יום אחד, במהלך 2014, התיישבה האוצרת והאמנית מורן שוב רובשוב ליד השולחן בביתה וכתבה שלושה שירים, מפי ילדה שהפכה לפליטה. "היא באה אליי", אומרת שוב רובשוב על הילדה הזו, פהמי נורין, גיבורת הקונטרס החדש פרי עטה, "משירי פהמי נורין", המכיל קטעי פרוזה ושירה קצרים בגוף ראשון מפי ילדה שאיבדה את ביתה ומנווטת את דרכה ואת דרכם של אחיה בעולם מסוכסך ומאיים.

הקונטרס הזה, שאורכו כשלושים עמודים, הוא הפרסום הראשון של הוצאה חדשה בשם "תרסט", שהקים הסופר והחוקר עודד מנדה־לוי כבית לספרות קצרה ולקונטרסים ספרותיים. פרסומו הוא הזדמנות לשוחח עם שוב רובשוב, מן הדמויות המסקרנות בעולם האמנות הישראלי, על העשייה שלה כאוצרת, על כתיבה ועל הגעגועים ליפו, הזירה שבה פעלה במשך שנים רבות.

להחזיק את הנוף בידיים

שוב רובשוב נולדה ב־1968 במושב גני־עם שבשרון. בצבא שירתה כמפענחת תצלומי אוויר, ושם נולדה הסקרנות שלה ביחס לצילום, שבעקבותיה פנתה ללימודי צילום במרכז האקדמי ויצו חיפה. העניין הבסיסי שלה, אומרת שוב רובשוב, הוא בקשר שבין דימוי וטקסט, שהצילום הוא חלק מרכזי ממנו. "כבר בצבא עסקתי בעיקר בהתבוננות ובפענוח, ביכולת לתמלל את מה שאתה רואה. גם בלימודי הצילום, התעניינתי בפילוסופיה של הצילום.

"צילום הוא כמו קסם – אתה אוחז בתמונה שהיא בסופו של דבר מין חפץ לב. כשאתה מסתכל מחוץ לחלון ורואה עץ, אתה משתוקק אל העץ, למשב העלים שלו, ומצלם אותו. וברגע הזה, כשהמציאות נכנסת למסגרת, מופיעים ערכים אסתטיים – מסגרות, קומפוזיציות, צבעים. הצילום הוא חפץ לב כי אפשר לאחוז אותו, אפשר להחזיק ממש את הנוף שצילמתי, שנכנסתי אליו במבט שלי. התמונה היא פיזית ומוחשית, והתשוקה שלנו היא לא להיוותר מחוץ לדברים, להתאחד עם הדבר. הצילום נותן תחושה שאולי אתה מתקרב – אתה בוחן, מתמקד, אתה יכול לחזור אל התמונה, אתה זה שצילמת אותה. ההתבוננות בתמונה היא התבוננות של תשומת לב, והיא מקרבת אותנו לאיחוד".

אחרי הלימודים בחיפה פנתה שוב רובשוב ללימודי פילוסופיה וספרות באוניברסיטת תל־אביב, ולאחר מכן החלה לעבוד בבית הספר לצילום "קמרה אובסקורה", כמנהלת ההוצאה לאור שלו. את עבודתה כאוצרת החלה באופן עצמאי לחלוטין, בשכונת נגה ביפו, שם התגוררה. "זה התחיל מעיתון", היא מספרת. "יחד עם גיל טבת הוצאתי עיתון שכונתי בשם 'נגה היקרה', שהפצנו בקיוסקים ובתיבות הדואר בשכונה ושלחנו לאנשי תרבות.

"לצד העיתון, הקמתי חלון אמנות בשכונה. שכונת נגה ביפו הייתה שכונה מנדטורית, שהיו בה הרבה מוסכים, תעשייה זעירה, חנויות סיטונאיות ועוד. באחת החנויות הסגורות הייתה ויטרינה נטושה. פניתי לבעלים ושאלתי אם אני יכולה להפוך את הוויטרינה לחלון גלריה לאמנות. שיפצתי את החלון, התחברתי לחשמל אצלם בבית, וזה קרה. הייתה בשכונה מין נדיבות כזו, ידידותיות שיכולה להתקיים דווקא במרחב גיאוגרפי של אנשים שחיים בקומת הרחוב ולא במגדלים, אנשים שהם פועלים שעובדים בשכונה ולא סוחרים".

החלון "נגה היקרה" החל לפעול במרץ 2004 בחלון ברחוב רוחמה: פעם בארבעה שבועות נפתחה בו תערוכה חדשה, באירוע חגיגי שהתקיים במוצאי שבת מול החלון. 45 תערוכות של יוצרים ישראלים הוצגו בוויטרינה הזו, שפעלה במשך שש שנים.

"החלון יצר מוקד", מתארת שוב רובשוב, "כמו בית כנסת שנכנסים אליו בשתיים להתפלל מנחה, או מוסך שמי שצריך בא עם המכונית. החלון היה מואר בלילה, ואפשר היה לעבור לידו ולהתבונן. הוא היה מוקד עניין לאנשי השכונה, לאנשים מחוץ לשכונה, לכל מי שעבר שם. צריך לזכור גם שמדובר במרחב פתוח, שאמור לתקשר עם הסביבה. השתדלנו שהחלון יהיה אדיב אל המרחב, שיתייחס אליו, שלא יהיה מסוגר או מנוכר אלא יזמין את הצופה לעמוד ולשאול שאלות. והייתה גם העובדה שפעם בחודש השכונה מתכנסת סביב תערוכה חדשה, ושהחשמלאי הוא תושב השכונה, ומהמוסך עזרו לי עם סולם. הכול היה מאוד לוקאלי. אף פעם לא הרגשתי תל־אביבית, אבל הרגשתי נוגאית".

הזכות לתשומת לב

בשנים שלאחר מכן המשיכה שוב רובשוב בעבודות אוצרוּת, ופיתחה תפיסה אוצרותית שהיא מכנה "הלימה". "התפיסה היא שצריכה להיות הלימה בין הנושא הפנימי של התערוכה ובין האפקט שלה על הקהל", היא מסבירה. "זו תפיסה פשוטה מאוד, ותענוגית, כי צריך לפצח אותה כל פעם מחדש. זה התחיל מתערוכה שאצרתי ועסקה במעוף, והבנתי שאם אדם הולך לתערוכה של מעוף אבל לא מרגיש שהוא מרחף, אין בזה טעם. רוב התערוכות במוזיאונים הן תערוכות קטלוגיות – 'הכיסא באמנות הישראלית', 'הדגל באמנות הישראלית', ואז אוספים יצירות, לעיתים יצירות יפהפיות, ומציגים אותן כמו קטלוג, כמו בחנות בגדים. הפרשנות היא פרשנות אינטלקטואלית, שמנוכרת לחוויה. אני חושבת ההפך. אם התערוכה היא על אדום, אתה חייב בשלב מסוים להפוך לאדום – או להפוך לירוק ולהתנגד לתערוכה, אבל להגיב לה. אם לא, לא חווית חוויה אלא עשית סיבוב קר ומנוכר במוזיאון.

"התפיסה של רוב התערוכות היא לא תפיסה שמוליכה אותך, אלא תפיסה עיונית, ובעצם אפשר לקרוא את הדברים בספר, לא צריך ללכת למוזיאון. מבחינתי הנושא של תערוכה שעוסקת בכיסא הוא לא ה'כיסא', אלא חוויית הישיבה. כמו עם תורת האידאות של אפלטון, יש האידיאה של הכיסא, ויש הייצוג שלה. אני מנסה להגיע לאידיאה. האתגר שלי כאוצרת הוא לפענח את הנושא הפנימי ביותר של התערוכה, שחייב להיות קשור לתשוקות, לתובנות, וכל החומרים בתערוכה הם גילום של הנושא הזה. האתגר של האוצרת הוא לאסוף את החומרים ולערוך אותם בחלל התערוכה, כדי שהקהל שמבקר בה יצליח לחוות את המהות הפנימית שלה".

כדוגמה, מספרת שוב רובשוב על תערוכה שאצרה בבית אבי חי, ועסקה במחאה באמנות הישראלית. "התחלתי דווקא מחשיבה על החלל של התערוכה", היא אומרת. "אולם התערוכה היה צר וארוך, והוא הזכיר לי משהו שראיתי במחאה החברתית של 2011. עמדתי יחד עם צלמי עיתונות על גג ברחוב שאול המלך, שהיה מואר בפנסי רחוב, וראיתי המון אדם, נחיל ארוך של אנשים, שהלכו וצעדו יחד. אפשר לראות רק ראשים וכתפיים, הכול מאוד צפוף, אתה מתקדם על כל פסיעה שלפניך, ונוצרת סולידריות ברגליים ממש, גופנית, בלתי אמצעית. הבנתי שהמחאה היא כמו התנועה של המים, שזורמים ויוצרים את הוואדי, יוצרים את הדרך. ניסיתי לשחזר את הדבר הזה בחלל התערוכה, עם מסדרון צר וארוך שמדמה את הרחוב הצר הזה בתל אביב. הנחיל שבהפגנה הלך לכיוון הבמה, ובתערוכה המסדרון מסתיים בקיר גדול, שעליו תליתי תמונה גדולה של בית – המחאה מובילה לבית".

"משירי פהמי נורין" הוא היצירה הספרותית הראשונה של שוב רובשוב. "בהתחלה כתבתי בלי לדעת למה אני כותבת", היא מספרת. "הרגשתי שאני כותבת בשם מישהו או מישהי אחרת, בשיא הרצינות, לא כתרגיל, וחתמתי על השירים הראשונים בשם 'פהמי נורין', שם שהמצאתי. אחר כך שאלתי את עצמי מי זו. חשבתי שהיא משוררת, ואז הבנתי שהיא ילדה, שיש לה את הסיפור שלה, וזה היה מין מפתח. התחלתי לכתוב סיפור של ילדה פליטה ואת קורות הפליטוּת שלה, ובכוונה ניתקתי את הדברים מהקשר לוקאלי. רציתי להיות לה לעזר, לתת לה להשמיע את קולה. אחת לכמה ימים הרגשתי שיש בי משהו לספר שקשור למסע הפליטות שלה, וכך זה התהווה.

"נושא הפליטות העסיק אותי. חייתי בדרום תל־אביב, ראיתי פנים של נערים ונערות וחשבתי על פליטים, בכל מקום, ולצד זאת עסקתי גם בנושא הבית. ב־2012 אצרתי את 'עדות מקומית', תערוכת צילומי העיתונות הישראלית שחגגה אז עשור, ובמסגרת הזו עברתי על מאות צילומי עיתונות ישראליים מתקופה של עשר שנים. פתאום תפסתי שברוב צילומי העיתונות הישראליים אפשר לראות מבנה – קיר, בית, בקתה. אם זה צילום של חוף הים בתל־אביב או של שדה פתוח, כמעט אין מקום בישראל שאין בו בית. המשמעות הפנימית של הצילומים הללו היא שבישראל נאבקים על הבית. ובעיניי יש דחיפות גדולה בסיפורים על פליטות, משום שכל הזמן יש פליטים ואנשים שמאבדים את הזכויות שלהם, אבל יש זכות בסיסית שהיא הזכות לתשומת לב. כל אדם בעולם זכאי לרגע אינטימי שבו מישהו ייחשף אליו ויפנה לו את תשומת הלב. זו עמדה אתית. כל אחד זכאי לספר את הסיפור שלו".

להבין את המנגנון

במשך אחת־עשרה שנים, מ־1997 ועד 2008, עבדה שוב רובשוב יחד עם העיתונאי, העורך ומבקר האמנות אדם ברוך. השניים הכירו כששוב רובשוב החלה לעבוד בקמרה אובסקורה, בתקופה שבה ברוך היה נשיא בית הספר; נוצרה ביניהם קרבה, ושוב רובשוב עבדה עם ברוך על הטור השבועי שלו במעריב, "שישי", וערכה והפיקה את ספריו "סדר יום", "חיינו", "בתום לב" ו"מה נשמע בבית". אחרי מותו של ברוך ב־2008 חברה לרינו צרור ולשירה אביעד, והשלושה פרסמו ספר נוסף של אדם ברוך, "תקשורת", אנתולוגיה של טקסטים שכתב על התקשורת הישראלית.

"הכרתי את אדם אחרי שסיימתי את הלימודים באוניברסיטת תל־אביב", היא מספרת. "השיחות אתו היו ההפך הגמור מהלימודים באוניברסיטה. התמניתי לערוך את הפרסומים של קמרה אובסקורה, והייתי יושבת אתו כדי ללמוד את המקצוע הזה. בבת אחת למדתי המון – מה זה לקרוא טקסט, איך עורכים, איך להתאים טקסט לדימוי, וכל אותו זמן היינו משוחחים, על הטור שלו במעריב, על אמנות, על תרבות, וכל זה מנקודת מבט של איש שמדבר עמוק וצלול וחדש".

 ברוב צילומי העיתונות הישראליים אפשר לראות מבנה – קיר, בית, בקתה. אם זה צילום של חוף הים בתל־אביב או של שדה פתוח, כמעט אין מקום בישראל שאין בו בית. המשמעות הפנימית היא שבישראל נאבקים על הבית

יש אנשים שמתארים את אדם ברוך כמנוכר, כאדם לא חברותי. את עבדת אתו קרוב. ראית את זה?

"נדמה לי שאת התיאור הזה משמיעים אנשים שהם עצמם מרוחקים. הם הולכים מול מישהו ברחוב ואומרים 'הוא לא מחייך אליי, איזה מין דבר זה'. אבל אם הוא לא חייך אליך, זה לא אומר שהוא לא מחייך. התחושה שלי היא שמדובר בניתוח מרוחק של אדם ברוך, שנענה לאיזה דימוי שהוכתב מראש. גם אני, אם לא הייתי מכירה אותו באופן אישי, הייתי יכולה לפחד מהדמות הזו של האיש שערך עיתונים ויש לו ארשת של כובד ראש, אבל לא הייתי אומרת דברים כאלה, כי אני לא שופטת אנשים שאני לא מכירה באופן אישי. וכאמור, אני לא ראיתי את הצד הזה.

"אני עדיין נעזרת באדם, מתייעצת אתו, חושבת מה הוא היה אומר, מה הוא היה חושב, לומדת ממנו לאורך הדרך וחוזרת לקרוא בספרים שלו. הרבה אנשים מתגעגעים לנוכחות שלו בשדה התרבות, למחשבה, לביקורתיות שלו, לקריאה הבהירה והצלולה שלו בתרבות הישראלית. יש גם דברים שלמדתי אחרי מותו. בתקופה שעבדנו יחד הכרתי בעיקר את הטקסטים שהוא כתב למדור, ואת הפרוזה שלו (הרומן 'לוסטיג' וקובץ הסיפורים 'הוא היה גיבור'; א"ה). אחרי שהוא נפטר חזרתי לטקסטים שהוא כתב בשנות השבעים והשמונים והתשעים, חלקם נכנסו לספר 'תקשורת', וטקסטים אחרים שעסקו בביקורת אמנות.

"ביקורת האמנות שלו היא ברורה ומנומקת, והוא לא מהסס לכתוב גם על המנגנונים. זה אחד הדברים שלמדתי מאדם – כשאתה מכיר את המנגנון, אתה חושף אותו. זה אחד הכלים הנדיבים שאתה נותן לקורא שלך. תבין את המנגנון – בין אם זה שאלות של אמנות ומסחר, מנגנונים של ועדות ממשלה, חלוקות פרסים – ואל תתיירא מפניו, תחשוף אותו לקוראים. זה חלק מביקורת תרבות".

השנים שבהן עבדה עם ברוך היו גם השנים שבהן הוא עסק באינטנסיביות בהלכה, והשיב לשאלות של קוראים מעל דפי העיתון ולאחר מכן בספרים שכתב. אך לשוב רובשוב חשוב להזכיר, לצד הטקסטים ההלכתיים של ברוך, גם את הנוכחות שלו כסופר וכמסאי. בעתיד, היא אומרת, יעלו כל הטקסטים שכתב לאתר פרויקט בן יהודה, ויהיו זמינים לקהל הרחב ולדורות הבאים.

"לאדם הייתה יכולת לתפוס את הקורא", היא אומרת. "הטור שלו 'שישי' פורסם בשער האחורי של המוסף הפוליטי של מעריב, ושער אחורי הוא אחד המקומות הכי יקרים בעיתון. היו יכולים לשים שם פרסומת ב־30 אלף שקל, ובחרו לשים שם מדור. זו זירה מאוד זמינה שהגיעה להרבה אנשים. מדור של 1,350 מילה, חמישה־עשר אייטמים, ואתה נלכד וקורא. נכון שהוא כתב על אמנות כל השנים, אבל לא כולם עוצרים לקרוא כתבה של 6,000 מילה על רפי לביא, וכאן, בטור הזה, הוא ידע להגיע להרבה אנשים, ולתת להם מבט על כלכלה, על אמנות, על הלכה ועל תקשורת, בלי להרחיק אף אחד.

"בטקסטים שלו אפשר לראות את קול המורה שמדריך אותך להתמצא בכל מיני עולמות, לא בהכרח כי הוא חכם יותר ממך, אלא כי הוא חושף בפניך את הכלים שהוא משתמש בהם. אדם לא הסתיר את הכלים שלו – הוא חשף בכתיבה שלו את הכלים שאיתם הוא קורא את המציאות, ומאפשר לך לקרוא אותה גם כן. הוא הזמין אותך לקרוא בעצמך את הדברים, נתן את המפתחות בתוך הטקסטים שלו".

לא אותה שכונה

לפני כשנתיים נישאה שוב רובשוב לפילוסוף אביאל רובשוב. השניים הכירו אחרי ששוב רובשוב נכנסה לחנות ספרים בתל־אביב וראתה על המדפים את ספרו, "המטפיזיקה של הארוס". הכותרת לכדה את תשומת לבה, היא קראה את הספר, שלחה לו מייל, ומאז הם יחד. בעקבות הנישואין עזבה את יפו אחרי 22 שנה ועברה לירושלים.

"שכונת נגה היא כבר לא אותה שכונה", היא קובעת בצער. "זה עידן אחר. המוסכים פונו, בתי המלאכה הזעירים כבר כמעט לא שם כי אנשים הזדקנו או הלכו לעולמם, ואת הדירות בקומת הקרקע החליפו חנויות. יש בנייה לגובה, בעוד מה שייחד את נגה הוא הבנייה הנמוכה, קנה המידה האנושי. אנשים מאוד אוהבים את השכונה הזו, ואני לא שופטת אותם – הם אוהבים את מה שיש, את בתי הקפה. לי זה לא מתאים.

"נגה הייתה שכונה תעשייתית, והיום היא שכונת מסחר. אני לא רוצה לפגוע באף סוחר, אבל שכונה שיש בה בתי מלאכה היא שכונה שבה אתה פוגש את האדם במקום הטוב ביותר שלו, במקום שבו הוא פועל, מייצר. זו שכונה שבה אפשר לבקר בסדנה של החרט הזה או במספרה של הספר ההוא, ואפשר לשבת ולדבר. אצל סוחר אתה לא יכול להיכנס סתם לחנות, כי אם אתה נכנס ולא קונה אתה מבזבז את זמנו. זה מצער אותי. אומרים שזה תהליך טבעי של עיר, אבל בעיניי זה אסון טבע עירוני, ריקון החיים והיצירה והמלאכה לטובת מסחר ובתי קפה ומכוניות. אתה יודע, אנשים מחוץ לנגה תמיד קראו לנגה 'מתחם', ואנחנו אמרנו 'לא, מתחם הוא דבר מסחרי או צבאי, אנחנו לא מתחם אלא שכונה'. היום, נגה הפכה שוב למתחם".

The post תמונת עולם: האמנית מורן שוב מוציאה קונטרס פואטי ראשון appeared first on מקור ראשון.