"כשאני מסתכל היום לאחור אני לא מבין איך חיינו ככה בעיקר מההיבט הביטחוני. המשמעות היא לחיות כל הזמן בשגרת חרום, כוננות מתמדת" – כך מסכם איציק וזאנה, תושב נצרים שבגוש קטיף לשעבר, את החיים שחווה על בשרו ביישוב שהיה מובלעת בתוך השטח הפלסטיני.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– בטווח 400 ק"מ: היכולת הבליסטית של ישראל עולה שלב

– ראשי יש"ע נפגשו עם נתניהו: "מצפים לריבונות בלי פגיעה"

– בית משפט פדרלי בארה"ב: אין דבר כזה "מפגע בודד"

על פי עסקת המאה שפרסם הבית הלבן בחודש ינואר השנה, ישראל תוכל להחיל את ריבונותה על 30% משטחי יו"ש. לפי המפה שפורסמה יחד עם התוכנית, הודגש כי יהיו 15 יישובים שיוגדרו כמובלעות, כשמסביבם שטח המיועד למדינה הפלסטינית – אם תקום. היישובים שיישארו לכאורה כמובלעות, הם חרמש, מבוא דותן, אלון מורה, איתמר, ברכה, יצהר, עטרת, מעלה עמוס, מיצד, כרמי צור, תלם, אדורה, נגוהות, בית חגי, עתניאל.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0616151414029-750x499.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בשלב הראשון, מרגע החלת הריבונות, תוקפא הבנייה ביישובים הללו, והם יוכלו לבנות רק לגובה ולא להתרחב לשטחים נוספים. בשלב השני, אם יחליטו הפלסטינים לקבל עליהם את רשימת התנאים הכוללת הפסקת ההסתה והאלימות ויתור על זכות השיבה ועוד, עלולה להיות ליישובים המבודדים הרעת תנאים משמעותית, למשל באפשרות לנסוע על צירים שנסעו עליהם עד היום.

וזאנה חי במשך כ-12 שנים את המציאות הזו. החיים ברצועת עזה לא היו קלים אף פעם, אבל מבחינתו, ההרעה המשמעותית החלה מרגע שהחלו ליישם את הסכמי אוסלו. "מעשית חווינו את הבידוד הזה החל מהיום הראשון של הסכמי אוסלו, 'עזה ויריחו תחילה', ובנצרים הרגישו את זה במיוחד. בגוש קטיף היה מקבץ גדול של יישובים יחסית, שגם הוא היה סוג של מובלעת, אבל בנצרים זה היה יותר מורגש".

– האיש שבחר לשאת את זכרון גוש קטיף בשמו

לפני אוסלו, הוא מספר, "יכולנו ללכת לים או לטייל בדיונות מדרום שהיו אז עתודת הבנייה של היישוב, נכנסים ויוצאים מתי שנוח. החיים האזרחיים היו חיים של בני חורין. מרגע שאוסלו פרץ, קלטנו שהערוץ שמחבר אותנו למרכז החיים בגוש קטיף; מוסדות החינוך, המועצה האזורית, קופת חולים מקומות עבודה ועוד עומד להיסגר. כנ"ל לגבי הציר לכיוון צפון למחסום ארז ואשקלון. זה אומר שנשאר לנו רק ציר אחד לכוון מזרח לנחל עוז/קרני. המשמעות היא שהמקומות שאתה מחובר אליהם ברמה יום יומית, הופכים להיות רחוקים. כלומר, כדי להגיע למרכז גוש קטיף צריך לצאת לנחל עוז, משם לעלומים ולכיסופים".

בזמנו גם להם הובטחו הבטחות ששגרת החיים שלהם לא תיפגע. "בהסכמי אוסלו הוצהר שהתנועה תהיה חופשית לכל מקום, אבל כבר אז אף אחד לא האמין לזה. בהתחלה הייתה איזו התעקשות להמשיך כרגיל, אחרי שצה"ל יצא מהרצועה, שלחו כמה פעמים לניסיון אוטובוסים בצירים הרגילים שבהם נסענו עד אוסלו, אבל לא הייתה פעם אחת שהאוטובוסים האלה לא חטפו ומהר מאוד זה נפסק. כל הכניסה והיציאה מהיישוב הייתה דרך ציר אחד בלבד שהפך למאוים מאוד".

"אף אחד לא ידע בהתחלה איך זה ייראה", ממשיך וזאנה, שמתגורר כיום באריאל ומנהל את בית המדרש 'עוז רועי' באוניברסיטת אריאל. "המח"ט של הגזרה שהיה אז ונדרש לתת תשובות ברורות התחמק ועזב את הפגישה בזעם. גם ביום של העזיבה של צה"ל היה שם בלאגן, שהזכיר קצת את הבריחה מלבנון. מסביב המון משולהב עם בקת"בים ואבנים וצה"ל יצא. לנו לא היה שום מידע מה בדיוק הולך לקרות".

שגרה של מובלעת

"כשהפכנו להיות מובלעת זה אומר שאתה תלוי מאוד מאוד בציר היציאה היחיד שלך", מתאר וזאנה את שגרת החיים במובלעת הסובבת יישובים ערביים. "אם אני רוצה לנסוע לחתונה באשקלון, זה אומר שבמקום לצאת חצי שעה קודם אני יוצא שעה קודם. בשלבים הבאים הציר הפך להיות מותקף בצורה בלתי רגילה בבקת"בים, ירי, מטענים וכל היצירתיות האכזרית. התגובה הראשונה של פיקוד דרום הייתה הפקודה שאין נסיעה של רכב אזרחי לבד והוא מחויב בליווי של ג'יפ מקדימה ומאחורה. זה גרם  להפרעה משמעותית מאוד לשגרה. שנים אחר כך נכנסו גם הרכבים ממוגני הירי ואחרי האינתיפאדה השנייה הנסיעה הייתה ברכבי ספארי.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0809171710006-750x431.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"זה אומר שספקים לאט לאט סירבו להיכנס. זה אומר שהכביש פתאום יכול להיות סגור וכדי לפתוח אותו זה יכול לקחת שעות כי צריך תיאום מול המשטרה הפלסטינית. אחרי האינתיפאדה השנייה היה גדוד שלם סדיר שהיה אחראי על האבטחה שלנו. כל שירות או אספקת לחם למכולת היה מצריך תיאומים וסידורים. היה לנו עורף לוגיסטי בקיבוץ סעד ששימש כסוג של תחנת ממסר. הספקים היו מביאים לשם את הסחורה ואנחנו היינו לוקחים משם. הסרבול היה קשה מאוד והיישוב רוצה להתפתח ולהתבסס ולא רוצה להיות צוללת".

אם שמים מצד אחד את מציאות החיים שלכם בנצרים ומצד שני החלת ריבונות ביהודה ושומרון, הקשיים שווים את זה?

"אני לא בקיא בפרטים. בימין אני שומע קולות לכאן ולכאן, שמי שמברך על כך בונה על זה שהערבים בכל מקרה לא יבואו. אין לי הערכת מצב לגבי תוכנית טראמפ, אבל לגבי מציאות המובלעות אני יכול להגיד שהיא מציאות רעה – לא רק ברמה הקיומית, אלא גם ברמה העקרונית. זה משהו שחונק ומגביל וזה משהו שהוא נגד הד.נ.א של ההתיישבות. אני מקווה שזה לא מה שיקרה".

במבט לאחור, מציין וזאנה, כי דווקא הקשיים המאוד גדולים האלה יצרו גם סוג של התפתחות שלא היה מצוי ביישוב כל כך קטן. "היישוב התפתח וגדל, אבל היה צריך מאמץ גדול מאוד ורצון מאוד חזק. כשהגענו לפני  אוסלו היינו בערך 20 משפחות בקרוואנים. בזמן הגירוש היינו בערך 70. היישוב גדל אומנם, אבל צורת ההתמודדות חייבה אותנו להיערך לכל דבר אחרת. אין טכנאי מזגנים, אז שני חבר'ה מהיישוב למדו את המקצוע והיה להם מונופול ביישוב. אין כניסה ויציאה נוחות, אז מישהו ביישוב פתח מכולת שהפכה לסופרמרקט כי צריך אספקה זמינה. הייתה בעיה עם ההסעות לבתי הספר אז במאמץ גדול נבנה גם בי"ס ביישוב. המצב המסובך ייצר אצלנו סוג של פתרונות שבסוף נתנו לוקסוס".

"בתוך היישוב, הושקע מאמץ אדיר כדי שהחיים יהיו נורמליים", מסיים וזאנה, "זו הייתה החלטה של אנשים להיאחז והלכידות הפנימית מאוד תרמה לזה. סדרי העדיפויות של מה עיקר ומה טפל נבנים בתקופה

The post "שגרת חירום מתמדת": כך נראו החיים במובלעת appeared first on מקור ראשון.