ברגע אחד שחור הפך בנימין הורגן, בעלה של אסתר הי"ד שנרצחה ביער ריחן הסמוך לביתם, מאיש שיווק בינלאומי בתעשיות הביטחוניות בתחום המל"טים, לאיש שעסוק בצורכי ציבור במשך כל שעות היממה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מג"ב הכריז מלחמה נגד טרור בקבוקי התבערה

– עו"ד של אלוביץ': "נראה כאילו מישהו יושב וצוחק עלינו"

– בג"ץ: המדינה מתנגדת לעיון מחודש על תפילת היהודים בהר

חודש וחצי לאחר הרצח, הוא מספר על רגע אחד שבו התלבט אם להישאר במקום הציבורי הזה או להתמקד במשפחה. "זה היה לפני שבועיים. היה דיון בבג"ץ על הריסת הבית. התחלתי לחשוב לעצמי מה אני צריך את כל העניין הזה. לכאורה, לא באמת היה לי מה לעשות שם כי אני לא צד בעניין. יש את 'המוקד להגנת הפרט' שהגיש את העתירה והצבא היה המשיב. הלכתי לשם כדי למנוע את הפיגוע הבא. אם אלוף הפיקוד לא היה יוצא בצו הריסה לא הייתי הולך לשם. מרגע שהוא חתם על צו כדי לייצר הרתעה חייבים לכבד אותו, כי אם בית המשפט יפסוק לא לקיים את הצו, יהיה אנטי-הרתעה, וזה גם מה שאמרתי לשופטים".

בסופו של הדיון התקבלה עמדת הצבא שדרש להרוס את הקומה השנייה והשלישית, ובנימין חזר לביתו. "חזרתי מאוחר בלילה והייתי לבד בבית. אני לא ישן מי יודע מה בזמן האחרון. חשבתי לעצמי שאראה איזו סדרה עד שאירדם. שכבתי במיטה ופתאום באה לי הארה שאני צריך לקרוא תהילים. אני לא יודע מאיפה זה בא לי. אף פעם לא ישבתי וקראתי תהילים. אין לי בעיה ללכת לשיעורים וללמוד דברים אחרים, אבל תהילים סתם ככה אף פעם לא יצא לי.

"לקחתי תהילים והספר נפתח לי במזמור כ"ד, 'מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו'. ראיתי את הפסוק הזה והבנתי שזה מה שהייתי צריך לקרוא. זו הקריאה, זו השליחות. אני לא יכול לשבת עכשיו ולא לעשות כלום. נתנו לי במה, שמו אותי במרכז, דחפו לי מיקרופון בפנים ואני לא יכול להגיד לא. הבנתי שיש לי מה לומר ואני אמשיך לומר את זה עד שיזרקו אותי מהבמה. השליחות הזו נכפתה עליי. היא נפלה עליי לגמרי. אבל אני מרגיש שאין לי רשות להתחמק ממנה".

"הספר נפתח לי במזמור כ"ד, 'מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו'. ראיתי את הפסוק הזה והבנתי שזה מה שהייתי צריך לקרוא. זו הקריאה, זו השליחות. אני לא יכול לשבת עכשיו ולא לעשות כלום"

את ההתגייסות הציבורית הזו שנכפתה עליו ועל וששת ילדיו והעובדה כי האירוע "גלש מהפרטי לציבורי" כלשונו, הוא מעכל כבר מהיממה שחלפה מהרצח. "ביום ראשון אחרי הצהריים נעלמו עקבותיה של אסתר, ומהערב התחלנו לחפש אותה. היא נמצאה בלילה בין ראשון לשני בשתיים לפנות בוקר. כל יום שני חיכינו שישחררו אותה לקבורה כי היא הייתה באבו כביר ושחררו אותה רק בשלישי בבוקר. באותו היום שחיכינו, התחילו ליפול עלינו כל אמצעי התקשורת למיניהם וסירבתי לכולם. לא הבנתי מה הם רוצים ממני. רק ביום שני בערב הבנו שזה אירוע לאומי. ישבתי עם כל הילדים והחלטנו שנתראיין ונדבר בתקשורת כי אם אנחנו לא נעשה את זה, מישהו אחר יתחיל לדבר בשמנו. אחרי זה בשבעה כולם הגיעו לכאן, נשיא המדינה, כל שרי הממשלה, חברי הכנסת, שגריר ארה"ב, הרב הראשי, המון אנשי ציבור וגם עמך ישראל. וזה המחיש שזה אירוע שחורג מהגבולות של המשפחה".

חוץ מהאח"מים שהגיעו לשבעה, בין המבקרים היו גם ארגון "משפחה אחת" ומשפחות שכולות אחרות. אפילו אז, משחזר בנימין, הוא עוד לא הבין לגמרי מה הקשר שלו אליהם. "הגיעו משפחות שכולות אחרות וסיפרו אני 'האבא של' אני 'בעלה של'. וחשבתי לעצמי 'הסיפור שלכם נוגע ללב אבל מה זה נוגע אליי'. עד היום אני לא לגמרי מעכל. קשה לי להפנים שאסתר איננה. בתודעה זה נמצא אבל בפנים זה עדיין לא קיים. זה לוקח זמן.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02016_10_10-2-750x555.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"בדיעבד", הוא אומר, "זה מאוד חיזק. זה היה חיבוק אוהב. באותו רגע לא הבנתי עד הסוף אבל זה אנשים שמבינים את השפה. יש אנשים ששואלים אותך 'מה שלומך' ולא נעים לך להגיד על הכיפאק. יש ניואנסים שרק מי שעבר את זה מבין. מלבד החיבוק וההבנה, ארגון משפחה אחת עוטף אותך בהמון נושאים בירוקרטיים. למי להגיש טפסים, ומה לטפל קודם ועוד המון דברים שאף אחד לא מכיר עד שהוא צריך, והם צברו בזה המון ניסיון".

גיוס בכל הכוח

בנימין ואסתר גרו בטל־מנשה שבצפון השומרון במשך כ־20 שנה. בנימין עלה לארץ עם הוריו בגיל 13 מצרפת לרמת־השרון, ואסתר עלתה לבדה בגיל 18 והתגוררה ברובע היהודי בירושלים. הם הכירו דרך חברים משותפים ובנו את ביתם. אנחנו מגיעים לאחר שבת משפחתית שבה נכחו כל הילדים: אודליה (29) מדריכת כושר וגם האדריכלית שתכננה את הבית, עקיבא (27), בצלאל (24) קצין בחיל האוויר, אביגיל (21) שסיימה שרות לאומי בהילמ"ה (הייטק למען החברה, מ"מ) וסיימה כבר תואר במדעי המחשב בשנות התיכון, הלל (18) שמיניסט מישיבת תמ"ר ברמת הגולן ואלישיב (13) תלמיד כיתה ח' בבי"ס "שדה יעקב", ושני הנכדים, אפק וענבר.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 200111_180053-750x563.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כבר בימי השבעה מילא הורגן את השליחות שנכפתה עליו. "סדר היום שלי בימי השבעה היה הזוי לחלוטין. משבע בבוקר עד אחרי 11 בלילה, הדוברת של המועצה תזמנה את כל מה שקרה פה. 10:35 מגיע השר ההוא, ואחרי זה ריאיון מהאולפן הזה, ואחרי זה זום ואחרי זה מגיע חבר כנסת. הגיעו אנשים שיקרים לי ולא יכולתי להקדיש להם תשומת לב. קיוויתי שאחרי השבעה ייתנו לי קצת שקט ולהיות עם המשפחה אבל זה לא נרגע.

"אחרי זה יצאנו לגיוס ההמונים והיינו על זה בכל הכוח. חשבנו שזה יירגע אחרי, אבל אז הגיע השלושים, ואז צריך להתעסק עם מצבה וכו'. תוך כדי השבעה היה המעצר של המחבל, ואז היה את הבג"ץ על הריסת הבית ואחרי זה הגשת כתב האישום".

אנחנו נפגשים שלושה ימים אחרי שהוגש כתב האישום נגד המחבל מחמוד מרוח כבהא מהכפר טורה אל־ער'ביה. כתב האישום המפורט עד מאוד נכתב לאחר הודאתו בחקירה, שחזור ומסירת פרטים מוכמנים מזירת הפיגוע. תיאור המאבק בין אסתר למחבל וכיצד נלחמה על חייה היה קשה לבנימין. "קיבלתי את כתב האישום 48 שעות לפני פרסומו ואחר כך כל בני המשפחה קראו אותו, וכמובן היה עוד הד כשהוא פורסם. כל פעם שאני קורא מחדש את תיאור הפיגוע בכתב האישום שמתואר בצורה מאוד מפורטת זה כאילו שעושים לי שחזור מול העיניים שוב ושוב. אני לא מתפלא שהיה שם מאבק ארוך כי אסתר הייתה פייטרית גם בחייה. ואנחנו רואים שהיא לא נתנה לו בקלות לבצע את זממו. היא נלחמה בו ממש ולא הלכה כצאן לטבח".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2111_51_34-12-750x501.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

המחבל הודה בחקירתו כי התכוון לבצע את הרצח כנקמה על מותו של חברו שמת בכלא הישראלי. "אותו חבר מת בכלא ממחלת הסרטן", מפרט בנימין. "אותו חבר קיבל טיפולים שאפילו לא נמצאים בסל התרופות. הוא יצא לנקום את מותו מכיוון שהרשות מסיתה את תושביה ומהללת את המחבלים ועושה מהם גיבורים, ומנגד מעלילה על ישראל שהיא עושה ניסויים בבני אדם ומתעללת בהם. כמובן שמי ששומע דבר כזה יוצא ופוגע. מי שהורג יהודי, עתידו הכלכלי, שלו ושל משפחתו, מובטח. אותו מחבל שרצח את אסתר, משפחתו מקבלת היום 4,500 שקל שזה הרבה יותר ממשכורת ממוצעת ברש"פ. הסכום נקבע כי 'צבר ותק' במעשי טרור קודמים".

"המחבל יצא לנקום את מותו של חברו שמת בכלא הישראלי ממחלת הסרטן. הרשות הפלסטינית מסיתה את תושביה ומהללת מחבלים. מי שהורג יהודי, עתידו הכלכלי, שלו ושל משפחתו, מובטח"

הקרבה של מקום הרצח לבית המשפחה לא מרתיעה את בנימין, ההפך הוא הנכון. הוא נעתר ברצון כשאנו מבקשים להתלוות אליו למקום הפיגוע ואלינו מצטרפים גם הלל ואביגיל. אנחנו יוצאים מבית המשפחה אל גדר היישוב ומתחילים לצעוד. בנימין מעיד על עצמו שהוא מרבה לטייל במסלול הזה, דווקא לאחר הרצח. "אדרבא, אנחנו רוצים להנגיש אותו עוד יותר, להיאחז עוד יותר. לא יצליחו לכער אותו, המקום הזה נפלא בעיניי. הקמנו ממש לא מזמן גן לזכרה של אסתר וזו תהיה יריית הפתיחה. עשינו גיוס המונים מיד לאחר השבעה וגייסנו 1.25 מיליון שקלים ועכשיו יצאנו לתכנון וגיוסים נוספים".

על פי התכנון, בתוך הריאה הירוקה של גוש היישובים בצפון השומרון יוקם מסלול עם מתקני ספורט, עשויים עץ שישתלבו במרקם של היער, כדי להפוך את הפעילות במקום לספורטיבית. בנימין מקווה שיצליחו לגייס עוד כספים להנגשת היער לעגלות, כדי שגם משפחות או נכים יוכלו לבוא ולטייל במקום.

"ליקט פטריות ביער"

כשאנחנו מגיעים למקום עצמו הוא מצביע על שטח אדמה ואומר בשקט: "כאן זה קרה. עכשיו האדמה חשופה מצמחייה אבל היא הייתה מוטלת כאן ומוסתרת. היו אלפי אנשים ביער שעברו פה על השביל כמה וכמה פעמים במהלך החיפושים ולא ראו אותה".

בכתב האישום ישנו תיאור תמים לכאורה על מפגש המבטים בין אסתר שיצאה להליכה לבין המחבל שהיה עסוק, על פי הודאתו, ב"ליקוט פטריות". בנימין מבטל את האווירה המצטיירת מהתמונה הזו. "הרצח היה מתוכנן באופן חד־משמעי. מה שהיה מזדמן שם זו אסתר, בחירת הקורבן. ליקוט הפטריות היה חלק מההודאה שלו. זה מצייר איזה משהו פסטורלי כזה אבל כשקוראים את המשך כתב האישום ברור שזה הכי לא פסטורלי".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02111_51_33-5-750x501.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

למרות מעורבותו והגעתו לבית המשפט בנימין שמח שבגלל מגבלות הקורונה הוא ראה את פני המחבל על מסך הווידאו כשהן עטויות מסכה, ולא את בני משפחתו. "לא רוצה לראות את פני הרשע ולא להתעסק איתו בכלל. הוא נון־אישיו מבחינתי. שיירקב בכלא עד סוף ימיו אבל אני לא מתכוון להתעסק מזה. סך האנרגיות שלי בכל זאת מוגבל. אני מעדיף להשקיע בבנייה של הפארק וביישוב ופרויקטים לצורכי הנצחה. אם אני כבר בתחום הציבורי, אני מעדיף לעשות מה שאפשר כדי למנוע את הפיגוע הבא. המחבל הזה לא יעשה כבר כלום".

מלבד ההתגייסות להקמת הפארק, בנימין מעסיק את עצמו בהמון פרויקטים שמכוונים גם הם להנצחתה של אסתר הי"ד. בין הפרויקטים אפשר למנות הוצאה של שלוש מהדורות של מגילת אסתר עם איורים פרי עטה של רעייתו, כשאחת מהמהדורות, בעברית ובאנגלית, תהיה מפוארת במיוחד ותכוון למכירה בארה"ב וההכנסות יהיו קודש לפארק. אסתר למדה פסיכולוגיה יהודית וכתבה טור קבוע בשבועון בצרפתית "לה פטיט הבדו" שעסק בנושאי זוגיות ובשיטת ימימה. בימים אלה בוחנת המשפחה את האפשרות להוציא את הטורים וכתבים נוספים בהן עסקה בשיטת ימימה, כספר.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 021/02/BA-800-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

באחד מהטורים, עסקה אסתר בהתמודדות של משפחה עם אירוע טרור. מבחינתו של בנימין מדובר בסוג של צוואה. באותו הטור כתבה בין השאר: "מול האלימות של הטרור עלינו לדגול בגישה אחרת: לחיות באותה נאיביות תמימה, לפיה מישהו גדול ממני מושך בחוטים. להקשיב לזולת בלב טוב ופתוח. להקשיב לעצמי, להרפות, להוסיף חיים. ובכל פעם שאני חשה חוסר אונים – כמו למשל כשילד נדקר בסכין חודש לפני בר המצווה שלו – להשתדל להתפלל עבורו ועבור אמא שלו, להתחבר לים הרחמים האלוקיים, ולא להתמלא בפחד – כי אז הטרור ינצח".

הכי קשה זה בשבתות

חודש וחצי בלבד לאחר הרצח, רשימת הפעילות הפוליטית הממלאת את יומנו בלתי נתפסת, זאת בנוסף לעבודתו הרגילה. לאחר פרסום כתב האישום הוא פנה לרשויות בצרפת, ארץ הולדתם שלו ושל אסתר, במטרה לעורר את דעת הקהל שם בנושא תשלום המשכורות למחבלים, לאן מופנים כספי הסיוע של הרש"פ ולהבאת פיקוח הדוק יותר על הכספים שמועברים אליה על ידי צרפת והאיחוד האירופי. בנוסף כתב בנימין מכתב גלוי לראש עיריית פריז בבקשה שתבטל את אות הכבוד לאבו מאזן על "תרומתו למען השלום".

פרויקט נוסף הוא הקמה של יחידת טרקטורונים שתיתן מענה ביטוחני והגנה טובה יותר באזור. "כשהרמטכ"ל היה פה, הוא נתן הנחיה שהיער הוא חלק מההתיישבות ויש להגן עליו כמו על המרחב של היישוב. אבל למרות שהרמטכ"ל אמר, זה בעייתי מבחינה סטטוטורית. לצבא אין מספיק משאבים כדי להגן על המרחב הזה וכל האזור הזה די מופקר למרות שהצבא אחראי על האזור ביטחונית. אני מאוד משתדל לתרום ולקדם את ההקמה של יט"ר, יחידת טרקטורונים, לאזור הזה. הוקמה יחידה כזו בדרום בתחום של הפשיעה החקלאית וזה מוצלח מאוד. אני עובד מול תורמים בארה"ב כדי להקים את היחידה הזו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02111_51_33-4-750x501.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בנוסף לכל אלו, ניצל בנימין את הגעתם של שר הביטחון ושרי ממשלה אחרים כדי לקדם ולאשר את בנייה של 100 יחידות דיור נוספות ביישוב, שיתווספו ל-150 המשפחות כיום. " זה כמובן היה אמור להיות בלי שום קשר לרצח אבל זה מה שמזיז דברים. בסוף זה אנשים שמקבלים החלטות".

מבחינת ניהול הבית, מעיד בנימין שאין כמעט משימות שלא הכיר עד לרצח: "עשיתי כמעט הכול קודם. את הבישולים אני עשיתי בבית. כביסה אני עושה קצת יותר היום. אין כמעט משהו שלא עשיתי קודם ולמדתי עכשיו. אני לוקח קצת יותר עזרה כדי שאני אוכל להתפנות לדברים אחרים".

אולי העומס הזה מכוון כדי לא לעסוק באבל עצמו אבל בסופו של יום, הוא אומר בעצב: "הכי קשה זה בלילות כמובן. וגם השבתות. פתאום אני מדליק נרות, כששרים 'אשת חיל'. כל דבר מזכיר לך פתאום".

The post בנימין הורגן: "היה מאבק ארוך, אסתר הייתה פייטרית" appeared first on מקור ראשון.