרבויות המזרח הרחוק, ועד ארה"ב, כדוגמה קיצונית למדינות המערב. בראשונה מספר המתים במגפה עד כה הוא אפסי (פחות מעשרה) והפגיעה בחיי היומיום מינימלית, ובשנייה האוזן ממאנת לשמוע את מספר המתים, והפגיעה בחברה ובכלכלה קשה מאוד.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מה קורה במודיעין עילית? כשמוטציית השקרים כבשה את החדשות

– יום חדש-ישן: הפלסטינים מחדשים קשרים עם ארה"ב

– הצצה ראשונית ליומניו של מושקו ז"ל

מהו סודה של טיוואן? מהנכתב בעיתונות נראה שיש לייחס לו שני מרכיבים משלימים: שלטון ריכוזי ויעיל מחד, ומשמעת עממית רחבה מאידך. השלטון, שלמד ביסודיות את לקחי המגפות הקודמות שיצאו מהשכנה הקרובה סין, נערך מבעוד מועד למגפה חוזרת, ופעל במהירות ובנחישות מיד עם החשש הראשוני למגפה. מנגד נצפתה היענות עממית רחבה להנחיות, שנשענה בעיקר על אמון מלא ברשויות, יחד עם מעקב ואכיפה הדוקים ודרקוניים במונחים מערביים על מפירי ההנחיות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /000_1QV8ZH-1-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מנגד, אם ננסה לתמצת את "סוד" כישלונה הקולוסלי של ארה"ב בטיפול במגפה, נדמה שנכון להצביע על ערכם העליון של ה"חירות" ושל החופש האישי למימוש "הזכויות הטבעיות", תוך הזנחת הציבורי והכללי. אותה רוח חופש שהביאה את ארה"ב לעליונות כלכלית, צבאית ומדינית, היא גם שהביאה אותה כעת לעברי פי פחת, למערכת בריאות ציבורית כושלת ולחוסר משמעת מופגן, ואף להתנגדות של חלקים מהציבור לכל הנחיה שביקשה להגביל מעט את חופש הפרט לטובת בריאות הציבור.

בין צייתנות לחירות

ומה אצלנו? ברור שתודעת הצייתנות העממית והטוטליטריות השלטונית, שמאפיינות במידה כזו או אחרת את מדינות המזרח הרחוק, רחוקה מאיתנו כרחוק מזרח ממערב. מנגד, רוח ה"חירות" ותודעת הזכויות הקיצונית שמתעלמת מפגיעה אפשרית בזולת, רחוקה גם היא מטבענו. מה כן? נראה שנכון להצביע על שתי תכונות יסוד משלימות, שני מאפיינים עמוקים של התרבות היהודית מקדמת דנא, שצפו ועלו גם במשבר הנוכחי.

האחת היא האופטימיות, התקווה. היא זו שמצד אחד הביאה אותנו למצב של היעדר כל היערכות בסיסית לקראת המגפה, ומנגד היא גם שהמריצה ליצירתיות ולגמישות במציאת פתרונות לאחר שפרצה; בייבוא מזורז של ערכות בדיקה ומכונות הנשמה מיעדים עלומים, בטיפול חדשני בחולים, בהקדמת חיסונים למדינות אחרות ובהיערכות זריזה לביצועם.

התכונה השנייה היא הערבות ההדדית של "כל ישראל חברים", ערבות שבאה לידי ביטוי בעיקר בתחילת המגפה, הן ביוזמות פרטיות והן בפעילות ממשלתית (ואין לך ביטוי עמוק יותר מכך שצעירים ויתרו על פרנסתם כדי שהמבוגרים לא ימותו). ברם, כאשר זו התפוגגה, ככל שהתברר שהמוסדות האמונים על ניהול ההתמודדות נגועים בחוסר מקצוענות ובהטיות מגזריות בהחלטותיהם, הביא הדבר לזלזול בהנחיות הממשלה ולעלייה בתחלואה ובתמותה.

המכיר ולו במעט את תולדותינו יזהה מיד כיצד שתי תכונות יסוד אלו עיצבו את הווייתנו. כאשר העצמנו את התקווה ואת הערבות ההדדית התחזקנו, וכאשר רפינו בהם נכשלנו ואף גלינו מארצנו. הראשונה, בין במודע ובין שלא במודע, היא ביטוי לאמונה בא־לוהים, והשנייה, בין במודע ובין שלא במודע, היא ביטוי להכרה בצלם הא־לוהים שבאדם. תולדותינו מלמדות שלערבות ההדדית בעם ישראל יש משמעות קיומית להיותנו על אדמתנו, לא פחות.

אם חפצי חיים אנו, מחובתנו להעצים את השניים: הן את החזון והאמונה ביכולת לבנות עתיד טוב יותר, תוך שינוי של השיח העוסק באופן אובססיבי ברע, במכוער ובחסר (מתי שמענו משהו טוב במהדורת חדשות?), והן את רגש הערבות ההדדית בקרבנו. על זה האחרון ברצוני להרחיב.

שירות בצה"ל איננו "תורנות"

מהן הסיבות לתחושה העכשווית של משבר חברתי עמוק? יש שיאמרו שמאז סר מעלינו האיום הקיומי המיידי, השאיפה למצוינות אישית תפסה את מקומה של המחויבות הציונית הלאומית. אחרים יתלו זאת בהתרחבותם של השסעים בין ה"שבטים" השונים בארץ (אף שקשה לתאר שסעים גדולים יותר מאשר בתקופת הסזון, בעת הוויכוח על השילומים, בעת הסכמי אוסלו, או בזמן הגירוש מגוש קטיף). ויש שיגידו שזו הרוח העולמית העכשווית, לפחות במערב, של העדפת הפרט על פני הקולקטיב.

אך נדמה לי שהגורם המרכזי, ואולי המעט סמוי, הוא החלפת השיח שהדגיש את היותנו עם אחד, שיח הערבות, בשיח המדגיש את זכויות האזרח הבודד וחובות החברה והמדינה כלפיו. החלפנו את תודעת הברית הטבעית לכל עם, שבדרך כלל פעמה בנו, אף בגולה, ב"אמנה חברתית" על בסיס אזרחי.

לדוגמה, במקורותינו היציאה למלחמת מגן מוגדרת כ"עזרת ישראל מיד צר". היוצא למלחמה לא עשה זאת מכוח צו שלטוני אלא כי "ישראל" זקוקים לעזרה, ומשום שהן המציל והן הניצול חשו שהם איברים בגוף גדול אחד הנקרא עם. והנה, כבן לוויה למסמך "רוח צה"ל" פרסם פרופ' אסא כשר, שהיה מהמובילים בניסוחו, את הספר "אתיקה צבאית", ובו מנומקת החובה להתגייס לצה"ל למרות הוויתור על זכויות הפרט, ב"תורנות" אזרחית הכרחית.

אין צורך להכביר במילים על ההבדל התהומי בין השניים. "תורנות" אפשר להחליף עם אחר ונקל גם לחמוק ממנה, בעוד רגש הערבות נובע מקול פנימי, ממחויבות אישית, שגם ממריצה להתנדבות. צה"ל לא היה מגיע ולו למעט מהישגיו אם אכן היה מאמץ את רוח ה"תורנות". יתרה מזאת, ההתעלמות המוחלטת במסמך מיסוד הערבות, מהיותנו עם ולא אוסף של אזרחים, משמיטה מיסודו את עצם ה"ריזון דאטרה", את ההצדקה, לקיומו של צה"ל, שהרי זכותנו על הארץ הזו איננה נובעת מכוח היותנו אזרחי המדינה, אלא משום שהארץ הזו היא ארצו של העם היהודי.

שיח הזכויות מעודד את השאלה "מה מגיע לי", בעוד ששיח הערבות, שהיה נפוץ במחוזותינו בעבר, עורר את השאלה "איך כישרונותיי ומאוויי עשויים להשתלב ולתרום לטובת הכלל". מטבעה, התביעה "מגיע לי" מתנגשת עם ה"מגיע" לאחר, ומכאן ה"משפטיזציה" של החברה בישראל. תביעה זו גם מעודדת תחרות נטולת רסן, ומכאן הפערים העצומים בין האלפיון העליון לעשירון התחתון. שיח הזכויות מעודד התארגנות פוליטית על בסיס טובות הנאה מגזריות וקידום שאיפות אישיות של המתיימרים להנהיג, בעוד ששיח הערבות מעודד התארגנות פוליטית סביב אידאולוגיות וגישות שונות למימוש טובת הכלל. שיח הזכויות הוא שיח צנטריפוגלי, השואף חוצה ומביא לפיצול וליצירת פערים ושסעים בחברה, בעוד שיח הערבות הוא שיח צנטריפטלי, הפונה פנימה ומעודד את החזקים לתמוך בחלשים.

שיח הזכויות זר לתרבות היהודית לדורותיה ולרגש העממי הנפוץ אף היום. הוא יובא ארצה מתרבות המערב (אם מתוך בורות במקורותינו, אם מתוך רגש נחיתות כלפי תרבות זו), והפך "מין פולש" שמכרסם ביסודות קיומנו. אם חפצי חיים אנחנו חובה עלינו להחליפו, ולחזור ולאמץ בגלוי תודעה של עם ושיח ציבורי של ערבות הדדית, המכיל הן זכויות והן חובות באופן מרוסן.

יודגש, תודעת הערבות לא באה להחיל חובות או לשלול זכויות. אין מטרתה ליצור כל סוג של אחידות מחשבתית או אחרת, כתודעת "כור ההיתוך". גוף חי מתפקד רק משום שאיבריו שונים זה מזה. מטרתה להטמיע תודעה אחרת, גבוהה יותר, ביחסים שבין אדם לחברו, בין המגזרים השונים בעם ובין האדם לממשלו. יחסים של כבוד אמיתי לזולת – הפרט או המגזר, ושל רצון אמיתי לחיות יחדיו ולא האחד על חשבון השני.

יש הסבורים שתודעת היהדות הבסיסית היא של חובות, אולם אין הדבר מדויק. התודעה הבסיסית של היהדות היא של ברית ושל ייעוד, שמהם נגזרים חובות וזכויות. זהו לימודו של התנ"ך כולו. תודעת הערבות בעם היא אך חלק מברית זו וייעודה, שהרי הברית נכרתה עם העם כולו, והייעוד הוא של העם כולו.

 לחשוב גלובלי, לפעול לוקלי

נוכח המשבר החברתי הציע לאחרונה פרופ' ידידיה שטרן מעל דפי כתב העת "השילוח" (גיליון 20), לחזור אל ה"ממלכתיות" הבן־גוריונית. לכאורה זהו הכיוון הנכון. אולם בהיעדר הפנמה רחבה שבני עם אחד אנחנו, בהיעדר עומק רעיוני שיונק ממקורות תרבותנו המשותפת ובהיעדר טיפוח של חזון לאור מקורות אלו – ספק אם יש ממש בהצעתו. אמנם בהתייחס למיעוטים הלא יהודים בארץ, ובפרט אלה שמשרתים בכוחות הביטחון ובמסגרות ממלכתיות אחרות, השיח הממלכתי הוא הכרחי וראוי. אולם לחיזוק הלכידות הפנימית בקרב הרוב היהודי, אין הוא מספק. אכן, נושא שילוב המיעוטים במדינת ישראל הוא מרכזי גם לדיוננו, אולם מקוצר היריעה אין כאן המקום להרחיב עליו.

שינוי התודעה הרווחת והשיח הציבורי העכשווי מזכויות לערבות מחייב שינוי תרבותי רחב ועמוק – ביחס של ממלאי תפקידים ציבוריים לתפקידיהם, בשיח התקשורתי והפוליטי, בחינוך לכיבוד הזולת שמחזיק בדעות שונות משלך (הרי גם הוא איבר באותו גוף כמוני), ובטיפוח תרבות שיחה במקום החלפת נאצות. ואין ברשימה זו בכדי למצות. מאליה עולה אפוא השאלה: האם ניתן בכלל לבצע שינוי כה מרחיק לכת, וכיצד?

באחד ההספדים שנכתבו לאחרונה על הרב יונתן זקס, צוטטה אמירה שהייתה שגורה על פיו: Think global, act local – חשוב גלובלית, פְעל לוקלית, באופן מקומי. נראה שנכון לאמץ דרך זו גם בענייננו. כל פעולה אישית לקידום תודעת הערבות מבורכת, וכל חינוך ברוח זו של הורים ומחנכים מבורך. אולם לשינוי ברמה הלאומית נדרשת פעולה גדולה ומקיפה הרבה יותר. נדרשת קבוצה, או מגזר שלם, שיהוו "פיילוט". מגזר שינהג לאור הנורמות החדשות־ישנות הללו, ובאמצעות דוגמה אישית קבוצתית יקרין אט אט על החברה כולה.

דומני, שמכל תת־הקבוצות כיום בארץ, המתאימה ביותר לכך היא הציונות הדתית. למרות הוויכוחים המרים וריבוי הדעות שבה, כאשר בוחנים את כלל החברה בארץ אין מגזר מתאים ממנה לנהוג ולהנהיג בתודעה של ערבות. בראש ובראשונה משום שרק בניה מתחנכים כבר כיום באופן שיטתי להכיר בעם ישראל על כל פלגיו כגוף אחד. אף שרבים הם ההורים והמחנכים מחוץ לציונות הדתית שמחנכים את ילדיהם לערך זה, בציונות הדתית החינוך לערבות הוא מובנה. גם הקהילתיות החזקה, שלא פעם מאגדת גם בעלי השקפות שונות לחיים משותפים, מהווה בסיס מצוין לשינוי ולחזרה לערך הערבות ההדדית. הציונות הדתית היא גם המגזר היחיד, שיחד עם יניקתו משורשיו היהודיים יכול להציב חזון לאומי עתידי. הוא גם זה שמעורה בכל פניה של העשייה הציבורית בארץ.

בלי רגשי נחיתות

אמת שאם ברצונה של הציונות הדתית להוביל שינוי לאומי, עליה לשנות תחילה את דימויה העצמי, לפחות בקרב חלק מחבריה. להפסיק לראות את עצמה כגשר בין הציבור החרדי לציבור החילוני (שמטבעו דורכים עליו ועוברים הלאה), ולהשיל מעליה כל רגש נחיתות שאולי יש לה כלפי מגזרים אחרים. עליה להפנים שיש בה הפוטנציאל להיות עמוד השדרה של החברה בישראל, זה שמכיל את מערכת העצבים שמזינה את כל איברי הגוף, וזה שגם זוקף אותו. עליה להעמיק במשותף ופחות במפלג, להגביר את שיתופי הפעולה בין חבריה לטובת היעדים המשותפים, במקום ניגוח הדדי על השנוי במחלוקת. במצבה הנוכחי של הציונות הדתית הדבר נראה לכאורה בלתי אפשרי, אך אולי הפנמת חשיבותו הקיומית של האתגר ושל גודל האחריות ההיסטורית לאימוצו יביאו לשינוי.

לכאורה זהו פרדוקס: התכנסות של הציונות הדתית פנימה, לשם הנחלת הערבות לכלל החברה. אולם פרדוקס זה הוא אינהרנטי למושג הערבות. גם ערב לחבר שלוקח משכנתא חייב להיות בעל ממון. ערבות באה ממקום של יכולת נתינה, ואת היכולת הזו צריך לבנות.

יש הטוענים שעבר זמנה של המגזריות וזה הזמן להתערות בחברה הכללית, וכי אולי בעבר הציונות הדתית נדרשה להתגונן אולם כעת היא חזקה דיה. ברם, כל עוד רבים שמוצאם מבתים דתיים אינם כבר כאלה, קשה להסכים לדעה זו. יתרה מזאת, רבים מחובשי הכיפות הסרוגות שמתערים בחיי הכלכלה, המשפט, הפוליטיקה והממשל, נטמעים רעיונית במערכות אלו וסופגים את ערכיהן במקום להחדיר בהן את ערכי היהדות. אמנם בחייהם האישיים הם שומרים מצוות ואף קובעים עיתים לתורה, אולם בחייהם המקצועיים אין לכך כל ביטוי. עמוד השדרה הפוטנציאלי עדיין סדוק ושפוף. כעת נדרש הוא להתכנסות לשם בניין, עד שיוכשר לזקוף את הגוף כולו.

בהתכנסות זו מתחבא אתגר מסוכן, לא להיסחף לבדלנות, למגזריות הדואגת רק לעצמה. החיזוק הפנימי חייב תמיד לשאת בתודעתו את חיוב הערבות לכלל החברה. אכן, פרדוקס ואתגר.

לסיכום, משבר הוא הזדמנות למשהו חדש. צו השעה הקיומי הוא חיזוק המשותף בחברה בישראל, זניחת תודעת הזכויות ואימוץ מחדש של תודעת הערבות. אתגר זה מונח בראש ובראשונה לפתחה של הציונות הדתית. התתעלה? התיענה לו?

סא"ל (במיל) אברהם ישראל שריר הוא חוקר ביצועים צבאי ועורך כתבי הרב שאול ישראלי זצ"ל. ספרו "ענן אש ודיבור" ראה אור בהוצאת המכון התורני אור עציון

The post הקורונה הוכיחה: עם ערבות הדדית נוכל לעבור כל מכשול appeared first on מקור ראשון.