לפני למעלה משלושים שנה נפגשתי לראשונה עם איתמר יעוז־קסט בירושלים, בסמינר על "שואה ואמונה". אני דיברתי על "הסתר פנים" בשואה, כמחשבה המקובלת בעולם הדתי ומעוגנת בפסוקי התורה בספר דברים. אחריי החל איתמר לומר את דברו, החרות בי מאז. בקולו השקט, נטול שמץ כריזמה וריק מגינוני סמכות וחשיבות, פתח ואמר: "אינני יודע מדוע הרב שדיבר לפנַי דיבר על 'הסתר פנים'. אני הייתי שם וזה היה 'גילוי פנים'. ראינו את א־לוהים פנים בפנים בתוך האש".

באולם הושלך הס, תדהמה שאפשר היה לחתוך בסכין. ישבו שם ניצולי שואה מופתעים עד מאוד. אחרי השתהות קצרה הגבתי ואמרתי: "אילו אני, בן להורים שהצליחו לצאת משם ברגע האחרון לפני פרוץ המלחמה, הייתי אומר דברים כאלה, לא הייתם נותנים לי לסיים משפט, ובצדק. אבל הוא היה שם והוא יכול לומר הכול".

לימים הבאתי את שירו "גילוי פנים" בספרי "נס קיבוץ גלויות", ואלה שורות סיומו:

כִּי אָכֵן / גִּלּוּי פָּנִים הָיָה זֶה / בִּנְפֹל אֵימָה עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים מִסָּבִיב, / וְלוּ גַּם נִמְנְעָה הַיְּדִיעָה מִתָּאֵי הַמֹּחַ / וּמִן הַחוּטִים שֶׁבַּגְּדֵרֹת הַחַשְׁמַלִּיּוֹת / אֲשֶׁר מִלְּאוּ אֶת מְקוֹם הַמַּלְאָכִים וְהַשְּׂרָפִים לְהוּבֵי הַכְּנָפַיִם / בְּפֶתַח הָעוֹלָמוֹת הַנֶּחֱרָבִים (שיר הסיום בספר "דלתות צריפים עוד נפתחות בי"; ושוב ב"ספר האור הלבן", עמ' 121)

מאותו הרגע נקשרה נפשי בנפשו. הבאתי אותו ואת אשתו לשבת באולפנה בעפרה, כי חשבתי שכל תלמידה ותלמיד בישראל חייבים לשמוע אותו. הבאתי אליו כמה רבנים וראשי ישיבות למען ישמעו מפיו (ולא רק ממני, או מספריו). ועדיין, עולם התורה לגווניו טרם גילה את "האור הלבן", שהאיר את האמונה דווקא מתוך אימת השואה.

איתמר נולד בהונגריה ב־1934 למשפחה חילונית־מתבוללת, דור חמישי למשפחת רבנים חשובים שבניהם התרחקו. כילד בן עשר נלקח עם הוריו ואחותו לברגן־בלזן, ושם ראה את השואה דרך עיניו של ילד. המשפחה ניצלה, חזרה להונגריה הקומוניסטית ועלתה לארץ ב־1951. בתל־אביב החל איתמר לפתח את יצירתו הניאו־יהודית, וממנה הגיע בדרך ארוכה אל הוויה אמונית־דתית.

לכתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– די לטרור: בית המשפט מחזק נשים להעיד על אלימות נגדן

– היריון קורונה – כך תעברי אותו בהצטיינות

– נסראללה איים: "ישראל תהיה חשופה למכה שלא הכירה מאז היווסדה"

כאדם בוגר נסע לטיול להונגריה, וכשהגיע עם אשתו אל בית העלמין של אבות אבותיו, גילה לתדהמתו את תאריך הפטירה של סב סבו, רב חשוב, שחל באותו יום. הוא הרגיש כאילו הקב"ה הזמין אותו לשוב אל השליחות המשפחתית בדילוג על דורות החילון.

כילד בן עשר בברגן־בלזן, איתמר איבד את חילוניותו מבית הוריו ממש באותה עת שבה איבדו כה רבים את דתיותם מבית הוריהם. את מסעו הממושך לעבר האמונה והשיבה אל המצוות, כ"משורר ניאו־דתי" על פי הגדרתו, החל איתמר במחנה הנורא ההוא.

"החזירנו בתשובה שלמה לפניך"

לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה?… וְאוּלָם לִפְנוֹת וְלָשׁוּב יָכוֹל רַק / מִי שֶׁרָחַק, וַאֲנִי שֶׁבְּקִרְבָתְךָ לֹא עָמַדְתִּי מֵעוֹלָם, / וְרַק מִפִּי סְפָרִים לָמַדְתִּי עַל קִיּוּם מִצְווֹת וְטַעֲמָן ("ייחודים עלי אדמות – שירים בשולי הסידור", עמ' 32)

אינני יודע אם יש עוד אח ורע להופעה זו של משורר שואה תל־אביבי, שייסד בתל־אביב, "בארץ חרדת אבות" (ספר האור הלבן, עמ' 89) את הוצאת עקד, ששיריו מלאים בצירוף המדהים של רגשי פחד ואימה, יחד עם אמונה המתחזקת דווקא מתוך החרדות, ומילותיו טעונות חיבור שאין דומה לו בין הספקות העמוקים החוזרים ועולים בכתיבתו, ובין השיח הבטוח והזורם אל "אדון כל המעשים".

חובשי כיפת שמיים

מתוך שירו "גילוי וכיסוי" שאבתי את הביטוי "חובשי כיפת שמיים", שעליו הודו לי בהתרגשות ישראלים רבים המכונים "חילונים":

בְּרֹאשׁ גָּלוּי – וְחָשׁ כְּחוֹטֵא. / בְּרֹאשׁ מְכֻסֶּה – וְחָשׁ כִּמְתַעְתֵּעַ, / חוֹלֵף הָיִיתִי בָּרְחוֹבוֹת / בְּעוֹד מַשַּׁב רוּחוֹת פּוֹרֵעַ שְׂעָרִי, / בְּלִי שֶׁאָבִין / כֵּיצַד זֶה מִתּוֹכִי בָּנִיתִי אֱמוּנָתְךָ, / לְעֵת כִּי נִקְבָּצוֹת מִנֶּגֶד / כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן / כְּאִלּוּ לְלַמֵּד קַו זְכוּת / עַל אִישׁ הָרוֹעֵד בְּכָל מְאֹדוֹ / אֵלֶיךָ, / אַף כִּי מֵסֵב פָּנָיו מִתּוֹךְ הִסּוּס וְצַעַר / וְעַל רֹאשׁוֹ / רַק / כִּפַּת שָׁמַיִם מַשְׁחִירָה. ("ייחודים עלי אדמות", עמ' 91).

במשך השנים שמרנו קשרים, וקיבלתי מאיתמר עוד ועוד ספרי שירה; הוא כתב גם ספר מסות אישיות – "7 במות יחיד: מהוויה דו־שורשית עד הוויה אמונית־דתית", ולאחר שנים גם סיפורת, ברובה סיפורו האישי של ניצול שואה "המהגר הביתה" (זה שם הספר) ומתמודד על מקומו בחברה הישראלית. אולם אני נקשרתי במיוחד לשירים ששום יוצר "דתי" או "חילוני" לא יכול לכתוב, כמו "שיר אהבה" על הסערה הפנימית מול אהבת ה' כמצווה – והפתרון:

"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ…" / וּמָה אִם אֵינֶנִּי יָכוֹל, / וּמָה אִם לֶאֱהֹב אֵינֶנִּי יָכוֹל / בְּלִי לָגַעַת בִּדְמוּת הָאַהֲבָה, / בְּלִי לִהְיוֹת בֵּין מַשִּׂיגֵי דְּמוּת הַגּוּף – / וְשֶׁמָּא יִטֹּל אֶת פְּנֵי אָבִיו וְאִמּוֹ, / וְיִטֹּל גַּם אֶת מוֹלֵקוּלוֹת יַלְדוּתוֹ וּכְעֵין צוּרָה־לֹא־צוּרָה יַעֲשֶׂה, / וּכְשֶׁיִּכּוֹן מַעֲשֵׂה הַמֶּרְכָּבָה / אֲזַי אוֹר גָּדוֹל מִתּוֹכוֹ יָאִיר, / וְיִנָּשְׂאוּ גַּם קוֹלוֹת מִקָּרוֹב וּמֵרָחוֹק וּמִכָּל בָּתֵּי הֶעָלְמִין / בָּהֶם מְצַפּוֹת לוֹ עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ וְשֶׁל כָּל שְׁאֵרֵי בְּשָׂרוֹ יְשֵׁנֵי הֶעָפָר / וְהֵם מְקֻשָּׁרִים בְּסוֹד הַגֵּנִים, / וְהָרוּחַ, זוֹ בַּלְדָּרִית בָּתֵּי עָלְמִין – / רַק נוֹשֵׂאת יְדִיעוֹת בֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ / וּמִחוּץ לַזְּמַן הַחֲלָלִי, וְאוּלָם מַקְשִׁיבִים לָהּ כָּל תָּאֵי הַמֹּחַ / וְכָל כַּדּוּרִיּוֹת הַדָּם וְכָל נַקְבּוּבִיּוֹת הָעוֹר אֲשֶׁר לִי / וְנִכְנָעִים וְשָׁרִים בְּאֵין קוֹל וּבְאֵין הֵד: / וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּכָל / לְבָבְךָ וּבְכָל / נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ, / וּבְכָל אֲשֶׁר בִּי עוֹד מְיַחֵל וְחָרֵד. (שם, עמ' 9־8).

בפגישותינו האחרונות בביתו בתל־אביב, אחרי פטירת אשתו חנה יעוז, שהעניקה חכמה ועוז בכל דרכי חייהם, ובשבתו מוגבל בכיסא הנכות, אמר לי: "אין לי עוד כוח לכתוב, אין לי עוד כוח".

התעקשתי לנסוך בו עוד מעט תקווה, בפגישות ובשיחות טלפון שעליהן הודה בהתרגשות, אך ידעתי בבהירות שאיתמר כבר מכין את עצמו לבחון שמא אפשר לקבל תשובות על כל שאלותיו על "הישארות הנפש" ועל "גלגול הנשמות" מ"ספר הלבן של מעלה" (ספר האור הלבן, עמ' 79־78), ואם תרגיע את נשמתו אחיזת עפר האדמה המקיף אותו כעת עם רוחות בית העלמין והנר על הקבר (שם, עמ' 11־110), ואולי גם המפגש עם "אבי ואמי בעולם האמת" ועם משמעות ה"קדיש לאחר זמן" (שם, עמ' 99־97), אך בעיקר השיח הטוב עם "מתים משכבר":

"זוכר חסדי אבות"

קַל לִי לְשׂוֹחֵחַ עִם מֵתִים מִשֶּׁכְּבָר מִלַּעֲרֹךְ שִׂיג וָשִׂיחַ / עִם בְּנֵי אָדָם חַיִּים, הַנֶּאֱחָזִים בִּי רַק לְאַחַר הֵעָלְמוּתָם, / עַל כֵּן בְּבוֹאִי בְּשַׁעַר בָּתֵּי עָלְמִין הֵם מְאוֹתְתִים אֵלַי בְּמוֹתָם: / שְׁאֵרֵי בְּשָׂרִי הָרְחוֹקִים, בְּתוֹךְ אוֹר שֶׁמֵּעֵבֶר לַהֹוֶה מֵגִיחַ ("ייחודים עלי אדמות", עמ' 28).

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים את ה' א־לוהיו.

The post "ראינו את א־לוהים פנים בפנים בתוך האש" appeared first on מקור ראשון.