משחק הגולף נחשב מאז ומתמיד למשחק בורגני: קבוצה סגורה ומצומצמת של בעלי ממון, שמעשנים סיגרים, מדברים על עסקים ומדי פעם חובטים בכמה כדורים במטרה להשחיל אותם לאחת מ־18 הגומות שבדשא. את הדימוי הזה שובר עכשיו אשר איסו בן ה־52, הגנן של מועדון הגולף בקיסריה, שזכה בסוף דצמבר באליפות ישראל.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– בדרך לטוקיו: "אני נראית עדינה, אבל יש לי אופי של לוחמת"

– גילי ורמוט מסכם קריירה כשחקן ומביט ליעדו הבא בכדורגל

– נפרדים מהסגר: המדינה מתכוננת לחיים על פי התו הירוק

"זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בתחרות מסדרת המאסטרס", מספר איסו, "התחריתי מול כמה עשרות משתתפים, והגעתי בתחושה ובאמונה שאצליח להשתלב לפחות בשישייה הראשונה".

"הדשא בכפר שגדלתי בו, ששימש בתור מזון לפרות ולסוסים. פתאום במועדון הגולף גיליתי דשא יפה, שמכוסח בצורות ובגדלים שונים.התלהבתי מהיופי, שזה נתן לי אפילו יותר כוח ומוטיבציה לעבוד במועדון"

בתחרות השתתפו 120 גולפאים. "היא ארכה יומיים, וביום הראשון הדברים עבדו טוב עבורי וסיימתי אותו כמוביל, בשוויון עם מתחרה נוסף בשם גיא בנאמו. זה הוסיף לי עוד ממד של לחץ, בטח כשמנכ"ל המועדון, המאמן הראשי וחברי ההנהלה ציפו ממני לנצח". גם את היום השני באליפות החל איסו בצורה חיובית ופתח פער בצמרת התחרות. אבל אז, בכמה מהלכים יפים, חזר בנאמו לעניינים ונצמד לאיסו לקראת הגומות המכריעות.

"הוא שחקן נהדר שהעלה את רמת המשחק שלו אחרי תשע גומות. בסופו של דבר סיימנו שוב בשוויון והשופט החליט להוסיף גומה נוספת, שמי שינצח בה יזכה באליפות. למזלי יצאתי ראשון בהגרלה וחבטתי את הכדור בדיוק לאן שרציתי ותוך כמה מהלכים הכנסתי את הכדור ראשון לגומה. זה היה ניצחון מתוק מאוד כי הייתי מאוד קרוב לאבד את מה שכבר היה לי ביד, והצלחתי להחזיר את זה אליי ברגע האחרון. באמת שלא יכולתי לחלום על סיום טוב מזה. מרוב ששמחתי, הלכתי למנהל עבודה שלי והרמתי אותו באוויר. ואז העניקו לי את הגביע והמשכנו בחגיגות, זה היה נהדר".

יחף במדבר

סיפורו של איסו נשמע כבסיס מצוין לסרט. הוא נולד וגדל בכפר קטן במחוז גונדר במדינת אמהרה בצפון אתיופיה. כשהיה בן חמש נפטרה אמו, וזמן קצר לאחר מכן, גם כמה מאחיו הקטנים. מצד אביו, שהתחתן בשנית, יש לו תשע אחיות ושני אחים.

"לא היה לנו בית ספר בכפר, ועד היום אני כמעט לא כותב או קורא", הוא מספר, "מגיל ארבע התחלתי לעבוד בחקלאות במשק שלנו, בצורה ששונה מאוד מהדרך שבה עובדים בישראל. היו לנו מאות פרות, כבשים ועיזים, ובכל בוקר יצאתי איתם למרעה במדבר, במרחק של חמש שעות הליכה מהבית לכל כיוון. היום תן לי ללכת חצי שעה ואני מתעלף, אבל שם יכולתי ללכת גם 24 שעות רצוף בלי נעליים ועם קוצים ברגליים והייתי בסדר. עד היום אני מנסה להבין איך הצלחתי. בשטח נאלצתי להתמודד עם דברים קשים בשביל ילד. הרבה פעמים אחת הפרות הייתה ממליטה, והייתי צריך להחזיר אותה ואת העגל בשלום הביתה לפני החשיכה, יחד עם העדר, כדי למנוע משועלים או טורפים אחרים לסכן אותם. בנוסף חרשתי את האדמה עם שור. זרענו חיטה, אפונה, תירס ודברים נוספים והתפללנו שהגשם יגיע בזמן הנכון".

לעיר מיעט איסו להגיע באותן השנים. "היא הייתה רחוקה מאיתנו והדרך היחידה להגיע אליה הייתה רק ברגל, לא היו דרכי גישה אחרות. בגלל העובדה שגידלנו והכנו בעצמנו את האוכל שלנו, לא היו גם הרבה סיבות ללכת לשם, פרט לגיחות לקניית תבלינים ומוצרי בסיס נוספים שהיו חסרים. מה שנשאר מהגידולים שלנו היינו מוכרים ואף פעם לא סבלנו מאיזו בעיה כלכלית או ממחסור".

בכל אותן שנים הקפידה משפחתו של איסו על קיום מצוות וחיים יהודיים. "להגיע לירושלים היה חלום של המשפחה שלי במשך שנים ארוכות, וכבר מגיל ארבע התחילו ללמד אותי עליה ועל ישראל. במשך דורות רבים שמרנו בקפדנות על אורח חיים יהודי – חגגנו חגים, צמנו בכיפור ועשינו דברים אפילו יותר מחמירים מאשר עושים בישראל. כאשר אישה הייתה יולדת או בזמן מחזור, היא עברה לבית אחר שנבנה בסמוך במיוחד בשבילה. אם זה היה בן היא הייתה נשארת בבית הזה ארבעים יום, ואם בת, שמונים. אחרי שעבר הזמן שנקבע, האישה הייתה הולכת לטבול בים, ששימש כמקווה, ואחד מראשי העדה היה בא ומברך אותה".

"עם הזמן, כשהתקדמתי מקצועית, הדברים התהפכו, והתחילו לשאול אותי על טכניקות שונות ודרכי ביצוע. את הזמן להתאמן אני מוצא בסיום יום עבודה או בימי שישי בבוקר"

כאשר היה בן 19 התחתן, "פגשתי את אשתי בפעם הראשונה מתחת לחופה. במסורת שהייתה לנו באתיופיה, האב הלך לפגוש את אביה של בת הזוג שרצה עבור בנו. אם הוא היה מחליט שלא, אז הוא היה ממציא איזה תירוץ, כדי לא לפגוע בצד השני, ואם כן כמו במקרה שלי – היו מתחילים להכין את הטקס".

בתחילת שנות התשעים, נפתחה עבור איסו ואשתו האפשרות להגשים את הכמיהה ארוכת השנים של משפחתו ולעלות לארץ הקודש. "ברגע שנפתחה עבורנו האופציה להוציא דרכון, מיד התחלנו לקדם את זה. כשקיבלנו אותו, מכרנו את המשק ויצאנו להגשים את החלום. אנחנו גם לא שוכחים אף פעם את העליות המוקדמות יותר במהלך שנות השמונים, שבהן עשרות אלפים שיצאו להליכה ארוכה לארץ, דרך מדבר סודן, שילמו בחייהם ולא הצליחו לעמוד במשימה בגלל בעיות בריאות, או בגלל שודדים שבהם נתקלו בדרך. אנחנו זכינו להגיע לארץ במטוס, וכשנחתנו, הדבר הראשון היה לנשק את האדמה".

איסו ואשתו עלו לישראל באמצע חודש מאי 1991, כאשר היה בן 22. הם נלקחו למרכז קליטה בית רמז, בזכרון־יעקב, משם עברו לשנה בשכונת קרוונים בניצני־עוז, ומשם לדירה שקנו בחדרה. "בחדרה התחלתי לחפש עבודה קבועה והתמזל מזלי שהגעתי למועדון הגולף בקיסריה, שהחל להעסיק אותי ב־1994. הדשא שהכרתי עד אז, היה דשא בכפר שגדלתי בו, ששימש בתור מזון לפרות ולסוסים. שם פתאום גיליתי דשא יפה, שמכוסח בצורות ובגדלים שונים. כל כך התלהבתי מהיופי שגיליתי במועדון, שזה נתן לי אפילו יותר כוח ומוטיבציה לעבוד בו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02111_30_42-3-750x501.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מועדון הגולף בקיסריה הוקם ב־1961 בידי משפחת רוטשילד. הוא שופץ והתרחב לאורך השנים, ואורכו היום הוא 6,750 מטרים של מדשאות גולף. השטח כולל שני מגרשים מרכזיים – מגרש מקצועי של 18 גומות, היחיד בישראל שעומד בסטנדרטים בינלאומיים, ונבחר לפני עשור כאחד ממאה המגרשים הטובים בעולם. ומגרש נוסף בן תשע גומות, המשמש בעיקר לאימונים וללימוד המשחק. לאורך השנים שיחקו בו מפורסמים רבים כמו פרנק סינטרה, שון קונרי וקירק דאגלס.

"זו משימה מאוד מורכבת ומאוד יקרה לתחזק סדר גודל כזה של מגרשי דשא, בתנאים הקשים של המזרח התיכון. יש במועדון מערכת השקיה מיוחדת, צריך להשתמש בהרבה מאוד מים וזו עבודה יומיומית קשה, להשאיר את הכול ברמה הגבוהה ביותר".

לפני שהגעת למועדון, הכרת את משחק הגולף?

"לא ידעתי אז בכלל במה מדובר. כל מה שרציתי הוא מקום עבודה טוב וקבוע".

מה גרם לך להתחיל לשחק?

"זה היה תהליך שלקח כמה שנים. עם הזמן התחלתי להכיר את המשחק ואת החוקים שלו, במקביל לכך שיצרתי קשרי ידידות עם חברי המועדון, שהם אנשים מאוד טובים. מדי פעם אחד מהם היה מציע לי לחבוט בכדור, הסכמתי וקיבלתי פידבקים חיוביים, שאני עושה את הדברים בצורה טובה. גולף זה משחק שיכול לקחת כמה שעות, ומצריך שקט נפשי וכושר גופני טוב".

"לא חי באשליות"

לאט־לאט החל איסו להתחבר למשחק. הוא החל לצפות במשחקים באופן קבוע, עבד על שיפור הטכניקה שלו, אחיזת המחבט והחבטה, וגם כשהלך הביתה המשיך לתרגל משחקים בראש. "בשלב מסוים ההנהלה נתנה לי תיק עם כל הציוד הדרוש ומדי פעם הצטרפתי לכמה מהשחקנים. יש במועדון אנשים נהדרים, וזה כיף לשחק ולדבר עם בעלי חברות גדולות במשק, שמעסיקים מאות ואלפי אנשים. אולי בגלל שאני מחייך כל הזמן ועובד קשה, אנשים התחברו אליי והדיאלוג שנוצר בינינו מאוד מהנה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02/1292297512-750x486.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"עם הזמן, כשהתקדמתי מקצועית, הדברים התהפכו, והם התחילו לשאול אותי על טכניקות שונות ודרכי ביצוע. אף פעם לא היה לי מספיק זמן פנוי להתאמן, מה שלפעמים קצת מפריע לי, אבל עדיין אני מוצא אותו בסיום יום עבודה או בימי שישי בבוקר".

בתחילת שנות האלפיים החל איסו להשתתף בתחרויות. ב־2003 רשם את הישגו הראשון, לאחר שזכה באליפות ישראל לזוגות, שם שיתף פעולה עם זוהר שרון, גולפאי עיוור, שזכה עד היום שבע פעמים באליפות העולם בגולף לעיוורים, בפעם אחרונה ב־2018. "זוהר ואני הכרנו במועדון ונרשמנו יחד לתחרות, אחת הראשונות שהשתתפתי בהן", הוא נזכר, "הזכייה הייתה גאווה גדולה בשבילי וקיבלתי הרבה הערכה מהסביבה שלי, אלו החיים – כשאתה מצליח, כולם אוהבים אותך".

שנה לאחר מכן זכה איסו בטורניר זוגות נוסף, הפעם כששיתף פעולה עם חומי מוסינזון, בנו של הסופר יגאל מוסינזון. באותן שנים נולדו למשפחת איסו ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות, ולאורך זמן ארוך למדי הוא מיעט להשתתף בתחרויות. "בגלל העובדה שהתחלתי מאוחר, ולא היה איזה סיכוי שאוכל לפרוץ מחוץ לישראל או להרוויח כסף, אז גם המוטיבציה שלי ירדה קצת", הוא מודה, "תוסיף לזה את העובדה שבשלב מסוים התווספו לי בעיות משפחתיות, שנמשכו שנים ארוכות. לפני ארבע שנים זה השתנה, חזרתי לשחק ולהתאמן והאמת שהגולף עזר לי מאוד להירגע ובנה אותי מחדש. כשאני משחק, אני מרוכז כולי במהלך ולא חושב על שום דבר אחר".

"להגיע לירושלים היה חלום של המשפחה שלי במשך שנים ארוכות, וכבר מגיל ארבע התחילו ללמד אותי על ירושלים ועל ישראל"

אתה חושב לפעמים שבסיטואציה אחרת, יכולת להפוך למקצוען בגולף?

"יש משהו מתסכל במחשבה שאם הייתי מתחיל לשחק בגיל צעיר במקום מסודר הייתי יכול לייצג את ישראל ולהפוך למקצוען ברמה עולמית שיכול להרוויח מיליונים בתחרות גדולה אחת. אבל זה לא משהו שאני יכול לדעת בוודאות שהיה קורה ואין טעם להיכנס לזה. אני מאושר ממה שיש לי".

יש סיכוי שתצא עכשיו לתחרויות בחוץ לארץ?

"במסגרת היכולות שלי, יש סיכוי שאוכל לצאת לתחרות זו או אחרת בחוץ לארץ, אם מישהו יוכל לעזור לי מבחינה כלכלית. אני לא חי באשליות שאני יכול לנצח כל אחד ובכל תחרות, אני ברמה מסוימת. אבל יש כאלה שטובים ממני בהרבה".

בתקופת הקורונה יש איזו פעילות במועדון הגולף?

"זו תקופה משוגעת וכרגע המועדון ריק כי אנשים לא יכולים לבוא לשחק. הוציאו לנו אישור מיוחד, כדי שנוכל להגיע לעבודה ולהמשיך לתחזק את המגרשים וכרגע כל מה שאני עושה זה ללכת לעבודה ולחזור הביתה. אני מאוד גאה בחברה שאני עובד בה והלוואי שהיו לנו עוד מקומות כאלה ברחבי ישראל, מה שהיה מקל עלינו לגדל כוכבי גולף".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02111_30_43-4-750x501.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

זמן קצר לאחר שאיסו החל לשחק גולף, החלו הסובבים אותו לקרוא לו טייגר, על שם אחד השחקנים הטובים שידע הגולף, טייגר וודס. "התחילו לקרוא לי ככה עוד לפני שידעתי מי זה בכלל", הוא טוען, "מעולם לא התביישתי במי שאני ובאיך שאני נראה ואנשים יכולים להגיד מה שהם רוצים. חינכו אותי לא לשקר ולא לרמות את עצמי או את אף אחד אחר. ככה חינכתי את הילדים שלי, שגדלו להיות אנשים טובים, חיילים וסטודנטים מצליחים, שיודעים ומעריכים את כל העבודה הקשה וההשקעה שלי לאורך השנים".

לאורך השנים נתקלת בישראל ביחס גזעני?

"היו מקרים שבהם ניסו להעליב אותי על רקע גזעני. הפעם האחרונה קרתה לפני כמה חודשים. אבל לא עניתי לו אפילו, הפניתי לו גב ופשוט הלכתי משם. מבחינתי זה בנאדם קטן. אדם שאומר דברים כאלה רק רוצה לתסכל ולעצבן אותך, ואם אתה לא מגיב, זה מתסכל אותו מאוד. לצערי יחס כזה לאנשים שחורים קיים בעולם כולו".

"יש משהו מתסכל במחשבה שאם הייתי מתחיל לשחק בגיל צעיר במקום מסודר הייתי יכול לייצג את ישראל ולהפוך למקצוען ברמה עולמית שיכול להרוויח מיליונים בתחרות גדולה אחת. אבל זה לא משהו שאני יכול לדעת בוודאות שהיה קורה, ואין טעם להיכנס לזה. אני מאושר ממה שיש לי"

מה דעתך על מאבק הקהילה האתיופית בשנים האחרונות?

"אני גאה בקהילה שלי ותומך בה, למרות שלא השתתפתי בהפגנות שהתקיימו. אני לא מאמין באלימות כדרך לפתרון בעיות, אלא בחינוך, בהסברה ובחוקים שיעזרו. בתור ילד לא העזתי להרים יד אפילו על בעל חיים, זוהי לא דרכי. כל מי שנמצא בארץ ולא משנה מאיפה הוא הגיע בעולם, נמצא כאן בשביל ישראל ובשביל ירושלים. יש לנו מדינה טובה עם אנשים טובים ואנחנו חיים בשפע ויש לנו מספיק בשביל להצליח יחד, ואין צורך לעצבן אחד את השני. הגיע הזמן שנפסיק לריב – דתיים וחילונים – והלוואי שנהיה מאוחדים למען העתיד ולמען הילדים שלנו".

על מה אתה חולם?

"החלום שלי הוא להקים בית ספר לגולף לילדים בני ארבע־חמש, עם חמישה ילדים לבנים וחמישה שחורים. אני לא יודע איך אצליח לעשות את זה, אבל אם יש מישהו שקורא, וחושב שהוא יוכל לעזור, אשמח לשמוע ממנו. גולף זה משחק שמאוד טוב לילדים – הוא נותן לך משמעת, בונה ריכוז פנימי ויכולת דיוק ומעניק לך הרבה שמחה, כשדברים שתכננת מראש קורים, בטח כשאתה משחק עם חברים במקום ירוק ויפה. הלוואי שבזכות בית הספר הזה בעוד עשרים שנה, יהיה לנו כוכב גולף ברמה עולמית, שייצג את המדינה בכל העולם".

בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?

"זו שאלה קשה בשבילי. קודם כול, אני מאושר בחלקי, מודה לבורא עולם שנותן לי את הכוח להיות חרוץ ועם מטרה בחיים האלה וכאן אני בחמש. הצד הפחות מאושר הוא שלא הצלחתי לשמור על הזוגיות שלי, ועדיין לא בניתי לעצמי משהו חדש. אבל אני לא אדם שמתייאש והכול יהיה בסדר".

The post הגנן מקיסריה שהפך לאלוף הארץ: סיפורו של אשר איסו appeared first on מקור ראשון.