המפגש השנתי שלנו עם פרקי הקורבנות מאתגר בכל פעם מחדש. אמנם מדובר בפרשיות עמוסות בפרטים טכניים ובהוראות שאין להן זיקה למציאות הממשית של חיינו, אבל הבה לא נטעה. האתגר האמיתי הוא במפגש שלנו, נשים וגברים שהחוויה הדתית שלהם מתנהלת במחוזות התודעה והמילים, עם הטקס הבלתי מפוענח המתחולל בין קרבי הבהמות, הזאות הדם, בני היונה או השעירים. אם תרצו, האתגר טמון בתהום הפעורה בין האדם המתפלל והאדם המקריב.

עם זאת, הקרבת הקורבן היא טקס, ועצם הווייתו איננה זרה לנו. אנחנו הרי מקדשים ומבדילים, חובטים בערבות, מלים את בנינו וטובלים במים לשם טהרה. מה, אם כן, מפריד בינינו ובין הטקס הבית־מקדשי? התשובה לכך טמונה בחיבור ההכרחי בין הטקס ובין המשמעות – קיומו של האחד תלוי בשנייה. ללא המשמעות יהפוך הטקס לפעולה ריקה מתוכן. מנגד, רעיונות נשגבים יתמוססו ללא המעשה הסמלי החוזר על עצמו שוב ושוב.

מה מתחולל אפוא בטקס הקורבנות? האם הקורבנות הפכו בעינינו לפרוצדורה טקסית נטולת משמעות, ועל כן רחוקים הם מאתנו? תהא התשובה אשר תהא, מסתבר שעבודת המקדש מושתתת על תובנות עמוקות, אלא שהן מוסתרות היטב בפסוקים. מטרתנו לקרוא את פסוקי התורה כמו כתב חידה, כדי לחשוף תובנות אלו ולצקת משמעות לריטואלים הכתובים שתהיה רלוונטית אף לנו, בני ובנות המאה העשרים ואחת.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– קפיצת מדרגה: "כיפת ברזל" עושה זאת שוב

– הפער בין המנהיגים לאזרחים פוגע באמון הציבור

– סקר חדש: ישראלים לא מודעים למימון אירופי של ארגוני שמאל

בין תשובה לחיטוי

מקום טוב להתחיל במלאכת הפענוח הוא פרק ד של ספר ויקרא, בקורבן החטאת. הפרק מחולק לארבע חטיבות של חוטאים בשגגה: הכהן המשיח, כל עדת ישראל, הנשיא, ולבסוף "נפש אחת". קריאה מדוקדקת של הפסוקים מעלה כי ישנם גורמים החוזרים על עצמם בכל אחד מקורבנות החטאת. כך, כולם מתבקשים לסמוך את ידיהם על ראש הקורבן, שדמו ניתן על המזבח ונשפך אל יסודו, והוא נשרף או מוקרב כליל.

עם זאת, בהתאם להדרגה המתחילה בדמות המקודשת ביותר ומסתיימת באחרון החוטאים בשגגה, נמצא מספר הבדלים בין הקורבנות. המשמעותי ביותר הוא הטיפול בדם הקורבן. בעוד שדמיהם של קורבנות הכהן הגדול ועדת ישראל מוזים על פני הפרוכת, ניתנים על מזבח הקטורת הפנימי ונשפכים אל יסוד מזבח העולה אשר בחצר, הרי שכאשר החוטאים הם הנשיא או האדם היחיד, ניתן הדם על מזבח העולה בלבד ונשפך אל יסודו. הווי אומר, ככל שהחוטא בעל משקל משמעותי יותר, כך הפעולות הנעשות באמצעות הדם חודרות לעומקו של ההיכל ומתקיימות בסמיכות לקודש הקדשים.

את התמונה ניתן להשלים באמצעות פרק טז, העוסק בכפרה על פשעיהם של בני ישראל, הם חטאי הזדון. כאן הזאת הדם נעשית במקום המקודש ביותר, מעבר לפרוכת המפרידה בין חללי המשכן, על הכפורת ולפניה. הנה כי כן, עבירות שנעשו במזיד תובעות פעולות כפרה מן הסוג העמוק ביותר, ולפיכך הן נעשות בקודש הקודשים.

אנו למדים מכאן שדם הקורבנות הינו בעל מעלה מיוחדת בפעולת ההיטהרות. אולם מדוע הוא מכוון לכלי המשכן, ואיננו ניתן על החוטאים עצמם? אלה, כך נראה, זכו לכפרה מעצם ההכרה בשגגתם, שכן לגבי כל אחד מהחוטאים (למעט הכהן המשיח) מופיע הפועל "אשם", שכוונתו להכרה בחטא ולרצון לתקן את המעוות. כך, למשל, על פי פירושו של האלשיך לפסוק כב: "שהכיר עתה שגגתו זאת ובא לשוב ממנה". אלא שפעולת הכפרה איננה שלמה, שכן טומאת המעשה דבקה במקדש ואף הוא זקוק לטהרה. הדברים ניכרים מתיאור עבודת יום הכיפורים:

וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם (ויקרא טז, טז).

עולה מכאן כי קורבן החטאת נקרא כך על שם פעולת החיטוי שהוא מבצע. לא ניקיונו של החוטא עומד בלב העניין, אלא הסרת הטומאה הנוצרת כתוצאה מהשגגות והזדונות שמבצעים בני האדם. קורבן החטאת הוא החוליה המקשרת בין מעשה התשובה ובין חיטוי המקדש, ורק לאחר שתושלמנה שתי הפעולות גם יחד יזכה האדם לכפרה ולסליחה.

גלים עד למקדש

מהי העמדה הדתית המוצפנת בתוך הפרטים השונים של קורבן החטאת? ראשית, ההבנה כי גם חטא שנעשה בשגגה, מחוסר ידיעת ההלכה או מטעות בהבנת המציאות, מחולל פגם בעולם, והוא תלוי, עומד וממתין, עד שיכופר. זאת מאחר שהשגגה עצמה מוכתמת ואף היא איננה חפה מעוון, כפי שמיטיב להסביר הרש"ר הירש:

השוגג חוטא מתוך קלות דעת. היה זה מחובתו לדאוג לכך שמעשיו יהיו על פי שורת הדין, אך הוא לא התייחס לחובה זו בכל כובד הראש הראוי (פירוש רשר"ה על ויקרא ד, א).

זאת ועוד, קורבן החטאת מפנה את אלומת האור לטומאה שמקורה איננו במצבי הגוף השונים, במוות או בכוחות דמוניים כאלה ואחרים. מדובר בטומאה מוסרית הקשורה במעשי האדם, ובאותה מידה שיש ביכולתו לחולל אותה – יש בידו להסירה. זוהי העוצמה האדירה של האדם, שכן חטאיו המתקיימים במקום ובזמן מוגדרים מייצרים אדוות המגיעות עד למקדש עצמו; בידו הכוח לטמא את מקום משכנו של הא־לוהים ולהשפיע על מצבו של כלל העם. שכן במידה וסאת החטאים תתמלא, השכינה תיאלץ לעזוב את המקדש והעם יגלה מארצו.

כך מתהדק הקשר בין חטאי היחיד, הציבור כולו וחוסנו של הקודש, וכך גם מוטלת אחריות כבירה על כתפי האדם. חוסר תשומת הלב שהובילה לחטאי השגגה מטמאת את המקדש, ועשויה להוביל לדחיקת הקב"ה ממקום משכנו.

הכול מתחיל ונגמר ברצונו החופשי של האדם. בפניו הונחו הטוב והרע, והכרעתו ביניהם מרחיקת לכת עד לכדי השפעה על טהרת המקדש עצמו.

The post גם חטא שמקורו בשגגה דורש תיקון appeared first on מקור ראשון.